שם משמואל, בלק ח׳Shem MiShmuel, Balak 8
א׳שנת תרע"ט
1
ב׳עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו, יש להתבונן בלשון "הקהל" ולמה לא הספיק לומר העם או ישראל כבפסוקים הקודמים, וכבר דברנו בזה ומ"מ אין בהמ"ד בלי חידוש:
2
ג׳ונראה דהנה קליפת מואב היא גסות הרוח כאשר כבר הביאנו לשונות הנביאים ישעי' ירמי' המורים כן, ובליקוטי תורה מהאריז"ל פ' וירא שמואב שורשו בחכמה, כי אב הוא חכמה, והנה חכמה דקדושה היא היפוך מגסות הרוח כדאיתא בספה"ק נוטריקון חכמה כח מה, שכל שחכמתו מרובה יודע ביותר שעדיין לא עשה כלום, ונחשב לו שעדיין ניער וריק מכל חכמה, וזהו מדת ישראל שהם ממעטין א"ע, ומובן אשר לעומתם חכמה דקליפה היא להיפוך שמתגאה ומחשב עצמו כי הוא למעלה מהכל ואין דוגמתו, וזה עצמו גורם פירוד לבבות באשר כל אחד רואה א"ע שמעלתו גדולה מזולתו, וחבירו עומד לשטן על דרכי כבודו, וע"כ ישראל שהם ממעטין א"ע הם מתאחדים ביותר, וכבמדרש למה נמשלו ישראל לשה מה שה ראשו של זה בצד זנבו של זה וכו' וע"כ אחר שראה בלק את כל אשר עשה ישראל לאמורי, וברש"י סיחון ועוג, דבש"ס נדה (ס"א.) שהיו שני אחים, ואעפי"כ לא שלח סיחון אחר עוג לבוא ולעזור לו, מפני גסות הרוח שהי' בו, ובטח בגבורתו, והם ענפין מתפרדין, וחשב בלק שזה הי' בעוכרם שנפלו ביד ישראל שהם גוי אחד בארץ, וע"כ נתיירא מאד, שהרי זהו קליפת מואב גסות הרוח וענפין מתפרדין כנ"ל, ובודאי לא יהי' להם מקום עמידה נגד ישראל, וע"כ אמר מואב אל זקני מדין עתה ילחכו "הקהל" את כל סביבותינו, כלומר בכח הקהלה והתאחדות שבהם:
3
ד׳ולפמ"ש יתבארו לנו דברי הזוה"ק (קפ"ה.) דהאי כל אשר עשה ישראל לאמורי, הכוונה על סיחון לבדו, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דייק כך מקמיצת הלמד של לאמורי דמשמע היחידי, ודעת רש"י וא"ע דקאי על שניהם, ובפשיטות אמרתי דפליגי, ודעת הזוה"ק כדעת הי"א שבמדרש שלהי חקת שמלחמת סיחון עשו באלול ועשו את החג בתשרי ומלחמת עוג במרחשוון, וס"ל עוד דהא דבש"ס שלא כעס השי"ת באותן הימים הוא שהי' עשי"ת, וע"כ בלק לא ראה אז מפלתו של עוג עדיין אלא מפלתו של סיחון, ורש"י וא"ע ס"ל כדעת הת"ק לא כדעת הי"א, ע"כ פירשו לאמורי על שניהם, ואך לפי דרכנו הנ"ל י"ל דטעמו דזוה"ק לאו מש"ה הוא, אלא דממפלת עוג שכבר לא הי' סיחון בעולם לא דייק בלק כ"כ לטכס עצה כמו ממפלת סיחון שלא שלח אחר עוג לעזור לו, ומשום שהם ענפין מתפרדין, וחשב שבאם היו מתאחדין לא נפלו ביד ישראל, ע"כ כל העצה להתאחד עם מדין, אף שמעולם שונאים זה את זה, משום מפלת סיחון היתה, לתקן מה שקילקל סיחון:
4
ה׳ולפי דרכנו יש לפרש נמי העצה לקרוא את בלעם, דהנה כתיב כי יד על כס יק מלחמה לה' בעמלק מדור דור, ואמרו ז"ל אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק, וכבר פרשנו היות כל סדר העולם מרישא דכל דרגין עד סופא דכל דרגין בבחי' משפיע ומקבל, וכן הוא גם באדם הפרטי השכל הוא משפיע ומאיר ללב והלב הוא מקבל, ועמלק הוא כח רע המפריד בין המשפיע להמקבל, וכן בהאדם עצמו בין השכל להלב, והוא הנקרא קוצץ בן קוצץ, והנה פירוד זה יש בשני אופנים, או בסתימת כלי המשפיע ודוגמתו באדם להחשיך את השכל שלא יאיר וישכיל את הלב, ויש בסתומת כלי המקבל, ודוגמתו באדם שהלב יהי' להוט אחר תאוות רעות ואינו מקבל הארת השכל, וכחו של עמלק הוא בסתימת שניהם יחד, וזה נרמז באותיותיו עם - לק, עם הוא לשון חשכות כמו גחלים עוממות והוא חשכת השכל, לק הוא לשון הלהוט אחר תאוות נפשו מלשון כאשר ילוק הכלב, כי מענין הכלב שהוא להוט למלאות תאוות נפשו וכלשון הש"ס נדרים, לאו כלבא אנא דאתהני מינך ולא מתהנית מנאי, וכמ"ש ישעי' נ"ו י"א והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה, וברד"ק נפשם המתאוה היא עזה וחזקה ולא תשבע כן אלה הצופים [שמדבר בהם הכתוב] כל עסקם במאכל ובמשתה ואינם שבעים כי הם רודפים אחר התאוה ומי שעושה כן לא ישבע לעולם עכ"ל, אם כן באותיות של עמלק נרמז מהותו וכחו, כי הוא המפריד והמסתים מכל צד, כי הסתום מצד אחד יכול להיות עדיין תרופה בהתגברות צד השני, למשל אם השכל סתום ואינו מאיר והלב עדיין בוער באש התלהבות הוא מעורר את השכל להאיר, וכן נמי אם השכל בהיר הוא דופק על מיתרי הלב, אך כשהסתימה מכל צד מאין יבוא עזרו, וע"כ הי' מלחמת עמלק קשה לישראל, מכל המלחמות שבעולם, ומש"ה נמי עונשו מחי' כפולה כמ"ש כי מחה אמתה, ובמכילתא מחה בעוה"ז אמחה לעוה"ב:
5
ו׳והנה לעיל הגדנו כי עיקר פחד מואב הי' משום התאחדות ישראל וכח הקהילה שבהם, לעומת שמואב הוא בהיפוך מזה שגסות רוחם גורם להם פירוד בין זל"ז ביותר, נוסף על מה שהם ענפין מתפרדין בטבע, ע"כ היתה עצתם להתאחד עם מדין אף שהם שונאים זל"ז מעולם, אך עדיין אין להם תקוה לעמוד נגד ישראל שהם גוי אחד בארץ, והתאחדות ענפין מתפרדין לשעתם, אין לו מקום להחשב התאחדות נגד התאחדות אמת, ע"כ התחכמו להטיל נמי פירוד בין ישראל עצמם, והיינו דהנה בזוה"ק דבלעם יש בו שתי אותיות ראשונות של עמלק, ובלק שתי אותיות אחרונות, ושניהן יחד יש בהן כל כח רע של עמלק שענינו לעשות פירוד מכל צד, בלעם יהי' המפריד את העליונים מהתחתונים, ודוגמתו באדם להחשיך את השכל, ובלק יהי' המפריד את התחתונים מן העליונים ודוגמתו למשוך את הלב לתשוקות חומריות היפוך תשוקת קדושה, וזה שבמדרש בשם בלק שבא ללוק דמם של ישראל ככלב, וכנ"ל מענין כלב, וזהו מ"ש ואגרשנו מן הארץ, ובמדרש אינו מבקש אלא להסיעם שלא יכנסו לארץ, כי א"י היא המאחדת את כל קהל ישראל, והנה יהי' ח"ו פירוד בישראל בין בכלל בין בפרט:
6
ז׳וזה שרמוז בדברי בלק לכה ארה לי, ובמדרש כזה שהוא אורה את התאנים, כי לשון אורה הוא ליקוט אחת אחת ולא כולם יחד, וע"כ מתייחס לשון זה בתאנה שאין לקיטתה כאחת כמ"ש במשנת פאה, וכבר הגדנו הטעם, מפני שעץ שאכל אדה"ר תאנה הי', וגרם פירוד בין עליונים לתחתונים כמ"ש וישמעו את קול ה"א מתהלך בגן לרוח היום, ובמדרש מקפץ ועולה שעיקר שכינה בתחתונים היתה וגרם הסתלקות השכינה, וע"כ גרם נמי מיתה היא פירוד בין גוף לנפש, וד' יסודות, ע"כ נעשה רושם גם באילן תאנה שלא תהי' לקיטתה כאחת, ע"כ נקט בלק לשון ארה לי שמתיחד לתאנה לרמוז עיקר העצה והכוונה שלהם:
7
ח׳אך סיכל ה' עצתם ועוד הוסיף להם ברכות, ובזוה"ק שהי' שכינתא פרסת גדפהא עליהם וגרם להם התאחדות עוד יותר תחת כנפי השכינה, ובמקום שהי' הרשע מבקש שלא יכנהו לארץ שלא יתאחדו כנ"ל, נעשה להם ענין זה עוד ביותר שאת תחת כנפי השכינה:
8
ט׳והנה כתיב וגם בלק הלך לדרכו, היינו לדרכו ועצתו לעשות פירוד כפול בשני חלקי עמלק, ע"כ הלך להכשילם במעשה פעור שהוא זנות וע"ז, וגם בפגם ברית עצמו פתוכים בי' השני חלקי עמלק, כי הזרע בא ממוח עם תאוות הלב:
9
י׳והנה בפדר"א שעמלק הוא היפוך השבת, והיינו כמו שמהות עמלק לעשות פירוד כפול כנ"ל, לעומתו ניתן השבת לישראל שהוא המאחד את ישראל בכלל ובפרט, ושבת הוא רזא דאחד, וכ"כ באדם עצמו, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בהא דנר של שבת מפני שלום ביתו, שרומז לשני חלקי האדם גוף ונפש, וכבר הזכרתיו, וזהו זכור ושמור, זכור במוח ושכל, ושמור בלב, אך מובן עד כמה מזיק לזה פגם ברית שהוא כפול כנ"ל, וזהו ענין ערב שבת המעותד לתיקון פגם ברית ר"ל, וזהו הכנה לקבלת שבת:
10