שם משמואל, בהרShem MiShmuel, Behar

א׳שנת תר"ע

ב׳להבין ענין שמטה ויובלות, מפורש בזוה"ק שמטה הוא כנ"י ויובל הוא בינה, ונקדים מה שפי' כ"ק זצללה"ה הכ"מ דברי המ"ר ויקהל כתיב המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא וכתיב לכלם בשמות יקרא כו', כשמבקש לקרותם כולם כאחד קורא לכלם בשם אחד וכשקורא לכאו"א בשמו הוא קורא אותו מיכאל גבריאל כו' מנין אף למטה שנא' ראו קרא ד' בשם בצלאל ע"כ, ואמר הוא זלל"ה שיש נרצים מצד הפרט, וזה הוא שקורא לכאו"א בשמו, ויש נרצים רק מצד הכלל וזה הוא כשקורא כולם בשם אחד עכתדה"ק, ביאור הדברים כי להיות נרצה מצד הפרט צריך שיהיו, כל רמ"ח אבריו מזוככים ומקודשים ואז גם אדם פרטי הוא מחנה שלימה כמאמר הזוה"ק והי' מחניך קדוש אלין שייפא דב"נ, ואז הוא מוכן לקבל אור האלקי, אבל אם נשאר בו אבר אחד שהוא בלתי מזוכך ומקודש הרי הוא פגום, ושכינתא לא שריא באתרא דפגים, אבל עוד יש לזה תקנה עכ"פ להיות נרצה מצד הכלל, כי בכל הכלל א"א שלא יצטרף בין כולם קומה אחד שלימה להיות מעון לשכינה, כי יש לזה מעלה זו וזה זו ואפי' אנחה אחת טובה אינה נאבדת, אך גם זאת להיות נכלל בכלל ישראל בלתי אפשר רק אם הוא אוהב ישראל באמת להיות כמו אבר אחד מאברי הכלל, ובזה שכיח הטעאה ודמיון, והבחינה בזה לידע אם הוא באמת לאמיתו, הנה כתיב עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו, כמשל האיש המגין בזרועותיו על ראשו, ומרוצה לקבל את הכאה על ידו למען הציל את ראשו, באשר הוא מקור חיותו, וכמו כן אם האדם הוא שפל בעיני עצמו ויודע חסרונו ומכף רגל ועד ראש אין בו מתום, וכל חיותו הוא רק מצד הכלל אז נקל לו למסור את נפשו בעד הכלל, ולפי"ז איש שמוסר א"ע בעד כלל ישראל הוא בחינה טובה שהוא נכלל בכלל ישראל וכנ"י קולטתו, ובזה יש עצה נכונה לכל איש איך לבוא למצוות ואהבת לרעך כמוך שהוא כלל גדול בתורה, שבאם יודע אדם היטב את מהות נפשו שאין לו שום חיות רק מצד הכלל, ובאשר חבירו גם הוא מכלל ישראל א"כ הרי הוא כאחד מאבריו, ולמשל כאשר יצמח לו מכה בידו אף שכל הגוף סובל יסורים מן המכה אינו מואם בה לחתכה לגמרי מפני שתקונו של היד אצלו הוא יתר על קלקולו באשר הוא משלים את חסרונו שסובל ממנה יסורים, וכמו כן יחשוב את חבירו אף שסובל ממנו עולה, התועלת והתיקון שיש לו ממנו באשר הוא אחד מאברי הכלל הוא יותר מן הקלקול, ואיש כזה אף שאינו נרצה מצד הפרט הרי הוא נרצה מצד הכלל, ובאמת שמזה יוכל לבוא להשלים את כל פרטי אברי נפשו להיות נרצה אח"כ גם מצד הפרט, והנה לענין זה באו מצוות שמיטין ויובלות, כי שמיטה היא מצד הכלל להיות כולם אחת כמ"ש והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך וגו' שיהי' יד כולם שוה וכל ישראל כאיש אחד חברים, ואז הם מרוצים מצד הכלל, ומצוות יובל היא עוד יותר מזה, כי ע"י השמיטין והספירה זוכין ליובל לשוב איש אל אחוזתו, ובזוה"ק שהוא איש אל שורש נשמתו, שכל נשמה יש לה שורש מיוחד כמבואר במדרש ע"פ איפה היית בהוסדי ארץ, וז"ש הזוה"ק שיובל הוא בינה, כי ע"י קישור נשמתו בשורשו ניתוסף בה השגה ובינת הלב, וזה הוא איש ואיש לפי מה שהוא וכאומרם ז"ל אין דעתם של בנ"א שוות, וע"כ תמצא שבכל פרשיות, השמטה נאמר בלשון יחיד תזרע שדך וגו' ואיתא בזוה"ק שכ"מ שנא' בלשון יחיד הוא מצד הכלל שהם כולם יחד כאיש אחד חברים וכמ"ש ויחן שם ישראל וגו' כאיש אחד בלב אחד, וע"כ ביובל נאמרה הפרשה בלשון רבים חוץ ממה שנא' והעברת לשון יחיד באשר שע"י התקיעה נעשה יובל כאיש אחד בלב אחד וכ"מ שנא' בלשון רבים הוא מצד כאו"א לבדו, וע"כ מסיים הכתוב תעבירו בלשון רבים, כי לאחר שנעשה יובל נאמר בלשון רבים:

ג׳ויש לומר כי זה עצמו הוא ענין ימות המשיח ועוה"ב, כי ימות המשיח זוכין מצד הכלל כאומרם ז"ל ולקחתי אתכם אחד מעיר ושנים ממשפחה אחד מן העיר מזכה לכל העיר וכו', ועוה"ב הוא מצד הפרט כי כל צדיק וצדיק יש לו מדור בפ"ע, וכ"א נכוה מחופתו של חבירו:

ד׳ויש לומר דכעין זה הם פסח ושבועות, דפסח הוא מצד הכלל כמ"ש ויקחו להם איש שה לבית אבות, ואין שוחטין פסח על היחיד, ואף שאנן קי"ל דשוחטין, מ"מ לכתחילה מהדרינן שלא לשוחטו על היחיד כמ"ש הרמב"ם, ולכך הקריבו עומר, דעומר הוא מלשון עימור והתאספות, ואח"כ הספירה שהוא התכללות הז' מדות ופרטי פרטי מישראל עד חג השבועות שאז במ"ת נאמר אתה מחיצה לעצמך אהרן מחיצה לעצמו, ובזוה"ק דחג השבועות הוא מעין יובל, שכל נשמה נקשרת בשורשה, וכן הוא ענין שבת, שבת דמעלי שבתא ושבת דיממא כי בלילה הוא חקל תפוחין שהוא כנ"י כנודע, והיינו שהקדושה מצד הכלל, וביום הוא עתיקא קדישא, וזהו זכור ושמור כמבואר בזוה"ק דשמור הוא נוקבא וזכור דכורא, וכל שישנו בשמירה ישנו בזכירה כענין שמיטה ויובל:

ה׳להבין הענין דהנמכר לנכרי אינו נגאל בשש, דהנה בזוה"ק דמה שעבד עברי יוצא בשנה השביעית הוא כענין שמטה, יהנה ענין שמטה הוא מצד כנ"י, וכבר דברנו מזה, וא"כ זה שנמכר לנכרי, הרי הפריד א"ע מכלל ישראל ופגם בכנ"י, ע"כ שוב אין מעלת כנס"י מוציאתו לחירות, כי לעולם התיקון צריך להיות ממקום גבוה ממה שהי' הפגם, אך ביובל שהוא בא מצד מקום גבוה כ"כ, ולשם אין הפגם מגיע כמו שיתבאר לפנינו, ע"כ היובל מוציאו, וזה י"ל ענין יוהכ"פ שמכפר, כי ידוע שיוהכ"פ הוא התגלות לובן העליון ושם אין מגיע שום פגם, ע"כ בא משם תיקון, ובאמת י"ל כי התעוררות הבאה מלמעלה לעורר את לבב בנ"י לתשובה נמי באה ממקום גבוה שאין הפגם מגיע שמה, ע"כ יוהכ"פ הוא זמן מעותד לתשובה, כי באשר אז נתגלה הנקודה הפנימית שאין הפגם מגיע לשם, ע"כ הוא מעורר נמי את הנקודה הפנימית שבלב האדם שהוא נקרא יין המשומר ממגע גוי, כי הנקודה הפנימית שבלב ישראל א"א להתפגם, ואעפ"י שחטא ישראל הוא, ובה"ם אין מקבל טומאה וע"כ הוא זמן שנכנס כה"ג לפני ולפנים כי אז נתגלה הנקודה הפנימית:

ו׳והנה בשבת יש שני בחי' שבת דליליא ושבת דיממא, שבת דליליא הוא חקל תפוחין, ולשם יכול הפגם להגיע וכמ"ש מחללי' מות יומת, ובמ"ר קהלת ז' הבלים אמר שלמה כנגד שבעת ימי בראשית כו' בראשון נברא שמים וכתיב כי שמים כעשן נמלחו בשבת מאי אית לך למימר מחללי' מות יומת, הפי' דע"כ שייך לומר על שבת ג"כ לשון הבלים משום דיכול להתפגם כמ"ש מחללי' שהשבת נתחלל, אך שבת דיממא שהוא עתיקא קדישא אין שום פגם מגיע, וכמו שביאר כ"ק א"א אדמו"ר זצללה"ה דברי הזוה"ק בשלח בעתיקא תליא מילתא, וע"כ נאמר מחללי' לשון נקבה דזה שבת דליליא, אבל שבת דיממא אין הפגם מגיע שמה, וע"כ נ"ל שמה שכ' דשבת הוא זמן מעותד לתשובה בר"ת שבת בו תשוב, דקדקו לומר בו ולא בה, היינו שהכוונה על שבת דיממא שאין הפגם מגיע שם, ע"כ הוא מעותד לתשובה כנ"ל ביוהכ"פ והבן:

ז׳להבין ענין רעוא דרעוין שהוא רצון שברצון, דהנה נאמר בקידוש קדשנו במצוותיו ורצה בנו, דישראל אף שהם משוקעים בששת ימי המעשה בל"ט מלאכות כשמגיע יום השבת הם ג"כ נרצים להשי"ת, אף שהם אינם ראוים לכך, וזה הוא מצד חסד השי"ת, והנה בכתבי האר"י ז"ל דזמן השבת נמשך ל"א שעות מחצות יום הששי עד שעה אחת במוצ"ש [ומה שחושב האר"י התחלת השבת מחצות יום הששי, י"ל שהוא אור החוזר משבת כמו האיר המזרח שהוא צימוח תימור החמה כמ"ש רש"י יומא (כ"ח:), קודם זריחת השמש, וזה הפי' אצלי מה שאומרים בשמ"ע מצמיח קרן ישועה, קרן מלשון קרן עור פניו, דהיינו שעוד קודם הישיעה מצמיח אור החוזר כמ"ש בירוש' כאשר ראה שהאיר המזרח אמר כך הוא גאולתן של ישראל תחילתן קימעא קימעא] והוא שם אל שהוא שם החסד כמ"ש חסד אל כל היום כנודע, והיינו שתחילת הארת השבת הרצון לישראל בא מצד החסד אף שאינם ראוים לזה:

ח׳כי לי בנ"י עבדים וגו' אני ד' אלקיכם, יש ליקח מזה התעוררות רב עד היכן מגיעה אהבת השי"ת לעמו ישראל אף שנמכר לנכרי ויצא מכלל ישראל ונעשה שמש לע"ז, ואעפי"כ עדיין חביבותי' גבן והשי"ת מיחד שמו עליו, וכל המשעבדן מלמטה כו', וז"ש בכל הפרשה שם ישראל ולא שם יעקב דיעקב מורה מלשון עקבה וערמימיות כאמרם ז"ל ערום ביראה ולעמוד כחומה בצורה נגד כל המצירים והמניעות ולעבוד השי"ת, ואח"כ בא שם ישראל כמאה"כ כי שרית וגו' מחמת שבא אח"כ למעלה הגדולה אשר משם מקור מחצבתם של נשמת ישראל, וזהו הנקודה הפנימית שאינו יוכל להתפגם, ומצד זה אף הנמכר לנכרי שהשפיל א"ע עד שאול תחתי' עוד לא אבדה תקותו, וי"ל שמ"ש אח"כ לא תעשו לכם אלילים וגו' הוא ענין הבטחה כענין שכ' הרמב"ן ז"ל בפ' נצבים בפ' התשובה יע"ש, ובזה יש לפרש כוונת המשנה בפ"א הסתכל בשלשה דברים וגו' שהוא לכאורה כפל לשון שהי' צ"ל דע מאין באת מטפה סרוחה, אבל י"ל הפי' שהתנא אמר שני דברים ראשון מצד נשמתו שמחצבה ממקום גבוה מאד מאד וזה כוונתו מאין באת, וידוע תיבת אין שרומז על שלש ראשונות, ולאן אתה הולך, היינו שעתיד לאשתאבא בגופא דמלכא, ולפני מי וגו' היינו למעלה ממי שמי הוא בינה, והשני מצד הגוף מאין באת מטיפה סרוחה וגו' והבן כ"ז:

ט׳שנת תרע"א

י׳ענין שמיטה ויובל, ובזוה"ק שהם ב' ההין שבשם הוי' ב"ה שמיטה היא כנסת ישראל ויובל הוא בינה, דהנה צורת כנס"י להיות משתוקק תמיד להדבק למעלה וכמאה"כ מי זאת עולה מן המדבר מתרפקת על דודה רשפי' רשפי אש שלהבתי', ומחמת אהבת הש"י כל אהבת זולתו כאין וכאפס ואינם תופסים מקום כלל, וזהו ושבתה הארץ שבת לה' שהעלול פונה לעילתו ובטלין מעבודת קרקע,"זה הי' כל מחייתם, ומטעם זה נמי משמטת כספים מלשון נכסף נכספת, [באשר הכסף הוא שורש כל אהבות ומבטל הכל כדי להרויח כסף, הרי כי בזה מונח תאות אדם ביותר] כי לעומת אהבת ה' בהתלהבות גדולה הכל כאפס ותוהו נחשב, והנה זה הוא התפעלות ורגש הלב, אבל יובל מדה אחרת יש בו שהוא השגות השכל והמוח, והמוח בטבעו קר, אבל כשהוא מאיר הוא מהפך את כל טבע ומדות שבלב להמשך אחרי פעולות שכליות וממילא בטל מעבודת קרקע בלי רגש ובלי התפעלות, ושמטה הוא מבתי בראי ויובל הוא מבתי גואי, ובאשר יובל הוא בלי רגש ובלי התלהבות ע"כ אינו משמט כספים, ועיין מהר"ל כי בכל מאדך שהוא בכל ממונך הוא השכל וע"כ אינו נתבטל מחמת הארת השכל:

י״אקיצור הדברים ששמטה היא ממטה למעלה שהאדם משתוקק להדבק למעלה, ויובל הוא ממעלה למטה שנפתחו אורות והשגות עליונות, ולזה נאמר שילוח עבדים בשש שבזוה"ק שהוא ענין שמטה נכתב בלשון שילוח, ובשנה השביעית תשלחנו חפשי מעמך, וכל ההפטרה נאמרה הכל בלשון שילוח, וביובל נאמר בלשון יציאה ולא בלשון שילוח כלל, כי באשר שמטה היא מצד האדם המצוה היא מפאת המשלח, כי מצד העבד לבד אין כאן יציאה, וכל לשון יציאה שנכתב בע"ע הוא מפאת המשלח שכאשר שלחו המשלח הרי הוא יוצא, אבל ביובל היציאה איננה מפאת המשלח כלל רק מפאת העבד בעצמו לבדו שכאשר נפתחו אורות והשגות עליונות מעולם החירות נעשה העבד בן חורין מצד עצמו ולא מפאת המשלח, ועפי"ז יובן טעם מה שנמכר לנכרי אינו יוצא בשש, שמאחר שהיציאה היא מפאת המשלח, וזה לא שייך בנכרי רק לישראל כנ"ל ממעלת כנס"י, אבל יובל שהוא מפאת העבד בעצמו ע"כ נמכר לנכרי נמי יוצא לחירות, ויש לדקדק בכתוב שכל מצות הענקת ע"ע נאמר רק ביוצא בשש ויוצא ביובל נלמד מרבוי המקרא, ולפי האמור יובן שמאחר שיציאת שש הוא מפאת הרב שייך אצלו ביותר מצות הענקה ושמה"ט בורח ויוצא בגרעון כסף אין מעניקין לו משום שאין שילוחו מעמך, וע"כ יוצא ביובל צריך ריבוי, ומשום דיובל הוא החירות הבא להעבד מלמעלה:

י״בויש לומר כי כענין שמטה ויובל הם פסח ושבועות, כי פסח הוא ממטה למעלה שמצד שנגלה עליהם הקב"ה נמשכו בעבותות אהבה ובהתלהבות עצום להדבק בהש"י ונתקו כל הקישורין שהיו קשורים להמצרים, וזה בכל מקום שנאמר יציאת מצרים בלשון עלי' אני ה' המעלך מארץ מצרים, הפי' הוא כנ"ל שהיו מתעלים ממטה למעלה לקראת ההתגלות אלקית, אבל שבועות הוא ממעלה למטה, כמ"ש וירד ה' על הר סיני, ובזוה"ק לנטרא דכיא עלאה דמטיא בהאי ליליא, ובא אחר ספירת מ"ט ימים כמו יובל אחר המ"ט שנים כי ע"י הספירה נעשים כלי המקבל מה שנותנים מן השמים, ויש לומר שכענין זה הוא שבת דמעלי שבתא ושבת דיממא זכור ושמור וכבר דברנו מזה במק"א:

י״גשנת תרע"ב

י״דענין שמיטין ויובלות, הנה שבת הוא שלימות וחיות הבריאה בכלל, כמו בבריאת האדם שמקודם כתיב וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה, ואח"כ ויפח באפיו נשמת חיים, כן הי' בכלל הבריאה שאחר שנשלם הכל באה שבת שהוא נשמת הבריאה, וע"כ מילה שהיא תיקון האדם והשלמתו כבמדרש אין לך פסולת אלא הערלה לבד העביר אותה ובטל המום, צריך שיראה פני מטרונה תחילה שהשבת נותנת בו כח שיהי' ראוי להשלמה:

ט״ווהנה יציאת מצרים היתה כעין בריאת העולם וע"י העשר מכות נתגלו העשרה מאמרות, וחידוש העולם והשגחה והנהגה הכל הוא ברצון הש"י, וכמו שבבריאת העולם בא אח"כ שבת שהוא נשמת הבריאה כן בהתגלות אלקית ע"י נסי יציאת מצרים באה אח"כ לאחר שבעה שבועות נתינת התורה שהיא נשמת הנסים והתגלות אלקית בעולם:

ט״זכלל הדברים שבת הוא השלמת הבריאה ותורה היא השלמת התגלות אלקות בעולם. ולעומת שתי אלה יש לומר שכן הוא ענין שמיטה ויובל, ששמיטה הוא שביתת הארץ שבת לה' כמו שנאמר בשבת בראשית, וכמו ששבת נותן חיות בהנבראים כן שמיטה נותנת חיות בארץ ישראל, כי ארץ ישראל יש בה ענינים למעלה מן הגשם כמו שאמרו ז"ל שהוא גמדא ופשטא וקלה לבשל פירותי' בחמשה ימים, שהוא ענין למעלה מהטבע כי הטבע פועל בהמשכת הזמן, כמ"ש המהר"ל, ויובל הוא כעין נתינת התורה כבזוה"ק ושבתם איש אל אחוזתו לאתר דנשמתי' אחידת מתמן ומשם שואבת גלוי אור אלקי:

י״זוהנה שבת הוא רזא דאחד, והיינו שבפנימיות נעשו כל ישראל אחד, וכמו שעליות העולמות בשבת הם רק בפנימית כמ"ש האריז"ל שבחיצונית העולמות אין שום שינוי, ע"כ התאחדות ישראל הוא ג"כ רק בפנימיות, ובחיצוניות זה במזרח וזה במערב, אבל במתן תורה כתיב ויחן שם ישראל נגד ההר כאיש אחד בלב אחד הי' התאחדות ישראל גם בחיצונית, ובאמת שהי' שינוי גם בחיצונית העולמות והאומות היו סבורין שה' למבול ישב כבמדרש, ולעומתם שמיטה ויובל נמי, בשמיטה נעשים כל ישראל כאיש אחד בפנימית, וביובל גם בחיצונית ועיין ברעיא מהימנא פרשה זו (ק"ט:), וע"כ שדות חוזרות לבעליהם ועבדים יוצאים לחירות כי הופיע עולם החירות גם בחיצונית, אבל בשמיטה שמתאחדים רק בפנימית ולא בחיצונית אין בה ענין זה:

י״חוהנה בזוה"ק כי הא דעברי יוצא בשש הוא ענין שמיטה, כי כבר אמרנו במק"א טעם דאין עברי יוצא בראשי איברים, שעברי מהותו הוא הנפש, והגוף הוא נרתיק הנפש, והנפש באשר היא רוחנית איננה נתחלקת ולא שייך בה שנחסר ראשי אברי', אלא כשהגוף פגום אינה שורה בו הנפש בשלימות, אבל הנפש אינה נפגמת, ואינו דומה לעבד כנעני שמהותו הוא הגוף והגוף הרי הוא נפגם, וע"כ באשר מהות הע"ע הוא הנפש שהוא בפנימית, ע"כ שייך אליו ענין שמיטה:

י״טועם זה יובן מה שנמכר לנכרי אינו יוצא בשש שנאמר באלה הוא נגאל ואינו נגאל בשש, דנמכר לנכרי אין בו קנין בפנימותו, שהרי אין בו שום קנין איסור, ע"כ אינו יוצא בשש אלא ביובל:

כ׳כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם וגו' פירש"י שטרי קודם, הנה כמו שבכלל כן בפרט עפ"י מ"ש הא"ע בפרשת נזיר כי כל בני האדם עבדי תאוות העולם והמלך באמת שיש נזר ועטרת מלכות בראשו הוא כל מי שחפשי מן התאוות, עכ"ל, א"כ מי שמקבל עליו עול מלכות שמים ובכל לבו רוצה להיות עובד הש"י וצדק עליו לומר שטרי קודם ומוציאתו משעבוד התאוות, ובזה יובן מה דאיתא שמטרונה שאלה על יחוד הנדה שמותר אפשר אש בנעורת ואינו מבערת והשיב לה התורה העידה עלינו סוגה בשושנים, ואינו מובן מה השיב לה שמ"מ צריך לישב קושייתה ממציאות הטבע, ולהנ"ל יש לומר דאינו דומה טבע ישראל לטבע העולם שהם עבדי התאוות, אבל ישראל שהוא רוצה לשמור עצמו מעבירה מחמת צוואת הש"י הרי הוא מקבל עליו בזה עול מלכות שמים זה מוציאתו משעבוד התאוות:

כ״אוהנה זה פשוט שהדברים אמורים במקבל עליו עול מלכות שמים אבל לא במעביר ממנו עול מלכות שמים, שאז ח"ו שוב חל עליו עול ושעבוד התאוות, ויש להעמיס זה בדברי המשנה כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ, שהיינו עול דרך הארץ שהוא שעבוד תאוות העולם:

כ״בולפי האמור יובן מה שכתבו בסה"ק ששבת הוא זמן מעותד לתשובה, דהנה איש שכבר פרק ממנו עול מלכות שמים ועשה את אשר נצטוה שלא לעשות משך עליו עול שעבוד התאוות, וא"כ הרי הוא קשור בחבלי השעבוד שאינו מניחתו להתיישב בדעתו ולעשות תשובה ולקבל עליו עול מלכות שמים, אך בשבת שאפי' ע"ה אימת שבת עליו, וזה קאי גם על כל איש ואיש על חלק ע"ה שבו, ועכ"פ אין שעבוד התאוות עליו חזק כ"כ, שוב יכול לקבל עליו עול מלכות שמים מכאן ולהבא, ישוב מוציאתו מתחת יד שעבוד התאוות, ושוב ביכולתו לעשות תשובה ולקבל עליו עול מלכות שמים שלימה:

כ״גשנת תרע"ג

כ״דברש"י מה ענין שמיטה אצל הר סיני והלוא כל המצוות נאמרו מסיני אלא מה שמיטה נאמרו כללותי' ודקדוקי' מסיני אף כולם נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני, והנה ידוע שבמקום שנכתב הוא העיקר כבזבחים (פ"ט.) שחטאת מקודש מאשם מפני שדמה ניתן על ד' קרנות ועל היסוד, אף שאשם נמי ניתן על היסוד מ"מ מאחר שבחטאת כתיב להדיא ואשם נתרבה לבד נחשב עיקר יסוד בחטאת, ובודאי כן הוא הכא שעיקר ענין הר סיני שייך יותר לשמטה מבכל המצות, וזה צריך ביאור:

כ״הונראה דהנה כתיב ויבואו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר, ואמרו ז"ל ויחן כאיש אחד בלב אחד, ולמה לא כתיב ויחן במדבר, שזהו החני' עצמה שכתוב אח"כ וגם נראה כלשון כפול, ונראה דהנה כתיב ההר חמד אלקים לשבתו משמע שיש להר סיני מעלה מיוחדת שאין לזולחו, והוא עפ"י אמרם ז"ל למה תרצדון הרים גבנונים כולכם בעלי מומין אצל סיני, שכולם היו בעלי הרגש ויש בעיני עצמם, וסיני הי' שפל ברך, ובודאי אין הפירוש לגוף חומר ההרים, אלא שיש לכל הר שר מיוחד, ובלקוטי התורה להאר"י ז"ל שיש הרים שנתבטלו ונתמאכו בלי שום סיבה, אלא מחמת שנתעברו השרים שלהם ממשלתם, ויש רמז לזה בפ"ק דחולין לגדא דהר, והם הם הי' מהותם בעלי הרגש ויש, ולהיפוך הי' שר של הר סיני, ובאשר כח הרוחני השורר על מקום זה כך הי' מדתו נכנס מדה זו בלב החונים שמה בצד מה, והיינו הך שאמרו ז"ל שיש ארץ מגדלת בעלי מדה זו ויש בעלי מדה זו, שדבר זה איננו נרגש בהאויר ולא פירות הארץ ומימי' מצדם גורמים זה, אלא הכל הוא מפאת כח הרוחני השולט במקום זה, ולפי האמור יובן מעלת ארץ ישראל. וטומאת ארץ העמים:

כ״והנה להיות כאיש אחד בלב אחד צריך שיקדים מדת הכנעה ושפלות שכל אחד יבטל דעתו לדעת הכלל כמובן שאם כל אחד יאמר קבלו דעתי ואני ואפסי עוד, זה הוא מקור נפתח לכל שנאה וקטטות ומריבות, הגם שלפעמים יבוא לומר קבלו דעתי מצד גודל הנפש וחוזק השכל שאיננו מתבטל בנקל, מ"מ זה גורם פירוד לבבות וכל מחלה וכל תקלה וכל קטטה, ומטעם זה נמצא בעוה"ר מדה זו ביותר בישראל אף שהם גוי אחד בארץ, כי באשר נפשם גבוה ויש להם דעת ושכל חזק ע"כ נמצנא בהם פירוד לבבות ביותר, ודבר זה לא בא מפאת החסרון אלא מצד המעלם, ועיין במהר"ל מה שהשיב לגוי אחד ששאל אותו על פירוד לבבות שמצוי בישראל ביותר:

כ״זוהנה זה הענין להיות נכנע ושפל ברך שהיא מדה טובה ומפאת זה באין להיות כאיש אחד בלב אחד יש בו נמי חסרון שגורם מיעוט השמחה ומשפיל את חוזק הלב, היפוך אמרם ז"ל הוי עז כנמר קל כנשר גבור כארי רץ כצבי לעשות רצון אביך שבשמים, וצריך התחזקות גדולה להיות לו שניהם יחד, וכמאמר הזוה"ק חדוה תקיעא בליבאי מסטרא דא וכו' והוא כמאמר הלל אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני, ועיין לקמן באריכות איך יתכן זה, וכל אלה הי' בהר סיני, כי הר הוא גבהות היינו שכח הרוחני השורר שמה הי' גורם שעם מדת הגבהות וחוזק הלב, להיות נכנע ושפל ברך, ובזה יובן מעלת ההר ההוא על זולתו, ואולי היינו טעמא דהר סיני יש לו ששה שמות כבמדרש, כי מספר ששה היא הכולל כל מיני הפכים ארבע צדדין מעלה ומטה, כי מהותו הי' הכנעה וגבהות וחוזק הלב יחד:

כ״חויש לומר שמטעם זה ניתנה התורה על הר סיני לא לתועלת ההר ושכרו, אלא לתועלת ישראל שיהי' להם סיוע להיות נעשים עם חוזק לבבם וגדלות נפשם כאמרם ז"ל אי יהודאי או צלב נכנעים ושפלי ברך ובשביל זה יהי' כאיש אחד בלב אחד היפוך טבעם, שענין זה הי' נצרך לנתינת התורה שהיא תורה אחת בששים רבוא אותיות נגד נשמת כל ישראל, וכמו שהיא תורה אחת וברמב"ן שכל התורה היא שם אחד של הקב"ה, כן נתבקש שיהיו כל ישראל המקבלים אותה כאיש אחד בלי פירוד לבבות, וכמו שאיתא במדרש שאמר הקב"ה כשנעשו כאיש אחד בלב, עתה הגיע העת ליתן להם את התורה:

כ״טולפי האמור יובן מה שלא נאמר ויחן במדבר וכפל לשון, שהוא להורות שמצד בחי' מדבר עדיין לא היו יכולין לבטל עצמם זה לזה לגמרי מפני חשש גרם העדר חוזק הלב וגבורת הנפש, אך מצד ההר שמורה על גבהות ולהגביה לבו בדרכי השם רק אז היו יכולין להתבטל בעיני עצמם ולהיות כאיש אחד בלב אחד באשר השיגו שתי המדות יחד:

ל׳והנה ענין שמיטין הוא התכללות ישראל כמבואר בזוה"ק דשמיטה היא כנסת ישראל, והיינו שמטבע כנסת ישראל להיות משתוקק לעלות ולהדבק למעלה כמאה"כ מי זאת עולה מן המדבר מתרפקת על דודה, וכן הוא בכל פרט ופרט מישראל טמון בעומק לבו אהבה מסותרת להש"י, אך הסיבה שמונע מהתגלות אהבה רבה זו בפועל ממש כתב הרב ז"ל בספר ליקוטי תורה שהיא מחמת שהאהבה זו מלובשת ומסותרת בכח המתאוה לדברים גשמיים מנפש החיונית ששורשה בחי' גסות הרוח משכא דחויא החופף ומסתיר על כח ובחינת אהבה זו, עכ"ל, והדברים הללו צריכין פירוש שלכאורה נראה כארכבא אתרי ריכשי, גסות הרוח, וכח המתאוה לדברים גשמיים, דלאו בני בקתא חדא נינהו, כי גסות הרוח מיסוד הרוח וכח המתאוה מיסוד המים כמ"ש הרח"ו בשער הקדושה, אך יש לפרש דהנה ענין האהבה טבעית שבנפשות ישראל לאביהן שבשמים הוא מחמת מקור חוצבן שהם חלק אלוק ממש ומיוחדים בתכלית היחוד באור א"ס ב"ה ממש, וא"כ יש להבין איך אפשר שאהבה גשמית תהי' בכחה לדחות האהבה האלקית שהוא כטבע האש המושך ועולה למעלה, ואין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח העולה היא למעלה, אך סיבת הדבר הוא גסות הרוח שזה דוחה את האלקית מלבו כי אין אני והוא יכולין לדור כאחד, ע"כ מסתתרת בעומק הלב ומתצמצמת כנקודה קטנה והיא הנשארת בלב איש ישראל יהי' מי שיהי' והיא נקראת אהבה מוסתרת שממנה בא אפשרות למסור עצמו על קידוש ה' אפי' לפשוטין שבפשוטין שבישראל כמ"ש הרב בספר התניא, ומ"מ באשר היא מתצמצמת ומוסתרת שוב יכולה אהבה החיצונית להתגבר ולהתפשט ולהיות מכסה לאהבה האלקית ולמנוע לבל תתפשט ותתגלה אפי' ע"י התבוננות, כך נראה לפרש דבריו הקדושים, ולפי האמור מובן אשר להוציא את אהבה האלקית לידי התפשטות והתגלות צריכין בראשונה להכניע את גסות לבו ולהיות לבו נשבר בקרבו ולקבוע בנפשו היטב שאין לו שום מציאות וחיות אלא בהתבטל דעתו ורצונו לכלל ישראל ואז רק אז מתעוררת האהבה שהיתה מוסתרת להתפשט ולהתגלה, והנה יש עוד מין הכנעה פסולה שהיא יאוש ושפלות הנפש ומסתפק עצמו בשפלותו, ועוד יש מין הכנעה ששורשה מבחי' גסות הרוח שאומד את עצמו לעמוד במקום גדולים, ועושה מעשה זמרי ומבקש שכר כפינחס, וכאשר מרגיש האפלת נפשו נעשה רפה ידים וכמתיאש, ובזה שכיח הטעה אפי' אצל אנשי לבב, אך ההבחנה איזה הוא הכנעה המתבקשת היא באם נולד ממנה אהבה אלקית ויגבה לבו בדרכי ה' וישתוקק למעלות גבוהות ברשפי אש שלהבתי' כדאיתא בזוה"ק ח"א (ס"ט:) בשוא גליו אתה תשבחם שבחא הוא לון דסלקין בתיובתא למחמי מכאן כל מאן דכסיף לאסתכלא ולמנדע אע"ג דלא יכיל [נ"א דלא יהבו לי' רשותא] שבחא איהו דילי', עכ"ל, והנה מי שיש בו מדת הכנעה שהיא לעלם מצורף עם אהבת ה' וחוזק הלב וגבורת הנפש כנ"ל איש כזה כנסת ישראל קולטתו שהוא חיבור כל פרטי ישראל אף שזה שורשו בחסד וזה בגבורה וכו', וזהו פנימית מצות השמיטה שאיתא בזוה"ק שהוא כנסת ישראל, היינו שכמו שיש בו מדת הכנעה בצירוף חוזק הלב והגבהת וגבורת הנפש שהוא דבר והיפוכו, כן נעשה נקלט בכנסת ישראל שהוא קיבוץ כל פרטי כחות שבישראל, וכמו ענין הספירה שכל יום רומז למדה מיוחדת ונתאחדו כולם בשבוע אחת, וכמו שבת בימים רזא דאחד כן הוא שמיטה בשנים, וכשהגיע שנה השביעית נכללו כולם כאחד ואז ושבתה הארץ שבת לה', וכן הוא בפשיטות המצוה שאז יהי' יד כולם שיה כעניים כעשירים, ובמכילתא והשביעית תשמטנה וגו' מפני מה אמרה תורה לא שיאכלו אותה עניים הרי אני מכניסה ומחלקה לעניים ת"ל והשביעית מגיד שפורץ בה פרצות וכו', ובש"ס ר"ה אתרוג קשי לי' ידא ואיידי דמשמשי בה כ"ע בשביעית לא טענה פירי עד תלת שנין, וכל זה להורות שיד כולם שוה ואינו נוהג כבעל הבית כלל אלא הפקר לכל, וזה מורה על ביטול היחיד להכלל, וכל זה בהגבהת וגדלות וגבורת הנפש, ומבלעדי קיבוץ שתי המדות יחד לא הי' אפשר לישראל לקיים מצוה זו, ובמדרש ריש ויקרא גבורי כח עושי דברו בשומרי שביעית הכתוב מדבר בנוהג שבעולם אדם עושה מצוה ליום אחד לשבת אחת לחודש אחד שמא לשאר ימות השנה וכו' יש לך גבור גדול מזה, והנה ישראל קנו מעלה זו בהר סיני כי לולא הר סיני הוא כמעט מן הנמנע, וזהו שסיים המדרש ד"א בישראל שהקדימו נעשה לנשמע הכתוב מדבר, דהנה קדימת נעשה לנשמע הוא ענין ביטול השכל כאמרם ז"ל עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו, ומובן שלפי מעלת ישראל שהם נוטים לשכל הוא היפוך מהותם והוא נסיון גדול וצריך לזה גבורי כח, והוא מתאים עם ענין שמיטה, ובא נמי מכח הר סיני כנ"ל, ע"כ דרשו הכתוב על שניהם:

ל״אולפי האמור יובן הא דשמיטה נאמרו כללותי' ודקדוקי' מסיני דכל פרטות המצוה ודקדוקי' בלתי אפשר הי' לישראל לקיים מבלעדי הר סיני שקנו שני המדות יחד והפרטים והדקדוקים עוד מורים ביותר על ענין נכבד זה, וזה בנין אב על כל המצות שאל יפול לב האדם עליו בראותו פרטי ודקדוקי מצוות שלפי השקפה חיצונית קשה על האדם לקיימם וצריכין גבורות הנפש ולב אמיץ בגבורים, כי כבר קנו ישראל מעלה זו מסיני ואין טבעם דומה לטבע כלל העולם והם נקראים גבורי כח, ולבם ברשותם אל כל אשר יחפצו יטנו:

ל״בולשכירך ולתושבך ברש"י בשם ת"כ אף הגוים, ויש להבין דפירות שביעית יש בהם קדושה ואין מוציאין פירות שביעית לחו"ל למה יהיו מותרין לגוי, ולא עוד אלא שנראה שהקפידה תורה עליהם, ובמתנות עניים איתא בת"כ לעני ולגר תעזוב אותם מה גר בן ברית אף עני בן ברית, ונראה עפ"י מה שכתבנו במק"א בהא דכתיב בברכת פ' בחוקותי שיהי' כ"כ ריבוי תבואה היינו שלעתיד יחזירו ישראל בתשובה את כל פליטי האומות ע"י מה שיאכילום ממזונותיהם שאז יהי' שורשם ממקום גבוה מאד, וכעין שאיתא בב"ר הניקה בנים שרה שהי' מטרונות באות ומיניקות את בניהן משרה וכו' עד שכל מי שבא לשם שמים נעשה ירא שמים ואמר אדומו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור שנעשים יראי שמים מפני שינקו משיריים של יצחק אע"ה, עי"ש בפ' בחוקותי, וה"נ יש לומר דשביעית הוא רמז לימות המשיח ויובל היא רמז לעוה"ב וע"כ פירות שביעית יש בהן קדושה מעין לעתיד שהמזונות יהיו משורש קדוש מאד נעלה, ע"כ בזה שמאכילום לגוים ימשיכום לחשובה וכעין לעתיד, ויש לומר דה"ט דביובל לא כתיב זה דיובל הוא מעין עוה"ב ועוה"ב אין בו אכילה ושתי', וע"כ אין בהמזונות מעלה יותר משמיטה ושמיטה בכלל יובל ע"כ לא נכתב זה ביובל כלל, כי בזה ענין אחד הוא עם שמיטה:

ל״גברש"י בשם המכילתא פ' משפטים וביום השביעי תשבות, אף בשנה השביעית לא תעקר שבת בראשית ממקומה שלא תאמר הואיל וכל השנה קרוי' שבת לא תנהג בה שבת בראשית עכ"ל, ויש להבין הלוא שביתת שבת בראשית הוא שביתה כפולה ומכופלת משביתה של שביעית שאין בה שביתה אלא מעבודת קרקע ומה הי' ס"ד שידחה קדושה הקלה את קדושה הגדולה והחמורה, ובכל מקום אמרינן יש בכלל מאתים מנה, אבל לא בכלל מנה מאתים, ונראה דהנה בכל מקום שמוזכר שבת נכתב לפני' ששת ימי המעשה וכבר עמדו בזה מפרשי התורה, ונראה דהנה לפי מעלת וגדלות שבת שהוא מעין עוה"ב אי אפשר לזכות בו אלא ע"י מה שהאיש משליך ממנו טרדות המלאכות וטרדת הפרנסה של ששת יומי המעשה ופורק ממנו עול חשבונות הרבים שחשבו בני האדם, זוכין לעומתו לקדושת שבת, וכמו עוה"ב שלפי מעלתו אי אפשר לזכות בו אלא ע"י מה שמתרחק מעוה"ז וכבמדרש פ' חקת מי יתן טהור מטמא לא אחד כגון עוה"ב מעוה"ז, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד בשם רבו אדומו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור בשביל שנתרחק מעוה"ז, והפירוש כנ"ל וכעין שאיתא בזוה"ק שכל מה שהאדם בורח מחיצוניות בא לעומתו בפנימויות כמ"ש ויברח משה מפני פרעה בא לעומתו בקדושה וישב על הבאר, ואולי יצוייר העדר התרחקות מעוה"ז לא הי' במה לזכות לעוה"ב, וכעין זה הוא שבת מעין עוה"ב, שאולי יצוייר העדר ששת ימי המעשה, לא הי' במה לזכות בקדושת שבת, וע"כ נכתבו קודם ציווי שבת הששת ימי המעשה, ולפי האמור יובן הס"ד שבשביעית שכל השנה נקראת שבת ואין כאן ששת ימי המעשה בשלימות, שהרי אסורין בעבודת קרקע, לא חשוב כ"כ ההתרחקות מעניני חול כדי לזכות לקדושת שבת, לזה באה האזהרה שאעפ"כ לא תעקר שבת בראשית ממקומה:

ל״דהנה ביובל שלשה מצות מעכבות בו, תקיעה, שילוח עבדים, שמיטת קרקעות שקנו זה מזה, כרש"י פ"ק דר"ה דחכמים אומרים שלשתן מעכבין בו, ורק ע"י עשיית שלשה מצות אלה מתקדש השנה להיות נוהג בה שביתת הארץ, והענין הוא דהנה שמיטה אמרנו שהוא בכנסת ישראל דהיינו שכנסת ישראל מצד עצמן מתדבקין באביהן שבשמים ומניחין את כל ענין וטרדת מחייתם שהי' מיבול הארץ והוא התדבקות מלמטה למעלה ולא יעצרם הגשם של עבודת השדה, והוא בחינת לב המשתוקק להתרפק אל דודה, אך יובל הוא במוח היינו שמאיר הארה עליונה מלמעלה למטה והוא המעוררם להתדבק כנ"ל מחמת כח השכל השופע עד שכל עניני טרדת עבודת השדה אינם תופסין מקום כלל, ובשלשה מצות שביובל הנ"ל בא הארת תלת חללין דגלגלתא והם בחי' כתר חכמה בינה. שבהתגלות בחינת הכתר נעשו כל ישראל מוכתרין בכתר מלכות שהוא היפוך השעבוד ע"כ יוצאין עבדים לחירות, ובהתגלות בחי' החכמה שהוא הראשית תשובנה כל השדות לראשיתן דהיינו לבעליהן הראשונים, ותקיעת שופר הוא בחי' בינה כנודע מעיין שופר של ר"ה, ושמיטין ויובלות, מקבילין ליו"ט ושבת, ששמיטין הוא כמו יו"ט דבי דינא מקדשין לי' וקדושת יו"ט מכח ישראל המתדבקין באביהן שבשמים מלמטה למעלה, ולעומתם שופע קדושת יו"ט מלמעלה למטה, ושבת קביעא וקיימא היינו ששופע קדושת שבת בראשונה ממעלה למטה, וישראל מתעוררין לעומתה לקבל קדושת השבת ולהתדבק באביהן שבשמים באהבה וברצון:

ל״הוכדמיון שלשה מצות שביובל יש דוגמתו בשבת, שביתה ממלאכה הוא מקביל לעומת מצות שילוח עבדים שביובל, והוא עפ"י דברי המדרש בראשית פ' ב' עשאו עבד מכודן לעצמו דאי לא לעי לא נגיס, ובשבת נסתלק העבדות ומוציא מידי שעבוד והוא איסור מלאכה בשבת, קידוש היום בשבת הוא מקביל לעומת שהשדות חוזרת לבעליהן ביובל, והוא עפ"י דברי הזוה"ק ושבתם איש אל אחוזתו לאתר דנשמתי' אחידא תמן, וכן בקידוש היום של שבת זכרהו בכניסתו שהנשמות מתדבקין בשורשן, וזהו ענין מה שאנו אומרים שלום עליכם למלאכים המלווין את האדם שהמלאכים מעלין את הנשמות ומנקין אותם מעפריריות דימי החול עד הגיעום אל מקומם שהוא שורש נשמת ישראל שהוא גבוה ממלאכים, ואחר שהגיעו אל מקומם אנו אומרים להם צאתכם לשלום, וכמו שאמרנו במק"א שהוא כענין שכתוב ולא עמד איש אתו בהתוודע יוסף אל אחיו, מצות יין לקידוש בשבת הוא מקביל לעומת מצות תקיעת שופר ביובל, כידוע שיין שורשו בבינה, והוא מעורר נקודה הפנימית שבישראל, וכענין תקיעת שופר שבר"ה שברמב"ם שרמז יש בדבר עורי ישינים משנתכם וכו', וכן הוא ענין שלשה סעודות בשבת ויש לומר בהם שהם נמי כדמיון שלשה מצות שביובל, שבהן ממשיכין הארת השבת מלמעלה למטה כמ"ש וקראת לשבת עונג ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה כמו מי שקורא את חבירו שיבוא אליו הלום, עכת"ד, וידוע ענין ענג דמרומז בר"ת שלו עדן נהר גן, עדן הוא בחכמה, נהר בבינה, גן במלכות, קו האמצעי העולה עד הכתר, כתר מלכות, ודי בזה למבין, ושבת ויו"ט, זה במוח ושכל ע"כ שבת יעשה כולו תורה, ויו"ט הוא בלב ע"כ ביו"ט אית בי' מצות שמחה, כי שמחה היא בלב והתפעלות הנפש, משא"כ בשבת וכבר דברנו מזה:

ל״ווכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית וגו' וצויתי את ברכתי לכם וגו', ופירש הה"ק ר' זושא זצללה"ה דאם לא תאמרו תהי' הברכה מאלי' אך כשתאמרו לא תהי' הברכה מאלי' ואצרך לצוות את הברכה, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הוסיף בה דברים, דכל דבר שבא מעולם העליון כשבא לעוה"ז נתרבה כמ"ש מהר"ל בההגדה במאמר כמה לקו במצרים וכו', והנה כשישראל עושין בתמימות וכתיב תמים תהי' עם ה' אלקיך שפירש"י שלא תחקור אחר עתידות וכו' אז תהי' עמו ולחלקו, וע"כ השפעה שהיא באה ממקום גבוה כ"כ ממילא נתרבה, אך כשתאמרו ולא תהי' בתמימות אז יצטרך לצוות, עכת"ד, ולי יש לומר ג"כ בלשון אחר דהנה בש"ס שלהי קידושין ראיתם חי' ועוף שיש להם אומנות והן מתפרנסין שלא בצער, והלוא לא נבראו אלא לשמשני ואני נבראתי לשמש את קוני אינו דין שאתפרנס שלא בצער אלא שהרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי, ומלשון קפחתי את פרנסתי משמע שניתן לי פרנסתי אלא שנגזלה ממני, שבשביל שהרעותי את מעשי ניתן רשות להחיצונים שיגזלו את השפע, ובזה הבנתי מה ששמעתי בשם הרה"ק ר' בונם מפרשיסחא זצללה"ה שכל עני יצטרך ליתן דין וחשבון מדוע הוא עני כך שמעתי והדברים סתומים, כי כבר קיבל ענשו במה שהוא עני ולמה יהי' עוד עליו דין, אך להנ"ל יובן שיהי' עליו דין מדוע השפע נמסרה להחיצונים בסיבתו, וזה חטא נוסף על חטאו שבגלגלו נעשה עני:

ל״זובזה יש לפרש דברי זוה"ק ח"ב (ס"ב.) מזונא דהוא עלאה מיני' ההוא דאיהו דקיקא יתיר ואתא מאתר דדינא שריא ואקרי צדק ודא הוא מזונא דמסכני, והיינו דמאחר שיש להחיצונים שליטה עליו לגזול את פרנסתו שלכן הוא עני, צריך האי מעט מזונא דילי' שמירה יתירה, והוא כעין מה שאמרו ז"ל וידי אדם תחת כנפיהם אלו ידיו של הקב"ה שפרושות מתחת כנפי החיות כדי לקבל בעלי תשובה מפני מדת הדין ובמנשה כתיב ויחתור לו שחתר לו חתירה מתחת כסא הכבוד, וכעין זה הוא מזונא דמסכני שצריך שיבוא מאתר עלאה מיני' ואתא מאתר דדינא שריא שגזל הוא היפוך הדין שמדת הדין אינו מניח לגזול ועשיתי משפט וצדק בל תניחני לעושקי, ע"כ פרנסתו צריכה לבוא משם:

ל״חהיוצא לנו מדברנו שכל שפע צריכה שמירה מפני החיצונים, אך כשישראל מקיימין מצות שמטה בתמימות שהם נעשים עם ה' ולחלקו א"כ ניתנה להם השפע בלתי אמצעים אלא מיד ה' לידם, ומובן דבאופן זה אין לחוש לגזילת השפע, שזה אינו שייך אלא כשתעבור השפע דרך אמצעים, יש חשש גזילה בדרך, כמובן, אך כשתאמרו מה נאכל ולא תהי' בתמימות והשפע תעבור דרך אמצעים יש חשש גזילה וצריך לצוות את ברכתי, כי כתיב ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה, כי כל עצב הוא מסט"א, אבל כשיש עלי' חותם ברכת הש"י אז אין להסט"א מקום לאחוז בה וברכת ה' עצמה היא השמירה, אבל כשתהי' בתמימות לא תצטרך להשמירה חותם כלל:

ל״טונראה עוד לומר דכל ענין שיש שליטה לחיצונים לגזול השפע הוא מחמת פגם ברית ר"ל שנקרא רע, וזהו שהרעותי את מעשי, היפוך ממדת יוסף הצדיק שומר הברית שאוכלין קדשים בחלקו בכל הרואה שאין להחיצונים שום שליטה בגבולו, וידיעת הפכים אחד, וענין שמיטה שהוא בכנסת ישראל הוא תיקון על פגם ברית שהוא פגם בכנסת ישראל כמפורסם בסה"ק, ע"כ כשמקיימין מצות שמיטה בתמימות אז ממילא אין כאן שום בית מיחוש, אך כשאומרים מה נאכל היא חסרון אמונה ופגם במצוה זו ע"כ צריכין שוב לשמירה וכנ"ל, וממוצא הדברים יובן מדוע בזמנים האחרונים קשה כ"כ הפרנסה והוא רחום יכפר עון, ובודאי שבת הוא תיקון לזה דכלהו ערקין ואתעברו מינה ומוסף שבת הוא יוסף כידוע למבינים, וע"כ מיני' שיתא יומין מתברכין, אך לעומת שאדם זוכר בימי החול בשבת ומשגיח על עצמו שבל יטבע בימי החול ויהי' ראוי לקבל שבת בנהירו דאנפין, לעומת זה יש לו שפע מפאת השבת שאין כאן מיחוש גזל כנ"ל:

מ׳כי לי בני ישראל עבדים וגו' לא תעשו לכם אלילים וגו' את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו אני ה', וברש"י לא יאמר הואיל ורבי מג"ע אף אני כמוהו מה רבי עע"ז אף אני כמוהו מה רבי מחלל שבתות אף אני כמוהו, ויש להבין מה שפרט אלו העבירות ולא סגי לי' לזכור בקיצור הואיל ורבי עובר על כל התורה אף אני כמוהו, והרמב"ן הביא בשם ת"כ כאן הזהיר על כל המצות, ומסתפק בפירושו, ונראה בהקדים דברי הש"ס ברכות לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר נצחו מוטב ואם לאו יקרא ק"ש נצחו מוטב, ואם לאו יזכור לו את יום המיתה, ומקשים העולם למה לא יזכיר לו תיכף יום המיתה, ונראה דהנה יש בני אדם ששכלם חלש ואינו יכול להתקומם נגד כח המטעהו ונקרא מקולקל בשכל, לזה אין תקנה אלא עסק בתורה המיישיר את השכל, ויש שנפשו אותה לרע כענין שכתוב נפש רשע אותה רע והוא מקולקל בנפש, ולזה אין תקנה בהיישרת השכל כי השכל אינו מוטעה, אלא ק"ש שהוא יחוד הש"י היינו להתלהב באהבתו יתברך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, והעיקר יש לומר דהנה ידוע שיחוד ה' הוא שכל הנמצאות הם מאמיתת המצאו ואין עוד מלבדו ואפי' מציאות הרע שבעולם נמצא מאמיתת המצאו ואינו נפרד לעצמו כלל כי אפס זולתו, וכשהאדם משים הדברים אל לבו וקורא ק"ש נכלל גם צד הרע שבו ביחוד ה' ובהכרח שנמתק ונכנע ואינו מתאוה עוד לרע כמקדם, ויש שטבע גופו והרכבתו נוטה ביותר לדברים חומרים, והוא מקולקל בגוף, לזה אין תקנה אלא בהזכרת יום המיתה או אז יכנע לבבו הערל, ומעתה אין קושיא שתיכף יזכור לו יום המיתה ולא ימתין, כי מי שהוא מקולקל בשכל אין הזכרת יום המיתה מועיל כמ"ש ואחריהם בפיהם ירצו סלה ופרשו ז"ל שהרשעים אומרים בפיהם שהם מתים ואעפי"כ לבם בריא אולם, וכן המקולקל בנפש, וע"ז אמר הש"ס ונותן עצה מיוחדת לכל קילקול וקילקול ביחוד:

מ״אוהנה זה שנמכר לנכרי אלמלי הי' שכלו ונפשו וגופו כולם בלתי מקולקלים אי אפשר שיעשה כן, ובהכרח שהוא מקולקל או בשכלו שהוא מוטעה בחשבונות שוא, או קילקול הנפש ונמשך אחר הנכרי שורש רע וכל מר מתוק אנלו, או קילקול הגוף שתאות דברים חומרים תקפתו שאצל הגוי יהי' לו למלאות דרישת חומרו ביותר, ומ"מ חסה התורה עליו שישמור עצמו לכל הפחות שלא יטמע לגמרי, זה שהוא מקולקל בשכלו ישמור עצמו ביותר שלא יתפתה אחר ע"ז שהוא טעות בשכל, וזה שהוא מקולקל בגופו שלא יתפתה וימשך אחר ג"ע שהויא קילקול בגוף כאמרם ז"ל היא עשתה מעשה בהמה, וזה שהוא מקולקל בנפשו, שלא יתפרץ בשמירת שבת, כי בשבת כתיב וינפש והוא שלימות הנפש כי נפש הוא רצון כמ"ש אם יש את נפשך ופירושו רצונך ושבת הוא בבחי' רצון הן מלמעלה למטה שהקב"ה רוצה בעמו ישראל כמו שאנו אומרים בקידוש ורצה בנו, וכן ממטה למעלה שישראל מתדבקין בהש"י בלב מלא רצון, על היפוך נפש רשע אותה רע, ובשבת כתיב טוב להודות לה' וכל נפש מישראל מרגיש ונמשך אחר הטוב, וממילא מובן שהבלתי שומר שבת נתקלקל נפשו לגמרי כי ידיעת ההפכים אחד, והתורה מזהרת את כל איש ואיש לפי מהות קילקולו זה בשכלו וזה בנפשו וזה בגופו, ובאמת זהו אבות כל עבירות כולם, כי ע"ז ג"ע שפ"ד, שהם עבירות בגוף ונפש ושכל הם שורשי עבירות כולם, ובכאן חשב שמירת שבת במקום שפ"ד ששניהם פגם בנפש, ובנמכר לנכרי שכיח יותר חילול שבת משפ"ד, ע"כ נקיט שמירת שבת:

מ״בוהנה בכתוב לא נזכר ג"ע רק, ע"ז, שבת, מורא מקדש, ורש"י החליף מורא מקדש בג"ע, ולא אמר הואיל ורבי אינו מתיירא מן המקדש אף אני כמוהו, ולפי דרכנו בא רש"י להורות על ענין הנ"ל, ויובן עפ"י מה שאמרנו בש"ק אמור בענין במה משכן מקדש ששלשה מקומות אלו הם מקבילים לשכל נפש וגוף, שבבמות מתקרבין רק השכל להש"י, ובמשכן יש קדושה יותר ומתקרבין אף הנפשות, ובמקדש יש קדושה עוד יותר ומתקרבין אף הגופים, וע"כ הזכיר בכתוב מורא מקדש שיחזיק גופו בקדושה ולא ימשוך אחר קילקול הגוף, ויש עוד בדבר ענין ידוע למבינים שג"ע הוא היפוך קדושת המקדש, ורמזו ז"ל בטיטוס כשנכנס למקדש שתפס שתי זונות ובועלן ע"ג המזבח ועיין מהר"ל בספר הנצח, ולהורות ע"ז הענין השכיל רש"י וכתב במקום מורא מקדש את ההיפוך ממנו שהוא ג"ע, וזה שהביא הרמב"ן מת"כ הזהיר כאן על כל המצות כי אלה שפרט בכאן הכתוב, הוא אבות כל המצות ושורשן, והנה הכתוב הקדים הקדמה כי לי בני ישראל עבדים, להורות מאין יבוא כח ותעצומות לנמכר לנכרי שהוא מקולקל כנ"ל ואפי' שהוא מקולקל בכל שלשה יחד להחזיק מעמד שלא יטמע כנ"ל, ע"ז אמר כי לי בני ישראל עבדים שטרי קודם, והעצה היעוצה לכל איש אפי' המקולקל ביותר לראות את עצמו שהוא עבד להש"י ואין לו שום בחינה בפ"ע רק בטל אליו יתברך, ולא יחקור ויתחכם למצוא דרך שטוב בעיניו לפי שכלו, רק ידע ויאמין שלא יועיל לו שום התחכמות, ובע"כ אנו עבדים אליו ית"ש, ולעומת שהוא מכניס עצמו תחת השעבוד מוציאו שעבוד הזה משעבוד וקלקול הנ"ל כי שטרי קודם, ורק אחר שיוצא משעבוד זה, יבוא להרגיש ולקיים טעמו וראו כי טוב, אבל בעוד שעבוד הנ"ל אין עצה רק להכניס עצמו בשעבוד הש"י כנ"ל:

מ״גפסח שני

מ״דויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם, ובליקוטי התורה מהאריז"ל שנדב ואביהוא הי' בהם חלקי נפש דאצילות דאדם הראשון וזה אנחנו טמאים לנפש אדם עכ"ל, ויש להבין מה נ"מ הי' בטענתם אם הי' למת זה או לאחר, ונראה דהנה במעשה המצות שהוא שוה לכולם בזה מתאחדין כל ישראל, וע"כ אנו אומרים בנוסח לשם יחוד ביחודא שלים בשם כל ישראל, כי בכוונה כל אחד משיג לפי מה שהוא, ובזוה"ק נודע בשערים בעלה כל חד לפי מה דמשער בלבי', והאבות הקדושים אף שקיימו כל התורה כולה מ"מ לא היו כולם עושין מעשה אחת כבזוה"ק והכשבים הפריד יעקב שהוא סוד התפילין, ובודאי גם אברהם קיים ענין תפילין אבל הי' בלבוש אחר כי באשר היו יחידים לא הוצרך התאחדות ע"י המעשה, והי' לכל אחד מעשה וכלי מיוחד, והנה נדב ואביהוא שהקריבו את אשר לא צוה ה' אף שכוונתם היתה רצוי' כמבואר בספרים וכבר דברנו מזה, מ"מ באשר הי' מעשה בלתי נצטוו ולא הי' שוה לכל הכלל לא התאחדו בזה בכלל ישראל, וזה הי' פגם בכנסת ישראל, ואולי יש לפרש בזה מאמר הזוה"ק ח"ג (ל"ז:) עיי"ש, ויש לומר שמחמת שהי' בהם חלקי נפש אדה"ר שהי' יחידי בעולם נמשך לבם לעשות מעשה יחידי פרטי, ולפי"ז יש לפרש טענת האנשים ההמה דהנה טמאים במת נדחים מפסח וע"כ לשיטת הרמב"ם אין שוחטין וזורקין על טבול יום דמת אף שראוי לאכול לערב, אף ששוחטין וזורקין על טבול יום דשרץ, ויש לומר הטעם משום דמצות פסח הוא מצות ציבור כמו שפירש"י מילתא דליתא בציבור ליתא ביחיד כי מצות פסח לכל ישראל נאמר, וזה שהוא טמא במת הרי הוא נדחה מהכלל, והטעם מה שטמא מת נדחה מהכלל יותר מכל הטמאים יש לומר כי אדם הוא כולל כידוע ורמזו ז"ל בנוטריקון אדם אפר דם מרה וכבר דברנו מזה, והוא כולל גוף ונפש עליונים ותחתונים וכאשר מת ונעשה פירוד בין הדבקים שורה בו כח מפריד את חלקי הקדושה, ע"כ טומאת מת מפרידו נמי מכלל ישראל וע"כ טמאי מת נדחים מפסח יותר משאר טמאים, והנה הם חשבו שנדו"א בחטאם שנפרדו מכלל ישראל כנ"ל הוא גרם להם שיתפרדו גם הם מכלל ישראל, וע"כ הטמאים שמחמתם, נדחים נמי מכלל ישראל, וזה שהם טענו והמליצו טוב שנפש אדם שהי' בהם שהי' יחידי בעולם הוא גרם להם לכל זה, וא"כ אחר שכבר קבלו ענשם במיתתם לא יתכן שימשך מזה שהטמאים בסיבתם ידחו מהכלל כי כוונתם היתה רצוי', והוא כענין שבמדרש וישבו לאכול לחם עבירתן של שבטים האכיל לחם לכל באי עולם, אף שבמעשה הי' חטא וקבלו עונשם מ"מ באשר כוונתם היתה רצוי' שהיו מתייראין שלא ידחו ח"ו מהיות בעלי ברית להש"י עשו מה שעשו, ואהבת ה' שהי' בהם שהי' בלי גבול וגדר היא הביאתם לידי משגה וטעות וקיימו בעצמם באהבתה תשגה תמיד וכבר דברנו מזה, ע"כ מחמת כוונתם הרצוי' האכילו לחם את כל באי עולם, וכענין זה טענו על נדב ואביהוא, ובאמת טענתם היתה חזקה וזכו שמחמתם נאמרה פרשת פסח שני שהוא קירוב יחידים שהי' נדחים מכלל ישראל וכמ"ש הרדב"ז בטעמי מצות שלו שזה רמז לנפשות הנדחות אל התמורות שיתקבלו וזה הוא ממש כעין כוונתם הרצוי' להיות נרצים מצד הפרט ג"כ ע"כ בזכותם נתקבל גם הפרט, אבל בזה לא צדקו במה שחשבו שרק מחמת שהי' טמאים לנו"א נדחו ואלמלי הי' למת אחר לא הי' נדחו בזה טעו, וע"ז נאמר להם כל הפרשה איש איש כי יהי' טמא לנפש וגו' שכולם נדחים, אך נתקרבו לעשות פסח שני ונתגלגל זכות ע"י זכאי:

מ״הוכן למ"ד נושאי ארונו של יוסף היו ובמדרש אנחנו טמאים לנפש אדם ואין אדם אלא יוסף שנאמר אוהל שכן באדם, יש לפרש דמה שיוסף נקרא אדם משום שהוא לבדו הי' כלל ישראל כמו שידוע למבינים, והי' לבדו במצרים בלי שום סיוע ועלה ונתעלה, ע"כ טענו שלא יתכן שבסיבתו ידחו מהכלל, אבל באמת זה הי' נקל ליוסף שבסיבתו לא ידחה אדם מהכלל, וזה רבותא יותר שאפי' הפרטים ואפי' שנדחו לתמורות יתקרבו בזכותו, וזה שבמדרש שבזכות יוסף עושין פסח שני:

מ״ושנת תרע"ד

מ״זושבתה הארץ שבת לה' פירש"י לשם ה' כשם שנאמר בשבת בראשית, ויש להבין הדמיון שהרי אין השביתות שוות ששם אסור בכל מיני מלאכות והוא מופנה כולו לעבודת ה' א"כ יוצדק בו לומר שבת לה' אלקיך, אבל שביעית שאינו אסור אלא בעבודת קרקע ושאר עבודות מותרות ואפי' הקרקע עצמה איננה שובתת מלגדל ספיחים ופירות האילן אין ענין לזה כלל:

מ״חונראה לפרש עפ"י מה שכתב בעל אור החיים שהבריאה היא רק לשבעה ימים ובכל שבת נתחדשת הבריאה עוד לשבעה ימים וכן לעולם וזהו שבת לה' אלקיך שחוזרת כל הבריאה לממציאה, וחוזר הש"י ובורא אותה כבראשונה עכת"ד, ויש לומר שכמו שהבריאה הוא בכלל, כן הוא נחלת ארץ ישראל לישראל נמי היינו שניתן להם רק לשבע שנים לעבוד את הא מה וחוזר ונותן להם עוד לשבע שנים לעבדה ולשמרה, וע"כ בשנת השביעית שבה הארץ להנותן וכל האוכלין מפירותי' משלחן גבוה קזכי, וע"כ יש קדושה בפירות שביעית ותופסת דמי' כהקדש, וע"כ הקדים כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם לשון הוה ולא כתיב נתתי או אתן או בלא סימן כלל כמו בפרשת ערלה כי תבואו אל הארץ ונטעתם וגו', או אל ארץ כנען, והאור החיים עמד בזה עיי"ש, ולדרכנו יש לומר שלהורות בא שהנתינה היא תמידית ולא בפעם אחת שנעשית שלהם לעולם, וע"כ הוא ענין אחד עם שבת בראשית אלא שזה כלל הבריאה וזה נתינת הארץ לישראל, ובאשר שבת הוא בכלל הבריאה ע"כ נאסר כלל מלאכות ושביעית הוא בענין נחלת ישראל, ע"כ נאסר רק עבודת קרקע והפקר הפירות לסלק שייכות הבעלים:

מ״טולפי האמור יובן הא דפירש"י משם הת"כ ולשכירך ולתושבך אף הנכרים, והדבר מפליא דק"ו ממתנות עניים שאין בלקט שכחה ופאה קדושה כלום ואיתא בת"כ לעני ולגר תעזוב אותם מה גר בן ברית אף עני בן ברית, עכ"ל. ק"ו מעתה לפירות שביעית שיש בהם קדושה ולמה בפירות שביעית נשתנה הדין, ולהנ"ל יש לומר דלאו משום תקנת עניים הפקירה תורה פירות שביעית אלא להראות שחזרה הארץ אליו ת"ש, ואלו לא הפקיר אלא לישראל לבד לא הי' נראה שחזרה המתנה מכלל ישראל אלא מהפרט להכלל, ע"כ הפקיר אפי' לנכרים:

נ׳ולפי האמור יובן דעון שמיטה גורם גלות הארץ דכל מדתו של הקב"ה מדה במדה שכאשר לא שבתו בשביעית והיו מראים כאלו חטפו הארץ והחזיקו בה לעולם, ע"כ לא חזר ה' ליתן להם עוד לשבע שנים, והוא כענין שבמדרש בראשית פ' ה' משל למלך שבנה פלטרין וכו' והושיב בה המלך דיורין פקחים עמדו והחזיקו בפלטרין אמרו אין פלטין זו של מלך שלנו היא אמר המלך תחזור פלטין לכמו שהיתה וכו' עיי"ש, זה נאות גם לעניננו לפי דרכנו, ויש לומר דהיינו הך שאמרו ז"ל בש"ס תענית (כ"ט) כשחרב הבית בראשונה אותו היום וכו' ומוצאי שביעית היתה, היינו אחר שכלתה המתנה לשבע שנים שעברו, ולא ניתן להם מחדש ע"כ נחרב הבית וגלו גלות שלימה:

נ״אונראה עוד לומר דהנה בגלות נאמר תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב, ידוע כי שמחה בעבודה נצמח מהתחדשות, וע"כ מצות שמיטין שמורה את התחדשות כנ"ל מעורר התחדשות בעבודה, וכן שבת שהוא התחדשות הבריאה בכלל כנ"ל בשם אור החיים, וכן תורה היא התחדשות כאמרם ז"ל שיהא דברי תורה תדשים בעיניך כאלו היום נתנה ואמרו ז"ל למה נמשלה תורה כדד לומר לך מה דד זה כל זמן שהתינוק ממשמש בו מוצא בו טעם כך דברי תורה כמ"ש דדי"ך ירוויך בכל עת, ומצינו בכתוב שמפני שפגמו בשמיטין ובשבת ובתורה נגזר הגלות כן הוא בירמי' וביחזקאל, ואמרו ז"ל על עזבם את תורתי שלא ברכו בתורה תחילה שפירש מהר"ל מפני העדר חשיבת התורה בעיניהם, והיינו מפני העדר התחדשות החיות, ויש לומר עוד ששלשה אלה שמיטין ושבת ותורה גורמים התחדשות עבודם בגוף ונפש ושכל, שמיטין בגוף ידוע למבינים ובזוה"ק ששמטה הוא בכנס"י, שבת בנפש כמ"ש וינפש וכבר דברנו בזה שנפש הוא כינוי לרצון שבאדם כמ"ש אם יש את נפשכם ושבת הוא אהבה ורצון, תורה הוא בשכל, ולעומתם בישראל שכשה מחנות מחנה ישראל מחנה לוי' מחנה שכינה, מחנה ישראל הוא בגוף מחנה לוי' בנפש כי לוי הוא לשון חיבור כמ"ש הפעם ילוה אישי אלי, מחנה שכינה בשכל, ויכבר דברנו מזה, וכאשר פגמו בשלשה הנ"ל הי' הסתלקות החיות משלשה אלה:

נ״בולפי האמור יש לפרש דברי המדרש הובא ברש"י הושע ג' ה' תנא משום רשב"י בשלשה דברים מאסו ישראל בימי רחבעם, במלכות שמים, במלכות בית דוד, ובבהמ"ק וכו' א"ר שמעון בן מנסיא אין מראין סימן גאולה לישראל עד שיחזרו ויבקשו שלשתן וכו' דמלכות שמים הוא בשכל, בהמ"ק הוא בנפש כמ"ש תוכה רצוף אהבה מבנות ירושלים, מלכות בית דוד הוא בגוף שמתיחס לכנס"י כידוע כמבינים, והנה לא אמר מרדו אלא מאסו, והיינו מפני העדר התחדשות אלא מצד מצות אנשים מלומדה ע"כ נמאס בעיניהם, ואין מראין לישראל סימני גאולה עוד שיחזרו ויבקשו שלשתן ולשון יחזרו ויבקשו שייך בדבר המשתוקק אליו, ויהי' השתוקקות בגוף ונפש ושכל, אכי"ר ב"ב:

נ״גבמדרש הה"ד מות וחיים ביד הלשון וכו' בר סירא אמר היתה לפניו' גחלת ונפח בה וביערה רקק בה וכבת פי' המת"כ וביערה הרי רעה וכבת הרי טובה, ויש לפרש נמי להיפוך והיינו שבכל איש ישראל יש גחלת הבוערת באהבת ה' כמ"ש רשפי' רשפי אש שלהבתי' אלא שאהבות חיצוניות סובבות אותה מכל צד והיא נטמנת במעמקי הלב והיא נקראת אהבה מוסתרת ונעשית עמומה, וצריכה להתעורר ולהלהיב אותה וזהו נפח בה וביערה הרי טובה רקק בה וכבת הרי רעה, היינו כי רקיקה הוא דרך בזיון, ואין לך המכבה את שביב אש הקדושה כמו המכניס בו הרהורים רעים למאס בדבר של קדושה וכמ"ש ואם בחקותי תמאסו, מואס באחרים העישים, כדרכם של פריצי עמינו בזמנינו אלה הלוא בספרותם, קורא אני עליהם סם רכב על נחש הקדמוני עתה רכב על נחשים צפעונים אלו, והם שליחי התופת, אוי לי מקולמוסתם אוי לי מלחישתם והיא הרקיקה בגחלת הישראלי איש אשר עוד בו דופק עורק אחד יחוס לנפשו ויצילה מבאר שחת, ויאסור איסר על נפשו לבלי הבט בהם ולא ישמע את הברותיהם, ועל מה שעבר והוא רחום יכפר עון:

נ״דשנת תרע"ה

נ״הבענין שמיטין ויובלות במה שהחמיר בו הכתוב כ"כ ובעונם ישראל גולין אף דאין בו כריתת ומיתת ב"ד, נראה דהנה אמרו ז"ל דצריך כל איש תמיד לשני אותות אות מילה ואות תפילין או אות שבת, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד משום דהאדם הוא כאבידה המתבקשת כמ"ש תעיתי כשה אובד בקש עבדך, ואבידה מחזירין בסימנים ושני סימנים הם כמו סימן מובהק דהוא דאורייתא, וזהו השני אותות כי אות היא סימן, עכת"ד, ונראה להוסיף בה דברים שמה שהאדם הוא כאבידה המתבקשת ואינו נאבד בהמין גלי ים עוה"ז ח"ו הוא מחמת שברית כרותה בין הש"י וישראל, ובספר יצירה כרת לו ברית בין עשר אצבעות ידיו ורגליו, והיינו ברית הלשון וברית המעור שהם מכוונים, וזהו השני אותות מילה היא ברית המעור ותפילין הוא ברית הלשון כברש"י סוף בא שטוטפות הוא לשון דיבור, וכן יש לומר שתפילין שהוא לשון תפילה כבמשנה מנחות תפלה של יד תפלה של ראש, ותפלה הוא לשון דיבור, ובתיקון פגם שני בריתות אלו או לכה"פ המשתדל ומתאמץ בתיקונם הוא כאבידה המתבקשת:

נ״וויש לומר דזהו ענין שמיטה ויובל לתקן שני אלה הלשון והמעור, דהנה במדרש ריש ויקרא ר' תנחום בר חנילאי פתח ברכו את ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו וגו' במה הכתוב מדבר וכו' אמר ר' יצחק בשומרי שביעית הכתוב מדבר בנוהג שבעולם אדם עושה מצוה ליום אחד לשבת אחת וכו' ודין חמי חקלי' ביירא כרמי' ביירא ויהיב ארנונא ושתיק, וא"ת אינו מדבר בשומרי שביעית נאמר כאן עושי דברו ונאמר להלן זה דבר השמטה מה דבר שנאמר להלן בשומרי שביעית הכתוב מדבר אף דבר האמור כאן וכי', ולכאורה הדרש נראה רחוק שזה פירושו ענין שמטה, וזהו דבר ה', אך נראה דשמטה הוא תיקון פגם ברית הלשון, והוא עפ"י מ"ש הזוה"ק דשמטה הוא בכנס"י ונקרא דיבור כבזוה"ק ריש שמות קול אמר לדיבור עיי"ש, ובמה שישראל מתקנין פגם הלשון למטה נעשה מתוקן מדה העליונה הנקראת דיבור, וגם בפשיטות יש לומר דהנה עיקר פגם הלשון הוא לה"ר המפריד בין אחים, ושומרי שביעית הוא להיפוך שיד כולם שוה, כאלו הם כולם כאיש אחד, וזהו עושי דברו פירוש תיקון דברו כמו שבזוה"ק (קי"ג:) עושה צדקה עיי"ש, והיינו שבמה שהוא שומר שביעית ויהיב ארנונא ושתיק מתקנין בחי' הדיבור למצוה ולמעלה, וכן במקרא וזה דבר השמטה למדו ז"ל שצריך שיאמר משמט אני, והכל מטעם אחד לתקן פגם הדיבור וע"כ למדו בג"ש דבר שנאמר כאן מדבר שנאמר להלן:

נ״זאך ביובל נראה שהוא תיקון פגם ברית המעור, וע"כ המצוה בתקיעת שופר שהוא קול לבד בלי דיבור הבא ע"י ה' מוצאות הפה, ויובן ביותר עפי"מ שכבר הגדנו ששמטה הוא בלב ויובל במוח, והנה אמרו ז"ל לישנא קולמסא דליבא וע"כ בשמיטה המצוה בדיבור שהוא בלב, אבל יובל דהוא במוח אין בו דיבור אלא קול שופר וכאמרם ז"ל תקיעת שופר חכמה ואינה מלאכה, ובאשר הוא במוח מתקן פגם המעור שהוא פגם המוח כידוע, וע"כ הוא מוציא עבדים לחירות כי כל שעבוד הוא מחמת פגם ברית המעור כמ"ש האריז"ל בפירוש הכתוב כי גר יהי' זרעך כידוע, וע"כ בתיכון זה נסתלק השעבוד מנפשות ישראל, וכן השדות חוזרות לבעליהן ביובל ובזוה"ק תשיבו איש אל אחוזתו כל חד יחזור בי' לדרגא דילי' דנשמתי' אחידא מתמן וכו' כי ידוע שפגם המעור מרחיק ביותר את האדם משורשו כאמרם אלקיהם של אלו שונא זימה, וכן כתיב לא יגורך רע כבזוה"ק דקאי על חטא הידוע:

נ״חויש לומר דמעין תיקון שמיטה ויובל לפגם הלשון והמעור הוא בכל שבת, זכור ושמור, שבת דליליא ודיממא, כי שבת דליליא הוא שמור שהוא בלב כבמדרש ושמרתם זו משנה כמ"ש כי נעים כי תשמרם בבטנך הרומז ללב מתקן פגם הדיבור לישנא קולמוסא דליבא, וע"כ אז הוא עיקר הקידוש בדיבור, וביום הוא רק קדושא רבא דהוא זכור במוח וסעודתא דעתיקא עבדינן, ע"כ מתקן פגם המעור שבמוח:

נ״טוכן יש לומר דמעין שמטה ויובל הם פסח ושבועות, כי איתא במקובלים שהדיבור הי' בגלות ואז יצא הדיבור לחירות, ונשאר לדורות תיקון פגם הלשון וה פסח פה סח, והמצוה לספר ביציאת מצרים וכל המרבה לספר הר"ז משובח, ושבועות אחר הספירה הוא כדמיון יובל והוא במוח והוא זמן מתן תורתנו, ובאשר הוא במוח הוא תיקון על פגם ברית המעור, ואולי מטעם זה הוא מצות פרישה, כי אז הוא זמן תיקון ברית המער צריך שאז עכ"פ יהי' משומר מכל שמץ, וזה אי אפשר כאמרם ז"ל אפי' חסיד שבחסידים א"א שלא יהי' בו צד אחד מעון ע"כ נאסר אז לגמרי:

ס׳ולפי האמור מענין שמיטה ויובל שהם תיקון שני הבריתות שמחמתם האדם הוא כאבידה המתבקשת מובן אשר בעון שמיטין ויובלות נתקיים בהם עת לאבד ח"ו עד הרצאת הארץ את שבתותי' יתקיים עת לבקש, אכי"ר ב"ב:

ס״אשנת תרע"ו

ס״בבמדרש וידבר ה' אל משה, וכי תמכרו ממכר לעמיתך, הה"ד מות וחיים ביד לשון, תרגום עקילס מיצטרא מוכירין מות מכאן וחיים מכאן בר סירא אמר היתה לפניו גחלת ונפח בה וביערה, רקק בה וכבת, א"ר ינאי הי' ככר טבול אכלו עד שלא עשרו מות ביד לשון עישרו ואכלו חיים ביד לשון וכו' כך יהי' לשונכם רך אלו לאלו לפיכך משה מזהיר את ישראל וכי תמכרו ממכר, ויש לדקדק דהנה מאמר הזה הוא פתיחה למקרא דכי תמכרו ממכר למה הביא תחילה את הכתוב וידבר ה' אל משה:

ס״גונראה לפרש דהנה ידוע דכח הדיבור שבאדם בא מחמת הרכבתו מן העליונים ותחתונים שהוא השכל והגוף, והוא חותם האדם וכמ"ש מהר"ל, והיינו כמו מהות הדיבור דאין בו ממש, ומ"מ עקימת שפתיו הוי מעשה, וכל מעשה הוא גשמי, א"כ מהות הדיבור הוא מורכב מגשמי ובלתי גשמי, ע"כ הוא ממוצע בין הגוף הגשמי לנפש הבלתי גשמי כמשפט כל דבר הממוצע שיש בו קצת מזה וקצת מזה, ובאשר האדם מצד הגוף והחומר שבו נמשך אחר חלק הרע שבו ומצד הנפש אחר חלק הטוב שבו, ע"כ כח הדיבור יש בו דו פרצופין, וזהו מות וחיים ביד לשון, וזהו מיצטרא מוכירין מות מכאן וחיים מכאן והיא באמצע שבידה להטות את האדם לכאן או לכאן:

ס״דומשל את האדם לגחלת שהחומר שבה הוא גשם מיסוד העפר הפחות שביסודות ונרכב בה כח האש שהוא הגבוה שביסודות, דוגמת האדם שהחומר שלו פחות ודל ורפה אונים מכל הבע"ח, אך נרכב בו הנפש מן העליונים, נפח בה וביערה הוא התפשטות כח האש עד שללהב יצאה למעלה מהרכבת חומר הגחלת, רקק בה וכיבת, שכח האש נשתקע בגחלת עד ששב לאפס ואין, כן ממש האדם הלשון שהוא הממוצע בין הגוף להנפש בכחו ע"י דבור תורה ותפלה להלהיב את הנפש עד שתתעורר להיות בלתי נשקעת בהחומר, ולהיפוך ח"ו רקק בה וכבת, רקיקה הוא ענין בזיון כאמרם ז"ל בפ"ב דשבועות הלוחש על המכה שאין לו חלק לעוה"ב, ברוקק שנו, וכן מ"ש וירקה בפניו, היינו שאיננו מחשיב את דברי תורה להחזיקה לעיקר המציאות, כאמרם ז"ל בכל יום בת קול יוצא מהר חורב אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, כי אין לך עלבון גדול מזה מי שיש בידו לעסוק בדברי תורה והוא קורא בספרי החיצונים או ביטול מדברי תורה בפשיטות, שבודאי מי שמחזיק את התורה לעיקר המציאות וכל הפורש ממנה כפורש מחייו, אי אפשר שיבטל מדברי תורה ברצון, וזהו דוגמא רקק בה וכבת שאז הנפש משתקעת בהחומר ושבה כלא היתה ח"ו:

ס״הוהוסיף למשול לככר של טבל שענין טבל הוא עירוב חלק הגבוה בחלק החולין, בהיות עדיין מעורב שורה עליו כח מעורב מעץ הדעת טוב ורע, וע"כ טבל הוא במיתה כמו שנענש אדה"ר על אכילת עץ הדעת טו"ר, וביד הלשון לברר ולסלק ממנו כח עירוב טו"ר, והיינו משום שמהות הלשון מורכב כנ"ל ונברא כדי לברר ע"כ בכחו לברר בדברים אפי' זולת האדם וע"כ נמי בכח הלשון לקבץ נפרדים ולעשותם אוהבים אלו לאלו או להיפוך ח"ו, וזהו תהא לשונכם רץ אלו לאלו:

ס״וובדוגמא זו יש לומר הענין שמיטין ויובלות, דהנה מצות השמטה היא כמעט חוץ לדרך הטבע להיות זורע שנה אחר שנה ששה שנים רצופים, שעפ"י הטבע בשנה הששית לא היתה צריכה תת כחה כבשנים הקודמים שכבר הוכחשה הקרקע, ומ"מ הוא להיפוך שע"ז נאמר וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים, וביובל הוא עוד יותר כברש"י, והוא מורה ששורה בארץ כח למעלה מן הטבע, א"כ מצות השמטה היא ממוצעת בין הטבע לשל למעלה מן הטבע, ע"כ היא מסוגלת להדביק את הטבע במה שלמעלה מהטבע ומביאה ברכה, והוא כדמיון הלשון שחיים בידו נפח בה והבעירה כנ"ל, וע"כ בעון שמיטה גולין שבפגם למטה הרי הוא מפריד את הטבע משלמעלה מהטבע ונמשך החומר למטה וכח שלמעלה מהטבע שבה נסתלק, ושוב אין בה ענין ישוב, והיא חרבה ושממה, וכמו ישראל שכל מציאותם הוא מהש"י, ומחמת סילוק שכינה נשארו גרועים ושפלים מכל אומות, כי מציאות הטבע אין בהם שהרי אברהם לא הי' אוי להוליד בטבע, דוגמתם הוא א"י ע"י עין שמטה, וכמו בלשון רקק בה וכבת כנ"ל, וזהו ענין סמיכת הפרשיות, ובודאי מצות השמטה כמו שהיא מצונעת כן היא מביאה נמי התאחדות בישראל, וידוע בזוה"ק ששמטה הוא בכנס"י שהוא כנישו דכל נהורין ומאחדם יחד, ע"כ כשבא המדרש לפתוח בדיני השמטה פתח בענין הפרשה שלאחרי' והקדים פסוק הנאמר בשמיטה להורות שהכל ענין אחד:

ס״זונראה דכמו שמיטה ויובל שהם ממוצע בין הטבע למה שלמעלה מהטבע כן נמי שבת שהוא מעין עוה"ב והוא בכלל שבעת ימי בראשית, ע"כ הוא ממוצע בין עוה"ז ועוה"ב מאור שנברא ביום הראשון שהוא גנוז לצדיקים לעת"ל, באמצעות השבת נמשך ממנו מעט לקיום העולם גם לששת ימי המעשה, וזהו שמיני שיתא יומין מתברכין, ובשבת ברכו במאור הפנים ופועל דמיוני לזה הוא נר של שבת, ובהאבות היתה הברכה בפועל והי' נר של שבת דלוק מע"ש לע"ש, ודוגמת שמיטה ויובל הם שבת דליליא ושבת דיממא וכבר דברנו מזה:

ס״חהנה ביובל יש בו כל מצות שמיטה הנאמרות בפרשה זו [לבד שמיטת כספים שאיננה בפרשה זאת] ונוסף עלי' שלש מצות, ובש"ס ר"ה (ט':) דשלשתן מעכבין בו, שמיטת קרקעות היינו להיות השדות חוזרות לבעליהן, ושילוח עבדים, ותקיעת שופר, ונראה דהנה כאשר נדקדק בכתוב נמצא במצות השמיטה שש מצות במנין המצות, א' בפ' משפטים והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך, שבא במנין המצות להפקיר כל מה שתצמיח הארץ בשנת השמיטה, ב' בפ' תשא בחריש ובקציר תשבות, שבא במנין המצות לשבות מעבודת הארץ בשנה השביעית, וארבע מצות ל"ת בפרשה זו שדך לא תזרע, וכרמך לא תזמור, ספיח קצירך לא תקצור, הפירוש כדרך הקוצרים בכל שנה אלא דרך הפקר, ואת ענבי נזירך לא תבצור, פירושו נמי כדרך הבוצרים, והרמב"ן הוסיף למנות מה שאמרה תורה והיתה שבת הארץ לכם לאכלה ודרשו ז"ל לאכלה ולא לסחורה, הרי הם שבע מצות שבשמיטה מקבילות לשבע שנת השמיטה, ויש לומר עוד דלאו דווקא במנין המצות, ושאין הרמב"ם מסכים למנות לאכלה ולא לסחורה למצוה, אלא אף בענינם מנינו שבעה ענינים [אף שאין לחשוב העשה של בחריש ובקציר תשבות לענין בפ"ע שעל זה באין הל"ת שבפרשה זו, מ"מ מצינו נמי שבעה ענינים] ארבעה ל"ת שבפרשה זו שהם ענינים מתחלפים שדך לא תזרע, וכרמך לא תזמור, ספיח קצירך לא תקצור, וענבי נזירך לא תבצור, ויש לחשוב עוד מצ"ע שבפ' משפטים להפקיר כל מה שתוציא השדה בשביעית, וכן הענין לאכלה ולא לסחורה, וכן ענין הביעור, יהי' איך שיהי' שבעה הענינים מקבילים לשבע שני השמיטה, וידוע בזוה"ק ששמיטה הוא בכנס"י והיא בת שבע נקראת כידוע למבינים, כל אלו הם נמי ביובל, מוסיף עליהם יובל שמיטת קרקעות היינו שהשדות חוזרות לבעליהן, שיליח עבדים, תקיעת שופר ובש"ס ר"ה (ט':) דחכמים אומרים שלשתן מעכבות בו, ויש לומר דשלשה אלה מקבילים לשלש הראשונות חכמה בינה ודעת, שדות החוזרות לראשיתן הוא בעלים הראשונים מקביל לחכמה שהוא ראשית החכמה, ובראשית תרגם ירושלמי בחוכמתא, והיינו שביובל מופיעה בחי' זו בעולם והיא מושכת את הענפין אחר הראשית, ובזוה"ק בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו לאתר דנשמתי' אחידא מתמן, כי גם זה הוא ענין אחד עם חזרת השדות לבעליהן הראשונים, תקיעת שופר הוא בבינה כידוע מענין שופר של ר"ה, שילוח עבדים הוא מחמת הופעת דעת בעולם על היפוך מ"ש לכן גלה עמי מבלי דעת, וידוע דפגם זרע הוא בדעת, וממנו תוצאות כל השעבוד והגליות כמ"ש האר"י ז"ל בפסוק כי גר יהי' זרעך, שכל הגליות הם מחמת פגם הזרע, וע"כ ביובל זוכין לבחי' דעת והוא המביא לחירות, ויש לומר שאלו שלשה הם תיקון על ע"ז ג"ע ופגם זרע שהוא שפ"ד [כי ידוע שג"ע ענינו חיבור רע ואפי' לא הוציא זרע כמ"ש הרמב"ם, ופגם זרע הוא אפי' בלי חיבור ועיקרו הוא מושז"ל רח"ל] כי הופעת ראשית חכמה זה תיקון על ע"ז שהוא שניות, הופעת בינה זה תיקון על ג"ע כידוע מענין יוה"כ שהוא בינה ובש"ס יומא עזאזל שמכפר על מעשה עזא ועזאל וברש"י כלומר על עריות מכפר, ודבר זה ידוע למבינים שבינה הוא ראשית החיבור וחכמה ובינה הם נקראין תרין רעין דלא מתפרשין, וכן יש רמז בפייט שופרות של יום א' של ר"ה דשופר הוא לעומת ג"ע, דחוי לכרי', בעד נכרי', דרור לכל ברי', בקול העברת שופר, הכשל בנאפוף, בזרת גיפוף הוצג בריב צפוף בקול חרדת שופר, הוענש באפוף ושב היות חפוף הועילו לב כפוף בקול כפיפת שופר, והדבר כמבואר, דעת הוא תיקון על מושז"ל כנ"ל שהוא שפ"ד, ושפ"ד הוא פירוד הנפש שמהעליונים לבין הגוף שמהתחתונים, ודעת הוא המחבר השכל להמדות שבלב שמקבילים לשמים וארץ, עליונים ותחתונים כמו שדברנו הרבה מזה במק"א:

ס״טויש לומר עוד ולפרש דברי רש"י בפסוק לא תעשו לכם אלילים, כנגד זה הנמכר לגוי לא יאמר הואיל ורבי מגלה עריות אף אני כמותו הואיל ורבי עוע"ז אף אני כמותו הואיל ורבי מחלל שבת אף אני כמותו, והיינו דזה מה שהיובל מוציאו לחירות הוא עצמו מחזיק בידו שלא יטמע בין הנכרים בכל אלה, והוא עפי"מ שהגדנו במאמר הקדום דזמנים המקודשים הם אמצעים להאיר את חשכות זמנים הבלתי מקודשים עי"ש, וע"כ מצות היובל שהם הופעת חכמה בינה ודעת התיקון על ע"ז וג"ע ושפ"ד מחזיק ביד הנמכר לנכרי שלא יפול בשחת עבירות אלו, וכן בהופעת בחי' הדעת מחזיק בידו בענין שמירת השבת כי שבת הוא דעת כידוע, וכבר הגדנו במק"א ששבת הוא תיקון על חטא הידוע, וא"כ הדברים מקבילים:

ע׳ולפי האמור יש לפרש דברי הת"כ הובא ברמב"ן שמסיים את דברי רש"י הנ"ל את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו הזהיר כן הכתוב על כל המצות, כי ג' דברים הנ"ל ושמירת המקדש הם מקבילים לד' אותיות הוי', שכל המצות תלויין בד' אותיות הוי' כענבים באתכלא כידוע בתקה"ז:

ע״אשנת תר"פ

ע״בושבתה הארץ שבת לה', וברש"י לשם ה' כמה שנאמר בשבת בראשית, והרמב"ן טען דרבותינו לא לכך נתכוונו כי כל השבתות גם המועדים לשם ה' הם ולא יאמר באחד מהן לה' עכ"ל, והמזרחי והגו"א דברו בזה עיי"ש, ונראה עוד לפרש, דהנה בש"ס סנהדרין (נ"ח:) גוי ששבת חייב מיתה שנאמר יום ולילה לא ישבותו, וברש"י וקדריש לי' לא ישבותו ממלאכה דאבני אדם נמי קאי ולא תימא לא ישבותו אהך ששת עתים דקרא קאי כלומר לא יבטלו ולא יפסקו מלהיות עכ"ל, ועדיין אינו מובן שהרי בני אדם אינם נזכרים כלל שמה דנימא דעלייהו נמי קאי, אלא עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום ויום ולילה לא ישבותו, וכמו שפירש"י בחומש לא יפסקו כל אלה מלהתנהג כסדרן, ועוד שהרי לא הזכיר שם מלאכה כלל אלא ששת העתים לבד שאין בהם תפיסת יד אדם כלל, ואיך אפשר לומר דאבנ"א קאי שלא ישבתו ממלאכה:

ע״גונראה לפרש דהנה כל משטרי הטבע חמה כוכבים ומזלות כולם סובבים תמיד לא ינוחו ולא ישקוטו כרגע וכמפורש ריש קהלת עד כל הדברים יגעים וכו' ומזה בא התחלפות ששה עתים הנ"ל, וכן כל תוצאותם שהוא סדר הטבע אין בהם מנוחה והשקט כמו המולידים שסובבים ואינם שוקטים, כן הנולדים אין במהותם ענין מנוחה והשקט, וכל ענין מנוחה והשקט הוא רק בלמעלה מהטבע כי למעלה כולו שקט ושאנן, אך ביום השבת שכל הבריאה שב למקורו שואב משם מנוחה והשקט, אבל באשר עליית העולמות הוא רק בפנימיות ולא בחיצוניות, שהרי בחיצוניות העולמות מתנהגין כסדרן המטר יורד והארץ מצמיח, ע"כ מנוחת השבת נמי שייך רק בפנימיות, וע"כ המן שהי' כולו ענין פנימי שאיננו מסדר משטרי הטבע כלל לא הי' יורד בשבת:

ע״דוהנה במדרש ריש תזריע בפסוק אחור וקדם צרתני אמר ר"ל אחור זה יום האחרון [למעשה יום האחרון שהאדם נברא באחרונה] וקדם זה יום ראשון ע"ד דר"ל דכתיב ורוח אלקים מרחפת ע"פ המים זה רוחו של מלך המשיח אם זכה אדם אומרים לו אתה קדמת לכל מעשה בראשית ואם לאו אומרים לו יתוש קדמך שלשול קדמך, והפירוש אם זכה והגוף בטל להנפש נחשב הכל נפש כי בטיל כמאן דליתא והנפש תופסת את השם, והרי הנפש קדמה לכל מעשה בראשית, א"כ אומרים לו אתה קדמת לכל מעשה בראשית, ולהיפוך אם לא זכה והנפש בטילה להגוף נחשב הכל גוף והוא תופס את השם, והרי הגוף אחרון לכל מע"ב ע"כ אומרים לו יתוש קדמך, וכדוגמא זו אף אנו נאמר בענין מנוחה והשקט אם האדם זכה והפנימית שבו תופס את השם, ע"כ זוכה באמצעות השבת שהוא עליית פנימית העולמות למנוחה והשקט מעולם העליון, ואם לאו החיצונית שבו תופסת את השם, והרי אין עלי' לחיצונית העולמות ע"כ הוא כמו חיצונית העולמות שכל הדברים יגעים בלתי מנוחה והשקט: והנה ישראיל שהם בעצם פנימים שהרי לפי משטרי הטבע לא הי' אאע"ה ראוי להוליד, ואף שבהשקפה חיצונה מתעסקים ומשתדלים בעולם הטבע, מ"מ עצם לבם נמשכים למעלה מהטבע, וכאמרם ז"ל בש"ס שבת ישראל דדאיגי במצוות חביל גופייהו, וזהו הלכה המדברות בכל ישראל בשוה כטוב כחוטא, ע"כ זכו ישראל ליום מנוחה הוא יום השבת, ובודאי מי שהוא יותר דבוק בפנימית זוכה למנוחת שבת ביותר, ומי שטרח בע"ש יאכל בשבת, ומיום השבת נשאר רשימו בכל ששת ימי המעשה כידוע, אך או"ה שהם לגמרי חיצונים ואפי' הטובים שבהם נמשכים אחר החיצוניות, ע"כ אין להם ענין עם יום השבת לשאוב באמצעותיו מנוחה, שהרי בחיצוניות העולמות אין להם עלי', וע"כ כמו שמשטרי הטבע מסבבים והולכים בלי מנוחה, כך אומ"ה הנמשכים אחרי החיצוניות ואין מהותם אלא עולם הטבע, [וע"כ אינם מצווים אלא על שבעה מצוות כמ"ש מהר"ל] ע"כ אינם רשאים להבטל ולנוח ממלאכה אלא להתנהג בלי מנוחה כמו עולם הטבע, וע"כ זה שכתוב בששה עתים המתתלפין תמיד יום ולילה לא ישבותו מלהתנהג כסדרן, זה עצמו הטעם דבני אדם לא ישבותו ממלאכה, וע"כ שפיר דריש ר"ל דאבני אדם נמי קאי:

ע״הוכדברים האלו י"ל נמי בענין הארץ, דכמו שמשטרי הטבע השמים חמה ולבנה כוכבים ומזלות סובבים תמיד לא ינוחו ולא ישקוטו, כן הוא מהות הארץ המקבלת משטרם נמי אין בה מנוחה מצד טבע עצמה אלא היא נעבדת וזורעים בה והיא מצומחת ומוציאה את יבולה תמיד, אך כמו שבת בימים שהוא היקף השביעי מקיבוץ יום ולילה שהם יום אחד, כן שבת בשנים שהוא היקף השביעי מקיבוץ י"ב חדשי השנה נעשה התדבקות הארץ בעולם שלמעלה מהטבע, אבל כמו שבת בימים שהם עליות רק פנימית העולמות ולא בחיצוניות, כן שבת בשנים הוא רק בפנימית העולם, וע"כ שאר ארצות שהם חומר עכור מגושם חיצונית בלתי פנימית אין לה ענין לשאוב מנוחה באמצעות שבת הארץ, אך א"י אף שבחיצוניותה היא מתנהגת כפי סדר הטבע חורשין בה וזורעים לפי שינוי עתות השנה ממשטרי הטבע, מ"מ בפנימיותה היא למעלה מסדר הטבע, ותלוי' בזכות ישראל אי טב לית טב מינה וברכתה היא לגמרי למעלה מסדר הטבע כפי שבא בדבריהם ז"ל מברכתה של א"י, וגורם נמי התפשטות למעלה מסדר הטבע להחזיק מיעוט את המרובה וששים רבוא עיירות הי' לו לינאי המלך בהר המלך, ובזמן שישראל יושבין עלי' פשטה ובזמן שאין יושבין עלי' גמדא, ואי הוה ביש לית ביש מינה גפרית ומלח שריפה כל ארצה לא תזרע ולא תצמיח ולא יעלה בה כל עשב, הנה היא דומה לעם ישראל שבשביל שהם פנימיים והפנימית תופסת את השם נוחלין את המנוחה ביום השבת שהוא זמן עליית פנימית העולמות, כן הוא א"י שבשביל שהיא פנימית והפנימית תופסת את השם היא שואבת מנוחה בשנת השמיטה שבת הארץ, וע"כ נאסר בה עבודת קרקע בשנת שבת הארץ [ואף שהיא מצמחת מעצמה ספיחים ופרי העץ, מ"מ זה היא מעצמה בלתי שפועל בה עבודת האדם נקרא מנוחה, דומה לזה שביתת בהמתו דכתיב בהן למען ינוח שורך וחמורך וגו' וברש"י תן לו נייח שיהא תולש ואוכל עשבים מן הקרקע או אינו אלא יחבשנו בתוך הבית אמרת אין זה נייח אלא צער, וכה"ג י"ל נמי במנוחת הארץ]:

ע״וומה"ט י"ל נמי דכמו שבת שבימים מאחר שאז זמן התדבקות פנימית העולם בעולם שלמעלה מהטבע שואב קדושה וברכה כמ"ש ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו, כן נמי שבת הארץ שבשנים שואב ברכה יתירה בשביל התדבקות פנימית הארץ במה שלמעלה מהטבע, וע"כ היו זורעים כל ששת השנים שנה אחר שנה, והיתה הברכה מצוי' ביותר שלא כדרך הטבע וכמ"ש וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית, דומה לברכת שבת שבימים שביום הששי לקטו לחם משנה שני העומר לאחד כן שבת הארץ שבשנים שבשנה הששת נתרבה הברכה וגדל בה גם לשנה השביעית, ומובן נמי שכן הוא ח"ו להיפוך שבשביל חילול שתי השבתות הן בימים הן בשנים נסתלקה הברכה כטעם הזוה"ק בטומאת מת, וע"כ גרם חורבן הארץ וגלו בראש גולים ונשארה הארץ חרבה ושוממה, השי"ת יראנו בבנינה מהרה כאשר הראנו בחרבנה:

ע״זוממוצא הדברים יתבארו דברי רש"י הנצבים פתח דברינו ושבתה הארץ שבת לה' לשם ה' כמה שנאמר בשבת בראשית, היינו ששניהם ענין אחד להם היינו ששבין להתדבק בשם ה' ומחמת זה שואבין מנוחה כנ"ל זה מנוחת האדם וזה מנוחת הארץ:

ע״חשנת תרפ"א

ע״טברש"י מה ענין שמיטה אצל הר סיני וכו' אף כולם נאמרו כללותיהן ודקדוקיהם מסיני, והנה ידוע דבמקום שנכתב הוא העיקר, ואף שכולם נלמדים מזה, וכבר הזכרנו זה הכלל מש"ס זבחים (פ"ט.) ומזה משמע שיש למצות שמיטה שייכות להר סיני ויש להבין מה עבידתייהו:

פ׳ונראה לומר דענין הר סיני שהוא ממוצע בין ישוב בנ"א החומרי ובין למעלה מן הישוב, וע"כ הי' מקום חיבור עליונים ותחתונים, ובמדרש שמות חמשה שמות יש לו הר האלקים הר בשן הר גבנינים הר חורב הר סיני וכו' והרמז במנין חמשה כי ארבע הוא הפירוד והתחלקות מכל צד כארבע רוחות השמים, וחמשה מורה על כח למעלה מהפכים שהוא מאחד כל הקמות, וכן מורה אות ד' ואות הא שנוסף על הד' נקודה באמצע, וזה שבמשנת אבות פ"ג מ"ו ומנין אפי' חמשה שנאמר ואגודתו על ארץ יסדה, ועיין בדרך חיים שם, והרי הוא ממוצע במקום, ונראה שלעומתו ממוצע בזמן הוא שנת השמיטה שנת שבתון יהי' לארץ, והרי הוא מחבר את הזמן שהוא בטבע למה שלמעלה מן הטבע, ויש ממוצע בנפש הם ישראל שהם בתוך עולם הטבע ומ"מ כל מהותם הוא למעלה מהטבע, ובאמצעות שלשת הממוצעים האלו נשפע חיות שלמעלה מהטבע וזה כל קיום העולם, וכל הנפרד מאמצעים האלו הרי נפסק כת חיותו, וע"כ הר סיני שירדה שנאה לאומה"ע או חורב שירדה חורבה לאו"ה מפני שנפרדו וחולקים רשות לעצמם בלעדי חיבור הנ"ל, וכן בעון שמיטה ישראל גולים, וכן אמרו ז"ל כשם שאי אפשר לעולם בלי רוחות כך אי אפשר לעולם בלי ישראל, כי הי' ח"ו נפסק החיות מהעולם:

פ״אויש להוסיף עוד ולומר שע"י סילוק החיות שבאמצעות שלשה הנ"ל בעולם שנה נפש שורים לעומתו כחות חיצונים היפוך החיות וכטעם הזוה"ק בטומאת מת:

פ״בויש לומר דכן הוא בשבת שהוא מעין עוה"ב הוא אמצעי בין עוה"ז לעוה"ב, והנה עוה"ז הוא עולם ההעדר וכל חיותו הוא רק באשר הוא צורך ומבוא לעוה"ב כפרוזדור לטרקלין ובאמצעות השבת יש חיבור לעוה"ב וממנו כל חיותו, וע"כ מחמת חילול שבת הרי הוא נפרד מחיותו, וע"כ שורים בו נמי כחות שהם היפוך החיות וע"כ מחללי' מות יומת:

פ״גובזה יש לפרש דברי המדרש שהי' אדה"ר סבור לומר על שבת שגם זה הבל כמו כל יצירת שבעת ימי בראשית מפני שכתוב מחללי' מות יומת, שהוא חשב פירוש מחללי' שמטיל פגם בשבת וע"כ השבת עצמו נוקם בו ומביא המיתה, אבל אין הדבר כן אלא כנ"ל:

פ״דבמדרש וכי תמכרו ממכר לעמיתך הה"ד מות וחיים ביד הלשון תרגום עקילס מיצטרא מוכירין מות מכאן וחיים מכאן, בר סירא אמר היתה לפניו גחלת ונפח בה וביערה רקק בה וכבת, ובמת"כ וביערה הרי רעה וכבת הרי טובה, ויש לפרש נמי להיפוך כי בלב ישראל שורה אלקית כאש הטמונה בגחלת וכענין שכתב החובת הלבבות בפסוק מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונות ידלנה, היינו שבלב כל איש יש עצה במציאות כמו מים שהוא במציאות בבטן הארץ, ואינו חסר אלא לדלות העצה, כן הוא נמי האלקית בלב ישראל, אבל הוא טמון והוא רק אהבה מוסתרת, נפח בה וביערה, כי מאן דנפח מתוכו נפח שהאיש שמתעורר בפנימית הלב בתורה ותפלה הוא מבעיר את אש האלקי השוכן בתוכו עד שיוצא כמו שלהבת העולה מגחלת וכמ"ש רשפי' רשפי אש שלהבתי', רקק בה וכבת, כי רקיקה הוא מחיצוניות הפה, היינו שכל עסקו בתורה ותפילה הוא בקרירות ואינו בא מקרב איש ולב עמוק אלא כמי שמוציא רקיקה מפיו אז אש אלקית העצור בלבו הוא הולך וכבה:

פ״העוד שם במדרש אמר ר' ינאי הי' ככר טבול אכלו עד שלא עישרו מות ביד הלשון עישרה ואכלה חיים ביד לשון, היינו שאצ"ל החילוק בין נפח בה שהוא מפנימית הלב ובין רקק בה שהוא מחיצונית הלב אלא אפי' דבר התלוי בחיצונית הפה נמי יש בה דו פרצופין כי המעשר תלוי רק בחיצונית הדיבור ומ"מ יש בה חיים ומות, וזה לימוד להיות זהיר גם בשיחה קלה שהיא רק בחיצונית הדיבור:

פ״ווכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע וגו' וצויתי את ברכתי וגו', והשאלה מבוארת שאפי' לא יאמרו נמי צריכין שיצוה השי"ת את ברכתו, וכבר הביאנו פירוש הקדוש מהרבי ר' זושא זצללה"ה שבאם לא תאמרו תהי' חלה מעצמה אלא כשתאמרו והוא יציאה מבטחון מ"מ יצוה השי"ת את הברכה, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד כי אם לא תאמרו מחמת מדת התמימות אז תבוא הברכה מעם השי"ת בכבודו ובעצמו כמ"ש תמים תהי' עם ה"א ופירש"י אז תהי' עמו ולחלקו, והברכה שהוא מעולם העליון עולם היחוד כשבא לעוה"ז עולם הריבוי הוא נתרבה, וע"כ א"צ לצוות מחדש את הברכה עכ"ד:

פ״זוי"ל עוד כי בשלהי קידושין ואני שנבראתי לשמש את קוני אינו דין שאתפרנס שלא בצער אלא שהרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי, ומשמע מלשון זה שכל אדם נברא פרנסתו עמו, וכן מדוייק בלשון אמרם ז"ל שאין אדם יודע במה משתכר, משמע שיש לו אלא שאינו יודע איזה הוא, אלא שהרעותי את מעשי, היינו שידוע שסתם לשון רע הוא חטא הידוע כמ"ש ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה', והיינו שעונש חטא הזה הוא קיפוח פרנסה, והן כל פגם ברית כמ"ש כי בעד אשה זונה עד ככר לחם, אלא שעונש חטא זה גורם ביותר לקיפוח פרנסה, וענין קיפוח פרנסה היינו שכחות חיצונים טורפין וחוטפין את הפרנסה, וע"כ הוא מדה במדה, והנה היפוך חטא זה הוא מדתו של יעקאע"ה שלא ראה טפת קרי מימיו ע"כ התפלל ונתן לי לחם לאכול שפירש האלשיך שהקב"ה בכבודו ובעצמו יתן לו ולא באמצעות שר הארץ, והנה יעקאע"ה נקרא איש תם, והוא חילוף אתוון ממת, והיינו שחטא זה גורם מיתה, ויעק"א שהי' היפוך זה כהפכו בו אותיות מת לתם, וכן יוסף הצדיק שומר הברית כתיב בו ויכלכל יוסף את אחיו ובית, אביו, וע"כ ישראל שאוחזין במדת התמימות מדתו של יעקב ונוטרי ברית כמ"ש ועמך כולם צדיקים כבזוה"ק וארא אין בהם קיפוח פרנסה ופרנסתם באה מהשמים להם לעצמם כמו שנבראה פרנסתם עמם, ואינם נזקקין לברכה חדשה, אבל כי אין בהם מדת התמימות ויאמרו וגו' יש חשש קיפוח פרנסה וצריכין לצוות את הברכה שתלך ישר להם בלי קיפוח מכוחות חיצוניים, וזה שמדוייק הלשון וצויתי אח ברכתי לכם שלכאורה תיבת לכם מיותר, אבל הוא הדבר שהברכה תבוא לכם ולא יארע קיפוח בדרך:

פ״חולפי האמור יובן יהא דשבת מיני' שיתא יומין מתברכין עפ"י שהגדנו במק"א ששמירת שבת מתקצא פגם הנ"ל, וע"כ מצלת מקיפוח פרנסה ח"ו, ויש לומר ששמירת שבת עצמה מסוגלת לשמירה כי בתקה"ז ששמירת שבת שלא יעייל נכרי לחלל דלה, וע"כ היא דוחה נמי את קיפוח פרנסה שהוא היפוך חטא הנ"ל ודו"ק, ומ"מ למען יהי' מיני' שיתא יומין מתברכין צריכין בכל ששת ימי המעשה לזכור את יום השבת ואז ממשיכין הארה משבת לימי החול, והיינו שצריכין להיות זוכרין לשמור א"ע שלא יתפגם בימי החול למען יהי' ראוי להיות השבת קולטתו, וא"כ שוב גם שמירה זו נחשבת כשמירת שבת ומועיל כנ"ל: