שם משמואל, בהר ט׳Shem MiShmuel, Behar 9
א׳שנת תרפ"א
1
ב׳ברש"י מה ענין שמיטה אצל הר סיני וכו' אף כולם נאמרו כללותיהן ודקדוקיהם מסיני, והנה ידוע דבמקום שנכתב הוא העיקר, ואף שכולם נלמדים מזה, וכבר הזכרנו זה הכלל מש"ס זבחים (פ"ט.) ומזה משמע שיש למצות שמיטה שייכות להר סיני ויש להבין מה עבידתייהו:
2
ג׳ונראה לומר דענין הר סיני שהוא ממוצע בין ישוב בנ"א החומרי ובין למעלה מן הישוב, וע"כ הי' מקום חיבור עליונים ותחתונים, ובמדרש שמות חמשה שמות יש לו הר האלקים הר בשן הר גבנינים הר חורב הר סיני וכו' והרמז במנין חמשה כי ארבע הוא הפירוד והתחלקות מכל צד כארבע רוחות השמים, וחמשה מורה על כח למעלה מהפכים שהוא מאחד כל הקמות, וכן מורה אות ד' ואות הא שנוסף על הד' נקודה באמצע, וזה שבמשנת אבות פ"ג מ"ו ומנין אפי' חמשה שנאמר ואגודתו על ארץ יסדה, ועיין בדרך חיים שם, והרי הוא ממוצע במקום, ונראה שלעומתו ממוצע בזמן הוא שנת השמיטה שנת שבתון יהי' לארץ, והרי הוא מחבר את הזמן שהוא בטבע למה שלמעלה מן הטבע, ויש ממוצע בנפש הם ישראל שהם בתוך עולם הטבע ומ"מ כל מהותם הוא למעלה מהטבע, ובאמצעות שלשת הממוצעים האלו נשפע חיות שלמעלה מהטבע וזה כל קיום העולם, וכל הנפרד מאמצעים האלו הרי נפסק כת חיותו, וע"כ הר סיני שירדה שנאה לאומה"ע או חורב שירדה חורבה לאו"ה מפני שנפרדו וחולקים רשות לעצמם בלעדי חיבור הנ"ל, וכן בעון שמיטה ישראל גולים, וכן אמרו ז"ל כשם שאי אפשר לעולם בלי רוחות כך אי אפשר לעולם בלי ישראל, כי הי' ח"ו נפסק החיות מהעולם:
3
ד׳ויש להוסיף עוד ולומר שע"י סילוק החיות שבאמצעות שלשה הנ"ל בעולם שנה נפש שורים לעומתו כחות חיצונים היפוך החיות וכטעם הזוה"ק בטומאת מת:
4
ה׳ויש לומר דכן הוא בשבת שהוא מעין עוה"ב הוא אמצעי בין עוה"ז לעוה"ב, והנה עוה"ז הוא עולם ההעדר וכל חיותו הוא רק באשר הוא צורך ומבוא לעוה"ב כפרוזדור לטרקלין ובאמצעות השבת יש חיבור לעוה"ב וממנו כל חיותו, וע"כ מחמת חילול שבת הרי הוא נפרד מחיותו, וע"כ שורים בו נמי כחות שהם היפוך החיות וע"כ מחללי' מות יומת:
5
ו׳ובזה יש לפרש דברי המדרש שהי' אדה"ר סבור לומר על שבת שגם זה הבל כמו כל יצירת שבעת ימי בראשית מפני שכתוב מחללי' מות יומת, שהוא חשב פירוש מחללי' שמטיל פגם בשבת וע"כ השבת עצמו נוקם בו ומביא המיתה, אבל אין הדבר כן אלא כנ"ל:
6
ז׳במדרש וכי תמכרו ממכר לעמיתך הה"ד מות וחיים ביד הלשון תרגום עקילס מיצטרא מוכירין מות מכאן וחיים מכאן, בר סירא אמר היתה לפניו גחלת ונפח בה וביערה רקק בה וכבת, ובמת"כ וביערה הרי רעה וכבת הרי טובה, ויש לפרש נמי להיפוך כי בלב ישראל שורה אלקית כאש הטמונה בגחלת וכענין שכתב החובת הלבבות בפסוק מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונות ידלנה, היינו שבלב כל איש יש עצה במציאות כמו מים שהוא במציאות בבטן הארץ, ואינו חסר אלא לדלות העצה, כן הוא נמי האלקית בלב ישראל, אבל הוא טמון והוא רק אהבה מוסתרת, נפח בה וביערה, כי מאן דנפח מתוכו נפח שהאיש שמתעורר בפנימית הלב בתורה ותפלה הוא מבעיר את אש האלקי השוכן בתוכו עד שיוצא כמו שלהבת העולה מגחלת וכמ"ש רשפי' רשפי אש שלהבתי', רקק בה וכבת, כי רקיקה הוא מחיצוניות הפה, היינו שכל עסקו בתורה ותפילה הוא בקרירות ואינו בא מקרב איש ולב עמוק אלא כמי שמוציא רקיקה מפיו אז אש אלקית העצור בלבו הוא הולך וכבה:
7
ח׳עוד שם במדרש אמר ר' ינאי הי' ככר טבול אכלו עד שלא עישרו מות ביד הלשון עישרה ואכלה חיים ביד לשון, היינו שאצ"ל החילוק בין נפח בה שהוא מפנימית הלב ובין רקק בה שהוא מחיצונית הלב אלא אפי' דבר התלוי בחיצונית הפה נמי יש בה דו פרצופין כי המעשר תלוי רק בחיצונית הדיבור ומ"מ יש בה חיים ומות, וזה לימוד להיות זהיר גם בשיחה קלה שהיא רק בחיצונית הדיבור:
8
ט׳וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע וגו' וצויתי את ברכתי וגו', והשאלה מבוארת שאפי' לא יאמרו נמי צריכין שיצוה השי"ת את ברכתו, וכבר הביאנו פירוש הקדוש מהרבי ר' זושא זצללה"ה שבאם לא תאמרו תהי' חלה מעצמה אלא כשתאמרו והוא יציאה מבטחון מ"מ יצוה השי"ת את הברכה, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד כי אם לא תאמרו מחמת מדת התמימות אז תבוא הברכה מעם השי"ת בכבודו ובעצמו כמ"ש תמים תהי' עם ה"א ופירש"י אז תהי' עמו ולחלקו, והברכה שהוא מעולם העליון עולם היחוד כשבא לעוה"ז עולם הריבוי הוא נתרבה, וע"כ א"צ לצוות מחדש את הברכה עכ"ד:
9
י׳וי"ל עוד כי בשלהי קידושין ואני שנבראתי לשמש את קוני אינו דין שאתפרנס שלא בצער אלא שהרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי, ומשמע מלשון זה שכל אדם נברא פרנסתו עמו, וכן מדוייק בלשון אמרם ז"ל שאין אדם יודע במה משתכר, משמע שיש לו אלא שאינו יודע איזה הוא, אלא שהרעותי את מעשי, היינו שידוע שסתם לשון רע הוא חטא הידוע כמ"ש ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה', והיינו שעונש חטא הזה הוא קיפוח פרנסה, והן כל פגם ברית כמ"ש כי בעד אשה זונה עד ככר לחם, אלא שעונש חטא זה גורם ביותר לקיפוח פרנסה, וענין קיפוח פרנסה היינו שכחות חיצונים טורפין וחוטפין את הפרנסה, וע"כ הוא מדה במדה, והנה היפוך חטא זה הוא מדתו של יעקאע"ה שלא ראה טפת קרי מימיו ע"כ התפלל ונתן לי לחם לאכול שפירש האלשיך שהקב"ה בכבודו ובעצמו יתן לו ולא באמצעות שר הארץ, והנה יעקאע"ה נקרא איש תם, והוא חילוף אתוון ממת, והיינו שחטא זה גורם מיתה, ויעק"א שהי' היפוך זה כהפכו בו אותיות מת לתם, וכן יוסף הצדיק שומר הברית כתיב בו ויכלכל יוסף את אחיו ובית, אביו, וע"כ ישראל שאוחזין במדת התמימות מדתו של יעקב ונוטרי ברית כמ"ש ועמך כולם צדיקים כבזוה"ק וארא אין בהם קיפוח פרנסה ופרנסתם באה מהשמים להם לעצמם כמו שנבראה פרנסתם עמם, ואינם נזקקין לברכה חדשה, אבל כי אין בהם מדת התמימות ויאמרו וגו' יש חשש קיפוח פרנסה וצריכין לצוות את הברכה שתלך ישר להם בלי קיפוח מכוחות חיצוניים, וזה שמדוייק הלשון וצויתי אח ברכתי לכם שלכאורה תיבת לכם מיותר, אבל הוא הדבר שהברכה תבוא לכם ולא יארע קיפוח בדרך:
10
י״אולפי האמור יובן יהא דשבת מיני' שיתא יומין מתברכין עפ"י שהגדנו במק"א ששמירת שבת מתקצא פגם הנ"ל, וע"כ מצלת מקיפוח פרנסה ח"ו, ויש לומר ששמירת שבת עצמה מסוגלת לשמירה כי בתקה"ז ששמירת שבת שלא יעייל נכרי לחלל דלה, וע"כ היא דוחה נמי את קיפוח פרנסה שהוא היפוך חטא הנ"ל ודו"ק, ומ"מ למען יהי' מיני' שיתא יומין מתברכין צריכין בכל ששת ימי המעשה לזכור את יום השבת ואז ממשיכין הארה משבת לימי החול, והיינו שצריכין להיות זוכרין לשמור א"ע שלא יתפגם בימי החול למען יהי' ראוי להיות השבת קולטתו, וא"כ שוב גם שמירה זו נחשבת כשמירת שבת ומועיל כנ"ל:
11