שם משמואל, בהר ח׳Shem MiShmuel, Behar 8
א׳שנת תר"פ
1
ב׳ושבתה הארץ שבת לה', וברש"י לשם ה' כמה שנאמר בשבת בראשית, והרמב"ן טען דרבותינו לא לכך נתכוונו כי כל השבתות גם המועדים לשם ה' הם ולא יאמר באחד מהן לה' עכ"ל, והמזרחי והגו"א דברו בזה עיי"ש, ונראה עוד לפרש, דהנה בש"ס סנהדרין (נ"ח:) גוי ששבת חייב מיתה שנאמר יום ולילה לא ישבותו, וברש"י וקדריש לי' לא ישבותו ממלאכה דאבני אדם נמי קאי ולא תימא לא ישבותו אהך ששת עתים דקרא קאי כלומר לא יבטלו ולא יפסקו מלהיות עכ"ל, ועדיין אינו מובן שהרי בני אדם אינם נזכרים כלל שמה דנימא דעלייהו נמי קאי, אלא עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום ויום ולילה לא ישבותו, וכמו שפירש"י בחומש לא יפסקו כל אלה מלהתנהג כסדרן, ועוד שהרי לא הזכיר שם מלאכה כלל אלא ששת העתים לבד שאין בהם תפיסת יד אדם כלל, ואיך אפשר לומר דאבנ"א קאי שלא ישבתו ממלאכה:
2
ג׳ונראה לפרש דהנה כל משטרי הטבע חמה כוכבים ומזלות כולם סובבים תמיד לא ינוחו ולא ישקוטו כרגע וכמפורש ריש קהלת עד כל הדברים יגעים וכו' ומזה בא התחלפות ששה עתים הנ"ל, וכן כל תוצאותם שהוא סדר הטבע אין בהם מנוחה והשקט כמו המולידים שסובבים ואינם שוקטים, כן הנולדים אין במהותם ענין מנוחה והשקט, וכל ענין מנוחה והשקט הוא רק בלמעלה מהטבע כי למעלה כולו שקט ושאנן, אך ביום השבת שכל הבריאה שב למקורו שואב משם מנוחה והשקט, אבל באשר עליית העולמות הוא רק בפנימיות ולא בחיצוניות, שהרי בחיצוניות העולמות מתנהגין כסדרן המטר יורד והארץ מצמיח, ע"כ מנוחת השבת נמי שייך רק בפנימיות, וע"כ המן שהי' כולו ענין פנימי שאיננו מסדר משטרי הטבע כלל לא הי' יורד בשבת:
3
ד׳והנה במדרש ריש תזריע בפסוק אחור וקדם צרתני אמר ר"ל אחור זה יום האחרון [למעשה יום האחרון שהאדם נברא באחרונה] וקדם זה יום ראשון ע"ד דר"ל דכתיב ורוח אלקים מרחפת ע"פ המים זה רוחו של מלך המשיח אם זכה אדם אומרים לו אתה קדמת לכל מעשה בראשית ואם לאו אומרים לו יתוש קדמך שלשול קדמך, והפירוש אם זכה והגוף בטל להנפש נחשב הכל נפש כי בטיל כמאן דליתא והנפש תופסת את השם, והרי הנפש קדמה לכל מעשה בראשית, א"כ אומרים לו אתה קדמת לכל מעשה בראשית, ולהיפוך אם לא זכה והנפש בטילה להגוף נחשב הכל גוף והוא תופס את השם, והרי הגוף אחרון לכל מע"ב ע"כ אומרים לו יתוש קדמך, וכדוגמא זו אף אנו נאמר בענין מנוחה והשקט אם האדם זכה והפנימית שבו תופס את השם, ע"כ זוכה באמצעות השבת שהוא עליית פנימית העולמות למנוחה והשקט מעולם העליון, ואם לאו החיצונית שבו תופסת את השם, והרי אין עלי' לחיצונית העולמות ע"כ הוא כמו חיצונית העולמות שכל הדברים יגעים בלתי מנוחה והשקט: והנה ישראיל שהם בעצם פנימים שהרי לפי משטרי הטבע לא הי' אאע"ה ראוי להוליד, ואף שבהשקפה חיצונה מתעסקים ומשתדלים בעולם הטבע, מ"מ עצם לבם נמשכים למעלה מהטבע, וכאמרם ז"ל בש"ס שבת ישראל דדאיגי במצוות חביל גופייהו, וזהו הלכה המדברות בכל ישראל בשוה כטוב כחוטא, ע"כ זכו ישראל ליום מנוחה הוא יום השבת, ובודאי מי שהוא יותר דבוק בפנימית זוכה למנוחת שבת ביותר, ומי שטרח בע"ש יאכל בשבת, ומיום השבת נשאר רשימו בכל ששת ימי המעשה כידוע, אך או"ה שהם לגמרי חיצונים ואפי' הטובים שבהם נמשכים אחר החיצוניות, ע"כ אין להם ענין עם יום השבת לשאוב באמצעותיו מנוחה, שהרי בחיצוניות העולמות אין להם עלי', וע"כ כמו שמשטרי הטבע מסבבים והולכים בלי מנוחה, כך אומ"ה הנמשכים אחרי החיצוניות ואין מהותם אלא עולם הטבע, [וע"כ אינם מצווים אלא על שבעה מצוות כמ"ש מהר"ל] ע"כ אינם רשאים להבטל ולנוח ממלאכה אלא להתנהג בלי מנוחה כמו עולם הטבע, וע"כ זה שכתוב בששה עתים המתתלפין תמיד יום ולילה לא ישבותו מלהתנהג כסדרן, זה עצמו הטעם דבני אדם לא ישבותו ממלאכה, וע"כ שפיר דריש ר"ל דאבני אדם נמי קאי:
4
ה׳וכדברים האלו י"ל נמי בענין הארץ, דכמו שמשטרי הטבע השמים חמה ולבנה כוכבים ומזלות סובבים תמיד לא ינוחו ולא ישקוטו, כן הוא מהות הארץ המקבלת משטרם נמי אין בה מנוחה מצד טבע עצמה אלא היא נעבדת וזורעים בה והיא מצומחת ומוציאה את יבולה תמיד, אך כמו שבת בימים שהוא היקף השביעי מקיבוץ יום ולילה שהם יום אחד, כן שבת בשנים שהוא היקף השביעי מקיבוץ י"ב חדשי השנה נעשה התדבקות הארץ בעולם שלמעלה מהטבע, אבל כמו שבת בימים שהם עליות רק פנימית העולמות ולא בחיצוניות, כן שבת בשנים הוא רק בפנימית העולם, וע"כ שאר ארצות שהם חומר עכור מגושם חיצונית בלתי פנימית אין לה ענין לשאוב מנוחה באמצעות שבת הארץ, אך א"י אף שבחיצוניותה היא מתנהגת כפי סדר הטבע חורשין בה וזורעים לפי שינוי עתות השנה ממשטרי הטבע, מ"מ בפנימיותה היא למעלה מסדר הטבע, ותלוי' בזכות ישראל אי טב לית טב מינה וברכתה היא לגמרי למעלה מסדר הטבע כפי שבא בדבריהם ז"ל מברכתה של א"י, וגורם נמי התפשטות למעלה מסדר הטבע להחזיק מיעוט את המרובה וששים רבוא עיירות הי' לו לינאי המלך בהר המלך, ובזמן שישראל יושבין עלי' פשטה ובזמן שאין יושבין עלי' גמדא, ואי הוה ביש לית ביש מינה גפרית ומלח שריפה כל ארצה לא תזרע ולא תצמיח ולא יעלה בה כל עשב, הנה היא דומה לעם ישראל שבשביל שהם פנימיים והפנימית תופסת את השם נוחלין את המנוחה ביום השבת שהוא זמן עליית פנימית העולמות, כן הוא א"י שבשביל שהיא פנימית והפנימית תופסת את השם היא שואבת מנוחה בשנת השמיטה שבת הארץ, וע"כ נאסר בה עבודת קרקע בשנת שבת הארץ [ואף שהיא מצמחת מעצמה ספיחים ופרי העץ, מ"מ זה היא מעצמה בלתי שפועל בה עבודת האדם נקרא מנוחה, דומה לזה שביתת בהמתו דכתיב בהן למען ינוח שורך וחמורך וגו' וברש"י תן לו נייח שיהא תולש ואוכל עשבים מן הקרקע או אינו אלא יחבשנו בתוך הבית אמרת אין זה נייח אלא צער, וכה"ג י"ל נמי במנוחת הארץ]:
5
ו׳ומה"ט י"ל נמי דכמו שבת שבימים מאחר שאז זמן התדבקות פנימית העולם בעולם שלמעלה מהטבע שואב קדושה וברכה כמ"ש ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו, כן נמי שבת הארץ שבשנים שואב ברכה יתירה בשביל התדבקות פנימית הארץ במה שלמעלה מהטבע, וע"כ היו זורעים כל ששת השנים שנה אחר שנה, והיתה הברכה מצוי' ביותר שלא כדרך הטבע וכמ"ש וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית, דומה לברכת שבת שבימים שביום הששי לקטו לחם משנה שני העומר לאחד כן שבת הארץ שבשנים שבשנה הששת נתרבה הברכה וגדל בה גם לשנה השביעית, ומובן נמי שכן הוא ח"ו להיפוך שבשביל חילול שתי השבתות הן בימים הן בשנים נסתלקה הברכה כטעם הזוה"ק בטומאת מת, וע"כ גרם חורבן הארץ וגלו בראש גולים ונשארה הארץ חרבה ושוממה, השי"ת יראנו בבנינה מהרה כאשר הראנו בחרבנה:
6
ז׳וממוצא הדברים יתבארו דברי רש"י הנצבים פתח דברינו ושבתה הארץ שבת לה' לשם ה' כמה שנאמר בשבת בראשית, היינו ששניהם ענין אחד להם היינו ששבין להתדבק בשם ה' ומחמת זה שואבין מנוחה כנ"ל זה מנוחת האדם וזה מנוחת הארץ:
7