שם משמואל, בהר ז׳Shem MiShmuel, Behar 7
א׳שנת תרע"ו
1
ב׳במדרש וידבר ה' אל משה, וכי תמכרו ממכר לעמיתך, הה"ד מות וחיים ביד לשון, תרגום עקילס מיצטרא מוכירין מות מכאן וחיים מכאן בר סירא אמר היתה לפניו גחלת ונפח בה וביערה, רקק בה וכבת, א"ר ינאי הי' ככר טבול אכלו עד שלא עשרו מות ביד לשון עישרו ואכלו חיים ביד לשון וכו' כך יהי' לשונכם רך אלו לאלו לפיכך משה מזהיר את ישראל וכי תמכרו ממכר, ויש לדקדק דהנה מאמר הזה הוא פתיחה למקרא דכי תמכרו ממכר למה הביא תחילה את הכתוב וידבר ה' אל משה:
2
ג׳ונראה לפרש דהנה ידוע דכח הדיבור שבאדם בא מחמת הרכבתו מן העליונים ותחתונים שהוא השכל והגוף, והוא חותם האדם וכמ"ש מהר"ל, והיינו כמו מהות הדיבור דאין בו ממש, ומ"מ עקימת שפתיו הוי מעשה, וכל מעשה הוא גשמי, א"כ מהות הדיבור הוא מורכב מגשמי ובלתי גשמי, ע"כ הוא ממוצע בין הגוף הגשמי לנפש הבלתי גשמי כמשפט כל דבר הממוצע שיש בו קצת מזה וקצת מזה, ובאשר האדם מצד הגוף והחומר שבו נמשך אחר חלק הרע שבו ומצד הנפש אחר חלק הטוב שבו, ע"כ כח הדיבור יש בו דו פרצופין, וזהו מות וחיים ביד לשון, וזהו מיצטרא מוכירין מות מכאן וחיים מכאן והיא באמצע שבידה להטות את האדם לכאן או לכאן:
3
ד׳ומשל את האדם לגחלת שהחומר שבה הוא גשם מיסוד העפר הפחות שביסודות ונרכב בה כח האש שהוא הגבוה שביסודות, דוגמת האדם שהחומר שלו פחות ודל ורפה אונים מכל הבע"ח, אך נרכב בו הנפש מן העליונים, נפח בה וביערה הוא התפשטות כח האש עד שללהב יצאה למעלה מהרכבת חומר הגחלת, רקק בה וכיבת, שכח האש נשתקע בגחלת עד ששב לאפס ואין, כן ממש האדם הלשון שהוא הממוצע בין הגוף להנפש בכחו ע"י דבור תורה ותפלה להלהיב את הנפש עד שתתעורר להיות בלתי נשקעת בהחומר, ולהיפוך ח"ו רקק בה וכבת, רקיקה הוא ענין בזיון כאמרם ז"ל בפ"ב דשבועות הלוחש על המכה שאין לו חלק לעוה"ב, ברוקק שנו, וכן מ"ש וירקה בפניו, היינו שאיננו מחשיב את דברי תורה להחזיקה לעיקר המציאות, כאמרם ז"ל בכל יום בת קול יוצא מהר חורב אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, כי אין לך עלבון גדול מזה מי שיש בידו לעסוק בדברי תורה והוא קורא בספרי החיצונים או ביטול מדברי תורה בפשיטות, שבודאי מי שמחזיק את התורה לעיקר המציאות וכל הפורש ממנה כפורש מחייו, אי אפשר שיבטל מדברי תורה ברצון, וזהו דוגמא רקק בה וכבת שאז הנפש משתקעת בהחומר ושבה כלא היתה ח"ו:
4
ה׳והוסיף למשול לככר של טבל שענין טבל הוא עירוב חלק הגבוה בחלק החולין, בהיות עדיין מעורב שורה עליו כח מעורב מעץ הדעת טוב ורע, וע"כ טבל הוא במיתה כמו שנענש אדה"ר על אכילת עץ הדעת טו"ר, וביד הלשון לברר ולסלק ממנו כח עירוב טו"ר, והיינו משום שמהות הלשון מורכב כנ"ל ונברא כדי לברר ע"כ בכחו לברר בדברים אפי' זולת האדם וע"כ נמי בכח הלשון לקבץ נפרדים ולעשותם אוהבים אלו לאלו או להיפוך ח"ו, וזהו תהא לשונכם רץ אלו לאלו:
5
ו׳ובדוגמא זו יש לומר הענין שמיטין ויובלות, דהנה מצות השמטה היא כמעט חוץ לדרך הטבע להיות זורע שנה אחר שנה ששה שנים רצופים, שעפ"י הטבע בשנה הששית לא היתה צריכה תת כחה כבשנים הקודמים שכבר הוכחשה הקרקע, ומ"מ הוא להיפוך שע"ז נאמר וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים, וביובל הוא עוד יותר כברש"י, והוא מורה ששורה בארץ כח למעלה מן הטבע, א"כ מצות השמטה היא ממוצעת בין הטבע לשל למעלה מן הטבע, ע"כ היא מסוגלת להדביק את הטבע במה שלמעלה מהטבע ומביאה ברכה, והוא כדמיון הלשון שחיים בידו נפח בה והבעירה כנ"ל, וע"כ בעון שמיטה גולין שבפגם למטה הרי הוא מפריד את הטבע משלמעלה מהטבע ונמשך החומר למטה וכח שלמעלה מהטבע שבה נסתלק, ושוב אין בה ענין ישוב, והיא חרבה ושממה, וכמו ישראל שכל מציאותם הוא מהש"י, ומחמת סילוק שכינה נשארו גרועים ושפלים מכל אומות, כי מציאות הטבע אין בהם שהרי אברהם לא הי' אוי להוליד בטבע, דוגמתם הוא א"י ע"י עין שמטה, וכמו בלשון רקק בה וכבת כנ"ל, וזהו ענין סמיכת הפרשיות, ובודאי מצות השמטה כמו שהיא מצונעת כן היא מביאה נמי התאחדות בישראל, וידוע בזוה"ק ששמטה הוא בכנס"י שהוא כנישו דכל נהורין ומאחדם יחד, ע"כ כשבא המדרש לפתוח בדיני השמטה פתח בענין הפרשה שלאחרי' והקדים פסוק הנאמר בשמיטה להורות שהכל ענין אחד:
6
ז׳ונראה דכמו שמיטה ויובל שהם ממוצע בין הטבע למה שלמעלה מהטבע כן נמי שבת שהוא מעין עוה"ב והוא בכלל שבעת ימי בראשית, ע"כ הוא ממוצע בין עוה"ז ועוה"ב מאור שנברא ביום הראשון שהוא גנוז לצדיקים לעת"ל, באמצעות השבת נמשך ממנו מעט לקיום העולם גם לששת ימי המעשה, וזהו שמיני שיתא יומין מתברכין, ובשבת ברכו במאור הפנים ופועל דמיוני לזה הוא נר של שבת, ובהאבות היתה הברכה בפועל והי' נר של שבת דלוק מע"ש לע"ש, ודוגמת שמיטה ויובל הם שבת דליליא ושבת דיממא וכבר דברנו מזה:
7
ח׳הנה ביובל יש בו כל מצות שמיטה הנאמרות בפרשה זו [לבד שמיטת כספים שאיננה בפרשה זאת] ונוסף עלי' שלש מצות, ובש"ס ר"ה (ט':) דשלשתן מעכבין בו, שמיטת קרקעות היינו להיות השדות חוזרות לבעליהן, ושילוח עבדים, ותקיעת שופר, ונראה דהנה כאשר נדקדק בכתוב נמצא במצות השמיטה שש מצות במנין המצות, א' בפ' משפטים והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך, שבא במנין המצות להפקיר כל מה שתצמיח הארץ בשנת השמיטה, ב' בפ' תשא בחריש ובקציר תשבות, שבא במנין המצות לשבות מעבודת הארץ בשנה השביעית, וארבע מצות ל"ת בפרשה זו שדך לא תזרע, וכרמך לא תזמור, ספיח קצירך לא תקצור, הפירוש כדרך הקוצרים בכל שנה אלא דרך הפקר, ואת ענבי נזירך לא תבצור, פירושו נמי כדרך הבוצרים, והרמב"ן הוסיף למנות מה שאמרה תורה והיתה שבת הארץ לכם לאכלה ודרשו ז"ל לאכלה ולא לסחורה, הרי הם שבע מצות שבשמיטה מקבילות לשבע שנת השמיטה, ויש לומר עוד דלאו דווקא במנין המצות, ושאין הרמב"ם מסכים למנות לאכלה ולא לסחורה למצוה, אלא אף בענינם מנינו שבעה ענינים [אף שאין לחשוב העשה של בחריש ובקציר תשבות לענין בפ"ע שעל זה באין הל"ת שבפרשה זו, מ"מ מצינו נמי שבעה ענינים] ארבעה ל"ת שבפרשה זו שהם ענינים מתחלפים שדך לא תזרע, וכרמך לא תזמור, ספיח קצירך לא תקצור, וענבי נזירך לא תבצור, ויש לחשוב עוד מצ"ע שבפ' משפטים להפקיר כל מה שתוציא השדה בשביעית, וכן הענין לאכלה ולא לסחורה, וכן ענין הביעור, יהי' איך שיהי' שבעה הענינים מקבילים לשבע שני השמיטה, וידוע בזוה"ק ששמיטה הוא בכנס"י והיא בת שבע נקראת כידוע למבינים, כל אלו הם נמי ביובל, מוסיף עליהם יובל שמיטת קרקעות היינו שהשדות חוזרות לבעליהן, שיליח עבדים, תקיעת שופר ובש"ס ר"ה (ט':) דחכמים אומרים שלשתן מעכבות בו, ויש לומר דשלשה אלה מקבילים לשלש הראשונות חכמה בינה ודעת, שדות החוזרות לראשיתן הוא בעלים הראשונים מקביל לחכמה שהוא ראשית החכמה, ובראשית תרגם ירושלמי בחוכמתא, והיינו שביובל מופיעה בחי' זו בעולם והיא מושכת את הענפין אחר הראשית, ובזוה"ק בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו לאתר דנשמתי' אחידא מתמן, כי גם זה הוא ענין אחד עם חזרת השדות לבעליהן הראשונים, תקיעת שופר הוא בבינה כידוע מענין שופר של ר"ה, שילוח עבדים הוא מחמת הופעת דעת בעולם על היפוך מ"ש לכן גלה עמי מבלי דעת, וידוע דפגם זרע הוא בדעת, וממנו תוצאות כל השעבוד והגליות כמ"ש האר"י ז"ל בפסוק כי גר יהי' זרעך, שכל הגליות הם מחמת פגם הזרע, וע"כ ביובל זוכין לבחי' דעת והוא המביא לחירות, ויש לומר שאלו שלשה הם תיקון על ע"ז ג"ע ופגם זרע שהוא שפ"ד [כי ידוע שג"ע ענינו חיבור רע ואפי' לא הוציא זרע כמ"ש הרמב"ם, ופגם זרע הוא אפי' בלי חיבור ועיקרו הוא מושז"ל רח"ל] כי הופעת ראשית חכמה זה תיקון על ע"ז שהוא שניות, הופעת בינה זה תיקון על ג"ע כידוע מענין יוה"כ שהוא בינה ובש"ס יומא עזאזל שמכפר על מעשה עזא ועזאל וברש"י כלומר על עריות מכפר, ודבר זה ידוע למבינים שבינה הוא ראשית החיבור וחכמה ובינה הם נקראין תרין רעין דלא מתפרשין, וכן יש רמז בפייט שופרות של יום א' של ר"ה דשופר הוא לעומת ג"ע, דחוי לכרי', בעד נכרי', דרור לכל ברי', בקול העברת שופר, הכשל בנאפוף, בזרת גיפוף הוצג בריב צפוף בקול חרדת שופר, הוענש באפוף ושב היות חפוף הועילו לב כפוף בקול כפיפת שופר, והדבר כמבואר, דעת הוא תיקון על מושז"ל כנ"ל שהוא שפ"ד, ושפ"ד הוא פירוד הנפש שמהעליונים לבין הגוף שמהתחתונים, ודעת הוא המחבר השכל להמדות שבלב שמקבילים לשמים וארץ, עליונים ותחתונים כמו שדברנו הרבה מזה במק"א:
8
ט׳ויש לומר עוד ולפרש דברי רש"י בפסוק לא תעשו לכם אלילים, כנגד זה הנמכר לגוי לא יאמר הואיל ורבי מגלה עריות אף אני כמותו הואיל ורבי עוע"ז אף אני כמותו הואיל ורבי מחלל שבת אף אני כמותו, והיינו דזה מה שהיובל מוציאו לחירות הוא עצמו מחזיק בידו שלא יטמע בין הנכרים בכל אלה, והוא עפי"מ שהגדנו במאמר הקדום דזמנים המקודשים הם אמצעים להאיר את חשכות זמנים הבלתי מקודשים עי"ש, וע"כ מצות היובל שהם הופעת חכמה בינה ודעת התיקון על ע"ז וג"ע ושפ"ד מחזיק ביד הנמכר לנכרי שלא יפול בשחת עבירות אלו, וכן בהופעת בחי' הדעת מחזיק בידו בענין שמירת השבת כי שבת הוא דעת כידוע, וכבר הגדנו במק"א ששבת הוא תיקון על חטא הידוע, וא"כ הדברים מקבילים:
9
י׳ולפי האמור יש לפרש דברי הת"כ הובא ברמב"ן שמסיים את דברי רש"י הנ"ל את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו הזהיר כן הכתוב על כל המצות, כי ג' דברים הנ"ל ושמירת המקדש הם מקבילים לד' אותיות הוי', שכל המצות תלויין בד' אותיות הוי' כענבים באתכלא כידוע בתקה"ז:
10