שם משמואל, בהר ב׳Shem MiShmuel, Behar 2
א׳שנת תרע"א
1
ב׳ענין שמיטה ויובל, ובזוה"ק שהם ב' ההין שבשם הוי' ב"ה שמיטה היא כנסת ישראל ויובל הוא בינה, דהנה צורת כנס"י להיות משתוקק תמיד להדבק למעלה וכמאה"כ מי זאת עולה מן המדבר מתרפקת על דודה רשפי' רשפי אש שלהבתי', ומחמת אהבת הש"י כל אהבת זולתו כאין וכאפס ואינם תופסים מקום כלל, וזהו ושבתה הארץ שבת לה' שהעלול פונה לעילתו ובטלין מעבודת קרקע,"זה הי' כל מחייתם, ומטעם זה נמי משמטת כספים מלשון נכסף נכספת, [באשר הכסף הוא שורש כל אהבות ומבטל הכל כדי להרויח כסף, הרי כי בזה מונח תאות אדם ביותר] כי לעומת אהבת ה' בהתלהבות גדולה הכל כאפס ותוהו נחשב, והנה זה הוא התפעלות ורגש הלב, אבל יובל מדה אחרת יש בו שהוא השגות השכל והמוח, והמוח בטבעו קר, אבל כשהוא מאיר הוא מהפך את כל טבע ומדות שבלב להמשך אחרי פעולות שכליות וממילא בטל מעבודת קרקע בלי רגש ובלי התפעלות, ושמטה הוא מבתי בראי ויובל הוא מבתי גואי, ובאשר יובל הוא בלי רגש ובלי התלהבות ע"כ אינו משמט כספים, ועיין מהר"ל כי בכל מאדך שהוא בכל ממונך הוא השכל וע"כ אינו נתבטל מחמת הארת השכל:
2
ג׳קיצור הדברים ששמטה היא ממטה למעלה שהאדם משתוקק להדבק למעלה, ויובל הוא ממעלה למטה שנפתחו אורות והשגות עליונות, ולזה נאמר שילוח עבדים בשש שבזוה"ק שהוא ענין שמטה נכתב בלשון שילוח, ובשנה השביעית תשלחנו חפשי מעמך, וכל ההפטרה נאמרה הכל בלשון שילוח, וביובל נאמר בלשון יציאה ולא בלשון שילוח כלל, כי באשר שמטה היא מצד האדם המצוה היא מפאת המשלח, כי מצד העבד לבד אין כאן יציאה, וכל לשון יציאה שנכתב בע"ע הוא מפאת המשלח שכאשר שלחו המשלח הרי הוא יוצא, אבל ביובל היציאה איננה מפאת המשלח כלל רק מפאת העבד בעצמו לבדו שכאשר נפתחו אורות והשגות עליונות מעולם החירות נעשה העבד בן חורין מצד עצמו ולא מפאת המשלח, ועפי"ז יובן טעם מה שנמכר לנכרי אינו יוצא בשש, שמאחר שהיציאה היא מפאת המשלח, וזה לא שייך בנכרי רק לישראל כנ"ל ממעלת כנס"י, אבל יובל שהוא מפאת העבד בעצמו ע"כ נמכר לנכרי נמי יוצא לחירות, ויש לדקדק בכתוב שכל מצות הענקת ע"ע נאמר רק ביוצא בשש ויוצא ביובל נלמד מרבוי המקרא, ולפי האמור יובן שמאחר שיציאת שש הוא מפאת הרב שייך אצלו ביותר מצות הענקה ושמה"ט בורח ויוצא בגרעון כסף אין מעניקין לו משום שאין שילוחו מעמך, וע"כ יוצא ביובל צריך ריבוי, ומשום דיובל הוא החירות הבא להעבד מלמעלה:
3
ד׳ויש לומר כי כענין שמטה ויובל הם פסח ושבועות, כי פסח הוא ממטה למעלה שמצד שנגלה עליהם הקב"ה נמשכו בעבותות אהבה ובהתלהבות עצום להדבק בהש"י ונתקו כל הקישורין שהיו קשורים להמצרים, וזה בכל מקום שנאמר יציאת מצרים בלשון עלי' אני ה' המעלך מארץ מצרים, הפי' הוא כנ"ל שהיו מתעלים ממטה למעלה לקראת ההתגלות אלקית, אבל שבועות הוא ממעלה למטה, כמ"ש וירד ה' על הר סיני, ובזוה"ק לנטרא דכיא עלאה דמטיא בהאי ליליא, ובא אחר ספירת מ"ט ימים כמו יובל אחר המ"ט שנים כי ע"י הספירה נעשים כלי המקבל מה שנותנים מן השמים, ויש לומר שכענין זה הוא שבת דמעלי שבתא ושבת דיממא זכור ושמור וכבר דברנו מזה במק"א:
4
ה׳שנת תרע"ב
5
ו׳ענין שמיטין ויובלות, הנה שבת הוא שלימות וחיות הבריאה בכלל, כמו בבריאת האדם שמקודם כתיב וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה, ואח"כ ויפח באפיו נשמת חיים, כן הי' בכלל הבריאה שאחר שנשלם הכל באה שבת שהוא נשמת הבריאה, וע"כ מילה שהיא תיקון האדם והשלמתו כבמדרש אין לך פסולת אלא הערלה לבד העביר אותה ובטל המום, צריך שיראה פני מטרונה תחילה שהשבת נותנת בו כח שיהי' ראוי להשלמה:
6
ז׳והנה יציאת מצרים היתה כעין בריאת העולם וע"י העשר מכות נתגלו העשרה מאמרות, וחידוש העולם והשגחה והנהגה הכל הוא ברצון הש"י, וכמו שבבריאת העולם בא אח"כ שבת שהוא נשמת הבריאה כן בהתגלות אלקית ע"י נסי יציאת מצרים באה אח"כ לאחר שבעה שבועות נתינת התורה שהיא נשמת הנסים והתגלות אלקית בעולם:
7
ח׳כלל הדברים שבת הוא השלמת הבריאה ותורה היא השלמת התגלות אלקות בעולם. ולעומת שתי אלה יש לומר שכן הוא ענין שמיטה ויובל, ששמיטה הוא שביתת הארץ שבת לה' כמו שנאמר בשבת בראשית, וכמו ששבת נותן חיות בהנבראים כן שמיטה נותנת חיות בארץ ישראל, כי ארץ ישראל יש בה ענינים למעלה מן הגשם כמו שאמרו ז"ל שהוא גמדא ופשטא וקלה לבשל פירותי' בחמשה ימים, שהוא ענין למעלה מהטבע כי הטבע פועל בהמשכת הזמן, כמ"ש המהר"ל, ויובל הוא כעין נתינת התורה כבזוה"ק ושבתם איש אל אחוזתו לאתר דנשמתי' אחידת מתמן ומשם שואבת גלוי אור אלקי:
8
ט׳והנה שבת הוא רזא דאחד, והיינו שבפנימיות נעשו כל ישראל אחד, וכמו שעליות העולמות בשבת הם רק בפנימית כמ"ש האריז"ל שבחיצונית העולמות אין שום שינוי, ע"כ התאחדות ישראל הוא ג"כ רק בפנימיות, ובחיצוניות זה במזרח וזה במערב, אבל במתן תורה כתיב ויחן שם ישראל נגד ההר כאיש אחד בלב אחד הי' התאחדות ישראל גם בחיצונית, ובאמת שהי' שינוי גם בחיצונית העולמות והאומות היו סבורין שה' למבול ישב כבמדרש, ולעומתם שמיטה ויובל נמי, בשמיטה נעשים כל ישראל כאיש אחד בפנימית, וביובל גם בחיצונית ועיין ברעיא מהימנא פרשה זו (ק"ט:), וע"כ שדות חוזרות לבעליהם ועבדים יוצאים לחירות כי הופיע עולם החירות גם בחיצונית, אבל בשמיטה שמתאחדים רק בפנימית ולא בחיצונית אין בה ענין זה:
9
י׳והנה בזוה"ק כי הא דעברי יוצא בשש הוא ענין שמיטה, כי כבר אמרנו במק"א טעם דאין עברי יוצא בראשי איברים, שעברי מהותו הוא הנפש, והגוף הוא נרתיק הנפש, והנפש באשר היא רוחנית איננה נתחלקת ולא שייך בה שנחסר ראשי אברי', אלא כשהגוף פגום אינה שורה בו הנפש בשלימות, אבל הנפש אינה נפגמת, ואינו דומה לעבד כנעני שמהותו הוא הגוף והגוף הרי הוא נפגם, וע"כ באשר מהות הע"ע הוא הנפש שהוא בפנימית, ע"כ שייך אליו ענין שמיטה:
10
י״אועם זה יובן מה שנמכר לנכרי אינו יוצא בשש שנאמר באלה הוא נגאל ואינו נגאל בשש, דנמכר לנכרי אין בו קנין בפנימותו, שהרי אין בו שום קנין איסור, ע"כ אינו יוצא בשש אלא ביובל:
11
י״בכי לי בני ישראל עבדים עבדי הם וגו' פירש"י שטרי קודם, הנה כמו שבכלל כן בפרט עפ"י מ"ש הא"ע בפרשת נזיר כי כל בני האדם עבדי תאוות העולם והמלך באמת שיש נזר ועטרת מלכות בראשו הוא כל מי שחפשי מן התאוות, עכ"ל, א"כ מי שמקבל עליו עול מלכות שמים ובכל לבו רוצה להיות עובד הש"י וצדק עליו לומר שטרי קודם ומוציאתו משעבוד התאוות, ובזה יובן מה דאיתא שמטרונה שאלה על יחוד הנדה שמותר אפשר אש בנעורת ואינו מבערת והשיב לה התורה העידה עלינו סוגה בשושנים, ואינו מובן מה השיב לה שמ"מ צריך לישב קושייתה ממציאות הטבע, ולהנ"ל יש לומר דאינו דומה טבע ישראל לטבע העולם שהם עבדי התאוות, אבל ישראל שהוא רוצה לשמור עצמו מעבירה מחמת צוואת הש"י הרי הוא מקבל עליו בזה עול מלכות שמים זה מוציאתו משעבוד התאוות:
12
י״גוהנה זה פשוט שהדברים אמורים במקבל עליו עול מלכות שמים אבל לא במעביר ממנו עול מלכות שמים, שאז ח"ו שוב חל עליו עול ושעבוד התאוות, ויש להעמיס זה בדברי המשנה כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ, שהיינו עול דרך הארץ שהוא שעבוד תאוות העולם:
13
י״דולפי האמור יובן מה שכתבו בסה"ק ששבת הוא זמן מעותד לתשובה, דהנה איש שכבר פרק ממנו עול מלכות שמים ועשה את אשר נצטוה שלא לעשות משך עליו עול שעבוד התאוות, וא"כ הרי הוא קשור בחבלי השעבוד שאינו מניחתו להתיישב בדעתו ולעשות תשובה ולקבל עליו עול מלכות שמים, אך בשבת שאפי' ע"ה אימת שבת עליו, וזה קאי גם על כל איש ואיש על חלק ע"ה שבו, ועכ"פ אין שעבוד התאוות עליו חזק כ"כ, שוב יכול לקבל עליו עול מלכות שמים מכאן ולהבא, ישוב מוציאתו מתחת יד שעבוד התאוות, ושוב ביכולתו לעשות תשובה ולקבל עליו עול מלכות שמים שלימה:
14