שם משמואל, בהר ג׳Shem MiShmuel, Behar 3

א׳שנת תרע"ג

ב׳ברש"י מה ענין שמיטה אצל הר סיני והלוא כל המצוות נאמרו מסיני אלא מה שמיטה נאמרו כללותי' ודקדוקי' מסיני אף כולם נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני, והנה ידוע שבמקום שנכתב הוא העיקר כבזבחים (פ"ט.) שחטאת מקודש מאשם מפני שדמה ניתן על ד' קרנות ועל היסוד, אף שאשם נמי ניתן על היסוד מ"מ מאחר שבחטאת כתיב להדיא ואשם נתרבה לבד נחשב עיקר יסוד בחטאת, ובודאי כן הוא הכא שעיקר ענין הר סיני שייך יותר לשמטה מבכל המצות, וזה צריך ביאור:

ג׳ונראה דהנה כתיב ויבואו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר, ואמרו ז"ל ויחן כאיש אחד בלב אחד, ולמה לא כתיב ויחן במדבר, שזהו החני' עצמה שכתוב אח"כ וגם נראה כלשון כפול, ונראה דהנה כתיב ההר חמד אלקים לשבתו משמע שיש להר סיני מעלה מיוחדת שאין לזולחו, והוא עפ"י אמרם ז"ל למה תרצדון הרים גבנונים כולכם בעלי מומין אצל סיני, שכולם היו בעלי הרגש ויש בעיני עצמם, וסיני הי' שפל ברך, ובודאי אין הפירוש לגוף חומר ההרים, אלא שיש לכל הר שר מיוחד, ובלקוטי התורה להאר"י ז"ל שיש הרים שנתבטלו ונתמאכו בלי שום סיבה, אלא מחמת שנתעברו השרים שלהם ממשלתם, ויש רמז לזה בפ"ק דחולין לגדא דהר, והם הם הי' מהותם בעלי הרגש ויש, ולהיפוך הי' שר של הר סיני, ובאשר כח הרוחני השורר על מקום זה כך הי' מדתו נכנס מדה זו בלב החונים שמה בצד מה, והיינו הך שאמרו ז"ל שיש ארץ מגדלת בעלי מדה זו ויש בעלי מדה זו, שדבר זה איננו נרגש בהאויר ולא פירות הארץ ומימי' מצדם גורמים זה, אלא הכל הוא מפאת כח הרוחני השולט במקום זה, ולפי האמור יובן מעלת ארץ ישראל. וטומאת ארץ העמים:

ד׳הנה להיות כאיש אחד בלב אחד צריך שיקדים מדת הכנעה ושפלות שכל אחד יבטל דעתו לדעת הכלל כמובן שאם כל אחד יאמר קבלו דעתי ואני ואפסי עוד, זה הוא מקור נפתח לכל שנאה וקטטות ומריבות, הגם שלפעמים יבוא לומר קבלו דעתי מצד גודל הנפש וחוזק השכל שאיננו מתבטל בנקל, מ"מ זה גורם פירוד לבבות וכל מחלה וכל תקלה וכל קטטה, ומטעם זה נמצא בעוה"ר מדה זו ביותר בישראל אף שהם גוי אחד בארץ, כי באשר נפשם גבוה ויש להם דעת ושכל חזק ע"כ נמצנא בהם פירוד לבבות ביותר, ודבר זה לא בא מפאת החסרון אלא מצד המעלם, ועיין במהר"ל מה שהשיב לגוי אחד ששאל אותו על פירוד לבבות שמצוי בישראל ביותר:

ה׳והנה זה הענין להיות נכנע ושפל ברך שהיא מדה טובה ומפאת זה באין להיות כאיש אחד בלב אחד יש בו נמי חסרון שגורם מיעוט השמחה ומשפיל את חוזק הלב, היפוך אמרם ז"ל הוי עז כנמר קל כנשר גבור כארי רץ כצבי לעשות רצון אביך שבשמים, וצריך התחזקות גדולה להיות לו שניהם יחד, וכמאמר הזוה"ק חדוה תקיעא בליבאי מסטרא דא וכו' והוא כמאמר הלל אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני, ועיין לקמן באריכות איך יתכן זה, וכל אלה הי' בהר סיני, כי הר הוא גבהות היינו שכח הרוחני השורר שמה הי' גורם שעם מדת הגבהות וחוזק הלב, להיות נכנע ושפל ברך, ובזה יובן מעלת ההר ההוא על זולתו, ואולי היינו טעמא דהר סיני יש לו ששה שמות כבמדרש, כי מספר ששה היא הכולל כל מיני הפכים ארבע צדדין מעלה ומטה, כי מהותו הי' הכנעה וגבהות וחוזק הלב יחד:

ו׳ויש לומר שמטעם זה ניתנה התורה על הר סיני לא לתועלת ההר ושכרו, אלא לתועלת ישראל שיהי' להם סיוע להיות נעשים עם חוזק לבבם וגדלות נפשם כאמרם ז"ל אי יהודאי או צלב נכנעים ושפלי ברך ובשביל זה יהי' כאיש אחד בלב אחד היפוך טבעם, שענין זה הי' נצרך לנתינת התורה שהיא תורה אחת בששים רבוא אותיות נגד נשמת כל ישראל, וכמו שהיא תורה אחת וברמב"ן שכל התורה היא שם אחד של הקב"ה, כן נתבקש שיהיו כל ישראל המקבלים אותה כאיש אחד בלי פירוד לבבות, וכמו שאיתא במדרש שאמר הקב"ה כשנעשו כאיש אחד בלב, עתה הגיע העת ליתן להם את התורה:

ז׳ולפי האמור יובן מה שלא נאמר ויחן במדבר וכפל לשון, שהוא להורות שמצד בחי' מדבר עדיין לא היו יכולין לבטל עצמם זה לזה לגמרי מפני חשש גרם העדר חוזק הלב וגבורת הנפש, אך מצד ההר שמורה על גבהות ולהגביה לבו בדרכי השם רק אז היו יכולין להתבטל בעיני עצמם ולהיות כאיש אחד בלב אחד באשר השיגו שתי המדות יחד:

ח׳והנה ענין שמיטין הוא התכללות ישראל כמבואר בזוה"ק דשמיטה היא כנסת ישראל, והיינו שמטבע כנסת ישראל להיות משתוקק לעלות ולהדבק למעלה כמאה"כ מי זאת עולה מן המדבר מתרפקת על דודה, וכן הוא בכל פרט ופרט מישראל טמון בעומק לבו אהבה מסותרת להש"י, אך הסיבה שמונע מהתגלות אהבה רבה זו בפועל ממש כתב הרב ז"ל בספר ליקוטי תורה שהיא מחמת שהאהבה זו מלובשת ומסותרת בכח המתאוה לדברים גשמיים מנפש החיונית ששורשה בחי' גסות הרוח משכא דחויא החופף ומסתיר על כח ובחינת אהבה זו, עכ"ל, והדברים הללו צריכין פירוש שלכאורה נראה כארכבא אתרי ריכשי, גסות הרוח, וכח המתאוה לדברים גשמיים, דלאו בני בקתא חדא נינהו, כי גסות הרוח מיסוד הרוח וכח המתאוה מיסוד המים כמ"ש הרח"ו בשער הקדושה, אך יש לפרש דהנה ענין האהבה טבעית שבנפשות ישראל לאביהן שבשמים הוא מחמת מקור חוצבן שהם חלק אלוק ממש ומיוחדים בתכלית היחוד באור א"ס ב"ה ממש, וא"כ יש להבין איך אפשר שאהבה גשמית תהי' בכחה לדחות האהבה האלקית שהוא כטבע האש המושך ועולה למעלה, ואין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח העולה היא למעלה, אך סיבת הדבר הוא גסות הרוח שזה דוחה את האלקית מלבו כי אין אני והוא יכולין לדור כאחד, ע"כ מסתתרת בעומק הלב ומתצמצמת כנקודה קטנה והיא הנשארת בלב איש ישראל יהי' מי שיהי' והיא נקראת אהבה מוסתרת שממנה בא אפשרות למסור עצמו על קידוש ה' אפי' לפשוטין שבפשוטין שבישראל כמ"ש הרב בספר התניא, ומ"מ באשר היא מתצמצמת ומוסתרת שוב יכולה אהבה החיצונית להתגבר ולהתפשט ולהיות מכסה לאהבה האלקית ולמנוע לבל תתפשט ותתגלה אפי' ע"י התבוננות, כך נראה לפרש דבריו הקדושים, ולפי האמור מובן אשר להוציא את אהבה האלקית לידי התפשטות והתגלות צריכין בראשונה להכניע את גסות לבו ולהיות לבו נשבר בקרבו ולקבוע בנפשו היטב שאין לו שום מציאות וחיות אלא בהתבטל דעתו ורצונו לכלל ישראל ואז רק אז מתעוררת האהבה שהיתה מוסתרת להתפשט ולהתגלה, והנה יש עוד מין הכנעה פסולה שהיא יאוש ושפלות הנפש ומסתפק עצמו בשפלותו, ועוד יש מין הכנעה ששורשה מבחי' גסות הרוח שאומד את עצמו לעמוד במקום גדולים, ועושה מעשה זמרי ומבקש שכר כפינחס, וכאשר מרגיש האפלת נפשו נעשה רפה ידים וכמתיאש, ובזה שכיח הטעה אפי' אצל אנשי לבב, אך ההבחנה איזה הוא הכנעה המתבקשת היא באם נולד ממנה אהבה אלקית ויגבה לבו בדרכי ה' וישתוקק למעלות גבוהות ברשפי אש שלהבתי' כדאיתא בזוה"ק ח"א (ס"ט:) בשוא גליו אתה תשבחם שבחא הוא לון דסלקין בתיובתא למחמי מכאן כל מאן דכסיף לאסתכלא ולמנדע אע"ג דלא יכיל [נ"א דלא יהבו לי' רשותא] שבחא איהו דילי', עכ"ל, והנה מי שיש בו מדת הכנעה שהיא לעלם מצורף עם אהבת ה' וחוזק הלב וגבורת הנפש כנ"ל איש כזה כנסת ישראל קולטתו שהוא חיבור כל פרטי ישראל אף שזה שורשו בחסד וזה בגבורה וכו', וזהו פנימית מצות השמיטה שאיתא בזוה"ק שהוא כנסת ישראל, היינו שכמו שיש בו מדת הכנעה בצירוף חוזק הלב והגבהת וגבורת הנפש שהוא דבר והיפוכו, כן נעשה נקלט בכנסת ישראל שהוא קיבוץ כל פרטי כחות שבישראל, וכמו ענין הספירה שכל יום רומז למדה מיוחדת ונתאחדו כולם בשבוע אחת, וכמו שבת בימים רזא דאחד כן הוא שמיטה בשנים, וכשהגיע שנה השביעית נכללו כולם כאחד ואז ושבתה הארץ שבת לה', וכן הוא בפשיטות המצוה שאז יהי' יד כולם שיה כעניים כעשירים, ובמכילתא והשביעית תשמטנה וגו' מפני מה אמרה תורה לא שיאכלו אותה עניים הרי אני מכניסה ומחלקה לעניים ת"ל והשביעית מגיד שפורץ בה פרצות וכו', ובש"ס ר"ה אתרוג קשי לי' ידא ואיידי דמשמשי בה כ"ע בשביעית לא טענה פירי עד תלת שנין, וכל זה להורות שיד כולם שוה ואינו נוהג כבעל הבית כלל אלא הפקר לכל, וזה מורה על ביטול היחיד להכלל, וכל זה בהגבהת וגדלות וגבורת הנפש, ומבלעדי קיבוץ שתי המדות יחד לא הי' אפשר לישראל לקיים מצוה זו, ובמדרש ריש ויקרא גבורי כח עושי דברו בשומרי שביעית הכתוב מדבר בנוהג שבעולם אדם עושה מצוה ליום אחד לשבת אחת לחודש אחד שמא לשאר ימות השנה וכו' יש לך גבור גדול מזה, והנה ישראל קנו מעלה זו בהר סיני כי לולא הר סיני הוא כמעט מן הנמנע, וזהו שסיים המדרש ד"א בישראל שהקדימו נעשה לנשמע הכתוב מדבר, דהנה קדימת נעשה לנשמע הוא ענין ביטול השכל כאמרם ז"ל עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו, ומובן שלפי מעלת ישראל שהם נוטים לשכל הוא היפוך מהותם והוא נסיון גדול וצריך לזה גבורי כח, והוא מתאים עם ענין שמיטה, ובא נמי מכח הר סיני כנ"ל, ע"כ דרשו הכתוב על שניהם:

ט׳ולפי האמור יובן הא דשמיטה נאמרו כללותי' ודקדוקי' מסיני דכל פרטות המצוה ודקדוקי' בלתי אפשר הי' לישראל לקיים מבלעדי הר סיני שקנו שני המדות יחד והפרטים והדקדוקים עוד מורים ביותר על ענין נכבד זה, וזה בנין אב על כל המצות שאל יפול לב האדם עליו בראותו פרטי ודקדוקי מצוות שלפי השקפה חיצונית קשה על האדם לקיימם וצריכין גבורות הנפש ולב אמיץ בגבורים, כי כבר קנו ישראל מעלה זו מסיני ואין טבעם דומה לטבע כלל העולם והם נקראים גבורי כח, ולבם ברשותם אל כל אשר יחפצו יטנו:

י׳ולשכירך ולתושבך ברש"י בשם ת"כ אף הגוים, ויש להבין דפירות שביעית יש בהם קדושה ואין מוציאין פירות שביעית לחו"ל למה יהיו מותרין לגוי, ולא עוד אלא שנראה שהקפידה תורה עליהם, ובמתנות עניים איתא בת"כ לעני ולגר תעזוב אותם מה גר בן ברית אף עני בן ברית, ונראה עפ"י מה שכתבנו במק"א בהא דכתיב בברכת פ' בחוקותי שיהי' כ"כ ריבוי תבואה היינו שלעתיד יחזירו ישראל בתשובה את כל פליטי האומות ע"י מה שיאכילום ממזונותיהם שאז יהי' שורשם ממקום גבוה מאד, וכעין שאיתא בב"ר הניקה בנים שרה שהי' מטרונות באות ומיניקות את בניהן משרה וכו' עד שכל מי שבא לשם שמים נעשה ירא שמים ואמר אדומו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור שנעשים יראי שמים מפני שינקו משיריים של יצחק אע"ה, עי"ש בפ' בחוקותי, וה"נ יש לומר דשביעית הוא רמז לימות המשיח ויובל היא רמז לעוה"ב וע"כ פירות שביעית יש בהן קדושה מעין לעתיד שהמזונות יהיו משורש קדוש מאד נעלה, ע"כ בזה שמאכילום לגוים ימשיכום לחשובה וכעין לעתיד, ויש לומר דה"ט דביובל לא כתיב זה דיובל הוא מעין עוה"ב ועוה"ב אין בו אכילה ושתי', וע"כ אין בהמזונות מעלה יותר משמיטה ושמיטה בכלל יובל ע"כ לא נכתב זה ביובל כלל, כי בזה ענין אחד הוא עם שמיטה:

י״אברש"י בשם המכילתא פ' משפטים וביום השביעי תשבות, אף בשנה השביעית לא תעקר שבת בראשית ממקומה שלא תאמר הואיל וכל השנה קרוי' שבת לא תנהג בה שבת בראשית עכ"ל, ויש להבין הלוא שביתת שבת בראשית הוא שביתה כפולה ומכופלת משביתה של שביעית שאין בה שביתה אלא מעבודת קרקע ומה הי' ס"ד שידחה קדושה הקלה את קדושה הגדולה והחמורה, ובכל מקום אמרינן יש בכלל מאתים מנה, אבל לא בכלל מנה מאתים, ונראה דהנה בכל מקום שמוזכר שבת נכתב לפני' ששת ימי המעשה וכבר עמדו בזה מפרשי התורה, ונראה דהנה לפי מעלת וגדלות שבת שהוא מעין עוה"ב אי אפשר לזכות בו אלא ע"י מה שהאיש משליך ממנו טרדות המלאכות וטרדת הפרנסה של ששת יומי המעשה ופורק ממנו עול חשבונות הרבים שחשבו בני האדם, זוכין לעומתו לקדושת שבת, וכמו עוה"ב שלפי מעלתו אי אפשר לזכות בו אלא ע"י מה שמתרחק מעוה"ז וכבמדרש פ' חקת מי יתן טהור מטמא לא אחד כגון עוה"ב מעוה"ז, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד בשם רבו אדומו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור בשביל שנתרחק מעוה"ז, והפירוש כנ"ל וכעין שאיתא בזוה"ק שכל מה שהאדם בורח מחיצוניות בא לעומתו בפנימויות כמ"ש ויברח משה מפני פרעה בא לעומתו בקדושה וישב על הבאר, ואולי יצוייר העדר התרחקות מעוה"ז לא הי' במה לזכות לעוה"ב, וכעין זה הוא שבת מעין עוה"ב, שאולי יצוייר העדר ששת ימי המעשה, לא הי' במה לזכות בקדושת שבת, וע"כ נכתבו קודם ציווי שבת הששת ימי המעשה, ולפי האמור יובן הס"ד שבשביעית שכל השנה נקראת שבת ואין כאן ששת ימי המעשה בשלימות, שהרי אסורין בעבודת קרקע, לא חשוב כ"כ ההתרחקות מעניני חול כדי לזכות לקדושת שבת, לזה באה האזהרה שאעפ"כ לא תעקר שבת בראשית ממקומה:

י״בהנה ביובל שלשה מצות מעכבות בו, תקיעה, שילוח עבדים, שמיטת קרקעות שקנו זה מזה, כרש"י פ"ק דר"ה דחכמים אומרים שלשתן מעכבין בו, ורק ע"י עשיית שלשה מצות אלה מתקדש השנה להיות נוהג בה שביתת הארץ, והענין הוא דהנה שמיטה אמרנו שהוא בכנסת ישראל דהיינו שכנסת ישראל מצד עצמן מתדבקין באביהן שבשמים ומניחין את כל ענין וטרדת מחייתם שהי' מיבול הארץ והוא התדבקות מלמטה למעלה ולא יעצרם הגשם של עבודת השדה, והוא בחינת לב המשתוקק להתרפק אל דודה, אך יובל הוא במוח היינו שמאיר הארה עליונה מלמעלה למטה והוא המעוררם להתדבק כנ"ל מחמת כח השכל השופע עד שכל עניני טרדת עבודת השדה אינם תופסין מקום כלל, ובשלשה מצות שביובל הנ"ל בא הארת תלת חללין דגלגלתא והם בחי' כתר חכמה בינה. שבהתגלות בחינת הכתר נעשו כל ישראל מוכתרין בכתר מלכות שהוא היפוך השעבוד ע"כ יוצאין עבדים לחירות, ובהתגלות בחי' החכמה שהוא הראשית תשובנה כל השדות לראשיתן דהיינו לבעליהן הראשונים, ותקיעת שופר הוא בחי' בינה כנודע מעיין שופר של ר"ה, ושמיטין ויובלות, מקבילין ליו"ט ושבת, ששמיטין הוא כמו יו"ט דבי דינא מקדשין לי' וקדושת יו"ט מכח ישראל המתדבקין באביהן שבשמים מלמטה למעלה, ולעומתם שופע קדושת יו"ט מלמעלה למטה, ושבת קביעא וקיימא היינו ששופע קדושת שבת בראשונה ממעלה למטה, וישראל מתעוררין לעומתה לקבל קדושת השבת ולהתדבק באביהן שבשמים באהבה וברצון:

י״גוכדמיון שלשה מצות שביובל יש דוגמתו בשבת, שביתה ממלאכה הוא מקביל לעומת מצות שילוח עבדים שביובל, והוא עפ"י דברי המדרש בראשית פ' ב' עשאו עבד מכודן לעצמו דאי לא לעי לא נגיס, ובשבת נסתלק העבדות ומוציא מידי שעבוד והוא איסור מלאכה בשבת, קידוש היום בשבת הוא מקביל לעומת שהשדות חוזרת לבעליהן ביובל, והוא עפ"י דברי הזוה"ק ושבתם איש אל אחוזתו לאתר דנשמתי' אחידא תמן, וכן בקידוש היום של שבת זכרהו בכניסתו שהנשמות מתדבקין בשורשן, וזהו ענין מה שאנו אומרים שלום עליכם למלאכים המלווין את האדם שהמלאכים מעלין את הנשמות ומנקין אותם מעפריריות דימי החול עד הגיעום אל מקומם שהוא שורש נשמת ישראל שהוא גבוה ממלאכים, ואחר שהגיעו אל מקומם אנו אומרים להם צאתכם לשלום, וכמו שאמרנו במק"א שהוא כענין שכתוב ולא עמד איש אתו בהתוודע יוסף אל אחיו, מצות יין לקידוש בשבת הוא מקביל לעומת מצות תקיעת שופר ביובל, כידוע שיין שורשו בבינה, והוא מעורר נקודה הפנימית שבישראל, וכענין תקיעת שופר שבר"ה שברמב"ם שרמז יש בדבר עורי ישינים משנתכם וכו', וכן הוא ענין שלשה סעודות בשבת ויש לומר בהם שהם נמי כדמיון שלשה מצות שביובל, שבהן ממשיכין הארת השבת מלמעלה למטה כמ"ש וקראת לשבת עונג ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה כמו מי שקורא את חבירו שיבוא אליו הלום, עכת"ד, וידוע ענין ענג דמרומז בר"ת שלו עדן נהר גן, עדן הוא בחכמה, נהר בבינה, גן במלכות, קו האמצעי העולה עד הכתר, כתר מלכות, ודי בזה למבין, ושבת ויו"ט, זה במוח ושכל ע"כ שבת יעשה כולו תורה, ויו"ט הוא בלב ע"כ ביו"ט אית בי' מצות שמחה, כי שמחה היא בלב והתפעלות הנפש, משא"כ בשבת וכבר דברנו מזה:

י״דוכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית וגו' וצויתי את ברכתי לכם וגו', ופירש הה"ק ר' זושא זצללה"ה דאם לא תאמרו תהי' הברכה מאלי' אך כשתאמרו לא תהי' הברכה מאלי' ואצרך לצוות את הברכה, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הוסיף בה דברים, דכל דבר שבא מעולם העליון כשבא לעוה"ז נתרבה כמ"ש מהר"ל בההגדה במאמר כמה לקו במצרים וכו', והנה כשישראל עושין בתמימות וכתיב תמים תהי' עם ה' אלקיך שפירש"י שלא תחקור אחר עתידות וכו' אז תהי' עמו ולחלקו, וע"כ השפעה שהיא באה ממקום גבוה כ"כ ממילא נתרבה, אך כשתאמרו ולא תהי' בתמימות אז יצטרך לצוות, עכת"ד, ולי יש לומר ג"כ בלשון אחר דהנה בש"ס שלהי קידושין ראיתם חי' ועוף שיש להם אומנות והן מתפרנסין שלא בצער, והלוא לא נבראו אלא לשמשני ואני נבראתי לשמש את קוני אינו דין שאתפרנס שלא בצער אלא שהרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי, ומלשון קפחתי את פרנסתי משמע שניתן לי פרנסתי אלא שנגזלה ממני, שבשביל שהרעותי את מעשי ניתן רשות להחיצונים שיגזלו את השפע, ובזה הבנתי מה ששמעתי בשם הרה"ק ר' בונם מפרשיסחא זצללה"ה שכל עני יצטרך ליתן דין וחשבון מדוע הוא עני כך שמעתי והדברים סתומים, כי כבר קיבל ענשו במה שהוא עני ולמה יהי' עוד עליו דין, אך להנ"ל יובן שיהי' עליו דין מדוע השפע נמסרה להחיצונים בסיבתו, וזה חטא נוסף על חטאו שבגלגלו נעשה עני:

ט״וובזה יש לפרש דברי זוה"ק ח"ב (ס"ב.) מזונא דהוא עלאה מיני' ההוא דאיהו דקיקא יתיר ואתא מאתר דדינא שריא ואקרי צדק ודא הוא מזונא דמסכני, והיינו דמאחר שיש להחיצונים שליטה עליו לגזול את פרנסתו שלכן הוא עני, צריך האי מעט מזונא דילי' שמירה יתירה, והוא כעין מה שאמרו ז"ל וידי אדם תחת כנפיהם אלו ידיו של הקב"ה שפרושות מתחת כנפי החיות כדי לקבל בעלי תשובה מפני מדת הדין ובמנשה כתיב ויחתור לו שחתר לו חתירה מתחת כסא הכבוד, וכעין זה הוא מזונא דמסכני שצריך שיבוא מאתר עלאה מיני' ואתא מאתר דדינא שריא שגזל הוא היפוך הדין שמדת הדין אינו מניח לגזול ועשיתי משפט וצדק בל תניחני לעושקי, ע"כ פרנסתו צריכה לבוא משם:

ט״זהיוצא לנו מדברנו שכל שפע צריכה שמירה מפני החיצונים, אך כשישראל מקיימין מצות שמטה בתמימות שהם נעשים עם ה' ולחלקו א"כ ניתנה להם השפע בלתי אמצעים אלא מיד ה' לידם, ומובן דבאופן זה אין לחוש לגזילת השפע, שזה אינו שייך אלא כשתעבור השפע דרך אמצעים, יש חשש גזילה בדרך, כמובן, אך כשתאמרו מה נאכל ולא תהי' בתמימות והשפע תעבור דרך אמצעים יש חשש גזילה וצריך לצוות את ברכתי, כי כתיב ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה, כי כל עצב הוא מסט"א, אבל כשיש עלי' חותם ברכת הש"י אז אין להסט"א מקום לאחוז בה וברכת ה' עצמה היא השמירה, אבל כשתהי' בתמימות לא תצטרך להשמירה חותם כלל:

י״זונראה עוד לומר דכל ענין שיש שליטה לחיצונים לגזול השפע הוא מחמת פגם ברית ר"ל שנקרא רע, וזהו שהרעותי את מעשי, היפוך ממדת יוסף הצדיק שומר הברית שאוכלין קדשים בחלקו בכל הרואה שאין להחיצונים שום שליטה בגבולו, וידיעת הפכים אחד, וענין שמיטה שהוא בכנסת ישראל הוא תיקון על פגם ברית שהוא פגם בכנסת ישראל כמפורסם בסה"ק, ע"כ כשמקיימין מצות שמיטה בתמימות אז ממילא אין כאן שום בית מיחוש, אך כשאומרים מה נאכל היא חסרון אמונה ופגם במצוה זו ע"כ צריכין שוב לשמירה וכנ"ל, וממוצא הדברים יובן מדוע בזמנים האחרונים קשה כ"כ הפרנסה והוא רחום יכפר עון, ובודאי שבת הוא תיקון לזה דכלהו ערקין ואתעברו מינה ומוסף שבת הוא יוסף כידוע למבינים, וע"כ מיני' שיתא יומין מתברכין, אך לעומת שאדם זוכר בימי החול בשבת ומשגיח על עצמו שבל יטבע בימי החול ויהי' ראוי לקבל שבת בנהירו דאנפין, לעומת זה יש לו שפע מפאת השבת שאין כאן מיחוש גזל כנ"ל:

י״חכי לי בני ישראל עבדים וגו' לא תעשו לכם אלילים וגו' את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו אני ה', וברש"י לא יאמר הואיל ורבי מג"ע אף אני כמוהו מה רבי עע"ז אף אני כמוהו מה רבי מחלל שבתות אף אני כמוהו, ויש להבין מה שפרט אלו העבירות ולא סגי לי' לזכור בקיצור הואיל ורבי עובר על כל התורה אף אני כמוהו, והרמב"ן הביא בשם ת"כ כאן הזהיר על כל המצות, ומסתפק בפירושו, ונראה בהקדים דברי הש"ס ברכות לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר נצחו מוטב ואם לאו יקרא ק"ש נצחו מוטב, ואם לאו יזכור לו את יום המיתה, ומקשים העולם למה לא יזכיר לו תיכף יום המיתה, ונראה דהנה יש בני אדם ששכלם חלש ואינו יכול להתקומם נגד כח המטעהו ונקרא מקולקל בשכל, לזה אין תקנה אלא עסק בתורה המיישיר את השכל, ויש שנפשו אותה לרע כענין שכתוב נפש רשע אותה רע והוא מקולקל בנפש, ולזה אין תקנה בהיישרת השכל כי השכל אינו מוטעה, אלא ק"ש שהוא יחוד הש"י היינו להתלהב באהבתו יתברך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, והעיקר יש לומר דהנה ידוע שיחוד ה' הוא שכל הנמצאות הם מאמיתת המצאו ואין עוד מלבדו ואפי' מציאות הרע שבעולם נמצא מאמיתת המצאו ואינו נפרד לעצמו כלל כי אפס זולתו, וכשהאדם משים הדברים אל לבו וקורא ק"ש נכלל גם צד הרע שבו ביחוד ה' ובהכרח שנמתק ונכנע ואינו מתאוה עוד לרע כמקדם, ויש שטבע גופו והרכבתו נוטה ביותר לדברים חומרים, והוא מקולקל בגוף, לזה אין תקנה אלא בהזכרת יום המיתה או אז יכנע לבבו הערל, ומעתה אין קושיא שתיכף יזכור לו יום המיתה ולא ימתין, כי מי שהוא מקולקל בשכל אין הזכרת יום המיתה מועיל כמ"ש ואחריהם בפיהם ירצו סלה ופרשו ז"ל שהרשעים אומרים בפיהם שהם מתים ואעפי"כ לבם בריא אולם, וכן המקולקל בנפש, וע"ז אמר הש"ס ונותן עצה מיוחדת לכל קילקול וקילקול ביחוד:

י״טוהנה זה שנמכר לנכרי אלמלי הי' שכלו ונפשו וגופו כולם בלתי מקולקלים אי אפשר שיעשה כן, ובהכרח שהוא מקולקל או בשכלו שהוא מוטעה בחשבונות שוא, או קילקול הנפש ונמשך אחר הנכרי שורש רע וכל מר מתוק אנלו, או קילקול הגוף שתאות דברים חומרים תקפתו שאצל הגוי יהי' לו למלאות דרישת חומרו ביותר, ומ"מ חסה התורה עליו שישמור עצמו לכל הפחות שלא יטמע לגמרי, זה שהוא מקולקל בשכלו ישמור עצמו ביותר שלא יתפתה אחר ע"ז שהוא טעות בשכל, וזה שהוא מקולקל בגופו שלא יתפתה וימשך אחר ג"ע שהויא קילקול בגוף כאמרם ז"ל היא עשתה מעשה בהמה, וזה שהוא מקולקל בנפשו, שלא יתפרץ בשמירת שבת, כי בשבת כתיב וינפש והוא שלימות הנפש כי נפש הוא רצון כמ"ש אם יש את נפשך ופירושו רצונך ושבת הוא בבחי' רצון הן מלמעלה למטה שהקב"ה רוצה בעמו ישראל כמו שאנו אומרים בקידוש ורצה בנו, וכן ממטה למעלה שישראל מתדבקין בהש"י בלב מלא רצון, על היפוך נפש רשע אותה רע, ובשבת כתיב טוב להודות לה' וכל נפש מישראל מרגיש ונמשך אחר הטוב, וממילא מובן שהבלתי שומר שבת נתקלקל נפשו לגמרי כי ידיעת ההפכים אחד, והתורה מזהרת את כל איש ואיש לפי מהות קילקולו זה בשכלו וזה בנפשו וזה בגופו, ובאמת זהו אבות כל עבירות כולם, כי ע"ז ג"ע שפ"ד, שהם עבירות בגוף ונפש ושכל הם שורשי עבירות כולם, ובכאן חשב שמירת שבת במקום שפ"ד ששניהם פגם בנפש, ובנמכר לנכרי שכיח יותר חילול שבת משפ"ד, ע"כ נקיט שמירת שבת:

כ׳והנה בכתוב לא נזכר ג"ע רק, ע"ז, שבת, מורא מקדש, ורש"י החליף מורא מקדש בג"ע, ולא אמר הואיל ורבי אינו מתיירא מן המקדש אף אני כמוהו, ולפי דרכנו בא רש"י להורות על ענין הנ"ל, ויובן עפ"י מה שאמרנו בש"ק אמור בענין במה משכן מקדש ששלשה מקומות אלו הם מקבילים לשכל נפש וגוף, שבבמות מתקרבין רק השכל להש"י, ובמשכן יש קדושה יותר ומתקרבין אף הנפשות, ובמקדש יש קדושה עוד יותר ומתקרבין אף הגופים, וע"כ הזכיר בכתוב מורא מקדש שיחזיק גופו בקדושה ולא ימשוך אחר קילקול הגוף, ויש עוד בדבר ענין ידוע למבינים שג"ע הוא היפוך קדושת המקדש, ורמזו ז"ל בטיטוס כשנכנס למקדש שתפס שתי זונות ובועלן ע"ג המזבח ועיין מהר"ל בספר הנצח, ולהורות ע"ז הענין השכיל רש"י וכתב במקום מורא מקדש את ההיפוך ממנו שהוא ג"ע, וזה שהביא הרמב"ן מת"כ הזהיר כאן על כל המצות כי אלה שפרט בכאן הכתוב, הוא אבות כל המצות ושורשן, והנה הכתוב הקדים הקדמה כי לי בני ישראל עבדים, להורות מאין יבוא כח ותעצומות לנמכר לנכרי שהוא מקולקל כנ"ל ואפי' שהוא מקולקל בכל שלשה יחד להחזיק מעמד שלא יטמע כנ"ל, ע"ז אמר כי לי בני ישראל עבדים שטרי קודם, והעצה היעוצה לכל איש אפי' המקולקל ביותר לראות את עצמו שהוא עבד להש"י ואין לו שום בחינה בפ"ע רק בטל אליו יתברך, ולא יחקור ויתחכם למצוא דרך שטוב בעיניו לפי שכלו, רק ידע ויאמין שלא יועיל לו שום התחכמות, ובע"כ אנו עבדים אליו ית"ש, ולעומת שהוא מכניס עצמו תחת השעבוד מוציאו שעבוד הזה משעבוד וקלקול הנ"ל כי שטרי קודם, ורק אחר שיוצא משעבוד זה, יבוא להרגיש ולקיים טעמו וראו כי טוב, אבל בעוד שעבוד הנ"ל אין עצה רק להכניס עצמו בשעבוד הש"י כנ"ל: