שם משמואל, בהר ד׳Shem MiShmuel, Behar 4
א׳פסח שני
1
ב׳ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם, ובליקוטי התורה מהאריז"ל שנדב ואביהוא הי' בהם חלקי נפש דאצילות דאדם הראשון וזה אנחנו טמאים לנפש אדם עכ"ל, ויש להבין מה נ"מ הי' בטענתם אם הי' למת זה או לאחר, ונראה דהנה במעשה המצות שהוא שוה לכולם בזה מתאחדין כל ישראל, וע"כ אנו אומרים בנוסח לשם יחוד ביחודא שלים בשם כל ישראל, כי בכוונה כל אחד משיג לפי מה שהוא, ובזוה"ק נודע בשערים בעלה כל חד לפי מה דמשער בלבי', והאבות הקדושים אף שקיימו כל התורה כולה מ"מ לא היו כולם עושין מעשה אחת כבזוה"ק והכשבים הפריד יעקב שהוא סוד התפילין, ובודאי גם אברהם קיים ענין תפילין אבל הי' בלבוש אחר כי באשר היו יחידים לא הוצרך התאחדות ע"י המעשה, והי' לכל אחד מעשה וכלי מיוחד, והנה נדב ואביהוא שהקריבו את אשר לא צוה ה' אף שכוונתם היתה רצוי' כמבואר בספרים וכבר דברנו מזה, מ"מ באשר הי' מעשה בלתי נצטוו ולא הי' שוה לכל הכלל לא התאחדו בזה בכלל ישראל, וזה הי' פגם בכנסת ישראל, ואולי יש לפרש בזה מאמר הזוה"ק ח"ג (ל"ז:) עיי"ש, ויש לומר שמחמת שהי' בהם חלקי נפש אדה"ר שהי' יחידי בעולם נמשך לבם לעשות מעשה יחידי פרטי, ולפי"ז יש לפרש טענת האנשים ההמה דהנה טמאים במת נדחים מפסח וע"כ לשיטת הרמב"ם אין שוחטין וזורקין על טבול יום דמת אף שראוי לאכול לערב, אף ששוחטין וזורקין על טבול יום דשרץ, ויש לומר הטעם משום דמצות פסח הוא מצות ציבור כמו שפירש"י מילתא דליתא בציבור ליתא ביחיד כי מצות פסח לכל ישראל נאמר, וזה שהוא טמא במת הרי הוא נדחה מהכלל, והטעם מה שטמא מת נדחה מהכלל יותר מכל הטמאים יש לומר כי אדם הוא כולל כידוע ורמזו ז"ל בנוטריקון אדם אפר דם מרה וכבר דברנו מזה, והוא כולל גוף ונפש עליונים ותחתונים וכאשר מת ונעשה פירוד בין הדבקים שורה בו כח מפריד את חלקי הקדושה, ע"כ טומאת מת מפרידו נמי מכלל ישראל וע"כ טמאי מת נדחים מפסח יותר משאר טמאים, והנה הם חשבו שנדו"א בחטאם שנפרדו מכלל ישראל כנ"ל הוא גרם להם שיתפרדו גם הם מכלל ישראל, וע"כ הטמאים שמחמתם, נדחים נמי מכלל ישראל, וזה שהם טענו והמליצו טוב שנפש אדם שהי' בהם שהי' יחידי בעולם הוא גרם להם לכל זה, וא"כ אחר שכבר קבלו ענשם במיתתם לא יתכן שימשך מזה שהטמאים בסיבתם ידחו מהכלל כי כוונתם היתה רצוי', והוא כענין שבמדרש וישבו לאכול לחם עבירתן של שבטים האכיל לחם לכל באי עולם, אף שבמעשה הי' חטא וקבלו עונשם מ"מ באשר כוונתם היתה רצוי' שהיו מתייראין שלא ידחו ח"ו מהיות בעלי ברית להש"י עשו מה שעשו, ואהבת ה' שהי' בהם שהי' בלי גבול וגדר היא הביאתם לידי משגה וטעות וקיימו בעצמם באהבתה תשגה תמיד וכבר דברנו מזה, ע"כ מחמת כוונתם הרצוי' האכילו לחם את כל באי עולם, וכענין זה טענו על נדב ואביהוא, ובאמת טענתם היתה חזקה וזכו שמחמתם נאמרה פרשת פסח שני שהוא קירוב יחידים שהי' נדחים מכלל ישראל וכמ"ש הרדב"ז בטעמי מצות שלו שזה רמז לנפשות הנדחות אל התמורות שיתקבלו וזה הוא ממש כעין כוונתם הרצוי' להיות נרצים מצד הפרט ג"כ ע"כ בזכותם נתקבל גם הפרט, אבל בזה לא צדקו במה שחשבו שרק מחמת שהי' טמאים לנו"א נדחו ואלמלי הי' למת אחר לא הי' נדחו בזה טעו, וע"ז נאמר להם כל הפרשה איש איש כי יהי' טמא לנפש וגו' שכולם נדחים, אך נתקרבו לעשות פסח שני ונתגלגל זכות ע"י זכאי:
2
ג׳וכן למ"ד נושאי ארונו של יוסף היו ובמדרש אנחנו טמאים לנפש אדם ואין אדם אלא יוסף שנאמר אוהל שכן באדם, יש לפרש דמה שיוסף נקרא אדם משום שהוא לבדו הי' כלל ישראל כמו שידוע למבינים, והי' לבדו במצרים בלי שום סיוע ועלה ונתעלה, ע"כ טענו שלא יתכן שבסיבתו ידחו מהכלל, אבל באמת זה הי' נקל ליוסף שבסיבתו לא ידחה אדם מהכלל, וזה רבותא יותר שאפי' הפרטים ואפי' שנדחו לתמורות יתקרבו בזכותו, וזה שבמדרש שבזכות יוסף עושין פסח שני:
3