שם משמואל, בשלח ה׳Shem MiShmuel, Beshalach 5
א׳שנת תרע"ד.
1
ב׳ויהי בשלח פרעה את העם, ובמדרש וכי פרעה שלחם בלעם אמר אל מוציאם ממצרים וכאן כתיב ויהי בשלח פרעה אלא מלמד שהי' פרעה מלוה אותם, ויש לדקדק שבודאי לא פרעה לבד ליוה אותם אלא עם כל עבדיו, כמי שאמר לו משרע"ה וירדו כל עבדיך אלה אלי והשתחוו לי לאמור צא אתה וכל העם אשר ברגליך, ואף שדיבור כל עבדיך הוא משום שחלק כבוד למלכות, שלבסוף ירד הוא בעצמו, אבל בודאי גם עבדיו ירדו אתו דבשביל כבוד המלכות לא אמר ח"ו שקר, אלא שגם הוא גם הם ירדו, ובשביל כבוד המלכות לא דיבר ממנו אלא מעבדיו, ומ"מ עבדיו עמו היו, ובזוה"ק (מ"ה.) מפורש ופרעה וכל אוכלסין דיני' הוו אזלי בתרייהו לאוזפא לון, ולמה לא נכתב גם עבדיו בהלוי', ועוד יש לדקדק למה הזכיר את ישראל בשם העם שהוא לשון גנאי, וכן בכל הפסוקים עד וחמשים עלו בני ישראל ממצרים ובזוה"ק דייק זה בפסיק ויסב אלקים את העם, ותירץ דקאי על הערב רב, וברישא דפרשתא לא הקשה כלל, וגם התירוץ איננו שייך כאן כי בודאי הלוי' לישראל עשה:
2
ג׳ונראה דהנה במדרש סוף פ' בא דיום ראשון של פסח ויום השביעי של פסח הם כעין שבת וכבר דברנו מזה, ויש לבאר שתי השבתות האלו מה טובם, ובעיקר הדבר למה לא היתה הגאולה בפעם אחת אלא שנחלקה לשתים, יציאת מצרים לבד וקריעת ים סוף לבד, כי עד אחר קריעת ים סוף עוד לא נחשבו גאולים לגמרי כמ"ש הרמב"ן, ונראה דהנה ידוע שנשמות ישראל היו בגלגול דור המבול, ודור הפלגה, ובמצרים נתמרקו מחטא הקדום, והנה חטא דור המבול הי' בתשוקות רעות שמתיחסים ללב, כאמרם ז"ל הלב חומד, ודור הפלגה הוא בע"ז שמתיחס אל השכל, דהיינו טעות בשכל, וכל גלות מצרים היתה לעומת שתי אלה, וכבר דקדקנו דבמדרש ריש שמות שפרעה לא רצה מתחילה להזדווג לישראל, ואמר לעמו שוטים עד עכשיו משלהם אנו אוכלים ועכשו אנו באים להזדווג להם הורידוהו מכסאו שלשה חדשים עד שהסכים עמהם, והלוא בכתוב מפורש ויאמר אל עמו וגו' הבה נתחכמה לו ואמרו ז"ל הוא התחיל בעבירה ממנו התחילה הפרענות, אך שניהם אמת דהנה מלך הוא כמו צורה ושכל אל העם שהם כמו חומר נושא את הצורה, או כמו מוח ולב, ובאשר ישראל היו צריכין מירוק לחטאים הקודמים בלב ובמוח, שהם כמו חומר וצורה ע"כ לעומתם המצרים, התגברו ושלטו על ישראל בחזקת היד שמתיחס לחומר, ובהתחכמות עליהם שמחייחס לשכל, והתגברות בחזקת היד שמתיחס לחומר ובכלל זה שעבוד הנפש שמשכנה בלב הוא מתיחס ביותר לעם מצרים, אבל ההתחכמות עליהם שמתיחס להשכל, ובשביל זה נמי הגיע השעבוד בישראל לכח השכלי שבהם שמשכנו במוח, מתיחס ביותר לפרעה מלך מצרים, וע"כ בגוף העבודה ושעבוד הגוף והנפש היו מצרים קודמים, שזה מתיחס ביותר לעם מצרים, וזהו שהם עוררו אותו בוא ונזדווג לאומה זו, אבל בענין התחכמות עליהם שגרם שעבוד השכל הי' פרעה קדום, שזה מתיחס ביותר לפרעה, וע"כ מאמר הבה נתחכמה הי' הוא מעורר אותם, והי' הגלות כפולה ביד עם מצרים הוא מדינה קשה שעבוד הגוף והנפש חזק מאד למרק חטא מדור המבול, וביד פרעה מלך קשה הוא שעבוד השכלי למרק חטא דור הפלגה, מלך קשה ומדינה קשה, כמו שפירש"י פ' יתרו בפסוק אשר הציל את העם מיד פרעה ומיד מצרים:
3
ד׳והנה במדרש פ' בא במצרים נמצאו ישראל שלמים שנאמר גן נעול גל נעול ואחת היתה ופרסמה הכתוב, אך זה הי' בענין חטאם הקודמים מדור המבול, אבל חטא ע"ז עדיין לא נתקן שהרי איש שיקוצי עיניו לא השליכו וגלולי מצרים לא עזבו, ואולי כי לזה היו צריכין להיות ארבע מאות שנה שלמים, וזה לא הי' אפשר כידוע, וכבר אמרנו שמפני זה היו צריכין לחוזק יד, ולא הי' כמו עובר שנשלם ימי הריון שיוצא מעצמו, או כמו פרי שנשלם גידולו באילן שנופל בעצמו, מהאי טעמא הי' באשר לא היו כל הד' מאות שנה, ע"כ הוצרך לתלוש בכח, וכאמרם ז"ל כרועה שהושיט ידו למעי בהמה ושומט עובר שבמעי', וע"כ תמצא שפרעה הי' מתאמץ ומתעקש שלא לשלוח את ישראל יותר מעבדיו, שהם אמרו שלח את האנשים וגו', והטעם כי באשר מירוק החומרי המתיחס למצרים נשלם יותר, ע"כ לעומתם לא הי' צריך כ"כ חוזק יד כי מעצמו נפרד כהשלמת גידול הפרי, וכל מיאון מצרים נמשך מפאת שהם עבדי פרעה ולא מצד עצמם:
4
ה׳ולפי האמור יובן מה שהיתה הגאולה נחלקת בשתים, נסים שביציאה, ונסים שעל הים, שבאשר מירוק השכלי עוד לא נשלם לא הי' אפשר שיהי' הכל בפעם אחת בעת היציאה, ויש לומר שמירוק ותיקון השכלי מחטא ע"ז היתה האמונה שהי' בישראל מעת היציאה עד הים, שתיכף בעת היציאה כתיב לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, וזה הי' הנסיעה מסוכות ויחנו באיתם אשר בקצה המדבר, ואח"כ ששבו לפני פי החירות ולא אמרו איך נקרב אל רודפנו צריכין אנו לברוח אלא אמרו אין לנו אלא דברי בן עמרם, ואח"כ שירדו לים והגיעו המים עד חוטמם, כי האמונה בהש"י היא בהיפוך מחטא ע"ז, מן הקצה אל הקצה, ובזה נתמרק גם חטא ע"ז, ונעשו ראוים לגשת למ"ת, ולולא חטא העגל הי' נגמר התיקון ולא היו צריכין עוד לגלות ולהשלים את הד' מאות שנה, ומ"מ בעת קריעת ים סוף הי' נשלם גם מירוק השכלי:
5
ו׳ונראה שמהאי טעמא ראתה שפחה על הים מה שלא דאו נביאים, כי אז היתה גאולה השכלית, אבל בעת היציאה היתה גאולה גופנית ונפשית לבד והיא מתיחסת ללב, וזה הי' מצות הפסח שהתקשרו ישראל באהבה לאביהן שבשמים ואתדכו למיכל על פתורא דאביהון, ופסח פה סח, והדיבור מתיחס ללב כמו שאמרנו בשבת הקדום, ואף שאמרנו שמצות מילה היתה פתח המוח, מ"מ מצות מילה אז הי' צורך הפסח והכל מתיחס אז אל הלב ובקריעת ים סוף הי' במוח:
6
ז׳ולפי"ז יובן ענין שתי השבתות, כי הנה שבת יום השביעי היא נקודה האמצעית, וע"כ יום ראשון של פסח נפתח לישראל נקודה הפנימית שבלב, וביום שביעי של פסח נפתח נקודה הפנימית שבשכל:
7
ח׳ולפי האמור יובן מה דכתיב בשלח פרעה את העם, כי כבר אמרנו בשם כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה מה שעם בכל מקום הוא לשון גנאי, מפני שהלשון עם מורה על חשכת השכל, מלשון גחלים עוממות, שפירש"י כבויות מלשון ארזים לא עממוהו, והיינו שאז לא הי' עדיין השכל נתמרק אלא בחי' הנפש לבד, והשכל עדיין לא הי' בהיר, ע"כ נקראו אז בשם עם, וע"כ נמי כתיב בשלח פרעה כי ענין הלוי' של פרעה כבר הגדנו בשם כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שכוונת פרעה לרשעת לבו וטובתן של הרשעים רעה היא אצל הצדיקים, כי הי' עדיין מתאמץ להתחבר עמם, כי לוי' היא ענין חיבור, וחשב עוד למשכם ברשתו חזרה למצרים ע"י שיכניס בהם מחשבות רעות, והוספנו עוד לומר שבאשר הי' מכשף גדול רצה להכניס בהם רוח רעה המעבירה את אדם על דעתו ועל דעת קונו, אך כל זה נצמח מפאת שלא הי' נגמר המירוק מכל וכל, כי באם הי' נגמר המירוק לא הי' לו שום חיבור עמם, ובאשר חסרון המירוק הי' בחלק השכלי וזה מתיחס לפרעה, ע"כ כתיב בשלח פרעה שהוא הי' לו עדיין קצת חיבור, אבל מירוק חלק הנפשי המתיחס ללב כבר נגמר, וע"כ לא הי' למצרים עוד שום חיבור עמם לעשות להם לוי', וע"כ לא הוזכרו כצל, ואף שבודאי גם הם ליוו אותם, אבל הכל הוא מצד פרעה שהוא חלק השכלי ולא מצדם:
8
ט׳והנה שבת היא זכר ליציאת מצרים, בודאי נמצא בה מענין יציאת מצרים ברוחניות, וכמו שהגאולה במצרים היתה כפולה בנפש ובשכל, כן נמי בשבת יש להנפש והשכל גאולה בצד מה, וזה זכור ושמור שזה מתיחס לשכל וזה לנפש, וזה שאנו אומרים בזמירות צווחין אף עקתין בטלין ושביתין, צווחין מתיחס ללב כמ"ש צעק לבם אל ה', עקתין מתיחס לשכל שהוא בלי אומר ובלי דברים אלא שמרגיש ומיצר במה שכחות רעות מעיקים להשכל, ובשבת שניהם בטלין ושביחין, וזה חדו סגי ייתי ועל חדא תרתי נהורא לה ימטי, היינו שתרתי נהורא שהיו בעת היציאה ועל הים שהיתה נחלקת הגאולה לשתים, בשבת זוכין לשניהם יחד, וברכאן דנפישין כנגד ביזת מצרים וביזת הים, שכבר אמרנו שכמו שהי' בגשמיות כסף וזהב הי' ברוחניות חלקי קדושה שהיו שייכין לכל אחד כפי שורש נשמתו, כן הוא בשבת איש על מחנהו ואיש על דגלו:
9
י׳ברש"י איקטורין שלח עמהם וכו', וראו שאינם חוזרין למצרים באו והגידו לפרעה ביום הרביעי, ויש להבין למה שלח האיקטורין עמהם הלוא פרעה שלחם לגמרי, כבמכילתא שאמר לו משה רצונך שתכלה ממך המכות אמור הרי אתם בני חורין הרי אתם ברשותכם התחיל צועק לשעבר הייתם עבדי פרעה עכשיו אתם עבדי הקב"ה, ונראה דהנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד דמה שאמר משה לפרעה אמור הרי אתם בני חורין הרי אתם ברשותכם, אף שעד כאן לא ביקש רק דרך שלשת ימים נלך לזבוח, ומה הי' למשה התנצלות בזה, והגיד עפ"י דברי הש"ס חגיגה יצא זה שיש לו שני אדונים, ע"כ לעשות החג בשלימות כמו שאמר הש"י שלח אח עמי ויחוגו לי במדבר, הי' צריכין שלא יהי' עליהם עוד שעבוד, ומ"מ אין מוכרח לומר שכוונת משה שלא ישובו עוד, עכת"ד, ומ"מ עדיין אינו מובן למה שלח עמהם האיקטורין אם ירצו מעצמם לשוב איננו נצרך לאקטורין ואם לא ירצו לשוב מה יושיעו האיקטורין הרי אין לו עוד טענה עליהם שכבר שיחרר אותם, אך נראה שנואלו שרי צוען, וכמו שהגדנו בפרשיות הקודמות שממחשבות פרעה עצמם נתקיימה עצת ה' אשר יעץ לגואלם, כן נמי יש לומר שממה שנתטפש לשלוח עמם האיקטורין מזה עצמו נתקיימה עצת ה', דהנה משה אמר בשם ה' דרך שלשת ימים נלך במדבר, ומשמעות הדברים אח"כ לשוב, ודבר המלך מלכי המלכים הקב"ה אין להשיב, ובודאי הי' צריך לקיים משמעות דיבורו, אך באשר ששלח עמהם האיקטורין, א"כ עדיין הי' עליהם אדנות פרעה ביד האיקטורין, וא"כ עדיין לא התחילו השלשת ימים לחוג לה' כנ"ל, שלחוג לה' צריך להיות חירות לגמרי בלי שום אדנות אחרת ועדיין לא נתחייבו לשוב אף לפי משמעות הדברים ואימת התחילו השלשת הימים הוא רק כאשר מרדו בהאיקטורין והכום ופצעום כבמכילתא, וזה הי' ביום הרביעי, ומאז התחיל לחשוב השלשת ימים, ובתוך כך הגיע מעשה דקריעת ים סוף שנטבעו בים, ובודאי שמאחר שמתו האדונים שוב לא נתחייבו לחזור, א"כ הרי כל מעשה פרעה הוא לרעתו וגחלים הי' חותה על ראשו שאלמלא לא שלח האיקטורין היו מחויבים לחזור שלא יהי' חילול ה', שבמשמעות דבריו ובמה ששלח האיקטורין גרם שהתחיל למנות השלשה ימים מיום הרביעי, ועכ"פ אלמלא רדף אחריהם היו מסיימים השלשת ימים ביום השביעי, והיו אז מוכרחין לחזור כנ"ל, ופרעה היו כל מעשיו לקיים עצת ה':
10
י״אונראה לומר דארבע לשונות של גאולה והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי היו בזמנים מתחלפין, כל אחד בזמנו, והוצאתי נתקיים ביום ט"ו ניסן, וביום ד' של פסח שמרדו בהאיקטורין נתקיים והצלתי אתכם מעבודתם כנ"ל, שעד אז הי' עליהם אדנות פרעה וגאלתי נתקיים על הים שאז נפטרו מלחזור, ולקחתי הוא במ"ת:
11
י״בויקח שש מאות רכב בחור וכל רכב מצרים ושלישים על כולו, ובליקוטי התורה מהאריז"ל ששר של מצרים הביא אתו כל מרכבה שלו לקטרג השש מאות כנגד ששה קצוות וכל רכב מצרים נגד המלכות ושלישים על כולו נגד שלשה ראשונות דהיינו מוחין הנחלקין לשלישים והקב"ה הסיר את אופן מרכבותיו, עכ"ל, ובפשיטות יש לפרש שאסף יחד את כל בחינותיו וחגר את שארית כחו לעמוד נגד ישראל, וכנראה שמזה בא שהיו כולם בלב אחד כאיש אחד, שכמו בכלל כן בפרט, ומזה נתייראו ישראל כי כחות חיצוניות הם ענפין מתפרדין, ויתפרדו כל פועלי אין, וכאן ראו שהי' בהם כח ההתאספות מכל צד, ומזה עצמו באו ישראל לחשובה כמ"ש ופרעה הקריב את ישראל לתשובה, שלעומתם התאספו כל כחם, ויצעקו בני ישראל אל ה', ונראה שבשביל זה עצמו זכו לשירה שהיא התדבקות כי כחות הנפשיים בשורשם בלי שום שיור, כי כך היא המדה כשישראל עושין תשובה לוקחין מהאומות את כל מבחר הכחות שבהם התאזרו נגדם, ובמדרש שנמחלו כל עונותיהם מהאי טעמא הוא כמו טהרת המקוה שהוא כלל טהרה, כמ"ש אך מעין ובור מקוה מים יהי' טהור, והטובל בו הרי נבלע ונכסה כולו בתוך המים בלי שום שיור, ע"כ נעשו טהור כמוהם, כן הוא בנפש שדביקת הנפש בכל בחי' וכוחותי' בהש"י מקור הטהרה, נעשה הנפש טהור כמ"ש מקוה ישראל ה' מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל. ואת כח הזה להתאסף כל כחות הנפש יחד בלי שום שיור לקחו ישראל מיד מצרים ואולי זה שורש ביזת הים ברוחניות, וממנו נסתעף בגשמיות אשר כל מה שזכו עד הנה הי' כנקודת הכסף נגד תורי זהב:
12
י״גונראה שזכו ישראל מכאן גם לשבת כי לעומת שהי' התאספות כל עשרה כחות מצרים כנ"ל וישראל אזרו חיל לעומתם זכו לשבת שהיא נמי כולל כל אורייתא כולה, ויש בה נמי עשרה דברים, ארבע תפלות ושלש סעודות ונר של שבת וקידוש והבדלה והבן, ויש רמז לזה בכתוב שש מאות רכב סופי תיבות הם אותיות שבת, לרמוז כי סוף כל המעשים ותכלית הכוונה היתה שיזכו ישראל עי"ז לשבת, ואולי נרמז זה בזמירות צרורא דלעילא דבי חיי כולא ויתרבי חילא ותסק עד רישא:
13
י״דשם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו, ברש"י במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שנתעסקו בהם, שבת, ופרה אדומה, ודינין, ויש להבין למה אלו הפרשיות נבחרו מאינך, ובמגלה עמוקות איתא שאז נתעורר עליהם קטרוג חטא מכירת יוסף, ושבת היא תיקון פגם ברית, וכן דינים שמתחיל פרשת משפטים כי תקנה עבד עברי הם נמי תיקון על מכירת יוסף, ופרה אדומה היא תיקון על חטא העגל, וזה נסתעף נמי מחטא מכירת יוסף ע"ש, אך איננו מובן למה אז נתעורר קטרוג מכירת יוסף יותר מעד הנה שהי' בסכנת מצרים ובהים, והרי אמרו ז"ל שהשטן מקטרג בשעת הסכנה, ובאמת שכך איתא בז"ח, אבל צריך פירוש, וגם מה שפירש שדינים הם תיקון לחטא זה מחמת שתחילתו מדבר מדיני עבד עברי שמכרוהו ב"ד בגנבתו לישראל איננו כ"כ מובן, גם בפרה אדומה שכתב שחטא העגל נסתעף מחטא מכירת יוסף לא זכינו לידע [ובמק"א כתבנו טעם לזה], ונראה לפרש עפ"י דרכו דרך הקודש באופן אחר, דהנה יוסף בערך השבטים הוא כבחינת הראש בערך הגוף, כבמדרש פ' ויחי שאמר להם יוסף אתם הגוף ואני הראש שנאמר תבואתה לראש יוסף, ומה שפגמו הם ביוסף הוא נחשב פגם בראש והנה ברש"י בפסוק ויפוזו זרועי ידיו שיצא זרעו מבין צפרני ידיו, ואיתא בספרים שבזה אבד עשרה בנים שהיו ראוין לצאת ממנו והגם שליוסף עצמו נחשב לזכות שכבש את יצרו, אבל הם שגרמו לכל זה נחשב אצלם לחטא הידוע, שתשובתו קשה, וע"כ כמה וכמה צרות סבלנו עבור זה כידוע בספרים, אף שיוסף מחל להם על מה שעשו לו, מ"מ זה החטא שנחשב לשפיכת דמים לא הועילה מחילתו, והנה ידוע בספרים שאף שכל עבירות מקפחין פרנסת האדם כאמרם ז"ל אלא שהרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי, מ"מ אין בכל עבירות קיפוח הפרנסה כמו בחטא זה רח"ל, והטעם פשוט כי פרנסתו של אדם היא חייו, ובלשון חכז"ל על קיפוח פרנסה פסקת לחייתאי, וע"כ חטא זה שהוא קיפוח חיים גורם לקיפוח פרוסה שהוא חייו, וע"כ נמצא נמי בכתיב שנתקפח פרנסת השבטים והוצרכו להתפרנס על ידי יוסף, כמ"ש אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם, ואחר מיתת יוסף נפלו תחת שעבוד מצרים, והיתה מזונתם משל מצרים כעבד הניזון משל רבו, או כמו עובר במעי אמו שאוכל ממה שאמו איכלת, וע"כ גם אחר יציאת מצרים שהיתה מירוק גם לחטא זה כמ"ש בזוהר חדש, מ"מ עדיין לא הי' להם חיים מצד עצמם שיהיו ניזונים משל עצמם, כי ידוע שמירוק החטאים צריכים בכפליים להרחיק ולסלק כחות הרעות מהאדם שנדבקו בו ע"י העונות, וגם להשיב אליו את כחות הטובות שאבד ונסתלקו ממנו בעוונותיו, ולזה אין די ביסורין ומרוק רח"ל, שאף שנסתלקו כחות הרעות ע"י המירוק כעלוקה שמושכת דם המקולקל, מ"מ כחות הטובים עדיין לא שבו, ולזה צריכין מצות ומעש"ט וזכותים מיוחדים, וע"כ מובן שעד כאן לא הי' עליהם קטרוג חטא מכירת יוסף שמה שעשו לו הרי מחל, ועל מה שפגמו בענין הנ"ל נתמרק בגלות מצרים, אך אחר יציאת מצרים ונפסק השפעת מזונותם ממצרים ונצרכו לפרנסה מצד עצמם, אז נתעורר הקטרוג שהם מקופחים הפרנסה, וזה הי' תיכף במסע הראשונה אחר קריעת ים סוף, שאז הי' גמר הגאולה ונפרדו לגמרי ממצרים. ולפי האמור יובן הענין שעד המן נסתפקו מהחררה שהוציאו ממצרים, ולא הי' להם מזונותם על דרך אחר רק משיורי החררה שהוציאו ממצרים, כי מצד עצמם לא הי' להם עדיין דרך פרנסה, ומ"מ באשר היתה הכוונה לערוך להם שולחן במדבר וליתן להם את המן, ולא להסתפק לעולם משיורי החררה, ע"כ נתעורר עליהם הקטרוג בזמן הזה דייקא כדברי מגלה עמוקות:
14
ט״ווהנה באשר פגמו ביוסף ראש ישראל, ובפגם זה שהוא פגם המוח שהוא כולל ג' חלקים, חכמה, בינה, ודעת, היו צריכין לתיקון בכל שלשה אלה, ונראה דשבת ופרה אדומה ודינין הם תיקון לכל שלשה אלה, דינין כאמרם ז"ל הרוצה להחכים יעסוק בדיני ממונות, וע"כ לימוד בדיני ממונות מתקן מוח החכמה, ועוד יש בזה דבר עמוק עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בהא דאמרו ז"ל בש"ס שבת י"ד בשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידים יצאה בת קול ואמרה אם חכם בני ישמח לבי גם אני, כי שלמה המע"ה שאל חכמה לעשות משפט, אף שהחכמה נצרכת לכל דבר שבעולם ביותר הוא בעניני המשפט, כי בין איסור להיתר טהור לטמא כשר לפסול ההפרש גדול שזה מצד הקדושה וזה מצד החיצונית, ונקל לעמוד עליו מלעמוד על ממון אם הוא שייך לזה או לזה ששניהם ישראלים ושניהם מצד הקדושה, אלא שזה שייך דווקא לזה כאמרם ז"ל הבהמה והכלים כרגלי הבעלים, ובהמתו של כהן אוכלת בתרומה, לזה צריכין חכמה יתירה ונתנה לשלמה המע"ה, וע"כ גזר על עירובין שהוא נמי בדומה לו, שבין רה"י שהוא עולם היחוד לבין רה"ר עלמא דפרודא ההפרש גדול ואסור להוציא מזה לזה, ושלמה גזר אף מרשות היחיד זה לרשות היחיד של זה אף ששניהם רה"י, שלרגלי עומק חכמתו מצא הפרש גדול ביניהם, ודומה לרה"י ורה"ר, וכן נטילת ידים אף שהאדם טהור מ"מ ידים באשר יש להם התפשטות ביותר אינם בסוג אחד עם טהרת הקודש וצריכין נטילה לקדשים, והכל מטעם אחד, עכת"ד ודפח"ח, והנה יצאה ב"ק ואמרה אם חכה בני ישמח לבי גם אני, הרי שזה בחי' חכמה, וע"כ העוסק בלימוד דיני ממונות הוא תיקון למוח החכמה, פרה אדומה היא תיקון למוח בינה כי נ' שערי בינה נבראו בעולם, וידוע דפרה אדומה היא משער הנון ע"כ לא נגלה טעם פרה אלא למשרע"ה [אף שגם אליו לא נתגלה שער הנון, מ"מ הוא לבדו נגלה לו טעם פרה במתנת חנם וכמבואר הטעם בספרים] לבדו, וע"כ הלימוד בפרשת פרה הוא תיקון למוח בינה, שבת היא תיקון למוח דעת ששבת היא דעת, כידוע בספרים, וכמ"ש לדעת כי אני ה' מקדישכם, ושבת קדשך להם הודעת, וע"כ מובן שבשלשה עניני פרשיות אלה נעשה תיקון לחטא הנ"ל, ולאחר מכאן זכו לפרנסה מצד עצמם שניתן להם את המן:
15
ט״זומכאן תשובה להמתאוננים על קישוי הפרנסה בזה"ז ביותר, והתיקון הוא לימוד שלשה ענינים הנ"ל, ונראה עוד לומר דשבת לבדה יכולה היא שתרחם, ורק אז לא הספיקה שבת לבדה אלא בהצטרף דינים ופרה אדומה, כי אז אתחומין לא איפקד ובתוס' שגם הוצאה בכלל, ונראה שענין תחומין שיש לכל איש מקומו מיוחד לו, וזה הוא תחומו ולזה הוא חוץ לתחום, זהו מעין לימוד הדינים שמתקן מוח החכמה כנ"ל באריכות, וכן לימוד דיני הוצאה מרשות לרשות יש לומר שמתקן מוח בינה כידוע שעד שם מגיע המצרים שהם כחות חיצונים העומדים מנגד גבול הקדושה, אבל משם ולמעלה ובינה בכלל אין שום מיצר, וע"כ דיני הוצאה מתחילים במשנה יציאות השבת ראשי תיבות יוד הא ובאשר שני אלה היינו תחומין והוצאה אז לא איפקד, ע"כ לימוד דיניהם לא הי' להם כח לתקן כ"כ כמו אח"כ שנצטוו גם בזה, וע"כ עתה כל ג' תיקונים ישנם בשבת:
16
י״זעד אנה מאנתם לשמור מצותי ותורתי, ברש"י בהדי הוצי לקי כרבא ע"י הרשעים מתגנין הכשרים, ולעיל בפסוק כ"ב פירש"י שלא הגיד להם פרשת השבת עד ששאלו כשראו השינוי של לקיטת יום הששי ולכך ענשו הכתוב שאמר לו עד אנה מאנתם ולא הוציאו מן הכלל, נראה מזה שמחמת שלא הגיד להם פרשת השבת זה הי' גרם בנזקין וע"כ נתגנה עמהם משה, שבאשר הוא הי' הגורם צריך הי' ליטול חלק בהגנות, דאל"ה מה ענין זה לזה, אך בלתי מובן מה חסרון עשה משה במה שלא הגיד להם עד שעת מעשה, ואם הי' בדבר חסרון למה לא הרגיש בזה משה, וכבר דברנו מזה אך אין בהמ"ד בלא חידוש:
17
י״חונראה דהנה אמרו ז"ל מן בזכות משה, עוד יש לדקדק דכנראה מהכתוב נאמר פרשת המן בשבת, וביום הראשון התחיל המן לירד, ובודאי לא הי' זה במקרה כמ"ש המהר"ל כמה פעמים שדברים הגדולים כל הפרטים נמי אינם במקרה, וכמו שמצינו דכ"ע בשבת נתנה תורה, וכל המפרשים נתנו טעם לשבח שבהכרח היתה נתינת התורה בשבת ולא הי' במקרה, ובודאי גם פרשת המן שנאמרה בשבת לא הי' במקרה אלא בהכרח שתאמר בשבת, ולפרש זה נראה דהנה ידוע דאכילת עה"ד טוב ורע הביא טבע זה בכל הנבראים עירוב טוב ורע, ואיתא במפרשים שהביא כח התאוה מלשון והאדם ידע, והדברים עתיקים, והנה במן כתיב וידעתם כי אני ה' אלקיכם נראה מזה שהמן הביא טבע זו באוכליו לדעת כי אני ה' אלקיכם, היפוך אכילת עץ הדעת טוב ורע שהביא ידיעה מעורבת טו"ר, ואכילת המן הביא ידיעה זכה וברורה וטובה לדעת את ה', והטעם מפני שהי' מאכל בלי פסולת, ובזה יש לפרש את הכתוב ויתאיו תאוה, ופירשו המפרשים שהתאוו שיהי' להם תאוה שהמן לא הוליד תאוה כשאר המאכלים, והוא הדבר אשר אמרנו שהי' היפוך מעץ הדעת טו"ר, וכשם שעץ הדטו"ר הוליד תאוה לעומת זה המן הוליד טבע בלי תאוה, אך בעיקר הדבר יש להבין היתכן ישראל שהיו אז ברום המעלה מוכנים לכנוס לארץ עוד יתאוו שיהי' להם תאוה רעה, ח"ו לאמור ככה, מה גם שהמן הוליד בהם רק תכונה טובה ולא רעה, ואיך יתכן שיתאוו לרע כלל, ובספר בריח מנוחה בפסוק ובתבערה ובמסה ובקברות התאוה היינו שהתאוו לדברים גבוהים ורמים במופלא מהם והרי הם שני הפכים, כי בלתי אפשר שהמתאוה בתאות רעות יתאוה לדברים אלקיים, אך הפירוש עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שלדברים הגבוהים מאד אי אפשר לשום נברא לזכות בהם אלא ע"י סור מרע, כי לעומת שהאדם סר מהפחיתות בא לעומתו למעלות רמות, כענין שבזוה"ק שע"י ויברח משה מפני פרעה וכה שיתקיים בו וישב על הבאר שפירושו באר מים חיים הידוע שהיא התורה, כן נמי הי' שישראל התאוו למעלות רמות שידעו שאי אפשר להגיע להם אלא ע"י סור מרע, והרי הם היו נעדרי התאוה ולא הי' להם רבותא להיות סור מרע, ושוב אין להם במה לזכות ע"כ התאוו שיהי' להם תאוה למען יסורו ממנה ויבואו לעומתה למעלה הרמה שביקשו, קיצור הדברים שהמן הי' מאכל נקי בלי פסולת, ולא הוליד בנפש אלא תכונות טובות לבד, ואוני זה נמי הענין שלא הוצרכו לנקביהם מפני שהי' בלי פסולת:
18
י״טוהנה ידוע שעולם שנה נפש הם בסגנון אחד, וכמו שהמן בעולם הוא בריאה בלי פסולת, כן נמי היא שבת בשנה, שהיא זמן נעדר הפסולת, ומשרע"ה בנפש, וכמ"ש במשרע"ה ותרא אותו כי טוב הוא, ופרשו בו שהוא טוב לבד בלי תערובת רע, וכן בשבת כתיב מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה', שפירושו נמי שהיא זמן שאין בו תערובת רע אלא טוב לבד, וכל שלשה אלה, מן, שבת, ומשה, הם היפוך מעץ הדטו"ר, שהכניס טבע תערובת טו"ר בכל הנבראים, הן בעולם, הן בשנה שהוא הזמן, הן בנפשות, ולפי האמור יובן מה שבשבת נאמרה פרשת המן כאלו שבת היא הגורמת להמן שיהי' בזה העולם, אך לפי"ז הי' צריך להיות המן רק בשבת, שאין משתמשין באילן שבזוה"ק שהוא עץ הדטו"ר, ולא בימי החול עת שליטת עץ הדטו"ר, ע"ז אמרו מן בזכות משה, שבאמצעות משה זכו ישראל להיות בימי החול נוטלין הארה משבת, והי' להם המאכל אף לימי החול, ולפי האמור הי' בדין שאוכלי מן יוליד בהם טבע להיות נעדר תערובות טו"ר, וממילא בלתי אפשר הי' להם לבוא לידי חטא לעולה, ומטעם זה נאמרה להם תיכף פרשת השבת היינו שידבקו גם בימי החול בקדושת שבת, וכמ"ש הרמב"ן במצות זכור את יום השבת שהמצוה לזכור אף בימי החול את השבת ולאמור היום יום אחד בשבת עיי"ש, ובודאי עי"ז ממשיכין קדושת שבת לכל ימי השבוע, ומיני' שיתא יומין מתברכין, כן נמי באוכלי המן היתה הכוונה שבהתדבקם בכל השבוע בקדושת שבת תופיע עליהם קדושת שבת בכל השבוע, ובאמצעותה יהי' להם המן למאכל באופן הנ"ל, אך משה בענותנותו היתירה והיו ישראל חביבין בעיניו מאד, וחשב את כולם ליתרי המעלה ממנו, שבעצמם הם ראוים להמן ואינם צריכין שיהי' להם המן באמצעותו ובאמצעות שבת, ולא עלה על דעתו שתהי' אכילת המן תלוי' בשבת, ע"כ לא הי' אץ לאמור להם מצות השבת תיכף, והמתין עד בשעת מעשה שיהיו רואין שינוי ונס בו יקבלוהו ברגש יותר, וזה גרם שלא הי' להם המן כ"כ למאכל שיתהפך בקרבם, ויגרום להם הכונה טובה לבד בלי תערובת רע כלל, וע"כ באו לחטא ויותירו אנשים ממנו עד בוקר ויצאו מן העם ללקוט, וע"כ הי' משה הגורם בזה ונתגנה עמהם כנ"ל:
19