שם משמואל, בשלח ד׳Shem MiShmuel, Beshalach 4
א׳שנת תרע"ג.
1
ב׳במדרש ויהי בשלח פרעה, א"ל הקב"ה אני כתבתי בתורה שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך ואתה שלחת את האבות ובנים השלכת ליאור אף אני משלח אותך לים ומאבד אותך שנאמר וניער פרעה וחילו בים סוף ואקח את בתך ואוריש לה גן עדן, והענין פלא לדמות זה לשלוח הקן, והיפ"ת כתב שהוא רק דרך מליצה, וזה לא יתכן, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד כי טעם שילוח הקן משום דמה דכצ בע"ח משועבדים לאדם הוא מפני שהם חומרים וחומר משועבד לשכל, והאם שישבה על האפרוחים ואינה יכולה לזוז מהם מצד מדת הרחמנות שבה כמ"ש הרמב"ם ג"כ בטעם מצוה זו לפי דרכו, מדה זו היא ג"כ כח שכלי בצד מה, כי כל חומרי הוא רק לגרמי', ואינו בדין שבזו הרגע שמקשקש בקרבה כח שכלי תמסר לרשות האדם, והנה פרעה ומצרים שהם כלל החומר אף ששלטו אז על ישראל לא הי' להם כ"כ שליטה על הגדולים להכחידם לגמרי כמו על הקטנים שגזר אם בן הוא והמתן אותו, כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, והי' שוחט ק"ן בבוקר וק"ן בערב ורוחץ בדמם, באשר הגדולים יש בהם מדת השכל לא לוהי' עליהם כ"כ שליטה, וזה עצמו הוא ענין שילוח הקן כנ"ל, ודפח"ח:
2
ג׳ובזה יש ליתן טעם שלא הי' לו שליטה לפרעה על משה להכחידו, כי משרע"ה הי' כולו שכלי מיום הולדו כמ"ש ותרא אותו כי טוב, וכשנולד נתמלא הבית כולו אורה, ובזוה"ק (י"ט.) כשנולד משה ייחד הקב"ה שמו עליו ואף כי בחיציונותו הי' נראה כתינוק אבל בפנימיותו הי' כולו שכלי, ע"כ לא הי' לפרעה שליטה עליו אלא בחיציונותו, וכאשר נדמה בחיציונותו שכבר הוא מושלך ליאור פסקה שליטת פרעה, ילא יכול לו עוד להכחידו:
3
ד׳ובזה יש לפרש סיום דברי המדרש הנ"ל, אף אני משלת אותך לים ומאבד אותך ואקח את בתך ואוריש לה ג"ע, דהנה יש לומר דמה שדימו חרטומי פרעה שכבר מת משרע"ה כשהושלך ליאור ולא ראו שעדיין חי ולא התחכמו עוד עליו, היינו משום שהשיג באמת אז חיים נסיים חדשים שעפ"י דרך הטבע אי אפשר לתנוק לחיות בתיבה סתומה כמ"ש ותחמרה בחמר ובזפת ולא הי' נחנק, אלא שבאו בו חיים חדשים חיים נסיים שלא עפ"י דרך הטבע, וכל מה שלמעלה מהטבע לא הי' ביכולת החרטומים לדעת, והנה במדרש שבת פרעה מצורעת היתה וכיון שנגעה בתיבה נתרפאת, יש לומר הטעם כי מצורע הוא כמת כמ"ש אל נא תהי כמת, והנה איתא בספרים הטעם דמתפלל בעד חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה, כי הישועה היורדת מן השמים להמתפלל עליו עוברת דרך המתפלל והוא כעין צינור והישועה פוגעת בו תחילה, וע"ד זה יש לומר בבת פרעה שבאמצעותה נשפע החיים חדשים חיים נסיים למשרע"ה א"כ נעשית היא כמו צינור להחיים ע"כ נתרפאת מצרעתה, ובאשר משרע"ה הי' כולו שכלי והחיים שנשפע בו באמצעות בת פרעה הי' חיים שכליים, קנתה נמי מעלת השכל שהרי בלעדו היתה מצורעת ונחשבה בלחי חיים כלל וכל חיותה הוא רק מהחיים שנשפע למרע"ה, ע"כ נחשבת היא ג"כ שכלית, וע"כ כשניער פרעה וחילו בים היינו שישראל שהם שכליים משלו על פרעה להכחידו כמו שמושל האדם על בע"ח, נצלת בת פרעה כענין אם על בנים שנצלת באשר נעשית אז שכלית, וא"כ הכל הוא ענין שילוח הקן:
4
ה׳במדרש ויקח משה את עצמות יוסף, עליו הכתוב אומר חכם לב יקח מצות שכל ישראל היו עסוקים בכסף וזהב ומשה הי' עסוק בעצמות יוסף, ויש להבין שהרי מה שהיו ישראל עסוקים בכסף וזהב הי' נמי מצות הש"י, ולא עוד אלא שנאמר בלשון דבר נא אין נא אלא לשון בקשה כמו שפירש"י, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה פירש כי ישראל עשו להשלמת נפשם כפי שורשם זה כסף אהבה וזה זהב יראה שהיו כלים לענינים הרוחניים, אבל מרע"ה לא השגיח על השלמת נפשו כלל אלא כל מעשיו היו לטובת ישראל, וזהו יקח מצות שלשון יקח הוא לשון הגבהה היינו שהגביה את המצות שלא כוון בהם אפי' להשלמת נפשו, ודפח"ח, ויש לי להוסיף בה ובזה יתפרש כל הפסוק כמין חומר, דהנה בזוה"ק ח"א (רכ"ב.) ויקרא לבנו ליוסף אמאי ליוסף ולא לאחרא משום דרשותא הוה בידי' לסלקי' מתמן, ר' יוסי אמר כיון דיעקב הוה ידע דבנוי ישתעבדון בגלותא תמן במצרים אמאי לא אתקבר תמן בגין דיגין זכותי' על בנוי אמאי בעא לאסתלקא מתמן והא כחוב כרחם אב על בנים אן הוא רחמנותא, אלא הכי תאנא וכו' עיי"ש שאכתי אינו מיושב הקושיא אן הוא רחמנותא, ונראה דר' יוסי ארישא קאי אמאי ליוסף ולא לאחרא, וע"ז סובבים דברי ר' יוסי שהקשה אן הוא רחמנותא מיושב אמאי ליוסף ולא לאחרא, ושוב לא יקשה אן היא רחמנותא, והיינו דהנה בב"ר פ' ע"ו ויאמר יעקב אלקי אבי אברהם ואלקי אבי יצחק הא לעשו לא אלא הבוחר בדרכיהם והעושה כמעשיהם אני מתקיים עליו מי שאינו בוחר בדרכיהם ואינו עושה כמעשיהם איני מתקיים עליו, והנה יעקב הוא מובחר שבאבות והוא ע"ה מעלתו היתה נעלמה מאד, ואף מי שנאמר עליו שהוא בוחר בדרכי והעושה כמעשה אבות הראשונים עדיין איננו מספיק שיהי' נקרא בוחר בדרכי ועושה כמעשה יעקב אע"ה, וע"כ ישראל שתהי' זכותו של יעקב עומד להם היו צריכין להיות נקראים בוחר בדרכי ועושה כמעשי יעקב, וכאשר הסתכל יעקב ברוח קדשו את דורות הבאים שנשתעבדו במצרים לא מצאן במעלה זו, וכמו שהוכיחם הנביא איש שיקוצי עיניו לא השליכו וגו', ע"כ היתה עצתו שהעמיד את יוסף בחרקאי' שמדת יוסף היא שמירת הברית וממנה עלה כ"כ לרום המעלות, ומדת שמירת הברית זו מדה הנוהגת בכל ישראל ויש לכל ישראל חלק בו עכ"פ זה רב וזה מעט, כי אפי' מי שקלקל ח"ו הוא מלא חרטות, ובכלל כל ישראל המה שומרי ברית, וכמ"ש בזוה"ק (כג.) בפסוק ועמך כולם צדיקים, וכן הי' במצרים גן נעול אחותי כלה גל נעול וגו', ובאמצעות שמירת הברית יש לישראל אחוזה ביוסף הצדיק שנחשבים כל ישראל בוחרי בדרכיו ועושין כמעשיו, ושוב באמצעות, יוסף יש להם גם ביעקב אחיזה, ע"כ מה דאסתלק יעקב ממצרים ומסרס ביד יוסף איננו נחשב שנתרחק מהם אדרבה זה עצמו הי' הקירוב, ובשביל זה עצמו הי' ציווי הקבורה במערת המכפלה ליוסף ולא לאחרא, כדי שיוסף יהי' המסלק אותו מישראל ויהי' מוטל עליו לעמוד בחרוקאי', ויוסף קיבל עליו זה:
5
ו׳ובזה יש ליתן טעם למה לא צווה יוסף לשאת אותו לא"י, ורש"י כתב מפני שמא לא יניחום המצריים, ועדיין אינו מיושב שעכ"פ הי' לו לצוות אם יניחום טוב ואם לאו לא יתחייבו, ועוד למה לא ביקש בעצמו מפרעה שיניח לבניו לשאת אותו שבודאי הי' פרעה נושא פניו לדבר הזה, ושוב לא ישנה הבטחתו, אבל למי הנ"ל יש לומר כי לא רצה להניח את ישראל לבדם במצרים, והי' מרוצה יותר שיהי' כל השנים רבות הללו בלי קבורה, אף שידוע ענין הקבורה שכמו שהיא בגשמיות כן היא ברוחניות שהנפש נאספת ונגנזת במקום מנוחתה, מ"מ הוא לא השגיח על עצמו כלל והפקיר עצמו להיות נודד כל אותן השנים ממקום מנוחתו בשביל תועלת ישראל:
6
ז׳והנה ידוע שמשה מלגאו ויעקב מלבר ומעלתו של משה עוד יותר פנימית ממעלתו של יעקב, וע"כ כשהוציא את ישראל ממצרים ונעשו עמו של משה הי' בלתי אפשר שיהיו ישראל כ"כ דבקים בו, ושיכול להשפיע מטובו ומזכותו עליהם, וק"ו ממדת יעקב שהיו רחוקים, מה גם ממדתו שהיתה פנימית יותר, ע"כ למד מיעקב שהעמיד את יוסף גברא בחרוקאי' והוא יהי' אמצעי בינו ובין ישראל, כן ממש עשה משה שלקח את עצמות יוסף עמו היינו שמחמת שמירת הברית שהוא מדה הנוהגת בכל ישראל וישראל דבקים עבור זה ביוסף ויוסף דבוק יהי' בו, כי בזה הענין שניהם לדבר אחד נתכוונו, שלא השגיחו על תועלת עצמם והשלמת נפשם, ע"כ יהי' יוסף לאמצעי בינו ובין ישראל ובאמצעית יוסף יהי' יכולת בידו להשפיע מטובו על כל ישראל:
7
ח׳ובזה יבוא פשט הכתוב כמין חומר, ויקח משה את עצמות יוסף עמו, היינו העצם של יוסף שהיו כל מחשבותיו לתועלת ישראל והפקיר את נפשו עליהם כ"כ עשה משה, ובזה יוסף הוא עמו בדומה לו, כי לשון עמו הוא בדומה לו כאמרם ז"ל עמך במאכל עמך במשתה, כי השבע השביע וגו' והעליתם את עצמותי מזה אתכם, היינו שיהי' להם חיבור עמו, ובזה יובן לשון אתכם דלכאורה הוא ללא צורך, ורש"י פירש דאף עצמות שאר השבטים העלו, אבל איננו מובן מה נ"מ בזה הלוא אף אם לא היו מעלין עצמות שאר השבטים נמי הי' משביע להם, ועוד שבאמת קשה למה השביע לכל ישראל ולא הי' די שישביע את בניו לבד, שכמו שכל ישראל יעלו כל שבט את ראש שבטו כן בניו יעלו אותו, וגם למה הי' צריך לשבועה כלל כ למה יגרע מעצמות כל השבטים, אבל להנ"ל יובן שפיר שהכוונה היתה שיהי' דבק את ישראל, וזה פירוש אתכם עם כל ישראל, וא"כ ישראל היו דבקים ביוסף ויוסף במשה והבן:
8
ט׳ובדוגמא זו יש לומר בשבת דשמור הוא מדת לילה וזכור מדת יום, כי באשר שבת דיממא מדת זכור הוא גבוה מאד ונקרא עתיקא קדישא מלשון המעתיק הרים, אין דרך להיות לאדם נגיעה בו אלא באמצעות שבת דליליא מדת שמור, כי ידוע דשמור רומז לשמירת הברית, ובזוה"ק לסריסים אשר ישמרו את שבתותי וגו' ומחזיקים בבריתי, ופירשו ז"ל המסרסים את עצמם כל ימי השבוע וישמרו מלשון ואביו שמר את הדבר, וכן ושמרו בני ישראל את השבת, וידוע בכתבי האריז"ל ראשי תיבות בני ישראל את השבת והוא מדתו של יוסף, וכל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, היינו שבאמצעות השמירה בימי חול שמירת הברית זוכין לשמירת שבת שיהי' בקדושה וטהרה, ובאמצעות זה זוכין לזכור שבת דיממא שהוא מדריגת משה כמו שאנו אומרים בשחרית ישמח משה במתנת חלקו:
9
י׳דבר אל בני ישראל וישובו ויחנו לפני פי החירות, יש לדקדק במלת וישובו שיתכן רק לאיש ששב אל המקום אשר הי' שם בראשונה ולא מצינו שהיו שם ישראל בראשונה, ואם הכוונה על ארץ מצרים הלא לא שבו אל מצרים אלא בין מגדול ובין הים נכחו על הים, וכן ידוע במפת הארץ ואם תרצה לומר שזה מכלל מלכות מצרים תוכל לומר גם על סוכות ואותם:
10
י״אונראה דהנה יציאת מצרים הי' כל ענינם למעלה מן הטבע שהיו ישראל מפוזרים בכל ארץ מצרים, ולשעה קלה נתקבצו לרעמסס, ומשם לסוכות ה' ק"ך מיל, ובאו שם כהרף עין, וכמ"ש ואשא אתכם על כנפי נשרים, אך באמת לא זו היא תכלית הכוונה שתהי' הטבע בטילה כי גם הטבע היא בריאה מאת ה' ולא תוהו בראה והביט בתורה וברא את העולם, וא"כ סדר העולם וטבעו הוא סדר התורה, ולא יתכן שתהי' הכוונה שתהי' הטבע בטילה, אלא תכלית הכוונה שגם הטבע תתקדש ויהי' הכל קודש הלולים לה', והיינו כי בגשמית הטבע מושך לדברים הפכים מעבודת הש"י, וכמו שפירש בעל העקידה דברי ב"ר ויפגע במקום שנעשה כל העולם כולו ככותל לפניו, ואדם הבא לטהר צריך לשבור את כותל הזה העומד לפניו כחומה בצורה, והכוונה היתה שתתקדש הטבע, עד שגם הטבע תסייע לעבודת הש"י, שכל איש הבא לטהר לא יהי' לו מניעות מצד הטבע ואדרבה הטבע תמציא לו כל הצורך לעבודתו, כי הטבע היא כחומר ועבודת הש"י כצורה, והחומר צריך להיות משועבד להצורה, וכמו שנאמר בבריאת אדם אעשה לו עזר כנגדו שאיש ואשה הם דוגמת חומר וצורה, אך באשר הי' התגברות הגשמיות, וכעין שאמרי לא זכה כנגדו, ע"כ נתקרבו ישראל על דרך למעלה מן הטבע, והי' כמעט שביתת הטבע לשעתו עד שתתגבר ותתחזק הצורה וישוב החומר להשתעבד להצורה, וזהו לשון הכתוב וישובו ויחנו היינו שישיבו לעולם הטבע להתנהג ע"י דרך הטבע, ובאמת הי' זה נסיון גדול לישראל שידעו בטוב שבדרך הטבע לא יכלו עמוד ויתקף עליהם שוב כח פרעה ומצרים ולא אמרו היאך נתקרב אל רודפינו אנו צריכין לברוח אלא אמרו אין לנו אלא דברי בן עמרם כלשון רש"י, ובפשיטות אינו מובן הלוא ביציאת מצרים ראוי שהי' פרעה מוכרח לשלוח באמרו כלנו מתים, ומה זה שאמרו אנו צריכין לברוח, אך היא הדבר, שהי' להם לחשוב שבסדר הטבע לא יכלו עמוד, אבל הם היו דבקים באמונה ואמרו יהי' מה שיהי', ומסרו נפשם לרצון השי"ת אפי' ע"מ להנצח, וזה ה' תכלית המבוקש שימסרו נפשם לרצון ה' ולא יתחכמו על אחרית דבר רק להאמין באמונה שלימה שכך צריך להיות הן לטוב והן למוטב ובזה עצמו היתה הטבע נתקדשת, והיינו כי הנה ידוע כי הטבע בגימטריא אלקים, והוא שם מדת הדין, וע"כ שתתקדש הטבע צריך שיהי' הזכות גדול אפי' ע"פ מדת הדין, והנה כבר אמרנו שיציאת מצרים היתה במדת החסד וע"כ לא הי' מקטריגים במכות בכורות לטעון מה נשתנו אלו מאלו, כי באם המלך רוצה ליתן מתנה לאחד על צד החסד והחנינה לא שייך קטרוג, אך קריעת י"ס היתה הכוונה שישראל יהי' להם זכות עצמם ויזכו גם במדת הדין, וע"כ תתקדש גם הטבע שהיא מדת הדין, וע"ז קטרגו מה נשתנו אלו מאלו, אך במה שישראל מסרו נפשם לרצון ה', בזה נסתם פי המקטרג, כי דבר זה היינו ענין מסירת הנפש איננו נמצא כלל זולת ישראל, כי אפי' הטובים שבהם הם רק ע"י מה שהשכל מחייב כמ"ש מהר"ל, שלכן יש להם אחיזה במצות כיבוד אב, וכבר דברנו מזה הרבה פעמים, וע"כ בן נח אינו מצווה על קידוש השם, כי זה ענין רצון שלמעלה מהשכל שאין מהות ב"נ אלא מצד השכל, ואין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, ע"כ אינם מצווים כלל על קידוש השם ומעתה נסתם פי המקטרג מה נשתנו אלו מאלו, כי זה עצמו הוא השינוי שמהות ישראל למסור עצמו כנ"ל, משא"כ ב"נ, וע"כ גם מדת הדין תסכים ובזה תתקדש הטבע ויגיעו לתכלית הכוונה כנ"ל. ובאמת אם היו ישראל דבקים באמונה זו במסירת הנפש שוב לא הי' להם להתיירא מרדיפת פרעה וחילו ואפי' משר של מצרים, כי כל הגוים כאין נגדו מאפס ותוהו נחשבו לו, יהי' נגמר כל התיקון, וכבר אמרנו הטעם שהי' משה עומד ומתפלל כמ"ש מה תצעק אלי, אף שכבר נאמר לו ואכבדה בפרעה ובכל חילו, היינו שחשב שע"י שנתייראו ישראל וצעקו מה גם שאמרו המבלי אין קברים וגו', נתקלקל כל הענין, והיצרך לתפילת צעקה עד שהש"י השיבו דבר אל בני ישראל ויסעו, שהי' ג"כ מסירת הנפש שנכנסו במים עד חוטמם, ובזה תקנו מעט, אבל שלימות התקון יהי' לעתיד ע"י מלך המשיח והי' צדק אזור מתניו, וידוע שצדק הוא מדת הדין, והאמונה אזור חלציו, שע"י אמונה שלימה שיכניס בלב ישראל בזה ינצח את מדת הדין ותתקדש גם הטבע, וסוף המעשה כאשר היתה במחשבה תחילה:
11
י״באז ישיר וגו', ברש"י אז כשראה הנס עלה בלבו שישיר וגו', ויש להבין דלמה נכתב כלל שעלה בלבו דודאי אין אדם עושה אלא מה שעלה בלבו, מה הי' המקרא חסר באם הי' נכתב שר, ונראה דהנה זה פלא מה שכולם כוונו בלשון אחד, ובודאי אי אפשר זה אלא בדרך נבואה, אבל גם בדרך נבואה לא יתכן כי אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, ונראה דהנה כל הנביאים נתנבאו בלשון כה מוסיף עליהם משה שהתנבא בלשון זה הדבר, והנה הם אמרו זה אלי ואנוהו, והוא כעין לשון נבואת משה, וכמו שבמשה היתה שכינה מדברת מתוך גרונו, כן נראה שהי' בשירה הזאת בכל ישראל ששכינה מדברת מתוך גרונם, וע"כ אפי' עוברים שבמעי אמם אמרו שירה, אף שאין להם כלי הדיבור, ואם הי' בדרך נבואה לא יספיק שיתנבא מי שאין לו כלי הדיבור, כמו שאמרו ז"ל עמוס שהי' מגמגם בלשונו ולא הי' יכול לפרש אות ש' ע"כ אמר ג"כ הנבואה ובולס במקום ובולש, הרי כי דיבור הנביאי שבפי הנביא איננו נותן שלימות לכלי הדיבור יותר מאשר המה, וא"כ איך עוברין שבמעי אמם אמרו שירה, אלא ודאי ששכינה מדברת מתוך גרונם, ואינם צריכין להכנת כלי הדיבור, וכמו שמצינו במשה שהי' ערל שפתים וכתיב ואנכי אהי' עם פיך וגו' והוריתיך אשר תדבר, ובמדרש פ' ג' בעת שתדבר שיהיו דבריך נכונים שאני אהי' עם פיך הה"ד ואנכי אהי' עם פיך ומהו והוריתיך ר' אבוהו אמר מורה אני דברי לתוך פיך כמו חץ עכ"ל, הרי כשהשכינה מדברת מתוך גרונו אינו זקוק להכנת כלי הדיבור, ולפי"ז כל אמירת השירה אין לישראל חלק כלל בהאמירה שלא המה היו המדברים רק שכינה מדברת מתוך גרונם, ואפי' הכלי דיבורם לא הי' נצרך, ואיך מתיחסת השירה לבני ישראל, אך יש לומר ששכינה לא דברה מתוך גרונם אלא אחר שהכינו את לבם לומר שירה ועלה בלבם שיאמרו שירה, רק אז הי' ששכינה היתה מדברת מתוך גרונם, ובאם לא עלה בלבם לא הי' כאן שירה כלל, ע"כ הם הם הגורמים להשירה שתאמר, וע"כ מתיחסת השירה אליהם, וזה הוא שכוון הכתוב להשמיענו שעלה בלבם שישיר, להשמיענו שכל מה שהשירה מתיתסת לישראל הוא רק עבור מה שעלה בלבם, אבל בגוף מאמר השירה אין להם חלק בו, שלא מהם היתה, כמאמר הכתוב ויתן בפי שיר חדש שדרשו במדרש על שירת הים:
12
י״גבמדרש אז ישיר משה הה"ד נכון כסאך מאז מעולם אתה א"ר ברכי' בשם ר' אבוהו אעפ"י שמעולם אתה לא נתישב כסאך ולא נודעת בעולמך עד שאמרו בניך שירה לכך נאמר נכון כסאך מאז משל למלך וכו', כך אמרו ישראל באמת עד שלא בראת עולמך היית אתה משבראת אותו אתה הוא אלא כביכול עומד שנאמר עמד וימודד ארץ, אבל משעמדת בים ואמרנו שירה לפניך באז נתישבה מלכותך וכסאך נכון הוי נכון כסאך מאז באז ישיר עכ"ל, ואינו מובן מהו הענין עמידה וישיבה וההפרש שביניהם, ושזה נראה ע"י השירה, ונראה דהנה עוד שם במדדש פי' פתחה בחכמה וגו', מיום שברא הקב"ה את העולם ועד שעמדו ישראל על הים לא מצינו אדם שאמר שירה להקב"ה וכו' כיון שבאו ישראל לים ונקרע להם מיד אמרו שירה הוי פי' פתחה בחכמה, וכבר פרשני בשני כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בשינוי מועטת, באשר כל הנסים נעשו לתועלת בעל הנס אברהם מכבשן האש וכדומה, אבל ישראל היו יכולין להמת נצולין בלתי קריעת הים, וכל עצמו ששבו לפני פי החירות הי' למשוך את פרעה לים, וכל עצמו של דבר הי' למען יתגדל ויתקדש שמו הגדול בעולמו, וזה השכילו ישראל תכלית הכוונה, ושזיכה אותם שעל ידם יתקדש שמו הגדול בעולם, וזה פי' פתחה בחכמה ואמרו שירה שהוא קדושת ה' ופרסומי ניסא:
13
י״דוהנה ההפרש שבין עמידה לישיבה כי עמידה היא באקראי וישיבה היא בקביעות, וכענין שאמרו לגבי ברכה ברכות (מ"ב:) הסיבו אחד מברך לכולם ובגמרא דלאו דוקא הסיבו אלא כיון דאמרו ניזיל וניכול לחמא בדוך פלן כהסיבו דמי, ומ"מ בעינן יושבים אבל עומדים לא כמ"ש הרבינו יונה כי עמידה עדיין היא ארעי אלא ע"י ישיבה נעשה קבע, ולפי הנחה זו יש לומר דכל הנסים שנעשו להקודמים שבאשר לא הי' התועלת אלא לשעתו והוא באקראי בעלמא, שבאשר היו בעת צרה נעשה להם נסים, ואם לא היו בעת צרה לא הי' נעשה להם נסים, א"כ הנסים הם רק באקראי, וזה נקרא עמידה, אבל נסים שבי"ס שהיתה הכוונה לקידוש ש"ש, ואיננו תלוי במעשה זו אדרבה מעשה זו היתה בשביל לעשות נסים כנ"ל, זו נקראת ישיבה, ומאז נתקדש שמו הגדול בעולם ונתפרסם הנס בכל העולם שהרי אפי' כל מימות שבעולם נבקעו, וישראל פרסמו בשירות שהש"י הוא העושה נסים א"כ כביכול נתישב ודו"ק:
14
ט״וועוד יש לפרש בלשון אחר עפ"י דברי הש"ס פסחים (קי"ח.) דכ"ו דורות זן הקב"ה את עולמו בחסדו, ולא לפי מעשה התחתונים, ואף שבצדקת הצדיקים נעשה להס נסים, מ"מ זה הי' רק באקראי, ועיקר הנהגת העולם הי' לא לפי מעשה התחתונים אלא בחסדו יתברך, והנה לשון חסד הוא בלי תשלום גמול, והיינו שבאשר לא הי' כבוד ה' מפורסם כ"כ בעולם אלא באקראי, לא נחשב שקיבל כביכול גמול על מה שהשפיע להם טובה, אבל אחר כ"ו דורות שנתפרסם כבוד ה' בעולם, נחשב שקיבל כביכול גמול מהעולם ששמו הגדול מתגדל ומתקדש, שזה היתה תכלית כוונת הבריאה כמ"ש הרמב"ן, והנה הנהגה שהיתה בחסדו יתברך שהיתה רק לשעתה ולא בקביעות, ואפי' הנסים שהיו אז נקראו ארעי כנ"ל נקרא כביכול עומד אבל משעמדו ישראל על הים ופרסמו כבוד קדושת שמו, התחילה הנהגה אחרת זהו הנהגה מדה במדה לפי מעשה התחתונים, ובאמת שהנהגה זו היא נסים גמורים אלא שהם נסים נסתרים כמ"ש הרמב"ן שאין בטבע ששמר מצוה ינתן לו מטר בעתו וכדומה, ולהיפוך שהאוכל חלב יכרת אלא זהו נסים נסתרים, וא"כ נחשבת כל הנהגה על צד הנסיי לא באקראי אלא בקביעות וזה נקרא כביכול יושב:
15
ט״זאשירה לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים, נראה לפרש דהנה כביכול אין הקב"ה מיחד שמו על הרעה אלא כעין שכתוב והסתרתי פני מהם והי' לאכול, אבל אין דבר רע יורד מן השמים, ולא לבד בישראל אלא אף באומה"ע מצינו כן כמו שפירש"י בפסוק נטית ימינך תבלעמו ארץ כשהקב"ה נוטה ידו הרשעים כלים ונופלים, לפי שהכל נתון בידו ונופלים בהטייתו, וכן הוא אומר וה' יטה ידו וכשל עוזר ונפל עזור, משל לכלי זכוכית הנתונים בידי אדם מטה ידו מעט והם נופלין ומשתברין וכן הוא בדין שהרי בזוה"ק ח"ג (קצ"ד:) דפנחס י"ל לצלי' קום וקטלי' [לבלעם] ולא בשמא דלא אתחזי האי לאדכרא עלי' קדושה עלאה בגין דלא תיפוק נשמתי' ותתכליל במילין דדרגין קדישין ותתקיים בי' מה דאמר תמות נפשי מות ישרים וגו' עד דנטיל חרבא דהוה חקוק עלי' חויא מהאי סטרא וחויא מהאי סטרא וכו', וע"כ בכל פרענות הבאה על הרשעים היא רק מהסתרת פניו יתברך, וממילא שליט עלייהו רעות רבות וצרות, ובישראל דלא שייך האי טעמא הטעם פשוט שאין רע יורד מהשמים, או בפשיטות כענין שכתוב ותקצר נפשי בעמל ישראל, ובכל צרתם לו צר, ע"כ כביכול עושה את עצמו כאלו אינו רואה, כי הקב"ה כל יכול, וכן הי' בעת החורבן שקב"ה אסתלק לעילא לעילא, וכנסת ישראל נשאר למטה בדד באשר העונות נאחזו בכנסת ישראל ולא הי' ביכולת להמשך לעילא לעילא עם קב"ה, וזה שם ירמיהו ירום יהו, ונשארה ה' האחרונה הרומזת לכנסת ישראל למטה, אך בקריעת יש סוף אף שסוס ורוכבו רמה בים וזה הי' מפאת כי גאה גאה שקב"ה אסתלק לעילא לעילא, ומ"מ הי' לי לישועה, וזה סדר הכתוב אשירה לה כי גאה גאה היינו דאסתלק לעילא לעילא ובשביל זה סוס ורוכבו רמה בים, עזי וזמרת י' ועכ"ז הי' לי לישועה והיינו מפני שזכו כנסת ישראל להתעלות ג"כ עם קב"ה עד רום המעלות היפוך ממה שהי' בעת החורבן שישראל נשארו למטה ומצא אותם רעות רבות וצרוח, אבל בקי"ס נתעלו ישראל עד רום המעלות, א"כ זה שקב"ה אסתלק לעילא לעילא זה עצמו הי' לו לישועה, שהתעלו גם ישראל כנ"ל וכ"ז זכו ישראל מפאת האמונה, שכל זכות שיש לאדם הוא בשיעור עד מקום שידו מגעת, אבל אמונה שהיא למעלה מהשגת שום שכל ורעיון מעלת את האדם עלי' אחר עלי' עד אין קץ, ובשביל שהאמינו וירדו לתוך הים עד חוטמם זכו לעלי' רמה ונשאה כזו שהוא למעלה מכל גבול וגדר, ע"כ ראתה שפחה על הים וכו':
16
י״זעד אנה מאנתם לשמור מצותי ותורתי, וברש"י שענשו הכתוב למשה ולא הוציאו מהכלל מפני שלא הגיד תיכף לישראל פרשת שבת שנצטוה לומר להם והי' ביום הששי והכינו וגו' עד ששאלו על מה שלקטו בששי לחם משנה, ויש להבין מה חטא הי' בזה למשה כי מה צורך הי' לישראל לידע זה מראש, והי' די בשעת מעשה, ועוד יש להבין מדוע בפשיטות לא אמר להם משה תיכף:
17
י״חונראה דהנה אמרו ז"ל מן בזכות משה, והענין דהנה האדם נברא להיות ניזון מפרי הארץ שבזה הוא נתעלה חלקי הזן מן הדומם לצומח, ומן צומח לחי ומן חי למדבר, וכאשר האדם עובד בכח זה להשי"ת הוא מעלה את הכל להש"י, וכנגד ארבע אלה דלח"מ הם ד' יסודות וד' עולמות אלה מול אלה עד רום המעלות, ומתקשרים הכל בסיבה הראשונה, והנה כל עלי' היא בירור את חלק הטוב והשאר נעשה פסולת ונדחה, ולעומת שהאדם הוא המברר נעשה ג"כ מתברר שנדחה ממנו הפסולת ונשאר כולו טוב:
18
י״טוהנה המן לא הי' בו פסולת ונקרא לחם אבירים, ובש"ס יומא שנבלע ברמ"ח אברים, וע"כ הוא מאכל מלאכים שאינם צריכין להתברר שהרי אין בהם פסולת, אבל לבני אדם הגשמיים שצריכין להתברר אין זה מאכל, אך משה רבינו ע"ה שהיא הי' ברי' בלי פסולת כלל, ולא הי' צריך בירור, ובספר המגיד לב"י שכבר אשתלים בשמטיא קדמאי, וידועין דברי האר"י ז"ל בפסוק ויתעבר ה' בי למענכם, כי בשביל עצמו לא הי' לו צורך לבוא לזה העולם, וכתיב ותרא אותו כי טוב הוא, היינו שהי' טוב לבד בלי תערובת רע, ע"כ גם עבורו הי' המן מאכל כמו למלאכי השרת:
19
כ׳והנה באשר היו כל ישראל בטלין למשה ונחשבין כגופו, שמטעם זה כתב מהר"ל שמשה הי' צריך זיווג ממדין ולא מבני ישראל מפני שהכל נחשבים לו כגופו ואין זיווג אלא עם זולתו, ואפילו קרובין אסורין, ע"כ באמצעות משה שהם היו נחשבים כאבריו, הי' מאכל גם עבור כלל ישראל, וזהו הפירוש מן בזכות משה, היינו שבזכותו היו יכולין להיות ניזונין מהמן, ואלמלא משה לא היו זה מאכל עבורם כלל:
20
כ״אוע"כ כאשר אך נעשו נפרדים ממשה כדכתיב ותקצר נפש העם בדרך וידבר העם באלקים ובמשה, אמרו תיכף ונפשנו קצה בלחם הקלוקל, שהי' קל על לבם ששוב לא הי' זה מאכל עבורם, וברש"י שם אמרו עתיד המן הזה שיתפח במעינו כלום יש ילוד אשה שמכניס ואינו מוציא, ויש להבין הלוא זה ארבעים שנה שאכלו אותו וראו שלא נתפח, אך הוא הדבר שהרגישו בעצמם שנעשו נפרדים ממשה ואין זה מאכל כלל עבורם, וממילא עתיד שיתפח, ואינו דומה לכל ארבעים שנה, וכן יש לפרש גם ענין בשר תאוה, שאחר שהיו כמתאוננים ופירש הרמב"ן שהיו כואבים ומצטערים על ענינם, היפוך מה שהי' להם ללכת אחרי הש"י בשמחה, ובודאי היו נעשים נפרדים ממכה, ע"כ שוב אמרו ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו, וזה הוא הענין שתפלו על המן שהוא לבן, ואינו מובן דמשמע שמצאו בו חסרון שהוא לבן ומה חסרון הוא זה, אבל להנ"ל יובן כי לבן הוא למעלה מכל הגוונין ומורה למעלה מעירוב הפסולת, וע"כ כ"ג משמש בפנים בבגדי לבן, שיוה"כ באין כל ישראל לשורשם למעלה מכל תערובת פסולת:
21
כ״בוהנה יש לומר שדביקת ישראל במשה היתה באמצעית שבת, שלגודל מעלת משה לא היו ישראל יכולין להיות דבקים בו, אך באמצעות שבת שנקראה מתנת חלקו של משה, והוא בירר אותו לישראל בעודו בבית פרעה, זה הי' אמצעי בין ישראל למשה, ובשבת יש בו נמי ענין מן, שמאכל שבת אינו מגשם, והיינו אף שיש בו פסולת בגשמיות אין פסולת ברוחניות, שממנו בא מה שמאכל מגשם, וע"כ ענין מן הוא נקשר עם שבת, ישבת לא יהי' בו, ובשבת לחם משנה זכר למן, וכשנאמר למשה פרשת המן נאמר לו היכף והי' ביום הששי והכינו וגו', והי' בזה רמז למשה שישראל יהי' להם המן למאכל מחמת שהם דבקים בו, ובאמצעות השבת יהיו נזונין ממנו, אך משה רבינו ע"ה בענותנותו היתירה לא מצא בעצמו מעלה שיהי' הכל בזכותו, שהרי הי' חושב את הפחות שבישראל גדול ממנו במעלה, כמ"ש הרמב"ן בפסוק שלח נא ביד תשלח ע"כ לא הבין הרמז שהכל הוא בזכוהו ושישראל דבקים בו באמצעות השבת, וע"כ לא מיהר לומר להם פרשת שבת תיכף, ומזה נסתעף שלא היו כ"כ דבקים בו ולא שמעו אל משה ויותירו אנשים ממנו עד בוקר, ויצאו מן העם ללקוט, וע"כ נחשב למשה נמי לחטא מה שלא הודיעם תיכף פרשת השבת, שהרי קדושת שבת מופיעה בכל ששת ימי המעשה, וזהו המצוה לזכור תמיד את יום השבת, ואם הי' מודיעם תיכף פרשת שבת והיו מקבלין אותו עליהם, היו נעשים דבוקים בו כנ"ל ולא היו באין למה שבאו:
22