שם משמואל, בשלח ג׳Shem MiShmuel, Beshalach 3
א׳חמשה עשר בשבט.
1
ב׳יש להבין בפלוגתת ב"ש וב"ה דלב"ש באחד בשבט ר"ה לאילנות ולב"ה בט"ו בו, דהנה שיתא אלפי שני הוה עלמא, שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח, הרי דשליש זמן עבר עד שנעשה העולם על מלואו שיהי' ראוי לתורה, וכן בנפש האדם זמן הגידול עד שיעמוד על מלואו הוא עד עשרים שנה, וב"ד של מעלה אין מענישין את האדם עד עשרים שנה מהאי טעמא, והוא שליש חיי האדם עפ"י מה דכתיב תבוא בכלח עלי קבר בכלח בגמטריא ששים, ואף דכתיב ימי שנותינו בהם שבעים שנה, יש לומר דכל שביעי הוא נקודה הפנימית ומקבלת מכל ששה צדדים, כן עשר שנים מששם עד שבעים מקבל מן ששים הקודמים ואין בו עפ"י רוב חידוש מעשים מצד עצמו אלא עפ"י מה שהתנהג כל הששים שנה, ורק באותו ענין והנהגה שהתנהג כל הששים באותו ענין הוא מוסיף התלמיד חכם והולך למעלה למעלה, ועפ"י מה שאמר כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בשם זקיני זצללה"ה מקאצק אהא דאמרו ז"ל הזקין נעשה כקוף, היינו דענין הקוף שהוא מתדמה במעשיו, וכמו שאדם עושה עושה כן גם הוא, כן הוא באדם כשהזקין עושה כעין מה שעשה בהיותו קודם שהזקין, ולפי דרכנו יובנו הדברים בעשר שנים מן ששים עד שבעים, וכמו שמדה השביעית מקבלת מן הששה שעלי', ויובן עפ"י מה שפי' הזוה"ק בפסוק ואם בגבורות שמונים שנה ורהבם עמל ואון, עיי"ש, כלל הדברים ששליש שניו עוברים עד שעומד על מלואו, וכן הוא בשנה, שי"ב חדשים הם ומתשרי עד שבט הוא שליש השנה, ובהם יוצאין רוב גשמי השנה ועולה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטין מעתה, ובודאי כמו בגשמיות כן הוא ברוחניות שחיים חדשים שאדם משיג בתשרי נתאחד באדם לאט לאט עד שבע שאז עומד על מלואו, ואז הגיעה העת להתחזק ביתר כח ועוצם בעבודת השי"ת בחיות חדש לשאת הרי לטובה ומאי פירות מצות, ועולם שנה נפש הם בבחי' אחת, ולפי"ז יובן טעם מחלוקותם דב"ש סבירא להו בפשיטות דמאחד בתשרי עד אחד בשבע הוא ד' חדשים שליש השנה וב"ה סבירא להו דמתחילה השנה להתחשב מיום ט"ו בתשרי שאמרו ז"ל נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה, ובחג נידונין על המים, וכן הוא ברוחניות עפ"י דברי המד"ר פ' אמור תכתב זאת לדור אחרון ועם נברא וגו' בהקב"ה בורא אותם ברי' חדשה ומה עלינו לעשות ליקח לולב ואתרוג לקלס להקב"ה, שנראה ג"כ שמה שביוהכ"פ נתקבלו בתשובה ונעשו עם נברא יוצא לפועל בסוכות, וע"כ אז דווקא ניקח לולב ואתרוג ולא תיכף במוצאי יוהכ"פ, ע"כ מסתיים שליש השנה בט"ו בשבט:
2
ג׳ובעיקר הדין שנחלקו עולם שנה נפש לשליש, כי שלשה עולמות הן עולם התחתון עולם האמצעי עולם העליון, וכנגדן באדם שלשה חלקים, חלק התחתון נגד מדור התחתון שבתיבת נח שהי' לזבל, חלק האמצעי כבד וטחול עד הלב, ושליש העליון מהלב ולמעלה כמ"ש במד"ר שמות בלבת אש משני חלקיו של סנה ולמעלה כשם שהלב ניתן משני חלקיו של אדם ולמעלה, וכן בעולם ששליש העליון הוא שני אלפים ימות המשיח שהוא הנבחר לישב שלוה, ובש"ס שבת והגיעו השנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ אלו ימות המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה, ועיקר עבודה היא בשני אלפים תורה לברר בין כשר לפסול טהור לטמא היתר לאיסור, וכנגדן בשנה עיקר זמן העבודה הוא בד' חדשים האמצעים, מט"ו שבע עד ט"ו סיון שבו פורים פסח ימי הספירה שבועות, וב"ש דס"ל באחד בשבט י"ל דלא חשבו לשבועות משום שאינו תלוי בזמן החודש רק שתלוי בפסח, ובזמנים הללו הוא זמן בירור האדם לברר הטוב מהרע, ואם הבירור הוא בטוב שוב מאירים ד' חדשים האחרונים, אך מחמת שגברו העונות נהפך לאבל מחולנו ונחרב בהם הבית, ועתיד הקב"ה לעשותן לנו ימים טובים רמים ונשאים עוד נעלים מפסח וכו' ולא יאמר עוד וגו' אלא שעבוד מצכיות יהי' עיקר ויציאת מצרים טפלה לה, ובודאי כן יהיו המועדים מגאולה העתידה יותר עיקר ממועדים שהם זכר ליציאת מצרים, וכבר דברנו מזה במק"א אכי"ר ב"ב, וכן הוא בנפש עיקר עבודת האדם היא לדחות ממנו כחות נפש המתאוה שמשכנה בבשר, בזוה"ק זכאה היא לבא דלא קריב אלי' עציבא דטחול וכעס דמרה, ואברים אלו הם בשליש האמצעי, אבל הלב והמוח הם טובים בעצם:
3
ד׳במד"ר והיכן ירד [המן] באלוש ולמה באלוש בזכות שאמר אברהם לושי ועשי עוגות, ביאור הדברים דיש להתבונן דהנה בש"ס ב"ק אמרו ז"ל שעזרא תיקן שתהא אשה משכמת ואופה כדי שיהא פת מצוי לעניים, וכאן נראה שלא הי' פת מוכן אלא אחר ביאת האורחים צוה ללוש את הפת, ולמה לא עשה אברהם כמו תקנת עזרא, ונראה לפרש עפ"י דברי הזוה"ק רבי ייסא סבא לא אתקין סעודתא בכל יומא עד דבעי בעותי' קאי קב"ה אמר לא נתקין שעודתא עד דתתיהב מבי מלכא, ואף דכבר הי' לו המאכל בביתו נמצא דכבר אתייהב מבי מלכא אלא שהי' צריך תיקון לבד, מ"מ לא על הלחם לבדו יחי' האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחי' האדם ופירש האר"י ז"ל שאין החיות מהלחם לבדו כי אם מחמת מוצא פי ה' שנמצא בהלחם, וע"כ תיקון המאכל שיהי' ראוי לאכילה הוא הכנה לחול עליו חלקי הרוחניות שהם מוצא פי ה', ולזה המתין עד דתתיהב מבי מלכא, וכענין הזה יש לומר באאע"ה שמצות הכנסת אורחים שגדולה מקבלת פני השכינה, זה המשיך לתוכו של המאכל, ונמצא שהי' בהמאכל רב חלקי הרוחניות, וע"כ תמצא שבאמצעית המאכל המשיך את כל באי עולם לתחת כנפי השי"ת, כמו שאמרו ז"ל לאחר שאכלו ושתו אמר להם ברכו למי שאכלתם משלו, כי הרוחניות שהכניס בהם באמצעית המאכל המשיך את לבם להשי"ת, וע"כ המתין בתיקון המאכל עד שקיים מצות הכנסת אורחים שהכניסם בביתו, ובזה יובן איך הי' המאכל גשמי זה למאכל מלאכים, כמ"ש ויאכלו ובב"ר שבאמת אכלו, וי"א שנראו כמו שאכלו, ושניהם אמת שבאשר הי' בו רב רוחניות הי' נמי מאכל למלאכים והיו ניזונים מהרוחניות, כמו שאמרו ז"ל לחם אבירים אכל איש לחם שמלאכי השרת אוכלים, שמלאכי השרת ניזונין מרוחניות המן, ובסעודתו של אאע"ה הי' כ"כ רוחניות עד שגבר הרוחניות על הגשמית שבו עד ששב מאכל גם למלאכים, וחלק הגשמי שבו נשרף במו פיהם אלא שנראה שאכלו, וע"כ בזכות זה של אאע"ה שהמשיך כ"כ רוחניות לסעודתו עד שגבר כח הרוחני עד שנעשה רוחני ראוי למלאכים, לעומתו נתן הקב"ה מן לישראל שהוא כולו רוחני אלא שנתגשם שיהי' ראוי למאכל בו"ד הגשמי, כלל הדברים שא"א ע"ה הפך הגשמי לרוחני בזכותו הפך השי"ת הרוחני להגשמי:
4
ה׳ובזה יש לפרש דברי המדרש כשעלה משה למרום בקשו מלאכי השרת לפגוע במשה מה עשה הקב"ה צר קלסתר פניו של משה דומה לאברהם אבינו אמר להם אי אתם בושין מזה שאכלתם אצלו, כי ידוע שנקל יוחר להשפיע דבר רוחני למטה אף שנצרך להתגשם מלעשות מדבר גשמי רוחני, וא"כ שעשה עבורכם גשמי רוחני אין תימא שיקבל התורה הרוחנית למטה אף שיצטרך ללבוש גשמי ודו"ק:
5
ו׳והנה בשבת עושין לחם משנה זכר למן, כי במאכלי שבת יש בהם בצד מה מענין המן שהוא רוחני אלא שנתגשם, וע"כ איתא בכתבי האר"י שמאכל שבת אינו מגשם, ובאכילת אדם ביום ש"ק בקדושה ובטהרה כראוי ליושב על פתורא דמלכא שב גם חלק הגשמי שבו לרוחניות ונעשה כעין סעודתו של אאע"ה שגבר הרוחניי על הגשמי ונעשה כולו רוחני, לעומתו מיני' שיתא יומין מתברכין שהשי"ת נותן בכל ששת ימי המעשה כח רוחני בהמאכל כעין המן מאכל רוחני שנתגשם וראוי למאכל בו"ד הגשמי, ובזה מיושב קושיית הזוה"ק כיון דלא הוה בי' מנא מה ברכתא אשתכח בי', ולהנ"צ ניחא דמה שלא הי' המן יורד בשבת הוא משום שבשבת שבה הבריאה למקורו וגם מהגשמית צריך לעשות רוחניות היפוך המן שנעשה מרוחניות גשמית, אבל הברכה ששורה בשבת שמיני' שיתא יומין מתברכין הוא כעין סעודתו של אאע"ה שמכחו זכו ישראל להמן, כן מכח אכילת שבת בקדושה זוכין ישראל לרוחניות בהמאכל כל ששת ימי המעשה:
6