שם משמואל, בשלח ב׳Shem MiShmuel, Beshalach 2

א׳שנת תרע"ב

ב׳ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא וגו', ויש להבין דמשמע מזה נתינת טעם, ותיפוק לי' שהיו צריכין ללכת אל הר סיני לקבל התורה, דכל היציאה ממצרים היתה בזכות התורה, כדכתיב בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את וגו' על ההר הזה, ודרך ארץ פלשתים הוא ללכת לארץ ישראל, אבל ממצרים לסיני הוא לדרומית מזרחית של מצרים ואינו על דרך ארץ פלשתים שהוא מזרחית צפונית של מצרים כידוע סדרן של ארצות אלו, ועכ"פ אין ממצרים לסיני דרך על ארץ פלשתים:

ג׳ונראה דהנה ברש"י שמות ששאל משה באיזה זכות זכו ישראל לעשות להם נס להוציאם ממצרים, השיבו הקב"ה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את אלקים על ההר הזה, הפי' הוא שמשה ידע מראש שכל מקטרגי עולם יחגרו שארית כחם לקטרג על ישראל, וכמ"ש כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל ותרגם אונקלוס ארי לא נחשיא צבן דיטיב לדבית יעקב ואף לא קסמיא רען ברבות בני ישראל, ובודאי יקטרגו בכל מה דאפשר הללו עובדי ע"ז וכו', וגם ארבע מאות שנה אמרת להשתעבד ועדיין לא שלמו, ובאשר ה' אוהב משפט בלתי אפשר לדחותם בקש, ע"כ רצה לידע מקודם אם יש לישראל זכות להתקומם נגד כל המקטריגים, ואם לא יותר טוב שלא להתחיל בדבר שאי אפשר להשלימו, וע"ז השיבו השי"ת בהוציאך וגו' תעבדון את האלקים על ההר הזה, ויובן עפ"י דברי הכתוב היו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה, ובש"ס שבת דהקפידה תורה על טומאת קרי במתן תורה, ופירש"י משום דצריך להיות באימה וביראה ברחת ובזיעה, וזו מחמח קלות ראש היא באה, והנה הא דצריך להיות באימה וכו' משום דהתורה היא מעולם העליון ואורייתא וקב"ה כולא חד, ואין לבו"ד שום שייכות אל התורה, אלא כ"כ שאדם עומד מרחוק באימה וביראה, וכענין שאמר הכתוב מרחוק ה' נראה לי, וכענין שאמר משה אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה, שפירשו המפרשים אתרחק מכאן ואז אוכל לראות, וע"כ בע"ק שמחמת קלות ראש היא באה היפוך היראה היתה מעכבת לנתינת התורה, והנה בש"ס פחסים (קי"ח.) אמ"ר יהושע בן לוי הני עשרים וששה הודו כנגד מי כנגד כ"ו דורות שברא הקב"ה בעולמו ולא נתן להם תורה וזן אותם בחסדו, ונראה טעם מספר כ"ו דורות כגמטריא אותיות שם הוי' ב"ה כמהוה כל הנמצאים מאפס המוחלט שהי' רק בחסד גמור כדכתיב עולם חסד יבנה, וע"כ הוא מקיים וזן אותם נמי בחסדו, וע"כ אמרו ז"ל תנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית אם מקבלים ישראל את התורה מוטב ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובהו, הה"ד ארץ יראה ושקטה בתחילה יראה ולבסוף שקטה, ומשמע דאם לא קבלו ישראל אז התורה הי' העולם חוזר לתהו ובהו תיכף, ויש להבין כי אף אם לא היו מקבלין דור זה שמא יבוא דור אחר ויקבל התורה, ולמה לא ימתין אלא יחזיר תיכף העולם לתהו ובהו, אך הוא הדבר שדברנו שבאשר שמה שזן הקב"ה את העולם בחסדו הי' רק מחמת גמטריא שם הוי' יתב"ש, ויותר ממספר זה לא יתכן ע"כ באם לא קבלו דור הזה התורה הי' נפסק לגמרי החיות של כל העולם, והנה אומות העולם אינם ראויים לתורה והראי' שלא רצו לקבלה, וכמו שביאר המהר"ל, וא"כ הי' כל העולם תלוי ועומד רק על ישראל שהם יקבלו התורה ואם לא יחזור כל העולם כולו לתהו ובהו, ובאשר שנתינת התורה בלתי אפשר כי אם באימה וביראה ברתת ובזיעה וטומאת קרי מעכבת בה, מובן ממילא אשר שעבוד מצרים ערות הארץ אשר בשר חמורים בשרם הי' מעכב למתן תורה, כי כמו שהי' השעבוד בגשמיות כן הי' ברוחניות, ומחשבת עריות היו תמיד רודפים אחריהם, וישראל היו צריכין ללחום בכל עוז שלא להמשך אחר טומאה זו, ואף כי גברו חיל מ"מ הואל והי' זה במחשבתם תמיד הי' מעכב למ"ת, וכמו שפי' זקיני זצללה"ה מקאצק דברי הת"א לא תקרבון לצד אתתא כי באם מזמינים אותו כאן איננו כאן, וע"כ אפי' הי' פרעה נותן להם רשות ללכת לקבל התורה ולחזור לא הי' אפשר לקבל את התורה, כי באם הי' נשאר עליהם רשות פרעה היו המחשבות זרות רודפים אחריכם כנ"ל, ולא הי' אפשר להיות באימה וביראה ברתת ובזיעה, וע"כ איתא בילקוט פ' בא שאמר משה לפרעה מבקש אתה לכלות את המכה הזו ממך אמור הרי אתם ברשותכם הרי אתם עבדיו של הקב"ה התחיל פרעה צווח לשעבר הייתם עבדי אבל עכשיו הרי אתם בני חורין הרי אתם ברשותכם, ואף שלא בקש ממנו רק דרך שלכת ימים ופרעה חשב שיחזרו אחר ג' ימים, ולמה יבקש שיהיו בני חורין לגמרי, אך זה הטעם ידע גם פרעה כי בעוד רשותו עליהם עוד טומאתו דוחפת עליהם, וחשב שמטעם זה נתבקש ממנו שיאמר הרי אתם ברשותכם ומ"מ אח"כ ישובו למצרים, ולפי הדברים האלה יובן מה שהשיב לו השי"ת בהוציאך את העם ממצרים תעבדון וגו' תשובה על שאלתו מה זכו ישראל כנ"ל, שהי' מתיירא מן המקטריגים הללו עובדי ע"ז וכו', וגם לא שלמו הארבע מאות שנה, דמעתה נסתם פי כל מקטרג, וע"כ ישומו יד לפה, דאם לפי קטרוגם שישראל אינם ראויין להגאל וא"א ליתן התורה, ושאר האומות בודאי אינם ראויין, מוכרח העולם לחזור לתהו ובהו והמקטריגים בכללם, וא"כ הקטרוג על ראשם יחול, וא"כ אפי' אין לישראל שום זכות, ואף גם ואת שלא שלמו הארבע מאות שנה מוכרחים להגאל למען לא תשלוט עליהם קליפת ערות מצרים ויהיו יכולים לקבל את התורה לצורך מציאת כל העולם, והמקטריגים בעל כרחם ישומו יד לפה:

ד׳קיצור הדברים שהגיעה העת שאם לא תנתן התורה יחזיר את כל העולם לתהו ובהו, והתורה בלתי אפשר להנתן רק באימה וביראה ברתת ובזיעה, וזה א"א רק לשומרי ברית במעשה ובמחשבה, ואף במותר לו, ושיהיו מובדלים לגמרי מענין זה, וקליפת מצרים אשר בשר חמורים בשרם כל מחשבתם היא טנופת של עריות, ורשות פרעה שהיתה על ישראל היתה בגשמיות וגם ברוחניות, והיינו שהכניס בלבם מחשבות רעות למשכם לענינים אלו, וע"כ אי אפשר הי' לקבל התורה בעוד רשות פרעה ומצרים עליהם, א"כ לולא שיצאו מתחת ידם הי' העולם חוזר לתהו ובהו, וא"כ כל המקטריגים ע"כ ישומו יד לפה דאל"כ על עצמם הם מקטרגים:

ה׳[ולפי מה שאמרנו יש להבין ענין דטבילת עזרא והא דבטלוהו לטבילותא, דהנה אמרו ז"ל כל מי שיושב ושונה הקב"ה יושב ושונה כנגדו, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד דמטעם זה אנו מברכין נותן התורה, דהשפעת התורה היא תמיד, וע"כ היא בלשון הוה ולא נתן שהוא לשון עבר, וע"כ הדין נותן מה להלן באימה וביראה ברתת ובזיעה וכו', אך כשראו ז"ל שהדורות מתמעטין, ומצד עצמם בלתי כח התורה א"א להתקומם נגד מחשבת חוץ, אם יהי' אסור ללמוד עד שיטבול וממילא כן הכוונה שיהיו מחשבותיו טהורים ונקיים, מי הוא שיהי' ביכלתו לזכות בתורה, ע"כ בטלו לטבילותי', אלא האדם שיודע בעצמו שאיננו יכול לטהר מחשבותיו לתורה, אל ימתין, אלא אדרבה בראשונה ישקע כל רעיוניו בדברי תורה וכולי האי ואולי דברי תורה שכתוב בהן הלא דברי כאש ישרפו כל מחשבות הרעות, וכמ"ש הרמב"ם שאין מחשבת עריות מתגברין אלא בלב הפנוי מן החכמה]:

ו׳והנה קליפת פלשתים היתה שחוק וליצנות, כמו שדייק הרבי ר"ב זצללה"ה מקרא קראו לשמשון וישחק לפנינו, וכן הוא מפירש בב"ר ובמושב לצים זה פלשתים, וע"כ גלות יצחק אבינו ע"ה היתה בפלשתים, שיצחק מדתו יראת שמים ששחוק ולצנות הוא היפוך לגמרי מיראה ופחד, שהרי מהאי טעמא בע"ק אסור בדברי תורה משום דמחמת קלות ראש היא באה ואינו באימה וביראה, דהם הפכים זה מזה, וכל גלות היא בדבר שהוא היפוך לו, ונראה עוד דקליפת פלשתים היא אמצעית בין קליפת מצרים שהיא ערוה כנ"ל ובין כנען שהוא ביותר בע"ז, כדאיתא בספרים, וקליפת פלשתים כלולה משתיהן, וע"כ נמצא בהן שחוק וקלות ראש המרגילין לערוה. ובשחוק ובלצנות יש בו נמי קליפת ע"ז לצאת מרשות ועול מלכות שמים, וע"כ יצחק שתיקן חטא ע"ז ומדתו היתה יראת שמים היתה גלותו בארץ פלשתים, שהם הפכים אליו לגמרי, ועם זה יובן שקליפת פלשתים היא בטומאה לעומת תורה בקדושה, כפירש"י יומא (ע"ב:) שהתורה אינה אלא שער לכנוס בה ליראת שמים, והם להיפוך שחוק וקלות ראש מרגילין צערוה ופריקת עול מלכות שמים, וע"כ כמו תורה שהיא למעלה מן הכל וכוללת הכל, ומחברת הכל בקדושה, לעומתה קליפת פלשתים בטומאה, והם אמצעים ומחברים קליפת מצרים שהיא חומרית ביותר, עם קליפת כנען שהיא ע"ז שהיא בשכל ואולי באמצעות קליפת פלשתים המחברת כנ"ל, היו המצרים שטופין נמי בע"ז וכנענים בעריות, וגם שם פלשתים מלשון פילוש לעומת תורה שבקדושה בריח התיכון מבריח מן הקצה אל הקצה, וגם ארצם היא בין מצרים ובין ארץ כנען, ורק חמשת סרני פלשתים לכנעני תחשב ונראה מזה שהיו עוד סרנים שאינם בכלל כנען, ועיקר שורש יחוסם הי' ממצרים כמ"ש ומצרים ילד וגו' אשר יצאו משם פלשתים, פירש"י שהיו מחליפין וכו' ויצאו פלשתים מביניהם, ומחיבור הנמאס יצא מחבר הנמאס:

ז׳והנה קליפת פלשתים שהיא היפוך התורה הי' בדין שקודם מ"ת יכניעו את קליפת פלשתים, וכמו שקודם בנין בהמ"ק הי' תמיד מחיית עמלק באשר בהמ"ק הוא לחבר עליונים ותחתונים, ועמלק הוא הנרגן מפריד אלוף, מפריד בין יוד הא לואו הא כידוע, וע"כ קודם המשכן היתה מחיית עמלק ע"י יהושע, וקודם בנין בית ראשון כתיב כי ששה חדשים ישב שם יואב וכל ישראל עד הכרית כל זכר באדום, ובש"ס בבא בתרא שזה היו עמלקים, וקודם בנין בית שני היתה מחיית עמלק בפורים, וקודם בית השלישי ע"י משיח בן יוסף, כ"כ הי' בדין קודם מ"ת להכניע קליפת פלשתים למען לא יעכב מלהופיע יראת שמים בעולם, והי' בדין אשר עוד קודם ילכו לסיני לקבל התורה ילכו לארץ פלשתים להכניע גאון פלשתים, ואח"כ משם יבואו לקבל את התורה, אף שאין להם דרך לסיני על ארץ פלשתים:

ח׳ומעתה יבואו כל הפסוקים כמין חומר, דהנה במד"ר ויהי בשלח פרעה וכי פרעה שלחם בלעם אמר אל מוציאם ממצרים וכאן כתיב ויהי בשלח פרעה אלא מלמד שהי' פרעה מלוה אותם וכו', ופירש כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דענין לוי' היא צירוף וחיבור המלוה להמתלוה, כמ"ש המהר"ל בספר נתיבות גבי ההולך בדרך ואין עמו לוי', וזו היתה רשעת פרעה שאעפ"י שהי' מוכרח לשלחם עכ"פ התחבר עצמו להם, ובזה הי' רוצה להמשיכם אחריו שיחזרו ואעפי"כ טובתם של רשעים רעה היא אצל הצדיקים, ודפח"ח, ובזה יש לפרש הכתוב ויהי בשלח פרעה את את העם היינו שלוה אותם והי' להם צירוף עמו עוד בצד מה, ע"כ לא נחם דרך ארץ פלשתים להכניע את קליפת פלשתים כנ"ל, כי קרוב הוא היינו שקליפת פלשתים קרובה לקליפת מצרים כנ"ל, והם באשר יש להם צירוף בצד מה לקליפת מצרים ינחם העם בראותם מלחמה היינו מלחמה רוחניות של קליפת פלשתים, ולא יהי' ביכולתם לעמוד בקשרי המלחמה הרוחניות של שחוק וקלות ראש של פלשתים המרגילין לערוה של מצרים וזה ושבו מצרימה, וזה רק מטעם ויהי בשלח פרעה שלוה אותם, דאל"ה אלא שהיו נקיים לגמרי מכל וכל מקליפת מצרים, לא הי' שום פחד מקליפת וכתות הרעות של פלשתים, והי' יותר טוב להכניעם עוד קודם מתן תורה, ואז היו יכולים לבוא ליראת שמים בשלימות, אבל מחמת שליחת פרעה לא הי' אפשר כנ"ל, לזה היתה עצת ה' היא תקום ויסב וגו' דרך המדבר ים סוף, ושם ע"י נס קריעת ים סוף קנו ישראל מדת היראה כדכתיב וייראו העם את ה' וגו', ומלחמת פלשתים נשארה לימי דוד שמדתו יראת שמים, כי הי' מרכבה למלכות שמים, וישראל במדת היראה שקנו על ים סוף הלכו לסיני לקבל התורה, ולא הזיקה להם קליפת פלשתים, ובזה יש לפרש ויקח משה את עצמות יוסף עמו, היינו עיקר מדתו של יוסף זה שמירת הברית שהי' בישראל, גל נעול אלו הזכרים גן נעול אלו הבתולות, בכח זה הוציא את ישראל לים סוף לקנות מדת היראה כנ"ל:

ט׳והנה מעין זה הוא בכל שבת, כמו שאומרים בזמירות אוהבי ה' וכו' ביום השבת ששו ושמחו כמקבלי מתן נחליאל, אך כמו שם א"א הי' להם בלי שמירת הברית ויראת שמים המתאחדים, כמו שאמר יוסף את האלקים אני ירא, ובזוה"ק פ' וארא (כ"ו.) דאי בהאי לא ישרי דחילו על רישי' דבר נש לא דחיל לי' לקב"ה לעלמין, עיי"ש, ע"כ לפי מדת הטהרה שנמצא באיש זוכה לשבת, וכמו שאומרים בזמירות טהורים ירשוה ויקדשוה במאמר כל אשר עשה, וכמו שאמר זקיני זצללה"ה מקאצק שמי שהוא משומר מילדותו יש לו בסעודת בשבת סגולת מלכים, וזהו כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, והבן:

י׳ללכת יומם ולילה, ויש להבין הלא כתיב ואשא אתכם על כנפי ומרעמסס לסוכות ק"ך מיל ובאו שם לשעה קלה, ומה יוסיף להם אם ילכו גם בלילה, הלא הליכתם לא הי' צריך לשהיית זמן, ובאמת שגם בכל מסעות שבמדבר שמפורש בפרשת בהעלותך שהלכו גם בלילה [ורק בסילוק מסעות פליגי במנחות אם יש סילוק מסעות בלילה] יש להבין למה הוצרכו לכך הלא אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר עד קדש ברנע והלכו בג' ימים, וא"כ מה יוסיף להם הליכת הלילה:

י״אונראה דהנה כל היציאה היתה בכח תעבדון את האלקים על ההר הזה, וע"כ בין כוס ג' שהוא נגד לשון של גאולה וגאלתי בין כוס ד' שהוא נגד ולקחתי שהוא מתן תורה לא יפסיק, שאם מפסיק הוא מורה ששני ענינים הם, ואינו כן שקשורים זה בזה, ואם לא זה לא הי' זה, וע"כ כל מ"ט ימים עד מ"ת כיומא אריכתא דמי, והליכת ישראל הי' מדרגא לדרגא עד שהתעלו להיות בעצמם נביאים, ואם לא היתה ההליכה גם בלילה הי' מפסקי לילות מימים, ושוב לא הי' כיומא אריכתא, וכ"כ לדידן שהספירה היא דוגמת ישראל שספרו במדבר למתן תורה צריך להיות בלי הפסק, ואם פסק שוב אינו סופר, וי"א שאם שכח אפי' בלילה לבד הפסיד, והכל מטעם הנ"ל, וע"ד הרמז יש עוד לומר, דיום מיוחס לזמן שהשכל בהיר הוא באדם, ולילה מיוחס לזמן שהשכל איננו מאיר, והנה ישראל יצאו במדת התמימות כדכתיב לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, והיו באמונה חזקה, ואף שהשכל איננו מבין איך יחי' כל הקהל הזה בלי מזון ומחי' מ"מ נמשכו אחר השי"ת וזהו מדת לילה, ומטעם זה אנו אומרים אמת ואמונה ערבית וכבר דברנו מזה, ע"כ הי' הליכתם ביום ובלילה להורות שאחת היא להם אם השכל יהי' מאיר או לא הם נמשכין אחר השי"ת:

י״בומטעם זה יש לומר שכל מסעות שבמדבר שהי' נסיון עצום כמו שכתב הספורנו בפרשת בהעלותך הלכו בלילה להורות זה הענין, וגם ידוע שמ"ב מסעות שבמדבר הי' בשם של מ"ב, והי' הכל שלשלת ארוכה אחת, ע"כ לא הי' בהם הפסק לילות מימים כנ"ל:

י״גונראה עוד לומר דהענין הליכת יומם ולילה הוא תורה ותפילה, וזה שייך בכל אדם ובכל זמן, וזה בלא זה אי אפשר, כי אף שת"ת כנגד כולם, מ"מ האומר אין לי אלא תורה אפי' תורה אין לו ורמזו ז"ל שמעתא בעי צלותא תורה צריכה לתפילה, ותפילה בלי תורה בודאי אי אפשר, ומסיר אזנו משמוע תורה גם תפילתו תועבה, ואפי' לא הסירה מדעת ח"ו רק בהתרשלות, מ"מ הרי אין לו חיים, ואמרו ז"ל תפלה היא חיי שעה, ותורה היא חיי עולם והיינו כמו למשל הקב"ה ברא בעולמו עשבים מועילים לרפאות האדם ממחלתו, מ"מ לא עליהם יחי' האדם רק הם מרפאים אותו ומעמידים אותו על רגליו ושהאיצטמכא תוכל לבשל המאכל ואז יהי' ביכולתו להיות ניזון במיני מזון, כן למשל היא תפילה שאין בה חיי עולם אלא חיי שעה לרפאות את הנפש ולקשרה בשורשה, ואז רק אז התורה שלומד נכנסת לתוך מעיו ונעשה מחובר להתורה, ובזה הוא קונה חיי עוה"ב, כי כל המחובר בה הרי הוא כמוה, ובלתי שהוא מקושר ע"י התפילה הוא רחוק מהתורה ואינה מתאחדת עמו כ"כ, ותפילה בלי תורה נמי אעפ"י שנעשה מקושר לשעתו, הרי דומה לאיש שיש לו כלי העיכול טובים לקבל המאכל אבל אינו אוכל ומאין ישאב חיים חדשים, ובלתי תפילה נמי אין דברי תורה מתאחדין בו, וממילא נקל לו השכחה כי באשר איננה מתאחדת עם האדם בקל מסתלקת ממנו, וכמ"ש התעיף עיניך בו ואיננו, וע"כ באשר מצרים היא קליפת השכחה כמ"ש האר"י ז"ל, לצאת מן קליפה הזאת צריכין ללכת יומם ולילה:

י״דויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי דבר אל בנ"י ויסעו, וברש"י למדנו שהי' משה עומד ומתפלל, וכבר תמהו המפרשים מה הי' לו לצעוק הלא כבר נאמר לו ואכבדה בפרעה ובכל חילו, והרמב"ן תירץ שלא הי' יודע איך להתנהג ומה יעשה וזה שאמר לו הקב"ה מה תצעק אלי שהי' צריך לשאול מה תעשה ואין לך צורך לצעוק, וזה דוחק גדול כי משה מה קסבר מתחילה שהי' צריך לתפילה צעקה, ועוד למה לא המתין עד יבוא הדיבור אליו להורותו מה לעשות, ויותר קשה שהי' שני עמודים להנחותם הדרך ללכת אחריהם ואם העמודים עמדו במקומם ולא נסעו הלא ידע שצריך לעמוד ולהוחיל לתשועת ה', ואם נסעו להים הלא ידע שיש ללכת אחריהם ומה זה הצעקה:

ט״וונראה דהנה יציאת מצרים היתה במדת החסד כי לא הגיע זכותם לזה שהיו במ"ט שערי טומאה, אך לא זה התכלית, כי כל ביאת הנשמה לעוה"ז הוא למען תשבע מפרי מעשי' ולא תצטרך לנהמא דכסיפא, והרצון לפניו שיזכו ע"י כשרון המעשה אבל באשר היו במ"ט שערי טומאה ולא הי' אפשר להמתין עד שיזכו מעצמם ע"י כשרון המעשה, האיר השי"ת עליהם אור גדול בכדי שעי"ז יכשרו מעשיהם בעצמם עד שאח"כ יהיו נרצים מפאת מעשיהם, והאור שהאיר השי"ת בחסדו הגדול הי' רק בהלואה, הא למה זה דומה להמלוה לחבירו ממון להתעסק בו ולהרויח ולהתפרנס בהריוח ולהחזיר הקרן, וזו המדה נוהגת תמיד שהחסדים שנותנין מן השמים הם רק בהלואה, הן ישועות והן עשירות ואפי' מדריגות לפעמים נותנין לאדם בחסדו הגדול אלא הכל בהלואה כדי שיזכה עי"ז בעצמו, והפקחים מבינים זה ועולים עי"ז מעלה מעלה עד שזוכין מעצמם והכסיל מסתפק במה שבידו כאלו בצדקתו זכה למה שזכה, ואיננו איש אמונים לידע שאין זה שלו, ולבסוף בעל ההלואה גובה את שלו והוא נשאר ריק מכל בענין רע רח"ל, והנה כן היתה ביציאת מצרים, וכמו שאמר אדמו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור, חודש אשר ישועות בו מקיפות מלשון הקפה והלואה, והיתה הכוונה שעכ"פ בגמר הגאולה היינו על הים יהי' בזכותם, וכבר פרשנו הא דיום ראשון של פסח נקרא שבת, ובמד"ר סוף פ' בא דשבעת ומי הפסח הם כנגד שבעת ימי בראשית, ושם השבת הי' ביום השביעי, א"כ שביעי של פסח נמי הוא שבת, והרי שני שבתות יום הראשון ויום השביעי, וימי החול כנגד ששת ימי המעשה באמצע, והיינו דשבת יש בה שני ענינים, כמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה מה דהיא קודם ימי המעשה ומיני' שיתא יומין מתברכין, ומה דהיא אחר ששת ימי המעשה, וכבר אמרנו דכנגד בריאתו של עולם השבת היא אחר ימי המעשה ולפי שטרח אדם בששת ימי המעשה יאכל בשבת, ושבת שקודם ימי המעשה הוא כנגד בריאתו של אדה"ר, שאצלו היתה השבת קודם ימי המעשה שבחסד ה' עליו האיר לו קדושת שבת למען יהי' ביכולתו לעבוד עבודתו בששת ימי המעשה שאח"כ, וכבש"ס סנהדרין למה נברא האדם בע"ש כדי שיכנס למצוה מיד, והנה יום ראשון של פסח הוא כעין שבת שקודם ימי המעשה שהוא בחסדו הגדול, ויום השביעי, הוא השבת שלאחר ימי המעשה שיהי' בזכותם ובדין ולא מצד החסד לבד, כן היתה כוונה האלקית:

ט״זאך הנה יש להבין במה הי' להם לזכות באותן הימים כי עדיין לא נתנה להם התורה, וידוע דכל הזכות הכל תלוי בתורה מה גם לזכות למדריגה גדולה כזו מעמקא שאול עד רום המעלות שהי' הכל בזכותם ושעפ"י הדין ישיגו מה שהשיגו, ונראה דהנה בזוה"ק אהא דוילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים ואין מים אלא תורה אמ"ר ייסא וכי מאן יהיב להו אורייתא הכא ועד כאן לא אתייהבת לון אורייתא וכו' עד ואין תורה אלא קב"ה, עיי"ש, ועדיין אינו מובן מאין זוכין לקב"ה אם לא ע"י תורה, אך נראה דע"י תמימות זוכין להדבק בהשי"ת כמ"ש תמים תהי' עם ה' אלקיך ופירש"י אז חהי' עמו ולחלקו, דע"י מדת תמימות זכו נמי האבות כמו שנקראו תמימי דרך כמו שבמדרש ויקרא ב' אשרי תמימי דרך שהם צדיקים הראשונים שקיימו את התורה עד שלא נתנה, ומפורש בכתוב התהלך לפני והי' תמים, ובזה הי' תלוי אז כל שלימותם להיות תמים עם ה', וכמו דכתיב בהו זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, וכן אח"כ כשנאמר להם שישובו ויחנו על פי החירות קבלו מאמר השי"ת בתמימות ולא אמרו היאך נקרב אל רודפינו אנו צריכין לברוח אלא אמרו אין לנו אלא דברי בן עמרם, ובזכות זה עלו ונתעלו עד שנעשו ראויין לגמר הגאולה בקריעת ים סוף, כמו שהיתה כיונה האלקית:

י״זוהנה העושה כפי מאמר השי"ת בתמימות ואינו מתחכם אלא הולך בתום ובבטחון אי אפשר שיבוא לו מזה שום רעה, ואף לא שום מגור ופחד לשעתו, וכמ"ש הולך בתום ילך בטח, וכתיב צדקת תמים יישר דרכו, וע"כ אם עדיין היו עומדים ישראל בתמימותם כמו שהי' ביום א' וביום ג', אף שראו המצרים נוסעים אחריהם ביום הששי ואפי' השר של מצרים, הי' ראוי שיהי' לשחוק בעיניהם, אחר שכבר ראו בעיניהם מכת בכורות ששבו כרגע פגרים מתים והי' להם לבטוח בהקב"ה שבודאי כן יהי' גם כאן שיפלו פגרים מתים בהצעד האחרון שישיגם או באופן אחר, וע"כ כשראם משה שהם ביראה ובפחד מהמצרים ופגמו במדת התמימות, מה גם כשאמרו המבלי אין קברים במצרים שנתנו שאור בעיסה כמ"ש המכילתא, נתיירא מאד פן ח"ו נתקלקל כל הענין שהרי אינם ראוין לגמר הגאולה עתה מצד הדין והנה הם נתונים בדין כמ"ש המכילתא שהיו נתונים בדין אם להנצל וכו', כי עתה נוהג במדת הדין כמו שהיתה הכוונה, שתהי' גמר הגאולה מצד הדין והם קלקלו כל הענין, וח"ו אם יתנהג במדת הדין כמו שהיתה הכוונה הדבר עומד במצב לא טוב, וע"כ לא סמך על מה שנאמר לו תחילה ואכבדה בפרעה, שהרי עדיין נשארו בבחירתם והם עצמם קלקלו הדבר, וכמ"ש רגע אדבר על גוי ועל ממלכה וגו' ושב הגוי ההוא ועשה הרע לפני וגו', וע"כ התפלל תפלת צעקה לעורר עליהם רחמים רבים שינצלו עכ"פ מצד מדת החסד והרחמים אם לא אפשר בדין, וזה שאמר לו הקב"ה מה תצעק אלי דבר אל בנ"י ויסעו, שעדיין יש תיקון ושיזכו אף במדת הדין ולא נצרך לעורר חסד ורחמים אלא יסעו לתוך הים וימסרו נפשם, ובזה יתוקן ויחזרו לתמימותן, ושוב יזכו לגמר הגאולה בדין כמו שהיתה הכוונה בראשונה:

י״חבמ"ר הה"ד צעקו וה' שומע וכו' עד כבר קדמה תפילתן של בני לתפילתך, ויש להבין מהו הפי' קדמה תפילתן של בני, אם קדמה בזמן הרי הכל הי' בזמן אחד, מה גם מקום קיבול תפילות הוא למעלה מהזמן, ונראה דהפי' הוא קדימת מעלה, וזה יותר קשה כי תפילתו של מרע"ה דומה לחרב שהיא קורע וחותך ואינו מעכב, כבמדרש זאת הברכה, ואיך יוצדק לומר שתפילתן יותר במעלה:

י״טונראה דהנה במד"ר יונתי בחגוי הסלע וגו' השמיעני את קולך אותו הקול שכבר שמעתי במצרים, והפירוש שבמצרים היו ישראל נכנעים ונדכאים עד מאד ולא רואין שום מקום הצלה בדרך הטבע, ופרעה הרשע עשה כרצונו והגדיל ושחט את בניהם ורחץ בדמם ואין אומר השב, ואף מן הבטחת הגאולה היו מתיאשים עד תום ארבע מאות שנה שהי' להם להמתין עוד ק"ץ שנה, כברש"י שיר השירים ב' ט' סבורה הייתי לישב עגונה עוד ימים רבים וגו', והיו כאיש אובד עצות והיתה הצעקה יוצאת מתכלית עומק הלב, אבל איש מקוה לישועה א"א שיהי' כ"כ לבו מרה עליו, ואף מי שיש לו ספק הצלה א"א שתהי' כ"כ לבו נשבר בקרבו ושתהי' תפילתו בתכלית העומק כזה שהוא אובד עצות כמובן, וע"כ הצעקה שבמצרים אינה דומה לכל התפילות שהתפללו אח"כ, שכבר מלומדים בנסים מיציאת מצרים, ואי אפשר שיהי', התפלה בשבירת עומק הלב כ"כ, ולתפלה כזו שהיא כ"כ מעומק הלב לזה הי' מתאוה הקב"ה, והטעם שהי' מתבקש דווקא תפלה כזו, יובן עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה למה תפלה נקראת קשת, כי כמו הקשת כל כמה שמושכין אותו לאחור הוא מורה במרחק ביותר, כן תפילה כל כמה שהוא מיצר ביותר היא עולה למעלה יותר, עכ"ד, והסברנו הדברים שעומק רום הוא לפי עומק תחת וע"כ לעורר קריעת י"ס שהוא גבוה מאד נתבקש תפילה כזו, וזה שהביא המד"ר משל לבת מלכים שהיתה ביד הלסטים ועבר המלך והיתה צועקת בבקשה ממך הצילני שמע המלך יהצילה לאחר ימים ביקש לישא אותה לאשה הי' מתאוה שתדבר עמו ולא היתה רוצה מג' עשה המלך גירה בה הלסטים כדי שתצעוק, והיתכן שלא היתה רוצה לדבר עם המלך אף שנתרצית להשיא לו, וע"כ הפי' שלא רצתה לדבר בקול תחנונים כמאז אחר שראתה עצמה בלתי נדכאת כמאז, והיא בת מלכים שיש לה נפש גבוה לא היתה יכולה להכנע כ"כ, כן הדבר בישראל מצד מעלת נפשם לא נקל להיות כ"כ נכנע והלב יהי' שבור לרסיסים כמו אז שהיו כאיש אובד עצות, מה עשה גירה לפרעה לרדוף אחריהם ומצאו ישראל את עצמם בתכלית הצרה עד שלא חשבו עוד להנצל שהיו מוקפין מכל צד, ושר של מצרים נוסע אחריהם, והיתה הצעקה בתכלית עומק הלב ובנפש מרה עד מאד, אבל מרע"ה באשר כבר נאמר לו ואכבדה בפרעה, ואף שחשב שישראל קלקלו הענין כנ"ל במאמר הקדום מ"מ ידע שאין ישראל נאבדים ח"ו, ואם לא מצד הדין יהי' מצד החסד, אף שעדיין לא ידע איזה דרך ישכון אור מ"מ לגודל בטחונו בה' סמוך לבו לא יירא, וע"כ בלתי אפשר שתהי' תפילתו כ"כ בעומק ובשבירת הלב כאיש אובד עצות, ואז כאשר התאוה הקב"ה לאותו הקול שבמצרים דווקא שזה הי' נמצא בישראל ביותר, אף שתפילתו של משה גבוהה ונשאה ואינה בגדר אחד עם תפילתם, מ"מ אז נתבקש תפילה מלב נשבר בתכלית דווקא, ע"כ קדמה תפילתם לתפילתך:

כ׳וישב הים לפנות בוקר לאיתנו תנאי התנה הקב"ה עם הים שיקרע לפני בנ"י, והמפרשים הקשו שזה הי' צריך לכתוב אצל הבקיעה ולא אצל החזרה, ונראה דענין תנאי הוא שאם לא יקיים התנאי יהי' המעשה בטל, וא"כ אני לא הי' הים קיבל עליו להקרע מפני בנ"י, הי' בטל המאמר שמתחילה שיהי' כאן ים, והי' נעשה יבשה לעולם, ובזה שקיבל עליו להקרע נתקיים המעשה ונשאר ים, וא"כ במה שחזר הים לאיתנו מזה מוכרח שקיים תנאו, אבל בהבקיעה אינו מוכרח שהוא מצד קיום התנאי שאפי' לא הי' רוצה לקיים התנאי הי' נעשה יבשה:

כ״אובזה יש לפרש מה שנראה מהמדרש שהיתה הכוונה שהים יתרצה להבקע, ולכאורה אינו מובן מה נפקא מינה אם רוצה או לא רוצה, אך לפי דרכנו מתי שפיר דהכוונה שישב אח"כ הים על מצרים על רכבו ופרשיו, ואם לא הי' רוצה הי' נתבטל הים ולא הי' בו מים לעולם:

כ״בובזה יש לפרש דברי הש"ס פ"ק וחולין דאמר רפב"י לגינאי חלוק לי מימך ואם לאו אני גוזר שלא יעברו בך מים לעולם, דהנה במד"ר חושב הרבה תנאים שהתנה עם ממשה בראשית שלא יעמדו נגד רצון הצדיקים, ונראה דלאו דיוקא הני דחשיב המד"ר אלא כל צדיק וצדיק שעבדתו למעלה מהטבע ודוחה את הטבע שלו למען כבוד השי"ת ורצונו, לעומת זה הטבע אינה עומדת לנגדם והטבע משועבודת להם, וא"כ אם לא יחלוק לו המים אינו מקיים התנאי והי' בטל לגמרי ולא יעברו בו מים לעולם:

כ״גבמד"ר בשעה שיצאו ישראל עמד ס"ס המלאך לקטרג אותם אמר לפני הקב"ה רבש"ע עד עכשיו הי' אלו עוע"ז ואתה קורע להם את הים מה עשה לו הקב"ה מסר לו איוב שהי' מיועצי פרעה, ובמד"ר אבכיר מסיים בה שהשיבו הקב"ה שוטה שבעולם וכי לדעתם עבדוהו אלא מתוך שיעבוד ומתוך טירוף הדעת ואתה דן שוגג כמזיד אונס כרצון, וכבר תמהו על לשון שוטה שבעולם ויותר יוצדק הי' לומר רשע שבעולם, ונראה דהנה מה שנמסר לו איוב הפי' באשר איוב שהי' הגורם להשיעבוד וטירוף הדעת שהרי בעצתו השתעבד בהם, א"כ הוא הי' הגורם למה שעבדו ע"ז כמו שהשיב הקב"ה שלא לדעתם עבדוהו וכו', א"כ כל החטא על ראשו יחול, והוא כעין שכתוב ונשא השעיר עליו את כל עונותם ובמדרש השעיר זה עשו את כל עונותם עונות תם, ופרשנו משום שהוא הי' הגורם כמ"ש ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם, כ"כ מטעם זה מחויב איוב לסבול עונות ישראל, ובודאי לא ניחא לי' להשטן שיסבול איוב העונות, כי אמרו ז"ל קשה צערו של שטן מצערו של איוב, ועוד שלא ניחא לי' להרשיע את איוב שהרי הוא הי' המגין על האומות, כמו שפירש"י בפסוק היש בה עץ אם יש בה אדם כשר שיגן עליהם בזכותו, ואמרו ז"ל צדיק אחד הי' באומות זה איוב וכו', אך רוצה ולא רוצה כאשר נרמז לו השמת לבך אל עבדי איוב הי' מוכרח לקטרג כי לכך נוצר, והנה יש גם לאיוב התנצלות בצד מה שלא הי' יודע שיצמיח מזה שעבוד קשה כ"כ להשליך זכוריהם ליאור, ולשחוט תינוקת שלהם ולרחוץ בדמם, והי' שוגג בדבר, וגם יש לו התנצלות שהי' מעט אונס בדבר שהרי יתרו שלא רצה ליעץ הוצרך לברוח, ולפי"ז יובנה התשובה שוטה שבעולם שאתה דן שוגג כמזיד ואונס כרצון, דא"כ אתה מרשיע את איוב שלא ישאר לו שום התנצלות ולזה יוצדק הלשון שוטה היפוך חכם הרואה את הנולד, ואתה אינך רואה את הנולד וגחלים אתה חותה פה ראשך:

כ״דסוס ורוכבו רמה בים פירש"י שניהם קשורים זה בזה והמים מעלין אותם לרום ויורדין לתהום, ויש להבין אם אדם חטא בהמה מה חטאה שתסבול צער כזה, ונראה דמצרים ששעבדו בישראל וכבר מתו קודם יציאת מצרים בודאי לא נפטרו מהעונש והצער שהי' ליתר חבריהם המצרים בים סוף, וע"כ נראה שנתגלגלו בהסוסים שהיו על הים, ובזה יובן דברי המדרש שנדמו גלי הים לסיסיות נקיבות ומצרים הרשעים לסוסים זכרים ומוזהמים והיו רצים אחריהם עד שנשתקעו בים שנאמר סוס ורוכבו רמה בים, והמדרש אינו סובל שום פירוש אחר דוק והבן: