שם משמואל, בשלח ז׳Shem MiShmuel, Beshalach 7
א׳שנת תרע"ה.
1
ב׳ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם וגו', ויש לדקדק למה הזכיר בכאן פרעה כלל ולא נכתב בקיצור ויהי בצאת העם ממצרים, ובמדרש וכי פרעה שלחם בלעם אמר א' מוציאם ממצרים אלא מלמד שהי' פרעה מלוה אותם, ומ"מ עדיין אינו מובן מה ענינו לכאן ולא נכתב בפרשת בא ויסעו מרעמסס סוכותה וגו' ופרעה הולך עמם לשלחם, ועוד מצד הסברא פרעה לא ליוה אותם אלא על דרך מרעמסס לסוכות שהרי סוכות הי' ק"ך מיל רחוק ממצרים, והא דהסב את העם דרך ים סוף נראה שזה התחיל מסוכות ואילך כמ"ש ויסעו מסוכות ויחנו באיתם אשר בקצה המדבר, משמע שעד סוכות לא הי' דרך המדבר, באופן שנראה שסוכות הי' על פרשת דרכים דרך אחד לארץ פלשתים, ודרך אחד לאיתם אשר בקצה המדבר, וא"כ הא שפרעה מלוה אותם בודאי אינו סמוך לדרך העקומה שהתחיל מסוכות, ולמה נסמך הא דפרעה מלוה אותם שהי' תיכף בנסעם מרעמסס להא דולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים שהי' מסוכות ואילך:
2
ג׳ונראה לפרש עפ"י דברי רש"י פרשת יתרו בפסוק אשר הציל את העם מתחת יד מצרים "מדינה קשה" ומיד פרעה "מלך קשה", ופרשנו שמלך בערך העם כראש בערך הגוף, ומעלת הראש שהוא בשכל ותחבולה, ומעלת הגוף שיש לו החוזק, והגלות היתה כפולה שבאו עליהם בתחבולה ושכל, כמ"ש ויאמר אל עמו וגו' הבה נתחכמה לו, ואמרו ז"ל שתלו מלבן בצוארו של פרעה, ומי הוא שראה את פרעה עובד ולא הי' עובד ג"כ בכל כחו, ואח"כ העמיד עליהם נוגשים וכפי מסת שעשו ביום הראשון היו נוגשים אותו לעשות בכל יום, והיו מתחכמים עליהם לחדש עליהם גזירות, עד שבלתי אפשר הי' להם להשתמט מהם, ועשו תחבולות לדכא לארץ חיתם, וההתחכמות והתחבולה מתיחסת לפרעה כמ"ש ויאמר אל עמו וגו', וגם שעבדו בהם בחוזק יד, כמ"ש ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך, וימררו את חייהם בעבודה קשה וגו', וזה מתיחס למצרים כמ"ש ויעבידו מצרים, וכמו בגשמיות כן נמי ברוחניות היתה הגלות כפולה כאמרם ז"ל נסתם עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד, עיניהם הם עיני השכל ולבם הוא התשוקה שבלב, חשכת עיני השכל מתיחסת לפרעה שהוא הראש והשכל של מצרים, וממנו ע"ז וכישוף, ומשך את ישראל לע"ז שהוא טעות בשכל, וסתימת הלב מתיחסת למצרים שבשר חמורים בשרם וגו', וכל תשוקה שלהם היתה תאוות מטונפות, ומשכו נמי את לב ישראל לתשוקות כאלה, ושעבוד הגשמי והרוחני הי' בתכסיס אחד כפול בראש וגוף במוח ולב:
3
ד׳וטעם היות הגלות כפולה הוא דידוע דנשמות ישראל היו מגולגלין בדור המבול ודור הפלגה, דור המבול הי' חטא התאוה הנטוע בלב, ודור הפלגה הי' חטא ע"ז כמ"ש ונעשה לנו שם שהוא פגם השכל, וע"כ כמו שהי' בידם חטא בכפלים לקו נמי בכפלים:
4
ה׳והנה במדרש פ' ט"ו סי' י"ז במצרים הייתי עמהם ונמצאתי שלימה שנאמר גן נעול אחותי כלה, וידוע שזה נאמר על שלא נחשדו על העריות אחת היא ופרסמה הכתוב, והרי נתמרק חטא התאוה שהי' עמהם מדור המבול ומתיחם למצרים כנ"ל, אך חטא ע"ז שהי' בידם מדור הפלגה ומתיחס לפרעה כנ"ל עדיין לא נתמרק לגמרי, אדרבה איש שיקוצי עיניו לא השליכו וגלולי מצרים לא עזבו, ובמדרש פרשה ח' סי' ואו ולא שמעו אל משה מקוצר רוח הי' קשה בעיניהם לפרוש מע"ז וכו', כי עבירה גוררת עבירה כל עוד שלא נתמרקה, ויש ליתן טעם למה לא נתמרק פגם הע"ז כמו פגם התאוה, שלמירוק פגם הע"ז היינו לסלק מעליהם כחות הרעות האלה היו צריכין להיות במצרים ד' מאות שנה שלימים, כי בהדיבור לא יהי' לך נמצא ארבעה לאוין, לא יהי' לך, לא תעשה לך פסל, לא תשתחוה להם, ולא תעבדם, וביאר מהר"ל כי הש"י הוא אחד, וע"ז יוצא מאחדות הש"י, וכל התפשטות הוא לד' צדדין וע"כ מתייחס ע"ז למספר ארבעה וע"כ נמצא בדיבור הזה ד' לאוין עכת"ד, והנה יש לומר שכמו ענין מאה ברכות בקדושה, כן להבדיל צריך מירק לכל כח וכח של ע"ז מאה שנים, ובאשר הם ארבעה כחות הי' צריך להיות המירוק ד' מאות שנים, ובאם הי' ביכלתם להתמהמה במצרים ד' מאות שנים בודאי היו יוצאים נקיים ככסף צרוף, אך היו במ"ט שערי טומאה ולא יכלו להתמהמה הוכרחו להסתפק בתיקון חטא התאוה לבד, ותקון חטא ע"ז הניחו על להבא:
5
ו׳ולפי מה שאמרנו נבין דברי קודש כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה אשר הגיד בדברי המדרש הנ"ל שהי' פרעה מלוה אותם, היינו שלוי' היא ענין חיבור כמ"ש מהר"ל בספר הנתיבות, וכוונת פרעה היתה להיות לו חיבור עמהם למען למשכם ברשתו להחזירם למצרים, וזהו ויהי בשלח פרעה וגו' ושבו מצרימה עכ"ד, ולכאורה יפלא וכי שוטה גמור הי' פרעה לחשוב שישראל יתרצו לחזור לעבודת פרך למצרים למרר את חייהם ולשחוט את בניהם לרחוץ בדמם ולהשקיע את בניהם בבנין תחת לבנים, אך לפי דרכנו יש לומר עפ"י דברי הש"ס חולין דלמה נקרא שמן כשפים שמכחישין פמליא של מעלה, ומ"מ ר' חנינא לא הי' מתירא מכשפיה ושאני ר' חנינא דנפיש זכותי', לפי"ז יש לומר דמאחר דחטא ופגם השכל עדיין לא נתמרק, הי' מקום לפרעה לחשוב להכנים בהם רוח רעה ע"י כישוף שהוא ענין מענין ע"ז שהוא פגם השכל, ואמרו ז"ל ג' דברים מעבירין את האדם על דעתו ועל דעת קונו ואחד מהם הוא רוח רעה, וברוח רעה זה חשב למשכם לחזור למצרים, וכ"ז מפני שעדיין לא נתמרקו מפגם השכל יש כח בכשפים להכחיש פמליא של מעלה, אבל באם הי' נתמרקו לגמרי גם מחטא ופגם השכל, לא הי' מקום לכישוף לשלוט ק"ו מר' חנינא דנפיש זכותי', מה גם לכל קהל עדת ישראל אחר המירוק:
6
ז׳והנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד שלשון פלשתים הוא לשון מפולש שבש"ס, היינו שכח הרע שבהן מפולש בכל מדות רעות עכ"ד, ונראה לפרש דהנה מצינו שמצרים היו שטופין בעריות ביותר, והכתוב מעיד עליהם אשר בשר חמורים בשרם וגו', וכן מפורש ביחזקאל, והכנענים היו שטופים בע"ז ביותר, כאמרם ז"ל שאין לך הר וגבעה בא"י שלא עבדו שם ע"ז, ומ"מ מצינו את האמור של זה גם בזה ושל זה גם בזה, ובפרשת עריות כתיב כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה וכמעשה ארץ כנען וגו' לא תעשו, הרי שהיו הכנענים שטופים גם בעריות, וכן מצינו ג"כ שהיו המצרים שטופים בע"ז, ושמה הי' מקום כשפים שאין דוגמתם בכל העולם כמפורש בכתוב, וכל ארץ מצרים היתה מליאה ע"ז, עד דכשלקו נלקה גם אלהיהם עמהם כמ"ש ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים דמשמע שהיו דבקים בע"ז שלהם, הרי אף דכל אומה הי' לה כח רע מיוחד זו בעריות וזו בע"ז, מ"מ כלולין היו והי' של זו גם בזו ושל זו גם בזו:
7
ח׳ונראה דכמו בקדושה להבדיל בין הטמא ובין הטהור, מדת אאע"ה הי' היפוך לגמרי מג"ע דאפי' בדידי' לא הוה מסתכל, והי' מדתו חסד דקדושה ותיקן חטא ג"ע שהי' פתוך בחטא של אדה"ר, ויצחק הי' היפוך לגמרי מחטא ע"ז, והקריב עצמו לקרבן להש"י, והי' מדתו פחד דקדושה ותיקן חטא ע"ז שהי' פתוך בחטא אדה"ר כמ"ש מהר"ל, ויעק"א ע"ה כלול בתרין, ובאמצעות מדתו היו אברהם ויצחק כלולין זה בזה מיא באשא, ואשא במיא, כידוע ליודעים בסוד אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב שביעקב נאמר ואו המחבר, כן את זלע"ז עשה אלקים, ובטומאה מצרים לעומת מדת אברהם, וכנען לעומת מדת יצחק, ופלשתים הוא ממוצע ביניהם והם כלולים בתרין היינו עריות וע"ז כמשפט כל ממוצע שיש לו מכאן ומכאן, ובב"ר פ' ס"א סי' א' אשרי האיש אשר לא הלך וגו' ובמושב לצים לא ישב שדורש על אברהם שאמר לו אבימלך הנה ארצי לפניך בטוב בעיניך שב ולא קיבל, הרי שמדת פלשתים היא לצנות, ובמדרש שכל לץ שבמקרא במינות הכתוב מדבר, והיינו ע"ז, וכן בענין עגלי ירבעם בפסוק משך ידו את לוצצים איתא בירושלמי כד הוה חמי חד בר נש כשר הוה מותיב תרין לצנין לגבי' וכו', חש דמלכא בעי למיעבד כן, הרי שלצים הם עוע"ז, א"כ הרי שפלשתים היתה מדתם ע"ז מצד אחד, היפוך מדת יצחק, וכן נמי מצינו בהן שחוק וקלות ראש, כמ"ש קראו לשמשון וישחק לפנינו, ושחוק וקלות ראש מרגילין לערוה, היפוך מדתו של אברהם, א"כ הרי כח פלשתים כלול משתיהן ממצרים ומכנען, וכן ארצם נמצא בין מצרים ובין כנען, וכתיב חמשת סרני פלשתים לכנעני תחשב מכלל דשאר סרני פלשתים איננם לכנען תחשב, וכן יחוסם ממצרים כמ"ש אשר יצאו משם פלשתים וגו', כפירש"י שם, והיא להבדיל נגד מדתו של יעקב דכלול הוה, וע"כ כמו בקדושה באמצעות מדתו של יעק"א היו אברהם ויצחק כלולין זה ב"ה, כן להבדיל באמצעות פלשתים היו מצרים וכנען כלולין זב"ז, וכל רע האמור בזה נמצא גם בזה, ומ"מ עיקר מדתם זה בג"ע וזה בע"ז, ולפי האמור יובנו דברי כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דפלשתים הוא לשון מפולש, דכמו בקדושה יעקב הוא בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה כן לעומתו בטומאה היו פלשתים:
8
ט׳ולפי האמור יובן דכל כחו של פרעה בטומאה שהי' כח השכל ע"ז וכישוף, הכל הי' נמי באמצעות פלשתים שבאמצעותם הי' במצרים כח רע זה:
9
י׳ולפי האמור יש לפרש הכתוב ויהי בשלח פרעה את העם, היינו בשביל ששילח פרעה את העם, היינו שליוה אוחם בשביל למשכם ברשת כשפיו, לחזור למצרים, והטעם מפני שעדיין לא נתמרק פגם השכל כנ"ל, הי' תושב פרעה להכניס בהם רוח רעה, ע"כ לא נחם אלקם דרך ארץ פלשתים כי הם האמצעים להביא למצרים כח ע"ז וכשוף, כי היו נמי מכשפין ביותר וכמ"ש ישעי' (ב' ואו) כי מלאו מקדם ועוננים כפלשתים, ובאמצעות פלשתים יתחזק כחי של פרעה עוד יותר, כי מצא מין את מינו וניער, וטומאה עוררת טומאה, ושעיר אל רעהו יקרא, ופן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה, מחמת רוח הרעה שיכניס בהן פרעה, ע"כ ויסב אלקים את העם דרך המדבר ים סוף, ובאמצעות האמונה שהלכו אחריו למדבר בלי מזון ומחי', ואח"כ כששבו ויחנו לפני פי החירות ולא אמרו היאך נתקרב אל רודפינו כדי שלא לשבור את לב הטף והנשים אלא אמרו אין לנו אלא דברי בן עמרם, וכן על הים שנכנסו למים עד חוטמם זה עצמו הי' מירוק לפגם השכל, במה שבטלו את שכלם לרצון הש"י, זה השלים מה שהי' חסר מפאת חיסר זמן עד ד' מאות שנה, ונעשו ראויים למ"ת, ואלמלא העגל לא היו צריכין עוד לשום מירוק, אך האמונה זו לא כ"כ נקל היא ולא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול, אלא ע"י שהיו שומרי הבריח, ובסוד ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ והבן, וזה ויקח משה את עצמות יוסף עמו, וזהו שבמדרש בזכות האמונה נקרע להם הים, ועוד אמרו בשביל ארונו של יוסף נקרע הים כי תלוי זה בזה:
10
י״אויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו והמפרשים תמהו מה הי' לו לצעוק הלא כבר נאמר לו וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם ואכבדה בפרעה ובכל חילו, וכבר דברנו מזה, ונראה עוד לומר דהנה ידוע שישראל היו בעת היציאה בלתי זכאין אדרבה היו במ"ט שערי טומאה אלא שבחסד ה' יצאו, ומ"מ יש כאן שאלה טומאה שבהן להיכן הלכה, מה גם שעיקר היציאה היתה משום מתן תורה, כמ"ש בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, ובעוד טומאתן עליהם בודאי אי אפשר לקבל את התורה, לכן יש לומר דהנה כתיב תמים תהי' עם ה' אלקיך, ופירש"י אז תהי' עמו ולחלקו, והנה ישראל אחזו מדת התמימות והלכו אחר הש"י במדבר לא זרועה, כמ"ש זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה ואח"כ שבו ויחנו לפני פי החירות ולא אמרו האיך נקרב אל רודפינו שלא לשבר לב הנשים והטף אלא אמרו אין לנו אלא דברי בן עמרם, ונעשו דבקים בהש"י עמו ולחלקו, ומאחר שנעשו דבקים בהש"י ממילא פרחה טומאתן מהם, וכענין שאמרו ז"ל מים שנטמאו משיקן והן טהורין דכיון שנתחברו למקוה טהרה פרחה טומאתן, וכמו שכתוב מקוה ישראל ה' ואמרו ז"ל מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל, וממילא כשנתחברו להש"י כמ"ש עם ה' אלקיך, וידוע שדרשו ז"ל עמך במאכל עמך במשתה, ומוכח דהוראת תיבת עם מורה ביותר על תיבור מתיבת את וע"כ מאחר שכתיב עם ולא את מורה על יותר חיבור, וע"כ נעשה להם כמו השקה למקור הטהרה, ופרחה טומאתן מהם:
11
י״בוכעין זה יש לפרש מאמרם ז"ל כל השומר את השבת כהלכתו אפי' עובד ע"ז כדור אנוש מוחלין לו, ששבת היא דביקות ישראל באביהן שבשמים, ומשלו משל כמלך ומטרונה שהיו יושבין ומשיחים זה עם זה, וע"כ נעשה כטהרת השקה, וזהו שבתנחומא דעונג שבת מועיל יותר מאלף תעניות, דתעניות הם למירוק ועונג שבת מורה שהוא דבוק בהש"י אז אין צורך למירוק להפריד ממנו טומאת העונות, כי ממילא פורחין ממנו כטהרת השקה:
12
י״גוהנה כבר אמרנו שיציאת מצרים היתה במדת החסד, אבל קריעת ים סוף היתה הכוונה שיזכו ישראל בדין, וע"כ מצינו שבקריעת ים סוף הי' קטרוג על ישראל מה נשתנו אלו מאלו, ולמה לא קטרגו במכת בכורות לאמור מה נשתנו אלו מאלו, אבל הדבר מובן שקטרוג לא שייך אלא על מי שרוצה לזכות בדין שבדין אלו מיימינים לזכות ואלו משמאילים לחובה, אבל מי שהש"י עושה עמו חסד חנם אינו שייך קטרוג לומר שאינו ראוי, דבלאו קטרוגם מובן שאינו ראוי, דאלו הי' ראוי לא הי' צריך ליתן לו בחסד, אלא שעדיין יכול להיות קטרוג שאינו ראוי לעשות עמו חסדים, וע"ז יש תירוץ שהקב"ה אצלו העבר והעתיד והוה בבחי' אחת ולפי העתיד בודאי ראוי לעשות עמם חסד, וכמ"ש זכרתי לך חסד נעוריך, הרי שנקרא מה שישראל הלכו אחריו במדבר שהם עשו חסד עם הש"י, ממילא מובן ששורת הדין לעשות עמהם ג"כ חסד, והרי בזמן מכת בכורות כבר היו ישראל מוכנים לדרך, שפסח מצרים נאכל בחפזון, ודבר זה הי' ידוע גם למקטרגים שצדה לא עשו להם, ע"כ לא הי' להם מקום לקטרג, מה נשתנו אלו מאלו, ואחר היציאה שהראו בפועל ממש התמימות שהלכו אחריו במדבר, ושבו ויחנו לפני פי החירות בודאי לא הי' מקום לשום קטרוג לומר מה נשתנו אלו מאלו, הללו עוע"ז והללו עוע"ז, שהרי מאלו פרחה טומאת עונותם ואלו טומאתן בשוליהן, וא"כ הי' בדין לקרוע להם את הים והי' ישראל זוכין בדין, והמקטרגים הי' להם בעל כורחם לתת יד לפה:
13
י״דאך כתיב והנה מצרים נוסע אחריהם, פירש"י שר של מצרים לעזור למצרים ובודאי העזרה הוא ע"י קטרוג, כי מבלעדי רשות אין בידו לעזור, וכן מפורש בזוה"ק, א"כ מזה עצמו שפט משה שנשתנה הענין ונפלו מתמימותם, וכמ"ש וייראו מאד ואם היו בתמימותם לא הי' להם להתירא אלא לבטוח בהש"י, ולא לחקור אחר עתידות, ואח"כ ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים וגו", הגם שהי' רק כת אחת שאמרו כן, מ"מ הרי נראה מחמת העמדת המקטרגים לקטרג דשדי תיכלא בכולי', ע"כ הוצרך משה לתפילת צעקה, וע"ז השיב לו הש"י מה תצעק אלי דבר אל בנ"י ויסעו, כי במה שיסעו כולם לתוך הים יורה על תמימותם כנ"ל, ויתברר שרק כת אחת ולשעתן בלבד נפלו ממדריגתם, אבל כל ישראל בכלל כמאז כן עתה עומדים בתמימותם, ויסתום פה המקטרגים שחשבו גם הם שכל ישראל נפלו ממדריגתם, שהם אינם יודעים תעלומות לב, וע"כ התקבצו לקטרג, אבל עתה בהכרח יסתם פיהם:
14
ט״ועזי וזמרת י' ויהי לי לישועה, וברש"י שהיוד של עזי נוספת, ואפשר עוד לפרש בפשיטות דהנה בליקוטי תורה מהאריז"ל בפסוק ויקח שש מאות רכב בחור ששר של מצרים הביא כל מרכבה שלו לקטרג, והשש מאות נגד ששה קצוות שלו, וכל רכב מצרים נגד המלכות, ושלישים על כולו נגד שלש ראשונות, וכו', עכ"ד, ונראה שלעומתו כשנושעו ישראל זכו למדריגה הכוללת הכל, ואפשר כי תיכף שהשר של מצרים קיבץ ואסף כל הכחות לקטרג על ישראל, ניתן זה מהשמים לישראל לעומתו, וזכו לזה בעבור האמונה ששבו ויחנו לפני פי החירות, והשליכו את נפשם מנגד ופרקו מעליהם כל חשבונות שכלם ואמרו אין לנו אלא דברי בן עמרם, ולעומת שהם בטלו את כל בחינות נפשם להש"י, זכו לעומתו למדריגה כוללת הכל, וזהו הפירוש ובני ישראל יוצאים ביד רמה, כי יש יד הגדולה ויד החזקה ויד רמה הוא גבוה ונשא הכולל הכל כידוע ליודעים, וניתן להם זה הכח בשביל להחזיק מעמד נגד הסט"א שהיו אז מקובצים כל הכחות, וזה ופרעה הקריב את לבם של ישראל לתשובה, שמטעם זה זכו נמי לתשובה שקדמה לעולם, והיא כלל הכל, ומשם זכו נמי לנס קריעת ים סוף, דבעתיקא תליא מילתא וכאשר ישראל הרגישו זה נתפעלו מאד ואמרו שירה, כי ראו שהנס הי' דבר והיפכו, ימינך ה' נאדרי בכח ואותו ימין עצמו תרעץ אויב, וכן יש לפרש ויראו ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים, אף שיד הגדולה מתיחסת לחסד, מ"מ עשתה דין במצרים, כי אז האיר מה שלמעלה מהתחלקות הקוין והכל אחד, וכן יש לפרש אשירה לה' כי גאה גאה, וכן עזי וזמרת י' כפשוטו, העוז שלי היינו מה שלי ניתן עוז ולהמצרים הי' זמיר עריצים, והכל משם יוד הוא עלמא דאתכסיא, ומשם בא לי הישועה זה אלי ואנוהו אלקי אבי וארוממנהו, כי לשון רוממות הוא מדריגה כוללת הכל כנ"ל, ועל יסוד הזה סובב הולך כל השירה דוק וחשכח, ובזה יש לפרש דברי המדרש שהביא המקרא פי' פתחה בחכמה, היינו שהרגישו רוממות הנס מה שלא נעשה כן לראשונים, ע"כ אמרי שירה מה שלא אמרו הראשונים, ובמכילתא גדולה שירה זו שיש בה לשעבר ולהבא וכו', והכל מטעם אחד:
15
ט״זויסע משה את ישראל מים סוף, וברש"י הסיעם על כורחם, היינו שישראל דבקו נפשם באהבה למעלה מהטבע ולא יכלו להפרד, אך אין זה תכלית הכוונה שהנשמה למעלה איננה חסרה מאומה ולמה נשתלחה לעוה"ז עולם הטבעי אלא כדי לזכך גם את הטבע ולעשותו כולי קודש, ועיקר זכות האדם בהיותו מחיר אף בתוך החושך, וכמ"ש ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחוק לנעריתי', וכתיב טעמה כי טוב סחרה [אימתי בזמן] לא יכבה בלילה נרה וזה ויסע משה על כורחם לילך למדבר שור היינו שהסתכלות [שבזוה"ק פירש שור אסתכלותא] יבוא מכח המדבר מקום נחש שרף ועקרב ויגברו וינצחו את כל אלה, וכמו שהי' כל ענין תהלוכות ישראל במדבר, וזה לימוד לכל אדם לזכור שעיקר הזמן לזכות הוא דווקא בימי החושך וההסתרות, ואז נתקיים העם ההולכים בחושך ראו אור גדול בבי"א:
16