שם משמואל, בשלח ח׳Shem MiShmuel, Beshalach 8
א׳שנת תרע"ו.
1
ב׳במדרש שלהי פרשת בא, כשם שבראתי את העולם ואמרתי להם לישראל לזכור את יום השבת זכר למעשה בראשית שנאמר זכור את יום השבת כך היו זוכרים הנסים שעשיתי לכם במצרים וזכרו ליום שיצאתם משם שנאמר זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים וכו' ולא יראה לך שאור ז' ימים כנגד ז' ימים שבין הגאולה לקריעת ים סוף כשם שבתחילה הם שבעת ימי בראשית וכשם שהשבת מתקיימת אחד לז' ימים כך יהיו אלה שבעת ימים מתקיים בכל שנה, עכ"ל, והנה תחילת דברי המדרש שיום הראשון שהוא יום היציאה דומה לשבת, וכן מפורש בקרא שנקרא שבת דכתיב ממחרת השבת יניפנו, דהכוונה על מחרת יו"ט הראשון, וסיום דברי המדרש דמדמי ז' ימי הפסח לז' ימי השבוע, א"כ יום השביעי של פסח דומה לשבת, ויש להתבונן הני תרי שבתות מאי עבידתייהו, וכבר דברנו בזה, אך אין בהמ"ד בלי חידוש:
2
ג׳ונראה דהנה יש לדקדק דבגאולה ממצרים נזכר גם אהרן כמ"ש ויקרא פרעה למשה ולאהרן לילה ויאמר קומו צאו מתוך עמי גם אתם גם בני ישראל, וכן בפרשת החודש הזה לכם ובפרשת זאת חקת הפסח שנאמרה בי"ד בניסן כתיב למשה ולאהרן וכן בעשי' כתיב כאשר צוה ה' את משה ואהרן כן עשו ואחר שיצאו ממצרים מיום ט"ו בניסן עד אחר השירה לא נזכר שם אהרן כלל [רק דרך אגב מרים הנביאה אחות אהרן], הלא דבר הוא:
3
ד׳ונראה דהנה במדרש ויקח משה את עצמות יוסף עליו הכתוב אומר חכם לב יקח מצות שכל ישראל היו עסוקים בכסף וזהב ומשה הי' עסוק בעצמות יוסף, ויש להבין דגם כסף וזהב הי' מצוה מהש"י, ולא עוד אלא שנא' דבר נא ואין נא אלא לשון בקשה, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד דכסף וזהב דשם הי' לבוש למדריגות וחלקי הקדושה שהוציאו ממצרים, ומ"מ הי' לתועלת כל אחד לעצמו, אבל משה שלקח את עצמות יוסף לא הי' לתועלת עצמו כלל, וזהו חכם לב יקח מצות, שלשון קיחה הוא הגבהה כבש"ס בנטילת לולב דכתיב בי' ולקחתם ואמרו לשון מדאגבי', והיינו שמשה הגביה המצוה במה שהי' עסוק בדבר שאינו לתועלתו, אלא לשם מצוה לבד, ודפח"ח, ויש להוסיף בה דברים ולאמור בלשון אחר, ועם זה יתיישב מה שלא נאמר זה בפרשת בא בסיפור היציאה והמתין לה עד הכא, וגם מה שבא בזה תואר חכם לב ולא צדיק וחסיד, דהנה ידוע דישראל היו צריכין מירוק מחטא דור המבול וחטא דור הפלגה שהיו נשמותיהן מגולגלין שמה, וחטא דור המבול הוא חטא התאוה הנטוע בלב, וחטא דור הפלגה הי' ע"ז שהוא חטא השכל, והנה הפגם מדור המבול נתמרק ויצאו שלמים, וכמ"ש גן נעול גל נעול ואחת היא ופרסמה הכתוב, אבל הפגם מדור הפלגה לא נתקן לגמרי, וכמ"ש איש שיקוצי עיניו לא השליכו, ובמדרש ולא שמעו אל משה מקוצר רוח וגו' שהי' קשה בעיניהם לפרוש מע"ז, וכן משה אמר להם משכו וקחו להם צאן ובמדרש משכו ידיכם מע"ז, וכבר אמרנו שלמירוק פגם ע"ז הי' צריכין להיות ד' מאות שנה במצרים לעומת ד' לאוין שיש בדיבור לא יהי' לך ואין מהצורך לכפול הדברים, אך באשר הגיעו למ"ט שערי טומאה הי' ההכרח לדלג על החשבונות ולהוציאם אז ולהניח את המירוק מפגם דור הפלגה לזמן אחר:
4
ה׳והנה במדרש פ' ויחי שאמר יוסף להשבטים אני הראש ואתם הגוף שנאמר תבואתה לראש יוסף, ויתבאר עפי"מ שהגיד כ"ק זקיני האדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק שיש קדוש במעשים ויש קדוש במוח, עכ"ד, ובמדרש פ' קדושים מקידוש מעשים שיש בידך, וצריך להבין מהו קדוש במעשים, כי הנזהר ממעשים בלתי ראויין נקרא טהור ולא קדוש, כמ"ש הראב"ד בהקדמת ספר בעל הנפש, כמ"ש טהר ידים, ונראה שקידוש מעשים הוא ברעותא דליבא דעשי' בלי רעותא דליבא אין בה שבח, וע"כ קידוש הלב הוא נקרא קידוש מעשים, ולפי"ז יש לומר דהיינו ההפרש בין יוסף לאחיו, אף שכולם היו קדושי עליון, מ"מ יוסף הי' קדוש במוח, והשבטים היו קדושים בענין רעותא דליבא, וידוע דהלב נקרא גוף לערך המוח, ע"כ נקרא יוסף ראש והשבטים גוף, וע"כ מובן מה שנסיון יוסף הי' בענין ברית, כי זה נוגע גם למוח, ואין אונס בערוה, וע"כ יוסף שהי' קדוש במוח הי' הנסיון שלו בדבר התלוי גם במוח, ולא בדבר התלוי בקידוש מעשים לבד:
5
ו׳והנה במדרש יוסף ירד למצרים וגדר עצמו מן הערוה לפיכך נגדרו כל ישראל בזכותו, ומשמע שהשפיע ממהותו על כל ישראל, והיינו שהשפיע בישראל קדושת המוח, וזה שאמר והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה, רומז לשדה אשר ברכו ה', היינו שכולנו מקשרים את ישראל באביהן שבשמים, אתם בקדושת רעותא דליבא ואני בקדושת המוח, והנה תסובנה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי, כי קדושת המוח גדול יותר והוא כולל הכל קידוש מעשים שהוא קידוש רעותא דליבא כנ"ל נכלל בקדושת המוח:
6
ז׳והנה לעומת דרגין וקדושת יוסף והשבטים וההפרש שביניהם הי' נמי ההפרש בין משה לאהרן, כפי מה שהגדנו במק"א שמרע"ה השפיע דעת וקדושת המוח בישראל, ואהרן השפיע בישראל קידוש מעשים שהוא רעותא דליבא, וע"כ כמו שכל השבטים ע"ש גאולתן של ישראל נקראו, כבמדרש ריש שמות, ולפי דרכנו השבטים במה שהכניסו בישראל קדושת מעשים, ויוסף במה שהכניס בישראל קדושת המוח, ובזה החזיקו מעמד במצרים שלא יטמעו בקליפת פרעה ומצרים, שפרעה הוא קליפה קשה נגד קדושת המוח, שפרעה הוא אותיות הערף, וע"כ הי' גדול שבמכשפים, ומצרים היא קליפה קשה נגד קדושת הלב כמו שהגדנו כבר באריכות, ויוסף והשבטים החזיקו ביד ישראל שלא יטמעו ויהיו עומדים לגאולה, כן היו משה ואהרן הגואלים, זה בקדושת המוח וזה בקדושת הלב:
7
ח׳והנה מה שהגאולה היתה נחלקת לשתים יציאת מצרים לבד וקריעת ים סוף אחר שבעה ימים, הגדנו כבר כי יציאת מצרים הי' באהבה וחסד שהוזמנו למיכל על פתורא דאביהן, ונמשכו אחרי הש"י בעבותות אהבה, וכמ"ש זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, והוא קדושת רעותא דליבא, כי אהבה וחסד הם תוצאת הלב, ועל הים כתוב וייראו העם את ה', ויראה היא תוצאות המוח, והיינו שעל הים זכו לקדושת המוח, ובאשר בענין קדושת הלב נתמרקו ישראל במצרים לגמרי, אבל לא כן בקדושת המוח, ע"כ הקדים היציאה ממצרים שהוא שזכו לקדושת הלב, אבל לקדושת המוח עדיין לא זכו עד אחר שבכולו את דעתם ורצונם ושמעו לקולו של משה ושבו וחנו לפני פי החירות, ולא אמרו היאך נתקרב אל רודפינו שלא לשבור את לב הנשים והטף שבנו ואנו צריכין לברוח, אלא אמרו אין לנו אלא דברי בן עמרם, ובמה שבטלו את שכלם מפני רצון ה' זכו אז לקדושת המוח, וכעין שאמרו ז"ל בזכות ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל אלקים זכה לתמונת ה' יביט, וע"כ זכו נמי לומר זה אלי ואנוהו, וכענין לעתיד שכתוב ואמר ביום ההוא זה אלקינו וגו' שאז יהי' נשלם קדושת המוח לגמרי, כן נמי בים השיגו לשעתו עכ"פ מדריגה זו, ובודאי אם הי' גמר תיקון קדושי המוח הי' צריך להיות גמר התיקון כללי כמו לעתיד, אבל כנראה שלא הי' אז גמר תיקון קדושת המוח, אלא באשר לא הי' באפשר לזכות למ"ת בלתי קדושת המוח, שהתורה היא שכל אלקי, ע"כ סיבב הש"י כל ענין הים כדי שיבטלו את שכלם, כדי שיזכו לשעתו עכ"פ לקדושת המוח, ואף שכתוב וייראו מאד וגו', ושאמרו אל משה המבלי אין קברים וגו', שזהו היפוך ביטול השכל, מ"מ אתר שאמר להם משה התיצבו וראו וגו' נתפייסו:
8
ט׳ונראה שביטול הזה נמי לא מהם הי', אלא מפאת משרע"ה שהשפיע בהם מבחינתו שהוא קדושת המוח כנ"ל, וע"כ לא נשארו בבחי' זו לעולם שידוע שכל מדריגה שזכה אלי' האדם בזכותו יש לו קיום יותר ממדריגה הבאה בזכות זולתו, וע"כ הם שלא הי' להם קדושת המוח אלא מפאת משרע"ה לא התמיד, וחזרו בכל פעם והתלוננו שזהו היפוך ביטול השכל, ואף המדריגות הגבוהות שמסיני נתקלקלו במעשה העגל וחזרו לתמותם במעשה המשכן, וחזרו ונתקלקלו במרגלים, וגמר התיקון יהי' לעתיד אחר גלות המר והארוך הזה שאין אתנו נביא וחוזה, ואין אתנו יודע עד מה, וכל זאת באתנו ולא שקרנו בבריתו ואנו מבטלים את דעתינו ושכלנו להש"י, ואפי' בדבר שיצה"ר מסמא את העינים כמאמר נשים הארורות ומאז חדלנו לקטר למלכת השמים חסרנו כל, ומאמר נשים ארורות אלה ישנו בכל דור ודור, אלא שמתחפש בכל זמן בלבוש אחר, אז הי' בלבוש הקטרה למלכת שמים, והיום הוא בלבוש להיות להוט לחכמות חיצוניות ולהתדמות ליתר העמים, אנו מבטלים את דעתינו לרצון הש"י, ואפי' שיש רבים נכשלים בעוה"ר הוא רק כדמיון אילן המגדל פירות טובים, אף שיש עלין רבים וקוצים מתגדלין עם הפרי, אין הפרי נמאסת בשביל מרבית העלים והקוצים, הם יוזרו לרוח והפרי הוא קודש הלולים, ובשביל הפרי זה יזכו כל ישראל לגמר התיקון הכללי לקדושת המוח והלב יחדיו, וכל מה שהי' בים הי' לשעתו לבד מפני שלא הי' הביטול מעצמם אלא באמצעות משרע"ה:
9
י׳ונראה שזה נמי הוא הענין דויקח משה את עצמות יוסף עמו, היינו את עצם של יוסף שהוא קדושת המוח לקח עמו לסייע להכניס בישראל קדושת המוח, שטובים השנים מן האחד, ושניהם יחד יכניסו בישראל בחי' הביטול כנ"ל, וזה הים ראה וינוס ארונו של יוסף ראה דכתיב בי' וינס ויצא החוצה, שבאותו מעשה השתמש בקדושת המוח שבו, וכמו שאמרו ז"ל ברמב"ם וטור אין מחשבת עריות מתגברים אלא בלב הפנוי מן התורה ומן החכמה שהיא בשכל, וינס ויצא החוצה כמו שהי' בפועל כן נמי הי' במחשבתו שפינה מחשבתו מזה לגמרי, ולאו כל אדם ביכולתו לעשות ככה אלא מי שיש בו קדושת המוח, ומאי ניתנה מדה זו לכלל ישראל, כאמרם ז"ל יוסף גדר עצמו מן הערוה לפיכך נגדרו כל ישראל בזכותו, וזהו שמטרונה שאלה אפשר יוסף בן שבע עשרה שנה והוא עושה את הדבר הזה, ודומה לזה שאלה מטרונה על היתר יחוד הנדה אפשר אש בנעורת ואינה מבערת, ולשניהם תירוץ אחד שהיא לא יכלה לשער שקדושת המוח גובר על הטבע, וזהו שלקח משה עצמות יוסף עמי להשפיע בישראל קדושת המוח, ועמו כמדתו שמשרע"ה הי' קדוש במוח וכנ"ל, ולא הי' נפנה ליתר מיני חלקי הקדושה ומדריגות גבוהות מעל גבוהות שיהיו לו לסייע להשלמת ישראל, אלא עצמות יוסף ובירר לו זה מבין יתר חלקי הקדושה, ובזה יצדק התואר חכם לב, עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה מ"ש בשלמה המע"ה ששאל חכמה לעשות משפט, שלהיות לו הכרה בין קדושה לחיצוניות בין איסור להיתר בין טמא לטהור איננו כ"כ רבותא, כמו להכיר בין ממון ששייך לזה או לזה ששניהם היתר, שזה רבותא יותר, והוא בגדר החכמה, וכן יש לומר שמשרע"ה שבירר עצמות יוסף מבין יתר חלקי הקדושה יצדק בו תואר חכם לב, ויובן נמי מה ששייך זה לפרשה זאת ולא הזכיר זה בפרשת היציאה, שהיציאה ממצרים היתה מפאת קדושת הלב שבישראל כנ"ל, ולא הי' נצרך לזה עצמות יוסף, אלא שצפה משה בחכמתו שלמ"ת צריכין לקדושת השכל, ובהכרח שעוד קודם מ"ת יבוא לקריעת ים סוף או ענינים אחרים בדומה, ולזה נדרש לו לסיוע ממהותו של יוסף:
10
י״אולפי האמור יש לפרש מה שבהיציאה נזכר גם שם אהרן עם משה ומאז והלאה לא נזכר שם אהרן אלא משה לבדו, דהיציאה היתה בקדושת מעשים ע"כ הי' אהרן נמי הגואל, כמו שהגדנו לעיל שאהרן הי' המשפיע קדושת מעשים בישראל, אבל אחר היציאה שהתחילה תקופה אחרת הוא להשפיע קדושת המוח לישראל, לזה לא הי' לאהרן חלק בו אלא משה לבדו:
11
י״בולפי האמור יובן הענין שתי שבתות יום הראשון ויום השביעי של פסח ששניהם נקראים שבת, דהנה בטור כי שלש שבתות הן שבת של מעשה בראשית, שבת של מתן תורה, ושבת של לעתיד, ויש לומר דשבת של מעשה בראשית שנברא העולם בששה ימים נגד שש מדות שבלב, ושבת זו מביאה קדושת הלב שהוא נקרא קידוש מעשים, ושבת של מ"ת היא מביאה קדושת המוח שמתן תורה הוא להשכל, ושבת של לעתיד היא מביאה קדושת הרצון שהיא גבוה יותר מהמוח והוא גלגלת המקיף על המוח בסוד הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד, וע"כ יום ראשון של פסח שהוא קידוש מעשים מקביל לשבת בראשית, ויום שביעי של פסח דהוא קדוש מוח מקביל לשבת של מ"ת:
12
י״גבמדרש ויהי בשלח פרעה מי אמר וי משה אמר וי, משל לאחד שנעשה לבתו של מלך שושבין והי' רואה במזל וכו' ואיני בא עמה לחופתה כך אמר משה צועק אני שנתיגעתי להוציא את ישראל ממצרים ואיני נכנס עמהם לארץ לכך ויהי בשלח:
13
י״דוהיפ"ת פירש שידע שאינו נכנס עמהם לארץ, ממה שנאמר לו עתה תראה, וזה דוחק כי לא הי' זה מאמר ברור שלא יכנס לארץ, אלא רמז בעלמא, שלאחר שנגזר עליו במי מריבה נתגלה הרמז למפרע, דאל"ה לא הי' נקרא שנענש על מי מריבה, ועוד הרי אמר בשנה השנית נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' וגו', וברש"י שם בשם ספרי ומפני מה שיתף משה עצמו עמהם שעדיין לא נגזרה גזירה עליו וכסבור שהוא נכנס עכ"ל, ועיין מזרחי וגור ארי' שם, ולפענ"ד יש לומר כמו שכתבתי שלא הי' אלא רמז כמו כל הרמזים שבתורה וכמ"ש הרמב"ן ברמז ונושנתם, כי היתה קבלה בידם שיש בפרשה הזאת רמז לזמן הגלות, וכאשר בא עליהם התבוננו בה בינה עכ"ל, וכענין זה יש לומר ברמז עתה תראה שבפשיטות בפירוש עתה תראה היינו תיכף שימיו לא ימשכו עוד, אלא שעם פשוטו של מקרא תתלבש עוד רמז, וזה ברור ואין להאריך עוד, ועוד לפי דברי היפ"ת למה לא אמר משה וי תיכף כשנסעו מרעמסס, והמתן הכתוב להודיע זה הכתוב עד כאן:
14
ט״וונראה לפרש עפ"י דברי המדרש שהי' פרעה מלוה אותם ואין שלוח האמור כאן אלא לוי' שנאמר ואברהם הולך עמם לשלחם, והגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שלוי' היא ענין חיבור כמ"ש מהר"ל, ופרעה התכוין להתחבר עמם למען ימשכם חזרה למצרים עכ"ד, והוספנו לומר דודאי אי אפשר לומר שיתרצו מעצמם לחזור לעבודת פרך ולהשליך זכריהם ליאור ולשחוט תנוקותיהם לרחוץ בדמם אלא פרעה הי' מכשף גדול ורצה להכניס בהם רוח רעה המעבירה את האדם על דעתו ועל דעת קונו, והנה אם הי' נשלם המירוק במצרים והיו ישראל מזוככים בלי שום פסולת לא הי' פרעה שוטה כ"כ לחשוב שיהי' בכחו להכניס בהם כחות רעות ע"י כישוף, ואף שאמרו ז"ל בש"ס חולין למה נקראו שמם כשפים שמכחישין פמליא של מעלה, מ"מ איתא שם שאני ר' חנינא דנפיש זכותי', מה גם כל ישראל יחדיו ומשרע"ה ע"ג אם היו ישראל מזוככים כראוי, אלא שעדיין הי' חסר להם מירוק מחטא דור הפלגה שהוא חטא ע"ז, שאיש שיקוצי מצרים לא השליכו ומירוק הזה לא יושלם לגמרי עד לעת"ל וכבמאמר הקדים, וע"כ תלה השליחות דהיינו הלוי' בפרעה ולא בכל מצרים, וכבזוה"ק דפרעה וכל אוכלסין דילי' אוזיפו לון, מפנ' שהחטא שבשכל מתיחס לפרעה, וחטא שבלב מתיחס למצרים, ובחטא שבלב נגמר המירוק ולא הי' להם פסולת, ע"כ מצרים לא הי' להם חיבור עמהם, וכמשל עובר לאחר שנשלם חדשיו שיוצא מעצמו, ופרי לאחר שנגמר בישולו בהאילן שנופל מעצמו ואינו נזקק לתלישה ושוב אין לו שייכות למקום שיצא משם, אלא מצד חטא השכל שמתיחס לפרעה שלא נתמרק, והוצרך לתולשו בכח, וכבמדרש משל לרועה שהושיט ידו למעי בהמה ותולש העובר שבמעי', וע"כ הי' לו לפרעה עוד חיבור עמם בצד מה, ומפני זה עשה להם לוי' להכניס בהם רוח רעה כנ"ל:
15
ט״זוהנה איתא בספה"ק דאם הי' משה נכנס לארץ לא הי' אפשר שיגלו ישראל ממנה, וע"כ כשראה משה שפרעה לוה את ישראל דהיינו שהתחבר עמם כנ"ל, מזה נתודע שעדיין אין ישראל מנוקים לגמרי מחטא ע"ז שבשכל, ואף שהזהיר אותם משכו ידיכם מע"ז, והי' סבור שיתנקו לגמרי מפגם זה, מ"מ ראה שתקותו נשארה מעל, ועדיין יש בהם פסולת שבאמצעות הפסולת נתחבר פרעה עמהם, אף שהי' סמוך לבו ולא הי' נתיירא מפרעה ומכשפיו, מ"מ אחר שעדיין לא נתמרק הפסולת [ומקריעת ים סוף עדיין לא ידע, ובאמת גם קריעת י"ס ומ"ת לא הועילו אלא לשעתם לבד, שהרי אחר קריעת ים סוף חזרו והתלוננו, וכן אחר מ"ת חזר ונפגם ע"י מעשה העגל, ואחר עשיית המשכן ע"י חטא המרגלים, וכמו שהגדנו במאמר הקודם], וצפה שפגם הזה מוכרח להתמרק ע"י גליות עד לעת"ל שיהי' גמר התיקון, א"כ אי אפשר עוד שיכנס הוא לארץ וע"כ בשביל ששילח פרעה את העם נתודע שלא יכנס לארץ וצוח וי, וידוע דברי הזוה"ק שתיבת וי רומזת לסילוק שכינה והגלות, וא"כ בשביל שלא יכנס לארץ יהי' וי, השי"ת יזכינו לראות בשוב ה' את שיבת ציון במהרה:
16
י״זה' ילחם לכם ואתם תחרישון, ובזוה"ק תחרישון ודאי ולא תתערון מלה, ועוד שם אלא בעתיקא תליא מילתא, ויש להבין אם לא יועיל עכ"פ לא יזיק ולמה מנע מהם מלהתפלל ולזעוק שזהו בעצמו מצוה, ומפרשי הזוה"ק עמדו בזה, ובעניותן יש לפרש עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דהענין אתם תחרישון להיות בוטח בה' וכענין שבת דצריך להיות כאלו כל מלאכתך עשוי', עכת"ד, והנה זה בא ללמד ונמצא למד דכל מלאכתך עשוי' דבשבת היא משום בטחון בהש"י, שבאמת אין צריך עוד למלאכה, ובאמת אם היתה השבת נמשכת והולכת ולא הי' היתר לשוב למלאכה, הי' בפועל כל מלאכתו מאליו, ולא הי' צריך למלאכה, והנה הרמב"ן בריש ספר האמונה והבטחון, כי בטחון הוא למעלה מהאמונה, כי בכלל בטחון היא האמונה, ואין בכלל האמונה בטחון, עיי"ש, וכן בדין שאין למעלה ממדת בטחון, שהרי אנו אומרים בעבור אבותינו שבטחו בך, והרי ששבח היותר גדול משבחי וזכות האבות היא מדת הבטחון, והנה עתיקא קדישא פירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה מלשון ויעתק משם, היינו שהעתיק מכל הנבראים והוא גבוה מהכל, וע"כ להמשיך הישועה מעתיקא שהוא גבוה מהכל אי אפשר ע"י שום דבר אלא ע"י זכות הגבוה מהכל והיא מדת הבטחון, וע"כ בזה עצמו שאתם תחרישון ותהיו בטוחים בישועת ה' בזה עצמו ימשכו הישועה מעתיקא, וא"כ אתם תחרישון אין זה שלילה אלא מצוה, ובשביל זה זוכין להישועה מעתיקא, וכן יש לומר בשבת דבזוה"ק דסעודתא דיממא סעודתא דעתיקא עבדינן, דבשביל שהוא כאלו כל מלאכתך עשוי' והוא בטחון כנ"ל, זוכין לעתיקא:
17
י״חבמדרש ד"א שומע תפלה וכו', אבל הקב"ה אינו כן אלא הכל שוין לפניו הנשים והעבדים והעניים והעשירים, תדע לך שהרי משה רבן של כל הנביאים כתיב בו מה שכתוב בעני במשה כתיב תפלה למשה איש האלקים ובעני כתיב תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו זו תפלה וזו תפלה להודיעך שהכל שוין בתפלה לפני המקום, ויש להבין דמקרא מלא הוא ותפלת צדיקים ישמע, וכמה מקראות מפורשים ירימו בגאון קולם על מעלת תפלת הצדיקים מתפלת זולתם, ולא עוד אלא שאמרו ז"ל אינה דומה תפלת צדיק בן צדיק לתפלת צדיק בן רשע, ומה גם מעלת תפלת משרע"ה, דבמדרש שתפלת משרע"ה היתה דומה לחרב שהיתה קורעת את כל הרקיעין, והיתכן לומר שהכל שוין בתפלה לפני המקום:
18
י״טונראה לפרש דהנה תפלה היא לשון חיבור עם הש"י, ואיתא בספה"ק שנגזר מלשון צמיד פתיל בהיפוך אתוון, ויש להבין היתכן שיהי' לבשר ודם קרוץ מחומר חיבור עם הש"י, אך יש לומר שנקודה הפנימית שבישראל היא חלק אלקי ממעל ובה יתכן לשון חיבור, ובאמצעות הנקודה יש לכללות האדם חיבור עם הש"י, וממילא מובן אשר מעלת התפלה היא לפי מסת הזדככות החומר, שהרי החומר מפסיק והנקודה זו נקראת בתולה ואיש לא ידעה, ואיננו נקל כ"כ לעורר נקודה זו מפני המסכים והחוצצים הסובבים את הנקודה, ואין מניחין אותה להכנע ולהתחבט ולשפוך את שיחו לפני ה', אלא כשהחומר נזדכך נתעוררה נקודה ונעשית נכנעה מאד ומתחבטת לפני רגלי קונה ומתחברת בתפלה, ואז מפיקה רצון מהש"י, וע"כ כתיב ותפלת צדיקים ישמע, ואיננה דומה תפלת צדיק בן צדיק לתפלת צדיק בן רשע, שזה מזוכך חומרו ביותר שהרי הוא מזוכך בתולדה בלבוש קדוש שהמשיכו לו אבוחיו, ונקל לו לעורר בו נקודה הפנימית שבי, אך באם נדכא ר"ל עד דכדוכה של נפש ונתעוררה נקודה הפנימית, שוב הכל שוין בחפלה לפניו, ובזה הנני מבין מה שהגיד לי כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה ביחוד שכל אדם יכול להושיע את חבירו בתפלתו, אלא בתנאי שצרתו של חבירו תגע בו עד נקודת הלב ובצרתו לו צר, אבל זה עצמו שצרתו של חבירו ידכא לארץ חיתו כמו צרתו ממש זה איננו דבר נקל, וצריכין להיות לזה איש בעל מעלה, עכ"ד, ולפי דברינו הנ"ל, גם איש המתפלל על עצמו תלוי בזה:
19
כ׳והנה כל אלה הוא בצרה פרטית ר"ל, שעדיין נמצא איש שאיננו מתעורר בנקודת לבבו, אבל שם על הים שלא הי' להם שום דרך הצלה, ולא עוד אלא שהיו רואין שר של מצרים נוסע לעזור למצרים, ובלי נס מהש"י לא הי' להם שום מקום להשאר בחיים הם ובניהם ונשיהם וטפם, והיו מדוכאים מאד עד דכדוכה של נפש, וכענין אמרם ז"ל אין אדם משטה בשעת מיתה, ונתעוררה אצלם נקודה הפנימית שבלב, שוב היו הכל שוים בתפלה לפניו:
20
כ״אאשירה לה' כי גאה גאה סום ורוכבו רמה בים, ברש"י רמה השליך וכן ורמו לגו אתון נורא, ויש להבין שבלשון הקודש הוא לשון הגבהה, כמ"ש ביד רמה, שפירש"י בגבורה גבוהה ומפורסמת, אלא שבלשון תרגום הוא לשון השלכה, ולמה כתוב בלשון תרגום מה שבלשון הקודש שכל השירה מדוברת בה משמע להיפוך, ונראה שהוא כענין מ"ש השליך משמים ארץ תפארת ישראל, שפירש"י לאחד שהגביהם עד לשמים השליכם לארץ בבת אחת ולא מעט מעט מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, וכמ"ש כי נשאתני ותשליכני לאחר שנשאתני עד לשמים השליכני עד ארץ, שנרגש הכאב והצרה ביותר מאם לא הי' הגביהם מקודש, כן הי' נמי הענין על הים שכתוב והנה מצרים נוסע אחריהם, שפירש"י שר של מצרים, ובאשר שר של האומה הוא חיותו ויצרו כמ"ש רש"י סורו רע שר שלו יצה"ר שלו, היו בהכרח המצרים מתגאים ונתרמים ברוחם ונשיאת נפשם, ואז באה להם המפלה, מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, הי' נרגש להם הצרה ביותר וזהו תרגום אונקלוס אתגאי על גותניא שהיו אז ברום הגיאות, והיינו בעבור שהם בעצמם היו גאים והגביהם עוד יותר למען תהי' נרגשת מפלתם עוד יותר, וא"כ הגבהה זו בפנימית הכוונה היא השפלה והשלכה, ע"כ נכתב בלשון דמשתמע לתרי אפי, ויתבאר עוד עפ"י דברי מהר"ל בספר התפארת שלשון תרגום באשר איננו לשון כלל ומלה"ש אין נזקקים ללשון ארמי הוא מתיחס להכוונה בלתי נתגלה, ע"כ בלשון הקודש הוא הגבהה ובלשון תרגום הוא השלכה:
21
כ״בזה אלי ואנוהו אלקי אבי וארוממנהו, יש לפרש עפ"י דברי רש"י תהלים פ"ו ט"ז והושיעה לבן אמתך פירש"י בן האמה משפיל א"ע לפני אדוניו יותר ממקנת כסף שבן האמה יליד בית הוא וגדל בחיק אדוניו, עכ"ל, והנה ישראל מחמת שהש"י הוא אלקיהם יש להם לב מוגבה בדרכי הש"י ואמיץ לבם בגבורים, ולא ישובו מפני כל, כאמרם ז"ל ג' עזים הם ישראל באומות, ועם זה הם ממעטין עצמם ומשתחוין ונכנעים לפני הש"י כעני בפתח מלא בושה, ואין להם מצח להרים ראש, והנה ישראל יש בהם שתי מדות הפכיות, וזה שאמר הכתוב זה אלי מצד זה אלי הנני מרהיב עוז בנפשי וע"כ ואנוהו אבנה לי' מקדשא כבתרגום וכלשון הת"כ הגיס דעתך נבואי שמשי את המלך, ומצד שהוא אלקי אבי וארוממנהו שפי' הספורנו וארוממנהו בהשתחוי' והכנעה שמצד שהוא אלקי אבי ואני גדלתי מעולם בחיקו ית"ש, הנני משפיל עצמו לפניו ביותר כענין דברי רש"י הנ"ל:
22
כ״גה' איש מלחמה ה' שמו, פירש"י מלחמותיו לא בכלי זיין אלא בשמו הוא נלחם, ויש להבין מה השמיענו בזה ומי לא ידע שהש"ת איננו נלחם בחרב ובקשת ובחנית, ונראה לפרש עפ"י דברי האר"י ז"ל בהא דאמרו ז"ל נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות, היינו משום דכל דבר חיותו רק מצד ניצוץ הקדוש שבו וכאשר נתן עיניו בו נמשך הניצוץ הקדוש אחר עיניו ונשאר הרשע ריק משום ניצוץ קדושה, וע"כ נעשה גל של עצמות מחמת שנפסק חיותי, כן יש לומר שהי' על הים שמחמת התגלות אלקית שהי' שם נמשכו כל חלקי הקדושה שהיו מובלעים עדיין בין המצרים ונדבקו במקור החיים, והם ממילא נשארים בלי חיות, והנה ידוע ששמאל דוחה וימין מקרבת, מדת הדין מתיחסת לשמאל ומדת הרחמים לימין, וע"כ מי שפוגע בו מדת הדין נקרא ששמאל דוחה אותו, אבל במצרים לא הי' כן שלא הי' מפלתם ע"י שליחי הדין, אלא אדרבה ימין המקרבת קירב את כל חלקי הקדושה שהיו מובלעים ביניהם, א"כ בשמו של רחמים נלחם עמהם, וזהו ה' איש מלחמה ה' שמו, שבשמו של רחמים שהוא שמו העצם כידוע נלחם עמהם, וזהו נמי פירוש מקרא שכתוב ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב, שמחמת ימין המקרבת את חלקי הקדושה והוא הנאדר בכח להוציא את בלעם מפיהם מעשה זו עצמה המתיחסת לימין הוא תרעץ אויב:
23
כ״דולפי האמור יש לפרש מקרא שכתוב בהחרבן השיב אחור ימינו מפני אויב, היינו שאז לא די שהימין לא הוציא מהשונאים את חלקי החיות שהיו בהם מכבר, אדרבה אז נפלו עוד כמה חלקי קדושה ביד החיצונים כידוע, אך ידוע כי חלקי הקדושה שנפלו בידי החיצונים הוא כמ"ש עת אשר שלט האדם באדם לרע לו ופירש האר"י ז"ל לרע לו של אדם בליעל, שעי"ז עצמו עתידים להתברר כל חלקי הקדושה המפוזרים ביניהם מאז, וא"כ פעולת הימין להוציא כנ"ל באה עי"ז שהשיב אחור ימינו כנ"ל, יה"ר שנזכה לראות השבת הימין ב"ב:
24
