שם משמואל, בשלח ט׳Shem MiShmuel, Beshalach 9
א׳שנת תרע"ז.
1
ב׳במדרש ויהי בשלח פרעה, זש"ה שוט לסוס ומתג לחמור ושבט לגו כסילים, שוט לסוס זה פרעה הראשון שנא' וינגע ה' את פרעה על דבר שרי אשת אברם וגו', ומתג לחמור זה הי' אבימלך וכו' לה"ד לחמור שהי' אדם רוכב עליו ראה את התינוק בשוק קפץ עליו ולא הזיקו התחילו משבחין לחמור שדלג על התינוק ולא הזיקו אמר להם בעליו חייכם אילולא אני שהמשכתיו ברסן של פיו הי' מזיקו, כך אמרו כשר הי' אבימלך שלא קירב אצל שרה וכו' ואני לא הנחתיו ואני הוא שהמשכתיו לכך נאמר ומתג לחמור, ושבט לגו כסילים זה פרעה והמצריים שכיון שנתכלו במכות שלא בטובתם שלחו את ישראל שנא' ויהי בשלח פרעה:
2
ג׳ויש להבין מה השמיענו בזה ומי לא ידע ששלח את ישראל מחמת הכרח המכות, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד שהוקשה להמדרש דכתיב בשלח פרעה דמשמע זכות לפרעה ששילח את ישראל, לזה הביא המקרא דשוט לסוס וגו', דמאחר שלא שלח ברצונו אלא מחמת הכרח המכות לא נחשב שפרעה פעל כל זאת, ואף דתשובה מחמת יסורין הוא בעל תשובה, ומקרא מלא הוא תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם, זהו רק בישראל דבעצם הוא טוב אלא ששאור שבעיסה מעכב, וכאשר נכנע ע"י יסורין שוב נתגלה העצם, וכדברי הרמב"ם בכופין אותו עד שיאמר רוצה אני עכ"ד:
3
ד׳ובעניותן יש לומר באופן אחר, דהנה יש להבין מה שאמרו המצריים מה זאת עשינו ששלחנו את ישראל מעבדנו, כי לשון זה יתכן כשהשילוח הי' מרצונם, אבל הרי לא שלחו ברצונם אלא ע"כ שלא בטובתם כי אמרו כלנו מתים, ושוב לא יצדק לומר מה זאת עשינו, שהרי לא הי' אפשר להם שלא לעשות, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד עפ"י דברי המדרש שוחר טוב הובא בילקוט שפרעה צוח הרי אתם בני חורין הרי אתם ברשותכם, וזהו שאמרו "מעבדנו" אף שהיו מוכרחים לשלוח אותם לזבוח, למה זה עוד פטרם מלשוב ולעבדם עכ"ד, ועדיין איננו מספיק, כי במדרש שוחר טוב שם שפרעה אמר קומו צאו אמרו לו וכי גנבים אנחנו שנצא בלילה, בבוקר אנו יוצאים, אמר הרי מתו כל מצרים שנא' כי אמרו כלנו מתים, אמרו לו ומבקש אתה לכלות את המכה הזו ממך, אמור הרי אתם ברשותכם הרי אחם עבדיו של הקב"ה, התחיל פרעה צוח לשעבר הייתם עבדי, אבל עכשיו הרי אתם בני חורין הרי אתם ברשותכם וכו', א"כ השחרור נמי הי' על כרחו שלא בטובתו מפני פחד המכה, ומה יתאוננו עתה על השילוח מהיות להם עבדים, ועוד בעיקר הרדיפה אחר ישראל אין לך שגעון גדול מזה, בראותם עמוד אש ועמוד ענן לפניהם, פלא גדול שלא הי' עוד כמוהו, וכי חשב שבחרבו ילחם עם עמוד האש אשר כרגע להבה תלהט רשעים ויסופו ויתמו מן בלהות, אך בפשיטות יש לומר עפ"י דברי המדרש ריש בא שהקב"ה נעל לבו מן התשובה ואמר לו הקב"ה אתה הקשית ערפך והכבדת את לבך הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך, ועוד שם שנעשה לבו ככבד הזו שהיא מתבשלת שני' וארטסיס נכנס בתוכה כך נעשה לבו ככבד הזה ולא הי' מקבל דבריו של הקב"ה, ופירשנו בש"ק העבר שטומאה היא לשון טומטום שנאטם לבו ונעשה כמת שאינו נתפעל, ולא הי' ביכלתו להתהפך בדעהו, אלא בשעה שהי' רואה פני משה נסתלק ממנו הטומטום וחזר להיות בעל חי מרגיש ומתפעל לשעתו עכ"פ, ופרשנו עוד מאמר ר"ל בש"ס זבחים בהא דכתיב ויצא מעם פרעה בחרי אף, סטרו ויצא, והדבר יפלא הרי נצטוה לחלוק כבוד למלכות, והיתכן שיסטר את לועו, ופרשנו על פי מאמרם ז"ל הסוטר לועו של חבירו כאילו סוטר לועו של שכינה שנא' כי בצלם אלקים עשה את האדם, ע"כ יש לפרש סטרו ויצא היינו שלקח ממנו את צלם אלקים שעל פניו, ועי"ז סר ממנו כח השליטה על ישראל, וכבר בארנו זה באריכות, והנה בספורנו מה שנתנה הבחירה בידי אדם משא"כ בכל הנבראים, הוא מפאת שהאדם נברא בצלם ובדמות, וכך שמעתי מפי כבוד קדושת אבי אדומו"ר זצללה"ה שמה שהאדם הוא בעל בחירה יותר מכל הנבראים הוא מחמת צלם אלקים שעליו, ולפי"ז כשסטרו ולקח ממנו את צלם אלקים בזה עצמו ניטלה ממנו הבחירה, ומעתה יש לומר דכל מעשה פרעה אחר זה לא הי' מחמת בחירתו, שהרי הוא הי' לבו כאבן ואינו מתפעל ואיננו בעל בחירה, אלא כמו שמצינו בבלעם בשעה שא"ל הקב"ה שוב אל בלק וכה תדבר, שבלעם לא הי' רוצה לחזור לבלק ולצערו ופקסו הקב"ה כמו שפוקסין בהמה ומוליכין אותה על כרחה שלא בטובתה, כן הי' הענין בפרעה, ועוד זאת הי' של פרעה יתירה על של בלעם, דבלעם עכ"פ ידע שכח נעלם תקפהו ע"כ שלא בטובתו, ופרעה גם זה לא הרגיש והי' ישר ונכון בעיניו, וכמו משתגע שמתענג ממה שמתהולל בחוצות ועולל בעפר קרנו:
4
ה׳ולפי האמור אין תימה במה שהרהיב עוז בנפשו לרדוף אחר ישראל, אף שראה את עמוד האש ועמוד הענן לפניהם, כי הוא לא בבחירתו עשה מה שעשה, וכן מה שאמרו מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו, לא מהם הי' מאמר הזה אלא כח נעלם תקפהו לאמור ככה, כדי שתצא קריעת י"ס לישראל לפועל ולנער את פרעה ואת חילו בים, כדי שיתקדש שמו הגדול בעולם:
5
ו׳ולפי"ז יש לומר דהא דקם פרעה לילה ואמר קומו צאו מתוך עמי, נמי לא בבחירתו הי', אלא כח נעלם תקפהו לאמור ככה, כי הוא כבר אבד את בחירתו, וכמו שהחזרה והרדיפה לא היו בבחירתו, כן נמי מעיקרא שנתקיים כשלחו כלה יגרש אתכם מזה נמי לא הי' בבחירתו:
6
ז׳[ולפי"ז יש לומר שגם מה ששלח פרעה את ישראל ואמר להם הרי אתם בני חורין הרי אתם ברשותכם, לאו בבחירתו עשה שהרי כבר ניטלה ממנו הבחירה אלא כח נעלם תקפהו לזה, כדי להטעותו להבא כשיבוא לרדוף אחר ישראל יהי' רצונו בזה ולא על צד ההכרח לבד, שישים אח"כ הדברים אל לבו מדוע נתבקש ממנו שיהי' הוא המשלח ולא יצאו מעצמם מכלל שיש לו שליטה עליהם, ועל גוף השחרור יהי' לו טענה שמשמעות דברי מרע"ה הי' שיחזירו אחר שלשה ימים, ועל תנאי זה פטרם לגמרי [כמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שמה שאמר לו משה שיאמר הרי אתם ברשותכם איננו סתירה למה שאמר מקודם דרך שלשת ימיר נלך במדבר, שהמשמעות לחזור אח"כ ע"פ דברי הש"ס חגיגה יצא זה שיש לו שני אדונים, וע"כ למה שאמר ויחוגו לי במדבר נתבקש שיהיו אז חפשים ומשוחררים לגמרי עכ"ד] והוא כמו מתנה ע"מ להחזיר, וכאשר לא קיימו התנאי בטל השיחרור למפרע, ע"כ נתבקש ככה ושיהי' לפרעה מקום לחשוב, וזה יחזק לבו לרדוף מרצונו אחר ישראל, אבל עיקר הרדיפה איננו בבחירתו כלל]:
7
ח׳ובסיגנון זה יש לפרש דברי המדרש ויהי בשלח פרעה, וכי פרעה שלחם בלעם אמר אל מוציאם ממצרים וכאן כתיב ויהי בשלח פרעה, מלמד שהי' מלוה אותם וכו', ואין שלוח האמור כאן אלא לוי' כנאמר ואברהם הולך עעמם לשלחם, ויש לדקדק למה כתיב בלשון דמשתמע שפרעה הי' המשלח, ולא כתיב ופרעה הולך אתם לשלחם, דהי' משמע לוי' דווקא, אך יש לומר דהא דפרעה עשה להם לוי' ג"כ לאו ממנו היתה שהרי נסתלקה ממנו הבחירה אלא גם זה כח נעלם תקפהו לעשות ככה שגם זה הי' תועלת לרדיפת פרעה ברצונו, והיינו עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בהלוי' למען יהי' לו עוד חיבור עמם, כי לוי' היא לשון חיבור, וחשב שבאמצעת החיבור ימשיכם לחזור מצרימה, עכ"ד, וכבר פרשנו שכוונתו להכניס בהם כישוף ורוח רעה, כי בודאי אדם בר דעת לא יתרצה לשוב לעבודת פרך ולשקעם בבנין במקום חיסור סכום הלבנים, ולשחוט תינוקות שלהם לרחוץ בדמם או להשליכם ליאור, אלא שחשב שרוח רעה שיכניס בהם בכשפיו יכריחם לזה כאמרם ז"ל רוח רעה מעבירה את האדם על דעתו ועל דעת קונו, ובאמת שזה הי' רסן מתעה לפרעה שחשב ככה וטעה שיש לאל ידו לעשות כן, כי אין עוד מלבדו כתיב ואפי' כשפים כבש"ס ריש חולין דאף דלמה נקרא שמם כשפים מפני שמכחישין פמליא של מעלה, מ"מ שאני ר' חנינא דנפיש זכותי', וכבר דברנו מזה, ומובן דמכ"ש כל עדת ישראל יחדיו ומשה ואהרן עמהם שלא הי' יכול לעשות להם כשפים, ובודאי גם פרעה עצמו ידע את מסת כחו בכשפים, וכמ"ש הרמב"ן במכת כנים עיי"ש, אלא שמאת ה' היתה זאת לחשוב שיש לאל ידו לעשות להם כשפים ע"י התחברותו עמהם, באמצעות הלוי', כדי שבזה יהי' לבו בטוח לרדוף אחריהם מרצונו, וע"כ נאמר ויהי בשלח פרעה לישנא דמשתמע לתרי אפי דמשמע שלוח ומשמע נמי לוי', וכמו השלוח דמפרש בקרא דאמר בלעם שהיציאה ממצרים מתיחסת להשי"ת ולא לפרעה, כן הלוי' נמי הכי הוה ואינה מתיחסת לפרעה כלל, אבל אי הוה כתיב ופרעה הולך עמם לשלחם הי' מקום לומר דאף שבעיקר היציאה ממצרים השי"ת הוציאם, מ"מ הלוי' היתה ברצון פרעה ובטובו ע"כ כוללם בלשון אחד וכזה כן זה:
8
ט׳ולפי האמור יתבאר דברי המדרש הנצב פתח דברנו ששליחת פרעה את העם לא ממנו היתה וכמו שהביא משל דאבימלך לחמור שדלג על התינוק ולא הזיקו, ויגד עליו רעו שכן הי' פרעה הראשון בימי אברהם, ופרעה שבימי משה שלא בבחירתו הטיבו לעשות אלא שכח נעלם הוליכם במתג ורסן לעשות מה שעשו, וא"כ אין להם שום זכות בשילוח כלל:
9
י׳ולפי האמור יתישבו לנו דברי המדרש בפרשה י"ד במכת חושך רבותינו אמרו ז' ימים של חושך היו, שלשה ימים הראשונים לא ראו איש את אחיו, שלשה ימים אחרים מי שהי' יושב לא הי' יכול לעמוד והעומד אינו יכול לישב, וכו', ויום השביעי של חושך זה יום חושך של ים שנאמר ויהיו הענן והחושך ויאר את הלילה, שהי' מחשיך למצרים ומאיר לישראל, כשם שעשה להם במצרים, וע"ז נאמר ה' אורי וישעי, וכן לעת"ל וכו' ועליך יזרח ה' וכו', ויש להבין מ"ש במכת חושך שיום השביעי חלוק משלפניו זמן מרובה מה שלא הי' כן בכל המכות שהיו יום אחר יום, ולמה לא היו ז' ימים של חושך במצרים לבד, ועל הים לבד, אך יש לומר דהנה במדרש שם מהיכן הי' החושך ההיא ר' יהודה אומר מחושך של מעלה שנאמר ישת חושך סתרו וגו', ר' נחמי' אומר מחושך של גהינם שנאמר ארץ עפתה כמו עופל וגו', ובודאי או"א דא"ח, דבאשר החושך הי' מחשיך למצרים ומאיר לישראל והי' בו דו פרצופין ע"כ הי' משניהם יחד, דחושך של גהינם אין בו אור כלל שיהי' בכחו להאיר לישראל, ושיהי' החושך של מעלה לבד ג"כ לא יתכן, שהחושך של מעלה הוא רק מחמת רב האור כמו שדברנו בזה במקומו, ובאשר הוא מסטרא דקדושה ואיננו כ"כ מכה וא"א שיגרור אחריו כחות החיצונים שהיו עם כל מכה ומכה, כבמדרש שהי' הדבר משמש עם כל מכה, אלא מחמת שהחושך של מעלה הי' מעדר מהם האור עי"ז הי' מקום לחושך של גהינם לחול, והי' מביא אתו עליהם חרון אפו עברה וזעם וצרה משלחת מלאכי רעים, שזה לא יתכן מחושך של מעלה, והנה בזוה"ק שיש שבעה מדורים לגיהנם ומדור הז' נקרא אבדון שכל מה שנפל שמה הוא נאבד ואין לו עלי' עולמית [ובודאי א"א שיפול שמה נפש מישראל שא"א שנפש מישראל לא יהי' לו עלי' וכל הירידה הוא צורך עלי', כאמרם ז"ל כלי ינתנו לכובס ולא ידח ממנו נדח] ונראה שחושך של מצרים שהי' מגיהנם הי' בא בכל יום ממדור בפ"ע, שבעה מדורים לשבעה ימים, ונראה עוד לומר דהגיהנם הוא בהתדמות החטא, דכמו שמדור השביעי היורדים בו אין להם תקנה עולמית, כמו שהם שם, כן הי' בעודם בזה העולם שלא הי' להם תקנה באשר הגדילו עונות כ"כ עד שניטלה מהם הבחירה, וע"כ מצרים נמי שיגיע להם החושך ממדור השביעי, הי' נמי אחר שהגדילו עונות עד שניטלה מהם הבחירה, וכבר אמרנו שהבחירה ניטלה מהם במה שנסתלק מהם צלם האלקים, דהיינו הך שסטרו ויצא כנ"ל, וזה הי' אחר התראת מכות בכורות אחר מכת החושך, ובעת מכת החושך עדיין לא נסתלקה מהם הבחירה, ע"כ לא הי' בדין להביא אז עליהם החושך ממדור השביעי, וע"כ יום השביעי של חושך לא הי' בדין להביא עליהם אלא אחר סילוק הבחירה, וזה הי' על הים, וזהו שהתקשו אהידי דכמו במצרים שהי' החושך דו פרצופון, לישראל הי' מאיר מחושך של מעלה, ולעומתו החושך של מעלה הי' סיבה למצרים שיחול על הם חושך של גיהנם, גם נמי על הם שהי' החושך ממדור השביעי של גיהנם, הי' האור לישראל מרום המעלות, עומק רום לישראל לעומת העומק תחת למצרים, וזהו שמסיים שע"ז נאמר ה' אורי וישעי, וכמו לעת"ל דכתיב ועליך יזרח ה', וכמו שהחושך למצרים הוא ממדור השביעי שבגיהנם שנקרא אבדון שכל היורד שם נאבד לעולם ולא ישוב להשיג אורחות חיים, נשמע להיפוך שישראל זכו להשיג אור נעים אשר כל הזוכה בו א"א להתקלקל לעולם, והוא שער הנ' שבקדושה כידוע, ובזה יש לפרש מה שישראל נקראו עברים עברו ים, כי ישראל א"א להשתנות לעולם, ואע"פ שחטא ישראל הוא, וזהו צורת ומהות ישראל, ומעלה זו השיגו על הים כאמור:
10
י״אוהנה במדרש סוף פ' בא דיום שביעי של פסח הוא דוגמת שבת בראשית, והנה זה בא ללמד ונמצא למד, דכמו דעל הים נפתח לישראל אור גדול היפוך חושך של מדור הז' שבגיהנם, ושא"א עוד להתקלקל כנ"ל, כן נמי בכל שבת נפתח לישראל אור גדול אשר כל הזוכה בו אכל וחי לעולם, וזהו טועמי' חיים זכו:
11
י״בויהי בשלח פרעה את העם, יש לדקדק למה לא כתיב את בני ישראל, כי עם נקראים כאשר אינם זכאין, ובליקוטי התורה מהאריז"ל פירש דהכוונה הערב רב, כי בעבורם לא נחם אלקים לישראל וגו' כי קרוב הוא, והיו נכנסין מיד לארץ, אלא חשש פן ינחם העם הייני הערב רב ושבו מצרימה, וכיון שראה משה שהיו מוכרחים לילך דרך המדבר ים סוף ויהיו צריכין לעבור הים לקח עצמות יוסף עמו לבקוע הים, כענין הים ראה וינס עכ"ל, ומשמע מדבריו שזולת הערב רב שיצאו עם ישראל לא הי' כלל קריעת ים סוף שלא היו באים בגבולו כלל:
12
י״גויש להבין שהרי היו צריכין לקנות האמונה, כמ"ש וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו, ושם א"א לפרש העם הערב רב דהכתוב מתחיל וירא ישראל ועלה קאי סיומא דקרא, ובאמת דגם מבלעדי דבר האריז"ל יקשה כן דמשמע מהכתוב דמבלעדי טעם פן ינחם הי' מוליכם לא"י דרך ארץ פלשתים ולא היו פוגעים בים סוף כלל, א"כ היו חסרים קניית האמונה, וקושיא הגדולה מכולם מ"ש בהוציאך וגו' תעבדון את החלקים על ההר הזה, ואם הולכים דרך ארץ פלשתים לא היו פוגעין כלל בהר סיני:
13
י״דונראה לפרש ע"פ דברי המדרש פ' וישב רשב"ל בשם ראב"ע לכו וראו מפעלות אלקים וכתיב בתרי' הפך ים ליבשה למה וישנאו אותו בשביל שיקרע הים לפניהם, פסים פס ים, ופי' המת"כ שתחלת העלילה לא היתה על כתונת הפסים אלא שצפו ברוה"ק שעתיד שיקרע הים לפניו כמו שדרשו הים ראה וינס בזכות וינס החוצה, וע"ז נתקנאו בו עכ"ל, ולדידי הני מילי בלתי מובנים, דבשלמא אם התועלת של קי"ס לא הי' נוגע אליהם הי' מקום לפרש כן, אבל הלוא קריעת הים הי' לתועלתם איך שייך לומר שנתקנאו בו, וכי הי' יותר טוב לפניהם שיטבעו ח"ו בים, אתמהה, ובעניותן נראה לפרש עפ"י מה שפרשנו מאמר הכתוב על העתיד כי תעבור במים אתך אני ובנהרות לא ישטפוך כי תלך במו אש לא תכוה ולהבה לא תבער בך, שהטבע לא תפעל מאומה שלא לרצון השי"ת, לא שתצטרך הטבע לדחות היינו ליבש המים והנהרות ולכבות את האש, אלא המים והאש יהיו בתוקפם, ואעפ"כ לא ישטפו המים ולא תבער האש, וזה רבותא יותר, שמורה שאין לשום נמצא מציאות בלתי מאמיתת המצאו ית"ש, ועיין במ"ש בש"ק הקדום בזה באריכות, א"כ הפי' כפשוטו שהשבטים היו חפצים שיהי' כמו שיהי' לעתיד, שיהי' גמר התיקון, וחשבו שיוסף הוא הגורם שלא יהי' כמו לעתיד אלא שיקרע הים לפניהם, לשלם לו כמדתו בזכות וינס החוצה הים ראה וינס:
14
ט״וויש לומר עוד, דהנה יצי"מ הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שהיתה מצד כלל ישראל וזה ניסן מזל טלה, שאין להם אלא קול אחד וטבע הטלה שהם מתקבצין ומתאחדים ראשו של זה בצד זנבו של זה, עכת"ד, ובאמת כשישראל הם באחדות גמור, הם זוכין למדריגה גבוה ונשא, וכן לעתיד איתא במדרש ויחי נעשו בני ישראל אגודה אחת התקינו עצמיכם לגאולה, והא דלא זכו ישראל אז לתיקון הגמור כמו לעתיד, יש לומר עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה והזכרתיו כמה פעמים דאם יש דבר זר בתוך האגודה מקלקל את כל האגודה עכת"ד, וה"נ יש לומר רהערב רב שנספחו בישראל הם קלקלו את אגודת ישראל:
15
ט״זוהנה בליקוטי התורה להאריז"ל פ' מקץ, כי אלו שהעביר יוסף [לערים מקצה גבול מצרים ועד קצהו] הם אותר שמל וטלטלם לצרפם וללבנם ואלו הם הערב רב וכו' עכ"ל, ובפירוש הגדה להאריז"ל במאמר הא לחמא עניא וז"ל, ומפני שחתם יוסף במצרים שנאמר הא לכם זרע שגזר עליהם שימולו את עצמם, גרם שיהי' לחמא וכו' עניא בגלותא דמצרים, ואף שנעשו גרים מ"מ יוצדק מה שאמרו ז"ל קשים גרים לישראל כספחת, שכל הצרות שעברו על ישראל בצירוף חטא העגל ועד סוף גלות המר הזה עד קץ הימין מנייהו הוא, כמבואר בזוה"ק, וע"כ נחשב ליוסף לחטא, ומעתה יש לומר שגם זה שנצרך לקריעת ים סוף ולא הי' כמו לעת"ל, כנ"ל נחשב שיוסף הי' הגורם:
16
י״זויש לומר עוד שאף אחר שנספח אליהם הערב רב, אם לא היו מולים לא היו מתאחדים לגמרי בקהלת יעקב, וע"כ אף אם היו עוברים עם ישראל באש או במים כמו לעת"ל, שהאש לא הי' שורף והמים לא היו טובעים, בודאי לא הגיע זה אלא לישראל לבד שלהם באה ההבטחה ולא לערלים אלי שאינם מתאחדים בכלל ישראל, והיו הם נשרפים או נטבעים, ובודאי הי' אוכל אותם האש הגדולה בסיני, ומצולם היינו מחטא העגל ומכל הצרות שעברו עלינו, והשבטים שהיו רואין זה ברוח קדשם כתיב בהן וישנאו אותו על שיקרע הים לפניהם, אף שגם הם ידעו כוונת יוסף שהוא לטובת ישראל כברש"י ומפרשים, מ"מ הם נתרצו יותר לסבול כהנה וכהנה כדי לפטר מצרת הערב רב, ויוסף חשש שמא ח"ו לא יהי' בכח ישראל להחזיק מעמד ויאבדו בענים ח"ו, ומעתה הפי' כפשטו, ששנאו אותו בשביל שיקרע הים לפניהם, שבסיבתו לא הי' כמו שבאה ההבטחה לעת"ל, ואין אנו צריכין לפי' המת"כ לפגום את השבטים ולהטיל עליהם חטא הקנאה על קריעת ים סוף שהי' קידוש השם גדול מאד, ולתועלת וחיות כל ישראל:
17
י״חולפי האמור אתיא פרשותינו על נכון, לפי פירוש האריז"ל שרק בשביל העם שהם הערב רב לא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים, שהם בלתי מאמינים, וע"כ פן ינחמו בראותם מלחמה ושבו מצרימה, וע"כ הוצרכו לקריעת ים סוף, לקנות אמונה, אבל מבלעדי ערב רב שום דבר טבע לא הי' עומד בפניהם, וממילא מובן שלא היו צריכין לקנות אמונה ע"י נס קריעת הים, ובודאי אם הי' עומד לפניהם ים או נהר בדרך [אם לא ים סוף הי' יכול להיות ים הגדול כשהי' עוברים דרך ארץ פלשתים יושבי חבל הים] הי' עוברים בו בלתי קריעתו, וכמו לעתיד כי תעבור במים אתך אני ובנהרות לא ישטפוך כנ"ל:
18
י״טולפי האמור יש לתרץ נמי מה שהקשינו לעיל דמשמע שמבלעדי הערב רב היו מוליכם ישר לארץ ישיראל דרך פלשתים, והרי הי' צריכין לפרוע השט"ח זה קבלת התורה, שעיקר היציאה ממצרים היתה מחמת מ"ת, ואם הלכו דרך ארץ פלשתים לא היו פוגעים כלל בסיני:
19
כ׳ולפי הנ"ל יש לומר דהנה המהר"ל בס' התפארת פ' כ"ו, שהתורה ראוי' לתת במדבר, כי המדבר אין שם דברים הטבעיים החומריים עיי"ש, והנה ברש"י ריש שיר השירים בפ' ישקני מנשיקות פיהו שהוא דוגמא ע"ש שנתן להם תורתו ודבר עמהם פנים אל פנים ואותם דודים עודם ערבים עליהם מכל שעשוע ומובטחים מאתו להופיע עוד עליהם לבאר להם סוד טעמי' ומסתר צפונותי' ומחלים פניו לקיים דברו וזהו ישקני מנשיקות פיהו עכ"ל, ומשמע שעוד ידבר עמהם פנים אל פנים, ולא מצינו שזה יהי' נמי במדבר, אך נראה שדווקא בזה"ז שדברים החומרים עודם בעירוב טו"ר, ע"כ ניתנה התורה דווקא במדבר, מקום שאין שם דברים הטבעיים החומריים, אבל לעת"ל שיהי' הכל מבורר בלתי עירוב טו"ר כלל, יהיו כל דברים החומריים נמי קודש הלולים לה', שוב לא יעכבו מליתן התורה בישוב בא"י, ומעתה אם לא הי' הערב רב יש לומר שהי' אז מעין העתיד, והי' הישוב ראוי לנתינת התורה, ולא היו נזקקים להר סיני דווקא, ובודאי הי' יותר טוב בא"י במקום מקודש:
20
כ״אמה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו, והכל תמהו על הלשון מה תצעק אלי דמשמע שלא הי' לו לצעוק כלל, ולמה, ונראה לפרש עפ"י מה דאיתא בהאריז"ל שיש מדריגות גבוהות שבלתי אפשר להשיגם אלא במסירת הנפש, או בנפילת אפים שהוא דוגמא דמסירת הנפש כמבואר בזוה"ק, והנה בזוה"ק ואתם תחרישון לא תתערון מלה, ועוד שם בעתיקא תליא מילתא, וע"כ להשיג מדריגה כזו דא"א אלא במסירת הנפש, מה יועיל לך הצעקה, אלא דבר אל בני ישראל ויסעו, והיינו לתוך הים בעודו הולך וסוער וכבמדרש שנכנסו במים עד חוטמיהם ומסרו נפשם לקיים ציווי המקום, וזהו ואתה הרם את מטך לבתר שיהיו בתוך המים:
21
כ״בויש לומר עוד עפ"י דברי הש"ס חגיגה מאן דלא אשתעי במחוג לא ליתחזי קמא מלכא, פירוש לעמוד לפני המלך אין דרך ארץ לדבר אלא לרמז במחוג, וע"כ באשר נתבקש להעלות את ישראל למדריגה גבוה כעומד לפני ממה"מ הקב"ה שהיו מראין עליו באצבע זה א' ואנוהו, וראתה שפחה על הים, היו צריכין לאשתעי במחוג אין אומר ואין דברים אלא לרמז במעשה, ומעשה ישראל יהי' הנסיעה לתוך הים, ומעשה משה יהי' הרמת המטה ונטיית היד, ישראל רמזו במעשיהם על האמונה שבלבם, ומשרע"ה רמז במעשהו על התרוממות השכל, והכל למעלה מבחי' דיבור, ולעומתם שהסתלקו מהם בחי' הדיבור, זכו לדיבור השירה כמ"ש ויתן בפי שיר חדש שלא מהם הי' דיבור השירה אלא רוח קודש הי' מדבר מתוך גרונם, אפי' בלי כלי הדיבור שלהם, שהרי אפי' עוברין שבמעי אמן שאין להם עדיין כלי הדיבור שפיהם עדיין סתום, נמי אמרו שירה:
22
כ״גברש"י שישראל אמרו אין לנו אלא דברי בן עמרם, ויש להבין למה לא הזכירוהו בשמו אלא בשם אביו, וכגון זה הוא דרך בזיון כברש"י תהלים ד' ג' עד מה כבודי לכלימה, עד מתי אתם מבזים אותי, כי בוחר אחה לבן ישי, בכרת בני עם בן ישי, ראיתי את בן ישי, מי דוד ומי בן ישי, אין לי שם עכ"ל:
23
כ״דונראה דהנה שם של אדם מורה על מהותו, ולא אדם לבד אלא אפי' בע"ח נמי, וזהו שאדה"ר קרא שמות לכל בעלי חיים, ונשתבח בזה מפי השי"ת למלאכים שאמר להם על זה חכמתו גדולה משלכם, כבמדרש במקומו, והיינו מפני שעמד על מהותו של כל מין ומין, אך יש שמות שאינם מורין על מהותו כי במהותו אין השגה ואינו נתפס בלשון, וכל השם הוא רק שלילה, וכמ"ש הרמב"ם בענין מה שאנו אומרים על השי"ת שהיא אחד, איננו אלא שלילה, כי אחדות הש"י איננו נתפס בלשון, אלא שלילה שאין שנים, ובדוגמא זו הוא שבמשה שמהותו הוא רם ונשא שאינו נתפס בלשון ושמו הוא רק שלילה כי מן המים משיתוהו, ובמהר"ל שהמים הם חומרים והוא ע"ה הי' נבדל מחומרות, כי שם משה איננו מורה על מה שהוא אלא על מה שאיננו, ויש לומר עוד בלשון אחר שמשה הי' ענו מאד מכל אדם אשר על פני האדמה, כי הי' בטל אל השי"ת בתכלית, ולא הי' לו בחינה ומהות בפני עצמו, אלא כמו מלאך שמהותו שליחות, ושמו משתנה כפי השליחות שנשתלח, כן משרע"ה תמיד הי' דבוק בשכינה, ואם היית בא לכנות לו שם, היית צריך לכנות לו שם כפי עבודתו בכל עת, והי' שמו משתנה תמיד, ע"כ איננו נקרא אלא בשם שלילה שהוראתי נבדל מחומר שזה השם יוצדק בו תמיד בלתי משתנה, ושני הפירושים בקנה אחד עולים:
24
כ״הולפי האמור יש לומר דהא דקראו אותו בשם אביו ולא בשמו הוא למעלתו, להורות שאיננו נתפס בשם אלא במה שהוא בן עמרם, ואינו דומה לדוד המע"ה כשמו מורה על מהותו, וכאשר לא קראו אותו אלא בשם אביו הוא גנאי כאלו מהותו אפס ותהו, אבל משרע"ה הוי' להיפוך שמורה על מעלתו כנ"ל, ויש לומר שזה שקראו אותו בשם אביו כאן מורה טעמו של דבר שישראל בטלו את דעתם לדעתו, כי ישראל השומעים את דבריו הוא כמו ששמעו מפי השכינה, שאיננו נפרד אלא שכינה מדברת מתוך גרונו, ועם זה יש לומר שרמז יש בדבר, עמרם הוא כמו עם רם היינו שתמיד דביקותו עם רומו של עולם, וע"כ היו נמשכים אחריו ולא התחכמו ולא שאלו:
25
כ״וויש לומר שכעין זה היא שבת, שלרגלי רוממותו אינה נתפסת בשם מהותה אלא שם שבת היא שלילה שביתה מענינו של עולם, אבל מהות השבת לא ידע אנוש ערכה, כי שבת היא מעין עוה"ב עולם המצפון, ושם שבת היא דומה לשם משה כנ"ל, וזהו ששבת היא משה כמו שאנו אומרים ישמח משה במתנת חלקו, וכמו משה שהיתה צורתו שהי' בטל להשי"ת בתכלית כנ"ל, כן היא שבת בזמן, ובתנדב"א ימים יוצרו ולא אחד בהם זה יום השבת, וזה לימוד לאדם הרוצה שיהי' השבת קולטתו צריך שיהי' עכ"פ דומה לה בצד מה, וכפי מסת ביטולו להש"י ככה השבת קולטתו, ויש לומר נמי שהשבת מסייע לאדם, שיהי' ביכולתו לבטל את דעתו להשי"ת וחוזר חלילה:
26
כ״זולפי האמור יש ליתן טעם מה שפרשת המן נאמרה ביום השבת, כמו שכתבו הרמב"ן והא"ע וממחרת ביום הראשון התחיל המן לירד, זה מורה שענין המן יש לו שייכות לשבת, ולחם משנה בשבת זכר למן, ושע"כ נחשב למשרע"ה לחטא מה שלא אמר לישראל תיכף עם פרשת המן מצות השבת, והמתין עד יום הששי עד שראו ע"ז מופת בעיניהם, כי במן כתיב ויאמרו איש אל אחיו מן הוא כי לא ידעו מה הוא, והיינו מפני שלא ידעו מהותו לא יכלו לכנות לו שם אלא במה שהוא הכנת מזון, ולא לבד בתחילה כראותם אותו, אלא גם לעולם כל ימי המן לא יכלו לעמוד על מהותו, וזהו שחזר הכתוב ואמר סמוך למאמר משה זה הדבר וגו', מלוא העומר ממנו למשמרת, שזה נאמר בשנת הארבעים ויקראו בית ישראל את שמו מן, להורות כי גם בשנת הארבעים עדיין לא ידעו לו שם אחר, כי להתרוממות מדריגת המן אין לידע מהותו, וזהו מן בזכות משה שיש התדמית להמן לענין משה, שא"א לידע מהותו, ומזה מובן שהמן הוא מאכל מלאכים כאמרם ז"ל לחם אבירים אכל איש וכו' שהוא נאות לענין מלאך שאין לו שם קבוע ומשתנה לפי השליחות כנ"ל, וע"כ המן עינו כעין הבדולח, והוא כזרע גד לבן, שלבן הוא גבוה מכל המראות ומקבל את כל המראות, והנה הוא דומה לענין שבת שהיא מעין עולם הבא, ואין ידוע מהותה, וכן אמרו ז"ל במן היום לא תמצאהו בשדה, אבל אתם מוצאים אותו לעוה"ב כי בדכוותי' קממעט:
27
כ״חונראה דכמו בשבת דלאו לכולם יחד השבת קולטתו, אלא כפי מסת ביטולו להשי"ת, ומי שטרח בע"ש וכו', כן הי' ענין המן שהי' מזין כפי מסת ביעולו להשי"ת, והוא כמו בהמתו של כהן שאוכלת בתרומה וישראל הם בהמתו וחיותו של הקב"ה, כברש"י תהלים (ס"ח י"א) כנסת ישראל קרוי' בהמתו וחיותו של הקב"ה, ע"כ הם ראוים לאכול המן שהוא מאכל מרומם, אבל לאו כל אפין שוין, וכן בטעמו של המן לא הי' לכולם בשוה, ובזוה"ק (ס"ב:) כל אינון בני מהימנותא נפקי ולקטו ומברכין שמא קדישא עלי' וההוא מנא הוה סליק רוחין דכל בוסמין דגנתא דעדן וכו', בכל טעמא דאיהו בעי הכי טעים לי' ומברך למלכא קדישא עלאה וכדין מתבריך במעוי וכו' ולאילין דלא משתכחי בני הימנותא מאי כתיב בהו שטו העם ולקטו מה שטו שטותא הוה נסבא לגרמייהו וכו' מאן אטרח לון כל האי אלא דאינון לא הוי בני מהימנותא:
28
כ״טולפי האמור יובן טענת המתרעמים על המן שתפלו על המן שהוא לבן, ואמרו ונפשינו קצה בלחם הקלוקל, כי המתרעמים שהי' חסר להם ביטול להשי"ת, לא הי' כ"כ מזין, והי' קל על לבם ולא הי' כ"כ משביע, ומורה עליו מראהו שהוא לבן גבוה מכל המראות כנ"ל:
29