שם משמואל, בשלח י׳Shem MiShmuel, Beshalach 10
א׳שנת תרע"ח.
1
ב׳במדרש אז ישיר משה, הה"ד פי' פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה מיום שברא הקב"ה את העולם ועד שעמדו ישראל על הים לא מצינו לאדם שאמר שירה להקב"ה אלא ישראל, ברא אדה"ר ולא אמר שירה הציל אברהם וכו', וכן יצחק וכו' וכן יעקב וכו', ולא אמר שירה כיון שבאו ישראל לים ונקרע להם מיד אמרו שירה שנאמר אז ישיר משה ובנ"י הוי פי' פתחה בחכמה אמר הקב"ה לאלו הייתי מצפה וכו':
2
ג׳ויש להבין למה באמת לא אמרו שירה, ולא עוד אלא שלא מצינו שתפסו עליהם בשום מקום מדוע לא אמרו שירה, וגם יש להתבונן למה נקרא אמירת השירה חכמה, ולכאורה יותר יתכן לקרות בתואר צדיק או חסיד או אוהב ה', שענין השירה היא דביקות אהבה ורוה"ק, ומה ענין זה לתואר חכמה:
3
ד׳ונראה דהנה במדרשים שקי"ס מתייחסת ביותר ליוסף, ובמדרש ריש וישב וישנאו אותו בשביל שיקרע הים לפניהם, וכן הים ראה וינס בזכות וינס ויצא החוצה, והנה שם יוסף נקרא בשביל שני דברים על שם אסיפה כמ"ש אסף אלקים את חרפתי, וע"ש הוספה כמ"ש יוסף ה' לי בן אחר, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד כי שם שלו מורה על מהותו, שהי' תמיד מוסיף חיות בעבודת הש"י ובהתחדשות החיות כמעיין הנובע וכנהר שאיננו פוסק עכ"ד, וכן משמע בזוה"ק ריש וישב דפתח פתחא להאי פרשתא מקרא דטוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל טוב ילד הה"ד נער הייתי גם זקנתי ודא הוא נער דאיהו ילד מסכן דלית לי' מגרמי' כלום ואמאי איקרי נער בגין דאית לי' חדתי דסיהרא דמתחדשא תדיר ותדיר איהו ילד מסכן כמה דאמרן, וחכם בגין דחכמה שרי' בי' עכ"ל, וידוע למבינים דנער הוא מדתו של יוסף, כמ"ש והוא נער, א"כ מבואר שמדתו היא התחדשות החיות היפוך מלך זקן וכסיל שהוא התיישנות, וכן י"ל במה שנקרא ע"ש אסיפה שמורה על מדתו שהי' מאסף ומקבץ את כל חושיו ומדותיו וכל כחות נפשו והיו לאחדים בידו בעבודת הש"י:
4
ה׳וי"ל ששתי בחי' אלו אסיפה והוספה הם בחי' אמת, ובחי' אמונה, ושניהם היו במהותו של יוסף, כי בחי' אמת הוא שאין לו שינוי על היפוך נהר הפוסק שנקרא מים מכזבין, והיינו משום התחדשות החיות כמעיין המתגבר וכנהר שאינו פוסק, ע"כ בכל שעה ושעה הוא כשעה ראשונה, כי בלתי התחדשות החיות אי אפשר שלא יהי' לו שינוי, שהרי אתמול הי' חדש וחביב ביותר והיום שוב איננו חדש, אך מחמת התחדשות החיות הוא חביב בכל עת כשעה ראשונה בלי שינוי, וכך היתה מדתו של יעקב כמ"ש תתן אמת ליעקב, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בדברי המדרש פ' תולדות ורבקה אוהבת את יעקב, כל שהיתה שומעת קולו היתה מוספת לו אהבה על אהבתו, הטעם משום שמצאה בו תמיד חדשות שלא הי' מקודם עכ"ד, ומדה זו של יעקב היתה גם ביוסף, שכל מה שלמד משם ועבר מסר לו, וכל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף, וע"כ מצינו לו שהי' תמיד בהשואה אחת בלי שינוי, הוא יוסף הרועה את צאן אביו הוא יוסף שעברו עליו כל אותן הצרות, הוא יוסף שנעשה מלך ועמד בצדקו, כי הוא במדריגת חי בסוד עוד יוסף חי, כי הי' תמיד בהתחדשות החיות, ובשביל זה זכה למקור החיות שהוא בחי' החכמה כמ"ש החכמה תחי' את בעלי', ובן זקונים הוא לו מתרגם בר חכים הוא לי', וע"כ כתיב בו וזקניו יחכם, וכל אלה הוא מחמת בחינת הוספה שהיתה במדתו, הי' לו מדת האמת:
5
ו׳ובחינת האמונה היא מתאים לבחי' אסיפה שבו, דהיינו קיבוץ כל הכחות של נפשו וכל חושיו כנ"ל לרצון השי"ת, כי אין לך מדה הכוללת הכל ובה הכל אלא מדת האמונה כי מטבע האדם שכל כח וכח שבו מושך למה שהוא, אלא כשהאדם הוא מבטל א"ע לרצון השי"ת להיות כמו תינוק וכגמול עלי אמו ואל כל אשר יהי' שמה הרוח והרצון השי"ת ללכת ילך, ואיננו מתחשב עם דעתו ורצונו כלל, ובלי התחכמות, ואחת היא לו אם מבין התועלת או לא, וזה הוא עיקר מדת האמונה, ואז יתכן לאסוף ולקבץ את כל החושים ולהיותם לאחדים בידו, ומצינו מדה זו ליוסף עפי"מ שהגדנו במק"א בטעמו של דבר שלא הודיע ליעקב בכל אורך הזמן שהי' במצרים כי עודנו חי, הן בהיותו עבד בבית אדוניו והן בהיותו בבית הסוהר, וכן אח"כ כשנעשה מלך, ושצא יתכן שבאחד מהזמנים לא הי' סיפוק בידו להודיע לאביו להחיות את נפשו, והרבה טעמים נאמרו בזה לרבותינו הראשונים עם האחרונים זצ"ל, ולפי עניותינו מובן בפשיטות וכמו שאמרו ז"ל ביצחק שהי' יודע שיוסף חי ולא גילה ליעקב מפני שאמר ה' לא גילה לו ואני אגלה לו, וזה הטעם עצמו הי' ביוסף כי מחמת עוצם ביטולו לרצון השי"ת לא עשה אלא מה שהי' רוח ה' נושב בו, ואמר אם השי"ת לא גילה לו אני אגלה לו, והוא בחי' אמונה, ואז יתכן לו מדת התאספות כל כחות נפשו, וכל חושיו להיות לאחדים בידו לרצון ה', וע"כ זכה לכנישו דכל נהורין כידוע בזוה"ק, מדה במדה כמו שהוא כניש כל כחות נפשו להשי"ת, וצדיק באמונתו יחי':
6
ז׳ובאמת ששתי המדות בחי' אמת ובחי' אמונה תלויות זה בזה וזה בזה, שמחמת ההתאספות כל כחות נפשו וביטולם להש"י יתכן שיהי' נולד לו בכל עת חיות חדש כמעיין הנובע, ובזולת התקבצות כל החושים אי אפשר שיתחדש ויוליד חיות חדש, וכמו בגשמיות כל שאין רמ"ח אבריו מרגישין וכו', וכן נמי להיפוך בשביל חידוש החיות נרגשים ונתפעלים כל החושים ומתאחדים באמונת אומן בשמחה ולא מחמת רפיון ידים, וזאת ידוע לכל אדם שההרגש והתפעלות בא מחמת חידוש דבר ביותר, ובש"ס ברכות (כ"ט:) העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים רבה ור"י דאמרו תרווייהו כל שאינו יכול לחדש בה דבר, והטעם כנ"ל שתפלה צריכה להיות בהתרגשות והתפעלות, ובלתי חידוש א"א שתהי' כ"כ ברגש:
7
ח׳והנה שתי מדות האלו מתייחסות למוח ולב, בחי' אסיפה ואמונה מתייחסות ללב, ובחי' הוספה ואמת שהם חידוש החיות מחייחסות למוח ושכל, ובאשר יוסף הי' בו שחי המדות יחדיו, ע"כ הי' הנסיון שלו נמי בענין שיש בו בחי' המוח ובחי' הלב יחד, דהיינו חשוקה ותאוה שהם ממדת הלב וכל האברים מרגישין, ואינו אלא לדעת, ואין אונס בערוה, ונמשך מהמוח, וכאשר עמד בנסיון וזכה לשניהם יחדיו נקרא צדיק יסוד עולם, דאחיד בשמיא וארעא, שמיא הוא בחי' אמת דוגמת המוח, וארעא הוא בחי' אמונה דוגמת הלב, ובזה יש לפרש הכתוב והנה קמה אלומתי וגם נצבה, קמה אלומתי הוא בחי' אסיפה בחי' אמונה כנ"ל, וגם נצבה הוא בחי' הוספה בחי' האמת בלי השתנות, והדברים פשוטים למבינים:
8
ט׳והנה ידוע שהשלמים האלו לא עבור עצמם לבד הי' כל עבודתם אלא ללמד על הכלל יצאו, היינו להכניס בכלל ישראל את מדתם היינו מדת האמונה ואסיפה, להיות ישראל מתאחדים בכל כחות נפשם לבטלם לרצון השי"ת, הן בפרט כל איש ואיש לעצמו וכן בכלל להיות כולם אגודה אחת לעשות רצונו ית"ש בלבב שלם, וכן במדת האמת להיותם תמיד בהתחדשות החיות בלי שינוי כמעיין הנובע וכנהר שאיננו פוסק, לזכות למקור החיות שהוא בחי' החכמה לקוים והחכמה תחי' את בעלי':
9
י׳והנה קי"ס שהיא מתייחסת לזכותו של יוסף, וזהו ענין ויקח משה את עצמות יוסף עמו, כמו שכתבנו במק"א, נתבקש שיהי' בישראל מדותיו של יוסף, כאמרם ז"ל העושה כמעשיהם והבוחר בדרכיהם אני מתקיים עליו, והנה בחי' האמונה והאסיפת כל כחות נפשם להשי"ת נראה בישראל מעת צאתם ממצרים, וכמ"ש זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלילותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, וכאשר נתבונן מעת צאתם ממצרים עד הים נמצא שהי' לישראל שלשה נסיונות בענין האמונה, ונמצאו שלמים, נסיון הראשון לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, נסיון השני ששבו וחנו לפני פי החירות, שאמרו אין לנו אלא דברי בן עמרם, נסיון השלישי שירדו להים טרם נקרע ונכנסו לים עד חוטמם, וי"ל ששלשה נסיונות אלו היו מקבילים לגוף ונפש ושכל, או בלשון המקובלים נפש רוח ונשמה, נסיון הראשון שהלכו אחריו להמדבר מקום שאין לחם ואין מים וגם צדה לא עשו להם, שעפ"י דרך הטבע לא הבינו איך יחיו והיו מעותדים להיות צפוים כל קהל הזה עלי רעב וצמא והצום, והעדר המזונות הוא מחייחס להגוף, או כפי שתקראהו נפש כאמרם ז"ל איזה עינוי שיש בה אבידת הנפש זה הצום, וישראל לא השגיחו ע"ז כלל, ועל מנת כן יצאו להמדבר שיעשה ה' עמהם כפי רצונו לקיים נפשי כגמול עלי אמו, ואפי' לסבול יסורי רעב וצמא ח"ו, נסיון השני ששבו לפני פי החירות, כברש"י שלא אמרו האיך נתקרב אל רודפינו אנו צריכין לברוח, ובמכילתא מוסיף בה שלא אמרו האיך נחזור לאחורינו שלא לשבור לב טף ונשים, והוא ביטול בחי' הנפש או כמו שתקראהו רוח, וכמ"ש אכן רוח הוא באנוש שממנו כח וענין הפחד והבהלה ושבירת הלב, וכמ"ש הרח"ו בשער הקדושה, וישראל לא השגיחו ע"ז ועל מנת כן שבו אפי' שיתבטלו ויעדרו מהם כחות אלו מחמת הפחד והבהלה שהם מדכאים ומשפילים התרוממות כחות הנפש, ונענין שאיתא בא"ע י"ד י"ג עיי"ש, נסיון השלישי שנכנסו בים עד חוטמם, שלפי שכל האדם אי אפשר להם לחיות כרגע, והוא ביטול השכל לגמרי, ועל מנת כן נכנסו ואפי לטבוע ח"ו בים, אם כך הוא רצונו ית"ש, הרי כי שלשה נסיונות אלו מקבילים לגוף ונפש ושכל, והנה ידוע ששלשה אלה הם כלל עשרה כחות הנפש, ובזה הנה הם עושים כמעשה יוסף ובוחרים בדרכיו בבחי' אמונה ואסיפה כנ"ל, ע"כ זכותו של יוסף עמד להם לקרוע להם את הים, ולעומת ביטול העשרה כחות הנפש זכו להעשרה נסים שנעשו על הים שבמשנה אבות, וי"ל עוד שמחמת שעמדו בשלשה נסיונות האלו, ובטלו את דעתם זכו לעורר בחי' הדעת למעלה, והוא המבדיל בין מים למים, וכענין שכתוב בדעתו תהומות נבקעו, וכן כתיב בכאן ויבקעו המים:
10
י״אוהנה ברש"י אז ישיר משה וגו' עלה בלבו שישיר וכן עשה וכו', וכל המפרשים דקדקו מה אתא לאשמעינן ומי לא ידע שאי אפשר שיהיו אומרים השירה בלתי שעלה על לבם תחילה, וכבר אמרנו לפרש שגוף אמירת השירה אין לחשוב להם לזכות לישראל שהרי לא מהם הי', אלא שכינה מדברת מתוך גרונם, וע"כ התכוונו כולם כאחד מלה במלה שאפי' בנבואה אמרו ז"ל אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, ומוכרח לימר ששכינה מדברת מתוך גרונם, וע"כ השוו משה ובנ"י, כלומר כשם שמרע"ה שכינה מדברת מתוך גרונו תמיד כן הי' לישראל בעת השירה, וע"כ אפי' עוברין שבמעי אמן אמרו שירה, אף שלא נשלם בהם כלי הדיבור, וכמו מרע"ה דכתיב בי' ואני ערל שפתים שלא הי' לו כלי דיבור כהוגן, ואעפי"כ באשר שכינה מדברת מתוך גרונו הי' דיבורו כהוגן וכבמדרש פרשה ג' מהו והורתיך ר' אבוהו אמר מורה אני דברי לתוך פיך, כך היתה ענין השירה לכל ישראל, וכמ"ש ויתן בפי שיר חדש, וכל שבח ישראל שבשירה זו הי' הערכת לבם שעלה בלבם שישיר, ולפי הערכת לבם באותה מדה היתה שכינה מדברת מתוך גרונם:
11
י״בולפי האמור מובן באיזה אופן עלה בלבם וערכו לבם לשירה, מאחר שכפי מסת ההערכה היתה האמירה כ"כ בדרגין עלאין, ומוכרח שהיתה כ"כ בחיות וחשק נמרץ ובהתלהבות גדולה מאד, ובהתחדשות החיות בכל רגע ורגע, כמו שהדיבור הי' נובע בפיהם כמעיין המתגבר, וכל זה הי' בזכות יוסף בבחי' ההוספה, שהיא מדת האמת ובשכל כנ"ל:
12
י״גמעתה מובן שישראל הי' להם ענין ומהות יוסף, אמת ואמונה שניהם יחד, בחי' אמונה שבלב נשלמה בירידתם לתוך הים כנ"ל, ובחי' אמת שהיא בשכל ובמוח נשלמה בהערכת לבם לומר השירה:
13
י״דולפי האמור יובן ענין מה דהירידה לים היתה בלילה ובשחרית אמרו השירה כברש"י, דבודאי לא הי' זה במקרה, ולא הי' זה וזה בלילה או זה ו"ה ביום, דהנה בפרקי היכלות חי' אחת יש ברקיע שביום אות אמת במצחה והכל יודעין שהוא יום ובלילה אות אמונה במצחה והכל יודעין שהוא לילה, ויש לפרש דכמו בגשמיות לילה היא זמן שינה וכל חיות האדם ומריצת הדם מתקבץ לתוך הלב, ויום הוא זמן התגלות הנעלם, וזהו שבזוה"ק שמחה בצפרא ורננה ברמשא, כי רננה היא טרם נתגלה דברים שבלב, אלא מתוך שהלב נתמלא נתפרץ מלבבו כעין המי' בלי דיבור, וכמ"ש במיתת אחאב ותעבור הרנה במחנה, שהוא ענין המי' והתלחשות, וע"כ בלילה שהוא זמן אסיפת וקיבוץ כחות הנפש לתוך הלב בלתי מתגלה בדבור פה גורם רננה, אך ביום שהוא זמן התגלות מתגלה נמי האהבה העצורה בלב, וזהו שמחה בצפרא, וע"כ כמו למטה כן למעלה, בלילה שהוא זמן אספה והעלם שורה בחי' אמונה, וביום שהוא זמן התגלות שורר בחי' אמת, ולפי דרכינו הנ"ל הוא כמעיין הנובע חדשים לבקרים, וע"כ כל שאינו אומר אמת ואמונה ערבית ואמת ויציב שחרית לא יצא י"ח:
14
ט״וולפי האמור יתבאר שהירידה לים שהיא בחי' אמונה היתה בלילה, אבל השירה ובכללה הערכת הלב להשירה כמעיין הנובע שהוא בחי' אמת היתה ביום:
15
ט״זולפי דרכינו זה יתפרש לנו מה שאנו אומרם בקבלת שבת את מזמור לכו נרננה לה' נריעה לצור ישענו, דהנה שבת היא יוסף, וע"כ בשבת מתעורר נמי בישראל שתי בחינות אלה, בחי' אמת ובחי' אמונה בצד מה, והיינו שמחמת שבהכנסת שבת משליכין ישראל מעליהם טורח המלאכה וטרדת הפרנסה, שכל ששת ימי המעשה כחות הנפש והחושים מפוזרים בהם, וכשמשליכין מהם ועושין עצמם כאלו כל מלאכתך עשוי', מסייעין להם מהשמים שיהי' ביכולתם לקבץ כל כחות הנפש וכל החושים לקבלת שבת, כי מדבר שבורחין זוכין לעומתו בקדושה וכשבורחין מפיזור כחות הנפש בדברים גשמים, זוכין לקיבוץ כחות הנפש בקדושה, עד שנתמלא הלב רגש קודש, והוא בחי' אמונה כנ"ל, וגורם המי' ורננה כנ"ל, וזה מביא לידי שמחה בהתגלות ובהתלהבות ובהתחדשות החיות, וזהו בחי' אמת עד שמרימים קול בשירה כמו שאנו אומרים, עורי עורי שיר דברי וכבוד ה' עליך נגלה ומבחי' אמונה באין לבחי' אמת, וזהו "לכו נרננה" תחילה הוא ברננה לבד שהיא בחי' אמונה התקבצות כחות הנפש והחושים, ומזה זוכין להרים קול בתרועה דהיינו שירות ותשבחות בהתגלות, וזהו "נריעה לצור ישענו":
16
י״זולפי האמור יתבארו דברי המדרש הנצב פתח דברינו, דדורש הקרא דפי' פתחה בחכמה על שירת הים, דהנה ידוע דברי מהר"ל שדיבור הוא חותם הרכבת הגוף ונפש האדם, כי הדיבור לא יתכן בלתי הרכבת שניהם יחדיו, ובודאי אין הכוונה על הרכבת גוף ונפש לבד, שהרי קטן שנולד אינו יכול לדבר, אף שכבר נשלם בו הרכבת גוף ונפש, עד שיבוא בו השכל, ובודאי כוונתו גם על בחי' השכל, והוא בכלל הנפש שהזכיר, וכמו בגשמית כן בודאי הרוחנית, שדיבור הנביאי מה גם שתהי' שכינה מדברת מתוך גרונו, לא יתכן בלתי שכבר נשלם ברוחניות גוף ונפש ושכל, וע"כ ישראל שבירידתם לים שהי' בבחי' אמונה, אף ששלשה נסיונות היו לעומת גוף ונפש ושכל, היינו נמי שכל שבלב שכל בחי' אמונה מתייחסת ללב, ואימתי נשתלמו ישראל בבחי' השכל שבמוח בהערכת הלב להשירה בחיות חדש בכל רגע כמעיין הנובע, שזה הוא בחי' אמת המתייחסת להמוח כנ"ל באריכות, ואז ניתן בהם חותם דיבור ברוחניות דהיינו דיבור נביאי, ושכינה מדברת מתוך גרונם, ורק אז דיברו בשיר, והנה אמרנו שכשזוכין לבחי' אמת שהוא התחדשות החיות כמעיין הנובע זוכין למקור החיות שהוא בחי' החכמה, כמ"ש החכמה תחי' את בעלי', ומעתה יתפרש הכתוב פי' פתחה בחכמה, שפתחה פי' לומר שירה הוא בשביל שזכו לבחי' החכמה ניתן בה כח דיבור הרוחני שהיא פתיחת פי' בשירה, ויהי' פירוש בחכמה בשביל החכמה:
17
י״חועוד רחש לבי לומר בזה דבר חדש, דהנה לכאורה בלתי מובן דברי המדרש דחשב אדה"ר בהדי אבות דלא אמרו שירה, הלוא מפורש בכמה מדרשות דמזמור שיר ליום השבת אדה"ר אמרוהו, וכן הוא בתרגום שה"ש וכמה מן הדוחק לומר שמדרשים חלוקים הם, אך לפי דרכינו הנ"ל י"ל דתרתי מילי נינהו, דהמדרש מדבר משירה כזו ששכינה מדברת מתוך גרונו שע"ז נאמר פי' פתחה בחכמה, בשביל שזכו לבחי' החכמה זכו לדיבור כזה שהשכינה מדברת מתוך גרונם, שלשירה רמה ונשאה כזו הי' נתבקש שלימות הרכבה בפרט ובכלל כנ"ל, ושירה כזו לא נמצאה כלל להקדמונים אפי' לאדה"ר, אבל שירה נבואיי בפשיטות איננה זקוקה להשלמת הרכבת הכלל, ודי בהשלמת הרכבת הפרט, וע"כ מזמור שיר ליום השבת אדה"ר אמרהו, וי"ל דזה נמי הטעם שמצינו אח"כ שירה ליחידים ולא נצרך לומר שלאחר הפתיחה הי' יכולת גם ליחידים לומר שירה, אלא בפשיטות ששירות אלו שלא היתה שכינה מדברת מתוך גרונם לא הי' נזקקין להתכללות הכלל כולו:
18
י״טולפי האמור י"ל דהא דלא אמרו הקדמונים אדה"ר והאבות הקדושים שירה, כי כמו דדיבור הגשמי דהוא חותם האדם לא יתכן אלא אחר השלמת הרכבתו, כן דיבור השירה שהוא דיבור הרוחני ותכלית צורת האדם שהוא מדבר אינו חל אלא כשיושלם ההרכבה בתכלית, והיינו הרכבת הכלל כולו, דכמו שיש באדם הפרטי מוח ולב נפש רוח ונשמה, כן היא בכלל ישראל, זה הוא בחי' מוח ושכל, וזה בחי' לב וכו' ובהתאחדותם כאיש אחד חברים נשלם הרכבת הכלל, וכאשר נשלם ההרכבה בפרט ובכלל אז יתכן שיצלח עליהם רוח השיר, וזה הי' על הים שנשלם הרכבת הפרט והכלל, והיינו דהנה בזוה"ק הקשה אשירה נשיר מבעי לי' מאי אשירה אלא בגין דהוי משבחין תשבחא דמטרנותא עכ"ל, ויש לפרש לפי דרכינו שכל ענין השירה יתכן רק מצד הרכבת והתאחדות כל קהל ישראל דהוא כנסת ישראל ונקרא מטרנותא בלשון הזוה"ק כידוע, וע"כ כתיב אשירה בלשון יחיד משום דהיו כאיש אחד בלב אחד, דוגמת מ"ש ויחן שם ישראל נגד ההר, דדרשו ז"ל כאיש אחד בלב אחד, ונראה שזכו לזה משום דבאמת כל ישראל הם כאיש אחד אלא שהגשמית מפסיק, ובאשר אז באו לבחי' אמונה שהיתה בתכלית הביטול לרצון הש"י, שוב לא תפס כל אחד מקום לעצמו וחזרו כולם להיות אחד, ובפשיטות מצד מסירת הנפש שוב לא היו הגופים מפסיקים:
19
כ׳ולפי האמור יובן שכל ענין השירה יתכן רק אחר שנעשה קהל ישראל, אבל האבות הקדושים ומכ"ש אדה"ר שהיו יחידים ולא הי' שייך בהם התאחדות מצד הכלל, לא הי' שייך בהם ענין השירה, אלא ישראל לאחר שנשתלמו בי"ב שבטים ושבעים נפש שכנגדם השבעים זקנים וששים רבוא, וכולם עשו הגמוניא אחת אז צלחה עליהם רוח השיר, ולפי דרכינו הנ"ל הכוונה שיר כזה שתהי' השכינה מדברת מחוך גרונם:
20
כ״אולפי דרכינו זה יתפרש לנו מה שנזדמן להם אחר קי"ס והשירה שתים עשרה עינות מים כנגד י"ב שבטים ושבעים תמרים כנגד שבעים זקנים, דמובן שאין זה במקרה, ולמה הי' דווקא במקום הזה, ולפי דרכינו י"ל עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה באשר אמרו ז"ל בהא דוילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים, אין מים אלא תורה, כן נמי הא דשתים עשרה עינות מים היינו מעינות החכמה והתורה, שכל שבט יש לו מעיין בפני עצמו בתורה כענין שאיתא בדברי האריז"ל שיש ברקיע י"ב שערים שמכניסין בהן התפלות וכל שבט ושבט יש לו שער בפ"ע, כן הוא נמי המעינות לתורה עכ"ד, ובענין השבעים זקנים י"ל עפ"י דברי המשנה דקרו להו שבעים זקן משום דבחד שיטתא הוי יתבו, ונראה דבאשר הם כנגד שבעים נפש דכתיב בהו לשון נפש לשוו יחיד, כן נמי השבעים זקנים שהם לעומתם נאמר בהו לשון זקן, והטעם משום התאחדותם כאיש אחד, ולפי דרכינו זכו ישראל בהו על הם, דכעומת בחי' אמונה שהיא התאספות וקיבוץ כל כחות הנפש הן בפרט והן בכלל זכו ישראל לשבעים זקנים המתאחדים כאיש אחד והם המאחדים לעולם את כל קהל ישראל, ולעומת בחי' אמת שהיא התחדשות החיות כמעיין המתגבר וכנהר שאינו פוסק, זכו לי"ב מעינות בתורה מעין לכל שבט, ולעולם זאת על ישראל, ואף בגלות נמי נשארו בישראל שני כחות אלו בחי' אמת ובחי' אמונה:
21
כ״בולפי האמור יובן שם עברים דאמרו ז"ל עברו ים, דשתי בחי' אלו הם צורת ומהות ישראל ובאשר רווחו להו על הים נקרא כל מהותם על שם העברת ים:
22
כ״גויסע מלאך האלקים ההולך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם ויסע עמוד הענן מפניהם ויעמוד מאחריהם, וברש"י שעמוד האש הי' הולך כדרכו בכל הלילות לפני מחנה ישראל אלא עמוד הענן לבדו הסב לעמוד מאחריהם כדי להחשיך למצרים ועוד כדי לקבל חיצים ואבני קלע, ורמב"ן פירש שעמוד האש נמי שב מאחרי ישראל ועמוד ענן אחר עמוד האש, והטעם מה ששב גם עמוד האש מאחריהם איננו מובן כ"כ עיי"ש:
23
כ״דונראה דבאשר הי' התגלות אלקית לישראל על הים וראתה שפחה על הים והי' מראין עליו באצבע באמרם זה אלי, אם הי' עמוד האש לפניהם על הים היתה ההתגלות באמצעות עמוד האש, והי' האספקלריא בלחי מאירה, והכוונה היתה שיהיו ישראל אז במדריגת מרע"ה וכמו שהגדנו במאמר הקדום שהיתה שכינה מדברת מתוך גרונם כמו מרע"ה, וכמ"ש משה ובני ישראל שהשוו אהדדי בהשירה, כן י"ל שהשוו נמי בהמראה, ע"כ נסתלק עמוד האש:
24
כ״הולפי האמור י"ל דהיינו הך דאנו אומרים בליל שבת צאתכם לשלום קודם הקידוש, להורות שישראל דבוקים בהש"י בשבת בלתי אמצעות המלאכים, כי שבת היא מעין עוה"ב, ואז תהי' מחיצת ישראל לפנים ממלאכי השרת, כמ"ש כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל, וכן בזוה"ק שכל ימות החול הדיבוק הוא באמצעית מט"ט ובשבת ע"י צדיק חי עלמין:
25
כ״והתיצבו וראו את ישועת ה' וגו' ואתם תחרישון, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דקדק למה ביצ"מ הוצרכו שתי מצוות פסח ומילה כדי שיהיו ראויין להגאל ועל הים לא הצריכם כלום, ולא עוד אלא שנאמר להם ואתם תחרישון, ותירץ שהועיל להם המסירת נפש עכת"ד, ויש לבאר זה, דהנה יש להבין וכי בשביל שתי מצוות אלו זכו ישראל לגאולה והרי אנו מקיימין ששים מצוות בכל יום ואנן צווחין כולא יומא ולית דמשגח בן, ומה רבותא דשתי מצוות אלו מתורה ומצוות שאנו מקיימין ואפי' פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון, והזמן איננו מפורש להיפוך, ושם הי' מפורש ארבע מאות שנה, ועדיין לא שלמו, ואעפי"כ זכו לגאולה ודילג על החשבונות:
26
כ״זונראה דהנה כבר דקדקנו למה היתה הגאולה חלוקה לשתים יצי"מ לבד וקריעת ים סוף לבד, וכמ"ש המפרשים בטעם פסח מצרים שאין חימוצו נוהג אלא יום אחד, מאחר שאז עדיין יו"ט של שביעי של פסח לא הי', ואם איתא דכגאולה אריכתא דמי עדיין לא תירצו כלום שהרי כחד יומא היא, אלא ודאי דמיפסקי מהדדי, וכשתי גאולות חשיבי, ולמה היתה כן:
27
כ״חונראה דהנה כתיב גאלת בזרוע עמך בני יעקב ויוסף סלה, משמע דשני זכותים של יעקב ושל יוסף השתמשו בהגאולה, וי"ל דהיות ידוע דיעקב הוא רחמן שבאבות, ע"כ היציאה שהיתה בחסד ורחמים היתה בזכות יעקב, ותדע שהיתה בחסד שהרי על הים מצינו שהי' קטרוג ולמה לא הי' קטרוג גם בהיציאה, אלא ודאי כמו מלך שנתן מתנה לעבדו שאינו שייך להמקטרג לקטרג שאינו מגיע לו בשכרו, שהרי כך היא הכוונה ליתן לו במתנה, וע"כ מוכרח לומר שהיציאה היתה בחסד, והיינו דהנה בברית בין הבתרים לא נאמר שום תנאי אם יהיו ישראל ראויין לגאולה או אפי' ח"ו יהי' רשעים עליו ית"ש לגאלם, וכמו בגאולה העתידה בעתה עליו לגאלם אפי' יהיו ח"ו רשעים, ואפי' דור שכולו חייב, כך הי' אם הי' נשלמו הד' מאות שנה במצרים, וזה הי' בזכות אברהם, אך ליעקב מצינו לו עוד הבטחה ואנכי אעלך גם עלה, ובמדרש אותך ואת כל הצדיקים כיוצא בך, והנה היתה הבטחה שיגאל צדיקים, וידוע שהיו ישראל אז במצרים במצב מוזר מאד במ"ט שערי הטומאה ולא יכלו להתמהמה שלא יפלו בשער הנ', שאז א"א ח"ו להשתנות לטובה, והיו מוכרחים לשהות במצרים עד תום ד' מאות שנה, ואז היתה הגאולה מוכרחת ואף לרשעים, א"כ לא היתה נתקיימת הבטחת יעקב לגאלם צדיקים, ע"כ דילג על החשבונות ונחשב משנולד יצחק והוציא את ישראל בעודם צדיקים ואף שהיו במ"ט שערי טומאה מ"מ נחשבו צדיקים, שהרי בזמן מועט נשתנו לטובה וקרבו לפני הר סיני ופסקו זהמתן, וכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי, משא"כ אם לא הוציאם אז שלא הי' אפשר עוד להשתנות לטובה היתה הגאולה מוכרחת לרשעים מוחלטים, מעתה מובן שהיציאה היתה בזכותו של יעקב, ומחמת הבטחתו והקטרוג לא הי' שייך כנ"ל, שהרי הי' בחסד וברחמים, אך מ"מ הנה כבר אמרנו בשם ספה"ק כי כשהנהגה עליונה הוא בחסד לבד, אז באין שרי אומות ועשו בראשם בטענתם כי לחסד כל אפין שוין, וזהו ענין שהוצרכו לשתי מצוות פסח ומילה כדי שיגאלו, היינו שיהיו עכ"פ ראויין להגאל, ולאו שבזכותם נגאלו שאין בהם רבותא כ"כ להרעיש בשבילם שמים וארץ, אלא שעכ"פ נסתם פי שרי האומות, שמעתה אין כל אפין שוין, שאלו ראויין לגאולה ולחסד ואלו אינם ראויין לחסד:
28
כ״טאך בקי"ס שלא הי' צורך ללכת לים סוף כלל, אדרבה בתחבולה נמשך לב פרעה לרדוף אחריהם, א"כ שוב לא היתה הבטחת יעקב מספקת, שהרי בלא"ה כבר הוציאם צדיקים, ולא הי' צורך כלל לנסי ים סוף, אלא כל הצורך הוא לקידוש שם שמים בעולם, ע"כ לא הי' מצד החסד ורחמים אלא בדין ממש, כברש"י שהיו ישראל נתונים בדין אם להנצל אם לאבד עם מצרים, ואז עמד להם זכותו של יוסף, והגדנו במאמר הראשון שגודל האמונה שהראו ישראל מיום צאתם ממצרים, בזה נשלם בישראל מדתו של יוסף, ומעתה נחשבו עושין כמעשיו ובוחרים בדרכיו כדי שזכותו יתקיים עליהם, וע"כ נצולו גם עפ"י מדת הדין, וימתקו עוד הדברים עם מה שהגדנו בשם האריז"ל שביוסף נתעברה נשמת יצחק שהוא מדת הדין ע"כ למען יעמוד להם זכות יוסף הי' נתבקש שיהיו עושין כמעשיו ובוחרין בדרכיו, שיזכו אף לפי מדת הדין:
29
ל׳ומעתה מבואר מה שלא הוצרכו למצוות כדי לקרוע להם הים, שלא לבד שיהיו ראוים להגאל הוצרכו, שזה דבר נקל הי' לקי"ס, אלא אף גם זאת שיהי' להם זכות בדין, וזהו שהזכיר רש"י בדקדוק בפ' בא הגיעה השבועה שנשבעתי לאברהם שאגחל את בניו ולא הי' בידם מצוות להתעסק בהם כדי שיגאלו, ולא הזכיר שבזכותם נגאלו, אבל בפסוק דבר אל בנ"י ויסעו כתב רש"י כדאי "זכות" אבותיהם והם והאמונה שהאמינו בי ויצאו לקרוע להם הים:
30
ל״אמה תצעק אלי דבר אל בנ"י ויסעו, וכל המפרשים דקדקו בלשון מה תצעק אלי, ולמה לא יצעק ויתפלל ועוד כי אותה הי' מבקש כמ"ש הראיני את מראיך השמיעני את קולך, ובמדרש כבר שמעתי תפילתן של בני, ועדיין יש להבין דאף דאינה צריכה מ"מ לא יזיק ותפלה בעצמה היא מצוה:
31
ל״בונראה דהנה יש לדקדק בהא דפרעה הקריב את לבם של ישראל לתשובה, הלוא כבר עשו תשובה במצרים, כבמדרש סוף פרשה א' "וירא אלקים" שעשו תשובה הבינונים וגם הרשעים הרהרו לעשות תשובה דכתיב התאנה חנטה פגי' "וידע אלקים" שאפי' אחד בחבירו לא הי' יודע אלא הקב"ה לבדו וזה מכוין את לבו וזה מכוין אח לבו ועושין תשובה עכ"ל, וא"כ מה מבקש מהם עוד לעשות תשובה את אשר כבר עשוהו:
32
ל״גונראה דהנה ידוע שנשמת ישראל היו מגולגלין בדורות הקודמים, בדור המבול, ובדור הפלגה, וחטאו עמהם, והגם שנתמרקו וקבלו עונשם מכבר וגם נתמרקו בגלות מצרים, מ"מ באשר הם חטאו בגלגל העין, כאמרם ז"ל הם חטאו בגלגל העין שדומה למים לפיכך נדונו במים, ע"כ עכ"פ מחמת רושם החטא הקדום שוב אינם ראויין לעשות להם נם במים, אף שבכל שאר ענינים היו נרצין, מ"מ המים הי' להם למזכיר עון, ומשך קטרוג כל עוד שנשאר מעט רושם ממנו, מפני שלא מצינו שעשו עליו תשובה כלל, ויובן אשר התשובה במצרים לא הועילה לזה, שהרי היתה על סתם חטאים שהיו במצרים, ולא על אותן שמדורות הקודמים שבודאי לא ידעו מסוד הנעלם ומן חטאים הקודמים שעליהם, וכבר הגדנו שגם מרע"ה בתחילה לא הי' יודע מזה, ע"כ תמה מה חטאו ישראל להיות נרדין בעבודת פרך, דאם הי' ידע שוב אין כאן תמיהה, אלא במה שראה בישראל דלטורין השקיף בענינם מאין בא שיהי' בישראל שהם פנימיים ענין הדלטורין, ונודע לו ברוה"ק מי המה אלה ומאין באו, וע"ז אמר אכן נודע הדבר, וקו"ח הדבר אם מרע"ה מתחילה לא ידע, הם שנרדים בעבודת פרך ידעו, וע"כ לא ע"ז היתה תשובתם, וע"כ נתבקש מהם עוד תשובה על חטאים הקודמים הנ"ל, למען יזכו בדין בעברם בים סוף, ואין תימה לומר שאחר יציאתם ממצרים והשיגו השגות גדולות בליל פסח ועוד ששמעו שירת המלאכים ואתבסמו נפשותייהו כבזוה"ק, ידעו בעצמם ברוה"ק את הדבר הזה, וי"ל שאפי' לא ידעו כלל מ"מ האמונה ומסירת הנפש וביטולם לרצון הש"י באשר היא כוללת כל בחי' האדם כמו שהגדנו במאמר הראשון, שוב הועילה התשובה אפי' לעוונות בלתי ידועים כבזוה"ק, שהוא כענין בדיקת חמץ שמאחר שבדק המקום שרגיל להמצא שוב א"צ לבדוק במקום שאינו רגיל, ונגרר עם אותן מקומות שרגיל, יהי' איך שיהי' תשובה זו הועילה למחות את רושם חטאים הקודמים:
33
ל״דוהנה כבר הגדנו שחטא פגם ברית כולל כל חלקי האדם המוח והלב, וגם הלשון והדיבור שברית המעור והלשון מכוונים המה, וכבר איתא בספה"ק בפסוק שלח ידיו בשלומיו חלל בריתו, שמחמת זה בא לזה, וכבר אמרנו שמה"ט נתבקשה התשובה שתהי' במחשבה דיבור ומעשה, במחשבה היא מחמת פגם המוח, בדיבור מחמת פגם הלשון, במעשה מחמת פגם הלב, ומכ"ש בפגם ברית שהפגם הי' בפועל בשלשה אלה, מוכרח שהתשובה והתיקון יהיו בשלשה אלה, וכך הי' לישראל הקריב את לבם של ישראל לתשובה, הרי במחשבה, ויצעקו בנ"י אל ה', הרי בדיבור, הירידה לים עוד טרם שנבקע ובאו במים עד חוטמם הרי במעשה, ובזה נשלם מחיית רושם חטא הקדום ויצאו זכאים בדין:
34
ל״הולפי האמור יתפרש הא דמה תצעק אלי, היינו שהרי כבר היתה החשובה במחשבה ובדיבור, ומעתה אין חסר אלא המעשה, ע"כ נחוץ לעשות מעשה, דבר אל בני ישראל ויסעו ולא לעשות שהיות בתפלות ובצעקות:
35
ל״ונטית ימינך תבלעמו ארץ, וברש"י מכאן שזכו לקבורה בשכר שאמרו ה' הצדיק, נראה לפרש שיהי' זה מקביל לזה, עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בדברי רש"י בראשית ט' כ"ג ויקח שם ויפת אין כתיב ויקחו אלא ויקח למד על שם שנתאמץ במצוה יותר מיפת לכך זכו בניו לטלית של ציצית ויפת זכה לקבורה לבניו שנאמר ואתן לגוג שם מקום קבר, והגיד הוא זצללה"ה שמחמת שיפת שעשה כבוד לאביו היה בלי רעותא דליבא אלא בחיצוניותיו לבד שהי' מסייע שאין בו ממש, ע"כ שכרו נמי כבוד והצלה מבזיון בחיצוניותיו דהיינו קבורה לגופו שהוא חיצוניותיו עכ"ד, וי"ל דהנה פרעה שאמר ה' הצדיק והצדיק עליו את הדין, שכל המכות שבאו עליו הם בדין אמת, ואין שטף בדינו, וזהו שחלק כבוד לה', אך באשר לא הי' בפנימיות לבו כך וכמו שא"ל מרע"ה ידעתי כי טרם תיראון מפני ה' אלקים, ע"כ הי' שכרו נמי שניצל מבזיון ונחלק לו כבוד בחיצוניות לבד, וזכה לקבורה לגופו שהוא חיצוניות:
36
ל״זובתנחומא איתא בריש הפרשה הפה שאמר לא אשלח חזר ואמר אנכי אשלח, לכך פתח ויהי בשלח ומה שכרו לא תתעב מצרי, יש לפרש נמי שיהי' מקביל כי שילוח הוא לוי' כבמדרש כמד"א ואברהם הולך עמם לשלחם, וישלחם יצחק וילכו, וענין לוי' היא חיבור כמ"ש מהר"ל בהא דהמהלך בדרך ואין עמו לוי', והיינו שרצה פרעה שיהי' לו חיבור עמם אף שטובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שחשב שע"י החיבור יחזירם למצרים, מ"מ מאחר שבפשטיות היא מדה טובה מקבל עליו שכר מצד אחד ועונש מצד אחר, וכענין שאמרו ז"ל בבלק בשכר מ"ב קרבנות שהקריב זכה ויצאה ממנה רות, אף שהיתה בהם כוונה רעה לקלל את ישראל, קיבל שכר מצד אחד שיצאה ממנו רות ועונש מצד אחד שנהרג עם בלעם, כן נמי בפרעה קיבל שכר מצד אחד דכמו שרצה להיות לו חיבור עם ישראל, זכה נמי שיהי' למצריים צד חיבור בישראל אחר שלשה דורות שניתך הזוהמא, ועונש מצד אחד שנטבע בים:
37