שם משמואל, בשלח י״אShem MiShmuel, Beshalach 11
א׳שנת תרע"ט.
1
ב׳ויהי בשלח פרעה את העם, ובמדרש אין שילוח האמור כאן אלא לוי' שהי' פרעה מלוה אתם כמ"ש ואברהם הולך עמם לשלחם, ויש להבין למה איחר לכתבו אחר פרשיות קדש והי' כי יביאך שנאמר אחר יצי"מ, ולכאורה יותר הי' צודק להכתב תיכף אחר שכתוב ויסעו מרעמסס וגו' ופרעה הולך עמם לשלחם:
2
ג׳ועוד יש להבין בענין יצי"מ וקי"ס שהזמנים מחולקים זה מזה, כי פסח מצרים אין חימוצו נוהג אלא יום אחד, והא היציאה לא נגמרה עד אחר קי"ס, כמ"ש הספורנו פ' וארא שעל קי"ס נאמר הלשון וגאלתי כמו שהעיד באומרו ויושע ה' ביום ההוא וגו', כי אחר מות המשעבדם לא היו עוד עבדים בורחים עכ"ל, וא"כ הי' להם להיות תכופות כמו ששלשה לשונות של גאולה הראשונים נזכרו בכתוב אחד, ועכ"פ הי' צריך להיות המשכת היו"ט עד אחר קי"ס, או איסור חמץ כמו שהוא אצלינו היום:
3
ד׳ועוד יש לדקדק בדברי המדרש הנ"ל שפירש בשלח מלשון לוי', מה נ"מ לנו בזה ומה השמיעני הכתוב, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד כי לוי' היא לשון חיבור כמ"ש מהר"ל בס' הנתיבות נתיב התורה וכוונת פרעה היתה להיות לו עוד חיבור עם ישראל שיהי' ביכלתו למשכם ברשתו להחזירה למצרים, וזהו טובתן של רשעים שרעה היא אצל צדיקים עכ"ד, ואינו מובן איך התטפש פרעה כ"כ, וקו"ח הדברים, אם בהיותם תחת ידו ורשותו במצרים לא הי' יכול להם והי' מוכרח לשלחם, מכ"ש כשיצאו מתחת רשותו בודאי לא הי' לאל ידו לעשות להם מאומה להחזירם, ויוצדק בזה להמליץ שאני מיגנא ממיקם:
4
ה׳ונראה לפרש דהנה ידוע שישראל הוצרכו מירוק מחטא הקדום שהי' נשמותיהם מגולגלין בדור המבול ובדור הפלגה, מחטא דור המבול שהי' חטא התאוה הנטוע בלב, ומדור הפלגה שאמרו נעשה לנו שם, אין שם אלא ע"ז שהוא חטא השכל, ומש"ה היתה התפשטת הגלות על בחי' השכל ובחי' הלב כברש"י ריש ויחי שנסתם עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד, והנה חטא התאוה נתמרק לגמרי, ובזה איתא במדרש שישראל במצרים נמצאו שלמים שלא הי' אחד מהם פרוץ בערוה, כמ"ש גן נעול גל נעול וגו', ואחת היא ופרסמה הכתוב, ואף היא היתה שוגגת כסבורה שהוא בעלה, אך מחטא ע"ז שהוא בשכל עדיין לא נגמר המירוק, אדרבה מצינו שאיש שיקוצי עיניו לא השליכו וגילולי מצרים לא עזבי, וכבר הגדנו שלמירוק חטא ע"ז שבשכל היו צריכין להיות ארבע מאות שנה שלמות במצרים, לעומת שנמצא בע"ז ד' לאוין, לא יהי' לך, לא תעשה לך פסל, לא תשתחוה להם, ולא תעבדם, ועיין בס' התפארת למהר"ל פל"ח שכתב בזה ענין נפלא, שהחיצונית מתייחס למספר ארבע, שבאשר חיצונית הראשון הם ד' חיות המרכבה, ע"כ כל ענין ע"ז שהיא חיצונית מתייחס למספר ארבע, ומשם נשתלשלו וכאמרם ז"ל בעגל ששמטו אחד מהטטרמילין היינו מפני שור, ע"כ בא בזה ד' לאוין, לא יהי' לך לעומת פני אדם, ולא תעשה לעומת פני ארי', ולא תשתחוה לעומת פני שור, ולא תעבדם לעומת פני נשר עיי"ש, ונראה עוד לומר מטעם כי התפשטות והתרחקות מהשורש הוא לד' צדדים, וזהו ענין שעושין שתי וערב, וכבר דברנו בזה, ולפי"ז י"ל שלמירוק חטא ע"ז היו נזקקים להיות ארבע מאות שנה במצרים, אך באשר לא יכלו להתמהמה מחמת שהיו במ"ט שערי טומאה, הוצרך להוציאם בכח המירוק מחטא התאוה שבלב בלבד ולהניח את מירוק מחטא ע"ז שבשכל לאחר מכאן:
5
ו׳ונראה שמירוק מחטא ע"ז שבשכל הי' מה שהביאם בנסיון האמונה, כי אמונה היא היפוך מע"ז לגמרי, ושמסרו נפשם באמונתם, שמסירת הנפש היא נוגעת לנקודה הפנימית באמת, וכענין שאמרם ז"ל אין אדם משטה בשעת מיתה, ובמסירת נפשם באמונה נתמרקו גם מחטא ע"ז שבשכל:
6
ז׳וכשנדקדק בהמבוקש להוציאם ממצרים נמצא שני דברים, מאמר השי"ת למשה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, שהכוונה על מ"ת כברש"י, והמאמר לפרעה נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה לה' אלקינו, ויש לומר ששני דברים אלו מתייחסים למוח ולב, תורה מתייחסת למוח ושכל האדם, וע"כ נתבקש לו מירוק השכל מחטא ע"ז, וזביחת הקרבנות מתייחסת ללב האדם שהוא הנפש והרצון, ובכל פרשיות הקרבן נזכר נפש שהעיקר שבו הוא הרעותא דליבא כבזוה"ק, ולזה נתבקש מירוק מחטא התאוה, והנה פרעה מכשף וחכם גדול הי' מה גם השר שלו שהכניס המחשבות בלבו כבזוה"ק, בודאי הבין הענין המדובר לו, שבענין הזביחה נתבקש מירוק חטא התאוה הנטוע בלב, ולענין תורה נתבקש מירוק השכל מחטא ע"ז שמשכנו במוח, והבין נמי שחטא התאוה נתמרק, שבודאי הרגיש וידע שהם גדורים מערוה, אבל חטא ע"ז לא נתמרק שכל חוצות מצרים היו מלאים מע"ז שלהם כלשון הפסיקתא, וע"כ משה כשדיבר לפרעה לא הזכיר לו אלא זביחת הקרבנות ולא מענין מ"ת כלל, אלא למרע"ה גלה השי"ת הסוד שסוף סוף יתמרקו ע"י נסיון האמונה גם בשכל ויהיו ראויים לקבל את התורה, וזה הי' סוד חתום דאם הי' גלוי שוב לא הי' נסיון, וע"כ אפי' מלאך לא הי' ידע מזה, ואולי גם מרע"ה לא גילה לו כיצד יתמרקו גם מחטא ע"ז, אלא בכלל שיהיו ראויים למ"ת:
7
ח׳ונראה עוד לומר שלעומת ארבעה לאוין שבע"ז שלעומתם הי' צריכין להיות ארבע מאות שנה בשעבוד, היו להם ארבע נסיונות ומסירות הנפש באמונה, שזה הי' מירוק חטא ע"ז לגמרי, ולעומתם לזכות להארות ארבע אותיות הוי' ב"ה וב"ש, נסיון ומסירת הנפש באמונה הראשונה הי' כמ"ש לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, והיו צפוים למות כל הקהל הזה ברעב ובצמא, והם לא השגיחו על שום דבר והאמינו בה' והלכו אחריו, נסיון ומסירת הנפש השני הי' מה ששבו וחנו לפני פי התירות כברש"י להגיד שבחן ששמעו לקול משה ולא אמרו האיך נתקרב אל רודפינו אנו צריכין לברוח אלא אמרו אנו אין לנו אלא דברי בן עמרם, ובמכילתא הלשון האיך נחזור לאחורינו שלא לשבור לב טף ונשים שעמם, נסיון השלישי שירדו לתוך הים ובאו המים עד חוטמיהם כבמדרש, ונראה שישראל עמדו בשלשה נסיונות אלו בכח שלשת האבות, נסיון הראשון לכתך אחרי במדבר הי' בכח אאע"ה, ודומה למה שנאמר לו לך לך וגו', והי' הולך ותועה אחר ציווי השי"ת כמ"ש ויהי כי התעו אותי ה' מבית אבי, נסיון השני ששבו לפני פי החירות ולא השגיחו על הפחד של מצרים שהיו יודעים שירדפו אחריהם לכלותם בחרב, והם הפקירו את נפשם אפי' ע"מ שיהרגו בחרב פרעה, זהו בכח יצחק אע"ה שמדתו מדת הפחד מהש"י, כמ"ש ופחד יצחק הי' לי, ופחד ה' הוציאתו מידי פחד החרב ומאכלת של העקידה, והפקיר א"ע ברצונו הטוב לחרב העקידה, נסיון השלישי שנכנסו להים עד חוטמיהם זהו בכחו של יעק"א ע"ה, ונרמז זה בלשון עד חוטמיהם, וחוטם הוא כלי נשימת הרוח ובצורת ואו מדתו של יעק"א כידוע למבינים, ועוד בו ענין נפלא עפמ"ש האריז"ל בפסוק ויקח שש מחות רכב בחור וכל רכב מצרים ושלישים על כולו היינו ששר של מצרים קיבץ את כל מרכבה הטמאה שלו עשרה כתרין תתאין לקטרג על ישראל, שש מאות רכב בחור הם ששה קצוות שלו, וכל רכב מצרים הוא מדת המלכות שלו ושלישים על כולו הם השלש ראשונות עכ"ד ז"ל, ובודאי כמו שקטרג למעלה כך הי' למטה, שחגר שארית כחו בכל מיני טומאות שבעולם לטמטם ולסתום את לב ישראל למושכם ברשתו, ולעומתו ישראל לחמו נגדו בכל כלליות כחותם ובכח כללי זה ירדו לים, וזהו בכח יעקב דכלול הוה כבזוה"ק, ובזה יש לפרש דברי המדרש דבזכות יעקב נקרע להם הים שנאמר ופרצת ימה וקדמה, והמת"כ פירש דדריש מלשון ופרצת שהוא לשון בקיעה, ובאמת כך הוא במדרש ויצא את הוא תרעיא דימא כמ"ש עלה הפורץ לפניהם, ונראה דדריש נמי סיומא דקרא דחשיב ארבע רוחות העולם, דענין קי"ס הי' ענין כללי וזכו בו משום התכללות כחותם במסירת נפשם שנכנסו לים עד חוטמיהם, קיצור הדברים שבכח שלשת האבות עמדו בשלשה נסיונות הללו:
8
ט׳והנה לעומת שלשה נסיונות הללו שנמשכו אחר מאמר השי"ת זכו לתורה שבכתב ועשרת הדברות, אבל עדיין הי' חסר להם נסיון הרביעי לעומת תורה שבע"פ, כדבעינן למימר קמן, ומ"מ מאחר שעמדו בג' נסיונות וזכו להארה של ג' אותיות ראשונות של שם הוי' ב"ה וב"ש, ניתנה להם תורה שבכתב, ונראה שענין נסיון של העגל הי' נסיון לעומת תורה שבע"פ, והיינו דהנה השטן הראה להם כמין חושך ואפילה בעולם והיו חושבים עצמם כאבודים ח"ו, והי' להם בזה נסיון מסירת נפש ממש, וידוע מ"ש הראשונים ז"ל שהם לא נתכוונו ח"ו לע"ז ולצאת מתחת רשות הש"י, ובכוזרי שלא הי' אלא כעין הרואה בית ע"ז וקסבור בהכנ"ס הוא והשתחוה לה, ומ"מ האיסור הי' מקרא דלא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב, וברש"י אלהי כסף בא להזהיר על הכרובים שאתה עושה לעמוד אתי שלא יהא של כסף וכו', ואלהי זהב בא להזהיר שלא יוסיף על שנים שאם עשית ד' הרי הם לפני כאלהי זהב, לא תעשו לכם לא תאמר הריני עושה כרובים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות כדרך שאני עושה בבית עולמים לכן נאמר לא תעשו לכם, ומ"מ פשטא דקרא משמע שלא יעשה ע"ז של כסף וזהב, אלא שתורה שבע"פ פירשה שהכוונה כנ"ל ובוודאי אהרן וחור והזקנים הזהירו אותם והודיעם שכך באה בקבלה בע"פ, וחור הוכיחם והרגו אותו, ומעתה מובן שאם היו עומדים בנסיון העגל הי' נשלם מירוק הרביעי לעומת תורה שבע"פ, והיו זוכין לההארה של הא האחרונה שבשם הוי' ב"ה וב"ש, ולתורה שבע"פ בשלימות ובהלוחות הראשונות והי' גמר התיקון, אך לא הי' אפשר להמתין עם נתינת התורה שבכתב עד גמר המירוק, כי באם לא הי' נתן להם תורה שבכתב לא הי' מקום לנסיון תורה שבע"פ, שבאם לא הי' כתוב הכתוב הנ"ל, על מה היתה סובבת התורה שבע"פ שהיא איננה אלא פירוש תורה שבכתב, אך באשר נתקלקל הענין נשאר התיקון לעתיד מה שישראל מוסרין נפשם על האמונה ועל תורה שבע"פ:
9
י׳ולפי האמור יש לפרש דברי המדרש שכל התורה שאדם לומד בעוה"ז הבל היא לפני תורתו של מלך המשיח, דהנה תורתו של מלך המשיח היינו סוד טעמי המצוות שאתנו היום, שהרי לא יחליף ה' ולא ימיר דתו, וזהו מהעיקרים אשר בידינו כמ"ש הרמב"ם, אלא הכוונה על סוד טעמי המצוות וכברש"י שה"ש א' ב' שישראל מובטחים מאתו ית"ש להופיע עוד עליהם לבאר להם סוד טעמי' ומסתר צפונותי', וזה בכלל תורה שבע"פ, ולולא שלא הי' נגמר המירוק לעומת תורה שבע"פ היו ישראל זוכין גם לזה מסיני, אבל מאחר שלא יוגמר המירוק עד לעתיד, א"א לזכות בהם עד לעתיד, ואפשר עוד לומר שכל מה שנצמח האפיקורסות בימי בית שני שכפרו בתורה שבע"פ ועדיין הוא מרקד בין פריצי עמינו הכל נמשך מחמת שלא נגמר המירוק כנ"ל, אך לעתיד שיוגמר המירוק יזכו ישראל להארת הא האחרונה שבשם הוי' ב"ה, שזה ענין משיח שיתגלה מלכות שמים בעולם אף לעיני בשר כמ"ש, נזכה לתכלית תורה שבע"פ מה שלא זכינו עד אז:
10
י״אולפי האמור יתיישב לנו כל מה שדקדקנו בראשית מאמרינו זה, דבאשר גם פרעה הרגיש שישראל לא נתמרקו אלא בבחי' הלב ולא בבחי' השכל, חשב שבודאי יתמרקו אצלי עוד עד תום ארבע מאות שנה, וע"כ עשה להם לוי' להתחבר עמם שישובו אליו אחר תום הזביחה, שבאשר יהי' לו חיבור עמהם מוטב להם שישתעבדו אצלו מלהשתעבד במלכות אחרת, אך הוא לא ידע מחשבת ה' שיעץ שהמירוק יהי' תיכף ע"י האמונה כנ"ל:
11
י״בומיושב נמי מה שהיו יצי"מ וקי"ס בזמנים מתחלפים, כי באמת אין ענין זה לזה שיצי"מ היתה מחמת תום מירוק מחטא התאוה כנ"ל, וקי"ס היתה מחמת מירוק חטא ע"ז שבשכל, ע"י שלשה מסירות הנפש כנ"ל:
12
י״גומיושב נמי מה שנכתב ויהי בשלח פרעה כאן ולא תיכף אחר הכתוב ויסעו מרעמסס כנ"ל, כי השילוח שפירושו לוי' איננו מפאת יצי"מ שנגמר המירוק מבחי' לב, אלא ע"י שעוד לא נגמר המירוק מבחי' השכל, וא"כ אינו שייך לעיל אלא בפרשת קי"ס, אדרבה הוא פתיחה טובה ומורה על ענין קי"ס כנ"ל:
13
י״דונראה דלעומת תורה שבכתב ותורה שבע"פ היא שבת, היינו ששבת מכשרת את האדם ומתקנו לזכות להארת תורה שבכתב ותורה שבע"פ, וזהו שבזוה"ק שבת ש' בת, ש' הוא ג' אבות ומובחר שבאבות הוא יעקב, ע"כ נקרא שבת על שמו, כמ"ש והאכלתיך נחלת יעקב אביך, וכמו שגמר מירוק ותיקון לתורה שבכתב היתה הירידה לים עד חוטמיהם בכחו של יעקב דכלול הוה כנ"ל, כך הוא ענין שבת כללא דאורייתא, וזהו שאנו אומרים בקבלת שבת ימין ושמאל תפרוצי, ובזמירות שיסד האר"י ז"ל ימינא ושמאלא ובינייהו כלה, זהו הוראת אות ש' שבתיבת שבת הרומזת לשלושת האבות, וזה ענין השלש סעודות, וזוכין באמצעותם מענין מה שזכו על הים ע"י שלשה פעמים, שמסרו נפשם כנ"ל, ואותיות בת שבתיבת שבת הרומזת לכנס"י כמ"ש שמעי בת וגו', זוכין לזה ע"י שמירת שבת מחללו, שהיא מליאה הלכות רבות בתורה שבע"פ, ולעומת שישראל מקיימין אותם ובורחין מן החילול עפ"י הוראת תורה שבע"פ זוכין להארות תורה שבע"פ בצד מה:
14
ט״ושם שם לו חוק ומשפט, ברש"י במרה ניתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהן שבת ופרה אדומה ודינין, ויש להבין מה אולמא פרשיות אלו מאינך, ונראה דהנה בז"ח שנתעורר אז קטרוג על חטא מכירת יוסף, וכבר דקדקנו הלוא אמרו ז"ל שהשטן מקטרג בשעת הסכנה, ולמה שתק בעת הסכנה על הים שהיו ישראל נתונים בדין, וכאן שכבר יצאו מהסכנה התעורר לקטרג, אתמהה, ונראה דהנה בחטא המכירה הי' נכלל שני דברים את אשר עשו והרעו ליוסף בעצמו, ואת אשר גרמו להעשרה טפין שיצאו ממנו כברש"י בפסוק ויפוזו זרועי ידיו, ואמרו ז"ל שהי' ראוי להוליד י"ב בנים כיע"א ע"ה, ובהעשרה טיפין אבד עשרה ונשתייר לו רק שנים, והנה מה שהרעו ליוסף עצמו כבר מחל להם, אך הפגם בעשרה טיפין אין בידו למחול, ומ"מ י"ל שאין עליהם עונש מעשה אלא גורם בעלמא, ואף שגרמו להזיק לא נתכוונו להזיק כבהרמב"ם שאין הגורם חייב אלא כשנתכוין לו, והם לא היו יודעים שיבוא לידי כך, אבל לאנשים גדולים כמוהם גם זה נחשב קצת לחטא, כאמרה ז"צ בפסוק וסביביו נשערה מאד, ומזה בא העונש לעשרה הרוגי מלכות כנודע, אך בקי"ס דכתיב הים ראה וינוס ואמרו ז"ל ארונו של יוסף ראה, ממנ"פ לא הי' אפשר להיות קטרוג עליהם, דאי אזלת בתר המעשה והכוונה, הרי לא היו אלא גורמים ובלי כוונה להזיק, ואי אזלת בתר המסתעף מזה אף בלי הכוונה, הרי יש כנגדו זכות שהסתעף מזה קי"ס, ע"כ שתק בעת קי"ס בידעו כי אדרבה מקטרוג עצמו יצמיח זכות הצלה של כל ישראל:
15
ט״זאך כשכבר עברו את הים ובאו למדבר והי' נצרך לערוך להם שלחן במדבר ולולא נתינת המן להם היו צפויין עלי רעב ח"ו, שוב מצא מקום סכנה לקטרג, כי ידוע שאף שכל החטאים גורמים קיפוח פרנסה כאמרם ז"ל אלא שהרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי, מ"מ אין בכל עבירות קיפוח פרנסה כמו פגם ברית ר"ל, וכמ"ש ורועה זונות יאבד הון, וכתיב כי בעד אשה זונה עד ככר לחם, ואף שלא הי' שם חטא כזה, מ"מ ליתן להם מן שהוא מאכל עליון גבוה מאד אשר אף האבות לא זכו לו והוא מאכל שכלי כמו שדברנו בזה במק"א, שוב הי' פגם הטיפין שנחשב פגם השכל מקור שיצאו משם, עיכוב וקיפוח פרנסת המן, וע"כ נתעורר אז דווקא קטרוג ע"ז:
16
י״זוהנה ידוע דבחטא הוצאת שז"ל רח"ל נכלל השלש עבירות ע"ז ג"ע שפ"ד, כבריש פ"ב דנדה, ומבואר הרבה בספה"ק, וע"כ למען יהי' תיקון לחטא זה ניתן להם שלש פרשיות אלו להתעסק בהם לעומת שלש עבירות אלו:
17
י״חשבת שהיא עדות על חידוש העולם היא היפוך מחשבת עע"ז, ומש"ה אמרו ז"ל כל השומר שבת כהלכתו אפי' עוע"ז כדור אנוש מוחלין לו, וא"כ פרשיות של שבת הם תיקון על חטא ע"ז שפתיך בחטא הנ"ל:
18
י״טפרה אדומה שהיא להעביר ולסלק את כחות הטומאה שנתחברו ושנדבקו באדם כלשון המדרש מזין עלי' והיא בורחת, היא תיקון על פגם עריות, חיבור שאינו ראוי וגורם דוגמתו למעלה והדברים עתיקים, וע"כ נעשית בבגדי לבן שבתקה"ז שד' בגדי לבן ביוהכ"פ רומזם לד' אותיות הוי' ולית דמכפר על עריין אלא איהו, ובודאי כן הוא בבגדי לבן שבפרה אדומה, ובפשיטות שמראה לבן רומז למדת החסד, וע"כ הוא מכפר על עריות דהוא חסד דקליפה כידוע, וע"כ פרשת פרה אדומה מכפרת על תטא ג"ע שפתיך בחטא הנ"ל:
19
כ׳דינים שהוא להעמיד את כל אחד בשלו ובמה ששייך אליו, היפוך ענין הג"ל, וכתיב כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח, ע"כ דינים מכפרים על שפ"ד, ועוד לפימ"ש בשהמע"ה כי חכמת אלקים בקרבו לעשות משפט, וכבר הגדני בשם כ"ק אב אדומו"ר זצללה"ה שלעשות משפט לברר את הממון אם שייך לזה או לזה צריכין חכמה יתירה מלברר בין כשר ופסול טמא וטהור איסור והיתר, כי זה מצד הקדושה וזה מצד החיצוניות, אבל בממון בין של זה לשל זה ששניהם ישראלים מצד הקדושה הוא רבותא יותר, ע"כ אמרו ז"ל הרוצה להחכים יעסוק בדיני ממונות עכת"ד, וממוצא הדברים שבירור הדינים מתייחם לחכמה, והנה כתיב החכמה תחי' את בעצי', וע"כ פרשיות של דינים מכפרות על חטא שפ"ד שפתוך בחטא הנ"ל:
20
כ״אומעתה מבואר לסלק הקטרוג של מכירת יוסף שגרמו לעשרה טפין כנ"ל שהוא חטא שז"ל רח"ל שפתוך בו חטא ע"ז ג"ע ושפ"ד ניתן להם שלש פרשיות הללו לתקן את כל אלה:
21
כ״בבש"ס שבת (פ"ז:) מבואר דפרשת המן בשבת נאמרה דכתיב ובוקר וראיתם את כבוד ה' וכתיב ששת ימים תלקטוהו עיי"ש, והנה בהא דבשבת ניתנה תורה יש בו טעמים רבים בספה"ק, כי לא יתכן שיהיו דברים הגדולים במקרה, ובודאי כן הוא במן שבוודאי לא במקרה נאמר בשבת, וכן מה שבוצעין בשבת על שתי ככרות זכר למן, משמע נמי שיש שייכות למן עם שבת, דאם לזכר הא דלקטו לחם משנה בלבד יותר הי' צודק לעשות כן ביום הששי שלקטו לחם משנה, אלא ודאי שיש למן שייכות עם שבת, וכבר דברנו בו ומ"מ אין בהמ"ד בלי חידוש:
22
כ״גונראה דהנה אמרו ז"ל מן בזכות משה דכתיב לחם אבירים אכל איש אין איש אלא משה שנא' והאיש משה, משמע שהמן בעצם הי' מאכל מרע"ה וכל ישראל היו אז אוכלי שלחנו, ובטעמו של דבר נראה עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה כי שם של דבר מורה על מהותו, ומרע"ה הי' כל כך מרומם שבלתי אפשר הי' להיות לו שם מורה על מהותו, וכל ענין שמו איננו אלא שלילה, היינו שהוא מסולק מן החומר כמ"ש מהר"ל בס' הגבורות פרק י"ח בפסוק כי מן המים משיתיהו כי המים הם חומריים, והוא ע"ה הי' מופשט ומובדל מחומריות עכת"ד, והנה מאכלו ומזונו של נברא צריך להיות נאות לפי מזגו, עד שדבר שהוא מזון לבע"ח זה איננו מזון לבע"ח זה, ומזון ליתר בע"ח איננו מזון לאדם, וע"כ מרע"ה שאין לתאר ולצייר מהותו אלא בשלילה, היינו מה שאיננו חומר אבל לא מה שהוא, הי' צריך לו למזון נמי דבר שאיננו נתפס מהותו בשם, וזהו מן, כי לא ידעו מה הוא, והיינו שלא יכלו לעמוד על מהותו להתפיס בו שם, וזהו מן בזכות משה:
23
כ״דונראה שדוגמא דידי' היא שבת שאינה נתפסת בשם כמו המועדים שיש לכל אחד שם מורה על מהותו, אבל שבת לרגלי רוממותה אין לעמוד על מהותה לכנות לה שם אלא בשלילה היינו שאיננה יום מלאכה, וזהו שבת שהמלאכות שובתין בה, וע"כ אמרו ז"ל בש"ס ביצה (טו.) מתן שכרה לא עבידא לאגלויי, כי שכר מצוה מצוה, ופירשו ז"ל שהמצוה עצמה היא השכר, וע"כ כמו ששבת עצמה איננה נתפסת מהותה בשם, כך מתן שכרה איננו נתפס בשם:
24
כ״הולפי האמור מובן התייחסות שלשה אלה יחד, מרע"ה, שבת, ומן, והם בעולם שנה נפש, מן בעולם, שבת בשנה, מרע"ה בנפש, ובאשר כל הבריאה תלוי' בנפש, ע"כ כמו שהמן בזכות משה כן נמי שבת כמו שאנו אומרים ישמח משה במתנת תלקו, שמרע"ה בירר לישראל במצרים את יום השבת כבמדרש:
25
כ״וומעתה מבואר התייחסות המן לשבת ע"כ פרשת המן נאמרה בשבת, ואולי מטעם זה תפסו על משה שלא אמר להם תיכף שבת עם פרשת המן מאחר שענין אחד להם:
26
כ״זוירב העם עם משה ויאמרו תנה לנו מים ונשרה ויאמר להם מה תריבון עמדי מה תנסון את ה', וברש"י לומר היוכל לתת מים בארץ צי', ויש להבין הלא המן הוא יותר פלא ומצא מהיקש הטבע לגמרי, כמ"ש המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך, אבל המים אינם יוצאים מהיקש הטבע לגמרי שהדבר מצוי שהמים יוצאין מבין נקוקי הסלעים, אלא שבכאן לא הי' מוצא מים מאז, גם ההפרש בין רב למעט, מ"מ אינו יוצא מהיקש הטבע לגמרי א"כ מובן שהמן שהוא יוצא מהיקש הטבע לגמרי הוא רבותא יותר, ומאחר שכבר ניתן להם המן באלוש, איך שייך עוד להסתפק אם יכול לתת מים בארץ צי', אם מן שהוא יוצא מהיקש הטבע לגמרי יכול ליתן עאכו"כ מים שאינן יוצאים מהיקש הטבע:
27
כ״חונראה דהנה בזוה"ק (סד:) א"ר אבא מאי דכתיב היש ה' בקרבנו אם אין וכי טפשין הוו ישראל דלא ידעו מלה דא והא חמו שכינתא קמייהו וענני כבוד עלייהו דסתרין לון וכו' אלא הכי קאמר ר"ש בעו למנדע בין עתיקא סתימאה דכל סתימין דאקרי אין ובין זעיר אפין דאקרי הוי' ועל דא לא כתיב היש ה' בקרבנו אם לא וכו' אמרו ישראל אי האי נשאל בגוונא חד, ואי האי נשאל בגוונא אחרא, ויש להבין למה לא הסתפקו כן במן, ונראה עפ"מ שפירש כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה כי עתיקא נקרא ע"ש שהעתיק מבריותיו מלשון ויעתק משם, ושם לרגלי רוממותו אי אפשר לעורר בדיבור התפלה, אך בזעיר אפין דאקרי הוי' שם מעוררין בתפלה, וזהו שבזוהר אי האי נשאל בגוונא חד, היינו לעורר בתפלה, וע"כ לא התפללו על המים, דאם היו מתפללין שוב לא הי' נתברר להם ספיקם, ע"כ באו דרך מריבה, ואז יתברר להם, שאם ינתן להם מים בלי תפלה ידעו שאיננו מזעיר אפין אלא מעתיקא, וידעו שאינם נזקקים לתפלה עכ"ד ודפח"ח:
28
כ״טולפי"ז י"ל דהמן שהי' ברי' חדשה יוצא מהיקש הטבע לגמרי הבינו מעצמם שהוא ממקום גבוה ומרומם מאד למעלה מסדר הבריאה שכתוב כי ששת ימים עשה ה' את השמים וגו', וידועין דברי הזוה"ק כי בששת ימים לא כתיב אלא ששת שהוא ששה מדות עליונות הנכללות בזעיר אפין, וע"כ המן שהוא למעלה מסדר הבריאה לא הי' להם ספק שמאין מוצאו, וגם הבינו שהמן לא יתמיד אתם אלא כל ימי היותם במדבר, אך במים שהנס מלובש במים גשמיים הי' רצונם לידע כנ"ל, ואם גם זה מאין מוצאו שוב גם בא"י שכל הנהגה תהי' בפעולת גשמיות חורשין וזורעין, בודאי ג"כ יהי' באופן זה שפרי הארץ אף שהם בגשמיות יתלבש בהם קדושה עליונה כענין מים אלו, ולא יהיו נזקקים לתפלה כנ"ל, אך באמת לא כן כי בא"י אף שהי' מלובש בפרי הארץ קדושה עליונה מאד וכמ"ש הב"ח בספרו משיב נפש, שמה"ט בועז שופט ישראל הי' והי' בעצמו זורה את הגורן, כי עם הוצאת פרי הארץ היו ממשיכין קדושה עליונה ומ"מ הכל הוא לפי מסת הזכות וחובה, וזכותם בתורה ותפלה על הגשמים ועל ברכת הארץ, וכמו שהגיד כ"ק זקיני האדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק בפסוק אל הארץ אשר הכינותי, שמהותה היא לפי מסת ההכנה עכ"ד, אבל הם חשבו אולי אף המלובש בגשמי לגמרי נמי מאין מוצאו, וכך יהי' נמי בא"י ולא יהי' תלוי בדיבור התורה ותפלה של התחתונים:
29
ל׳ולפי האמור מובן אשר הנסיון שלהם הי' רק בהמים ולא בהמן, שבהמן לא הי' להם מה לספק, וכל הספק הי' בהמים שהוא מלובש במים גשמיים:
30