שם משמואל, בשלח י״בShem MiShmuel, Beshalach 12
א׳שנת תר"פ.
1
ב׳ויקח משה את עצמות יוסף עמו, ובמדרש עליו הכתוב אומר חכם לב יקח מצוות שכל ישראל היו עסוקים בכסף ובזהב ומשה הי' עסוק בעצמות יוסף, והקושיא מבוארת דכל ישראל שהיו עסוקים בכסף וזהב נמי מצוה קעבדי כמ"ש דבר נא באזני העם וגו', וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד שלשון יקח הוא לשון הגבהה, והיינו שכל ישראל נמי מצוה קעבדי אלא מרע"ה הגביה את המצות, כי כל ישראל לתועלת עצמם קעבדי, שברכוש זה הי' נצפון ונתלבש את האורות וחלקי הקדושה שהוציאו ממצרים, אבל מרע"ה גם על זה לא השגיח, אלא על צורך ישראל ודפח"ח, ויש להוסיף בה דברים, ועם זה יובן מה שתאר אותו הכתוב במעשה זו בתואר חכם לב, דהנה ידוע שגלות מצרים היתה מירוק לישראל מחטאי דורות הקודמים, חטא התאוה, וחטא ע"ז, וזה פרעה מלך קשה ומכשף גדול לעומת חטא ע"ז, ומצרים מדינה קשה אשר בשר חמורים בשרם לעומת חטא התאוה, ובחטא התאוה נתמרקו ויצאו שלמים כי לא נחשד אחד מהם על ערוה, כמ"ש גן נעול גל נעול, ואחת היתה ופרסמה הכתוב וגם זו כסבורה שהוא בעלה, אך מחטא ע"ז לא נתמרקו לגמרי, כמ"ש ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה, ובמדרש שהי' קשה להם לפרוש מע"ז, וכמ"ש משכו וקחו לכם צאן וברש"י משכו ידיכם מע"ז, ומכלל שעדיין לא נתמרקו ממנו, ומירוק הזה עדיין סובב הולך עד לעתיד, והנה חטא התאוה הוא בלב, וחטא ע"ז הוא במוח, ובמצרים נתמרקו מחטא הלב, ע"כ זכו לעומתו לפסח ואתדכי למיכל על פתורא דאבוהון באהבה ודביקות, ועדיין נצרך להם שיזכו ליראה שהוא בחי' המוח והשכל, וזה זכו בקי"ס כמ"ש וייראו העם את ה' אך באשר ידע משה שזה תלוי במירוק מחטא ע"ז שעדיין לא נתמרקו לגמרי עד לעתיד, רצה עכ"פ שיזכו מפאת זכותו, כאמרם ז"ל יראה לגבי משה מילתא זוטרתא היא, אבל משה בענותנותו היתירה לא הרהיב עוז בנפשו לחשוב שזכותו לבד יועיל לזה, וע"כ כתיב ויקח משה את עצמות יוסף עמו:
2
ג׳והיינו דהנה כבר הגדנו, במהות יוסף והשבטים, שבמדרש שיוסף הוא בבחי' ראש להשבטים, והיינו שיוסף עם צדקתו וישרת לבבו זכה נמי לשלימות בחי' המוח והשכל, וע"כ נסיון יוסף אף שבפשיטות הי' בחי' התאוה שבלב, מ"מ מבואר במדרש שזאת הרשעה ראתה באיצטגנינות שעתידה להעמיד ממנו בן, ובודאי כשפיתה אותו סיפרה לו והראה לו כן, אבל הוא תפס בפשיטות באשר דבר זה אסור עפ"י הדין צריכין לבטל את כל החכמות וכל השכליות מפני רצון ה', וע"כ זכה לעומתו לשלימות מעלת השכל, שכל דבר שאדם מוסר להש"י זוכה לעומתו לדבר ההיא במעלות הקודש, כענין בזכות ויסתר משה פניו כי ירא מהביט, זכה לתמונת ה' יביט, כן יוסף עם כל צדקתו זכה נמי למעלת שלימות המוח והשכל, מה שלא זכו לזה יתר השבטים שהיתה כל בחינתם צדקות וישרת לב ועבודה ברעותא דליבא, ע"כ יוסף השפיע לישראל בחי' שכל הישר והשבטים השפיעו לישראל בחי' הלב התלהבות ורגש הנפש ורעותא דליבא, וזה שחלם יוסף הנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה, הוא שדה אשר ברכו ה', היינו לקשר את ישראל באביהן שבשמים, שהקדושים הללו הי' כל עבודתם לצורך דורות הבאים, כי הם בעצמם היו שלמים לא חסר להם דבר, והנה קמה אלומתי וגם נצבה והנה תסובנה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי, כמו שהלב צריך להיות נכנע להמוח והשכל:
3
ד׳ונראה שלעומת שתי בחי' אלו יוסף והשבטים היו נמי משה ואהרן, משה השפיע בחינת המוח והשכל, ע"כ הוריד התורה לישראל, ואהרן רעותא דליבא היינו שהמעש"ט יהיו מתוך עומק הלב והתלהבות ורגש הנפש ונרמז במ"ש והיו על לב אהרן, הרי שנשתבח במדת הלב, ואמרו ז"ל לב ששמח בגדולת אחיו ילבש אורים ותומים, וזהו שמשה במוחא ואהרן בעובדא:
4
ה׳ולפי דברינו הנ"ל שביצי"מ זכו ישראל לדביקות ורעותא דליבא ועל הים זכו לבחי' המוח והשכל, יובן מה שביצי"מ נזכר בכל מקום אהרן עם משה, אבל מאז עד קי"ס והשירה לא נזכר שם אהרן כלל, זולת במ"ש ותקח מרים הנבואה אחות אהרן, כי כל הענין הי' בבחי' השכל, שזה משה לבדו הי' המשפיע לישראל, זולת במ"ש ותקח מרים וגו' את התוף בידה, כי ידוע למבינים שנשים בחינתם בעשי', ועשי' ברעותא דליבא מתיחסת לאהרן הכהן, ע"כ אז אחר קי"ס ששירת מרים היתה ע"י כלי מעשה כמ"ש את התוף בידה חזר והזכיר אהרן:
5
ו׳ועם מה שאמרנו יתיישב דקדוק כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה, למה ביצי"מ הוזקקו למצות פסח ומילה, כדי שיהיו ראויים להגאל, ועל הים לא הוזקקו לשום מציות מעשיות, ולפי דרכינו הדבר כמבואר, שכל ענין קי"ס הי' בבחי' המוח והשכל ואין בו ענין לעשי':
6
ז׳ובזה יש לפרש מ"ש מה תצעק אלי, עפ"י מה שהגדנו במק"א שדיבור הוא אמצעי בין המחשבה והשכל למעשה, וע"כ פעם נחשב לבלתי מעשה, והוא בכלל לאו שאין בו מעשה שאין לוקין עליו חוץ מנשבע ומקלל את חבירו בשר, ופעם אמרו ז"ל עקימת שפתיו הוה מעשה, כמשפט כל אמצעי שיש בו קצת מזה וקצת מזה, וע"כ באשר שקי"ס היתה כל ענינה מחשבה ושכל בלתי מעשה, ע"כ למען יזכו לקי"ס לא יצדק בו גם בחי' הדיבור שנחשב קצת מעשה:
7
ח׳אך כל זה יצדק בתפלה שהוא בעקימת שפתים דהוה מעשה, אבל השירה אחר קי"ס שכבר זכו ישראל במעלתם הגדולה, והשירה היתה שהשכינה מדברת מתוך גרונם כמו שהגדנו במק"א, והראי' שאפי' עוברין במעי אמם אמרו שירה, אף שעדיין הפה סתום ואין בהם כלי הדיבור כלל, אלא באשר השכינה מדברת מתוך גרונם כמ"ש ויתן בפי שיר חדש, א"צ לכלי דיבור, וכמו מרע"ה אף שהי' כבד פה מ"מ באשר השכינה מדברת מתוך גרונו היו הדברים יוצאים מפיו מתוקנים, וכבמדרש שמות פ' ג' בפסוק ואנכי אהי' עם פיך ועם פיהו והוריתיך אשר תדבר, א"כ אמירת השירה שהיתה בלי עקמת שפתים כלל זה איננו נחשב כלל לקצת מעשה:
8
ט׳ועם מה שאמרנו יתפרש לנו בטוב מ"ש ויקח משה את עצמות יוסף עמו, היינו העצם של יוסף שהי' בחי' מוח ושכל, וזה לקח להיות לו לסייע לקי"ס, שכל ענינו בחי' המוח והשכל:
9
י׳במדרש אז ישיר משה הה"ד פי' פתחה בחכמה, מיום שברא הקב"ה את העולם ועד שעמדו ישראל על הים לא מצינו שאמר שירה להקב"ה אלא ישראל, ברא אדה"ר וכו' הציל אברהם מכבשן האש ומן המלאכים, וכן יצחק מן המאכלת, וכן יעקב וכו', ויש להבין טעם שלמים הללו שלא אמרו שירה, ועוד הלוא מזמור שיר ליום השבת אדה"ר אמרהו:
10
י״אונראה דהנה בזוה"ק (נד:) דהוי משבחן תושבחתא דמטרנותא וכו', ויש לפרש עפ"י פשוטו, דהנה ידועין דברי מהר"ל דדיבור האדם הוא רק ע"י התכללות גוף והנפש, ובודאי שכוונתו גוף ונפש ושכל, שהרי תינוק קטן אף שיש בו נפש וכלי דיבור של הגוף נשלם, מ"מ כל עוד שאין בו שכל כלל אינו יכול לדבר, ולעומת מסת השכל שניתן בו, בה במדה מתחיל לדבר, ומן דיבור הגשמי נקח דוגמא לדיבור הנכבד של השירה שהיתה שכינה מדברת מתוך גרונם אף שלא היו נזקקים לכלי דיבור הגשמי, שהרי אפי' עוברין במעי אמן אמרו שירה, אף שעדיין פיהם סתום ואין בהם כלי דיבור הגשמי, מ"מ היו נזקקים להרכבת גוף ונפש ושכל הרוחניים, וכל עוד שלא היו מזוקקים בגוף ונפש ושכל הרוחנים לא הי' אפשר להם לזכות לדיבור נכבד זה:
11
י״בונראה שזכו להתחזק בגוף ונפש ושכל ע"י שלשה נסיונות, הראשון כמ"ש זכרתי לך, חסד נעוריך אהבת כלילותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, אף שהיו יודעים שכולם צפויים עלי רעב במדבר, מ"מ בטחו בה' והלכו אחריו, שנית במה ששבו לחנות לפני פי החירות וברש"י ולא אמרו איך נתקרב אל רודפינו אנו צריכין לברוח [ובמכילתא מסיים בה שלא לשבור את לב הנשים והטף] אלא אמרו אין לנו אלא דברי בן עמרם, שלישית שירדו לתוך הים בעודו הולך וסוער ובאו במים עד חוטמיהם, נסיון הראשון הוא חוסר מזונות זה מתיחס לגוף, ובאשר לא השגיחו על חייהם הגופני זכו למירוק הגוף, נסיון השני ששבו לפני פי החירות שהי' להם לפחוד מהמצריים וכבמכילתא שלא לשבור את לב הנשים והטף, ופחד ובהלה מתיחס לכחות הנפש, והם לא השגיחו ע"ז והשליכו את כחות נפשם מנגד זכו למירוק הנפש, שלישית שירדו לים עד שבא המים עד חוטמיהם, שלפי היקש השכלי לא הי' להם עוד מקום לחיות, והם בטלו את היקש שכלם ובטחו בדברי משה מפי הש"י זכו למירוק השכל:
12
י״גאך עדיין לא הי' כל אלה מספיק אלא להתכללות כל איש ואיש בפרט, שהרי נסיונות אלו היו לכל אחד ואחד, וע"כ שיהי' נחה על כולם יחד מעלה גדולה כזו שתהי' שכינה מדברת מתוך גרונם כולם כאחד בדברים אחדים, היו נצרכים נמי להתכללות כל ישראל כאחד, ונראה דהנה כתיב והנה מצרים נוסע אחריהם, וברש"י בלב אחד כאיש אחד, ולכאורה בלתי מובן הלוא הם ענפין מתפרדין מאין בא להם התאחדות, ונראה שזה הי' מפני שהשר של מצרים נסע אחריהם, כברש"י ד"א והנה מצרים נוסע אחריהם זה שר של מצרים נוסע מן השמים לעזור למצרים, ושני הפירושים צריכין זה לזה, אך הא גופי' צריך להבין למה ניתן להשר שלהם רשות לזה, שכל עצמו של רדיפת המצרים לייראם הי' כדי להקריב את לבם של ישראל לתשובה, אבל זה שראו את השר נוסע אחריהם שהי' מראה כאלו מן השמים הסכימו לזה, הי' גורם עוד יאוש ואיבוד התקוה היפוך התשובה, עד שבאמת גרם לכת אחת שהתריסו נגד משה ואמרו המבלי אין קברים במצרים וגו':
13
י״דונראה היות ידוע שכשישראל נוצחין את אויביהם שבו כל כחות אויביהם לקדושה ויחולו על ראש ישראל, כענין ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים בשונאיהם, וע"כ זה הענין והכח שהיו כולם כאיש אחד בלב אחד ע"י השר של מצרים, כאשר נצחו ישראל נהפך כח זה לישראל בקדושה ונעשו כולם אחד ממש, וזה הענין שניתן רשות לשר של מצרים הכל לתועלת ישראל:
14
ט״וומעתה זכו ישראל להתאחדות שלימה, הן בפרט ע"י שלשה נסיונות, והן בכלל ע"י שזכו לכח הנ"ל שהביא אתו השר של מצרים, וע"כ כמו הדיבור הגשמי שבא באדם אחר התכללות גוף ונפש ושכל, כן דיבור הרוחני כמ"ש ויתן בפי שיר חדש שהשכינה מדברת מתוך גרונם בא לישראל בכלל ובפרט אחר התכללות פרט וכלל:
15
ט״זולפי האמור יש לפרש לשון הזוה"ק דהוו משבחין תושבחתא דמטרנותא, דהנה ידוע דמטרנותא היא התכללות והתאחדות כל אורות העליונים להשפיע למטה, וישראל שזכו להתאחדות והתכללות בכלל ובפרט, זכו אז דהוו משבחין תושבחתא דמטרנותא, אבל שירות ותשבחות בעלמא אף ע"י רוח נבואה עדיין אינו מגיע להקרא תושבחתא דמטרנותא:
16
י״זולפי האמור יש לפרש דברי המדרש הנצב פתח דברינו, דישראל דהוו משבחין תושבחתא דמטרנותא נקרא פי' פתחה בחכמה, והטעם לזה ידוע למבינים כי אבא יסד ברתא וכמ"ש ה' בחכמה יסד ארץ, אבל האבות ואדה"ר שהיו יחידים ולא הי' שייך בהם התאחדות כללי, ע"כ לא הי' אפשר שיאמרו כשירה זו תושבחתא דמטרנותא, וע"כ אין קושיא מאדה"ר שאמר מזמור שיר ליום השבת אף שזה שירה נבואיי, מ"מ אינו אותה שירה המדובר בה, וכן האבות נמי שלא אמרו שירה היינו שירה נכבדת כזו, אבל שירות ותשבחות נבואיי בודאי היו אומרים, ובמדרש שאברהם שאמר הרימותי ידי אל ה' א' עליון קונה שמים וארץ רבנן אמרין עשאן שירה המד"א זה א' ואנוהו אלקי אבי וארוממנהו, וכן ביעק"א במדרש פרשה פ"ד בפסוק הייתי ביום אכלני חורב וגו' ותדד שנתי מעיני, מה הי' אומר ריב"ל ט"ו שיר המעלות שבספר תהלים הי' אומר וכו' רשב"נ אמר כל ספר תהלים הי' אומר, והרי מפורש בהם שהיו אומרים שירות נבואיי, ובהכרח לומר שהמדרש דידן אינו מדבר משירה כזו אלא משירה נכבדת שעלי' כתיב פי' פתחה בחכמה:
17
י״חועל נסותם את ה' לאמור היש ה' בקרבנו אם אין, ויש להבין הלוא ראו יותר פלא שניתן להם את המן שיוצא מהיקש הטבע וכמ"ש אשר לא ראו אבותיך ואבות אבותיך, אבל המים בעצמם אינם יוצאים מהיקש הטבע אלא שבאו להם ע"י נס, ומ"מ מובן שאחר נתינת המן בלתי אפשר שישאר להם עוד שום ספק שיקוו שיתוודע להם ע"י נתינת המים:
18
י״טונראה לפרש דהנה בזוה"ק א"ר אבא מאי דכתיב היש ה' בקרבנו אם אין, וכי טפשין היו ישראל דלא ידעו מלה דא והא חמו שכינתא קמייהו וענני כבוד עלייהו, וכו' אלא הכי קאמר ר"ש בעו למנדע בין עתיקא סתימאה דכל סתימין דאקרי אין ובין זעיר אפין דאקרי ה', ועל דא לא כתיב היש ה' בקרבנו אם לא כמה דכתיב הילך בתורתי אם לא, אלא היש ה' בקרבנו אם אין, אי הכי אמאי אתענשו, אלא על דעבידו פרודא ועבידו בנסיונא, ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דהנה לשון עתיקא הוא מלשון שכתוב ויעתק משם, והיינו שהעתיק מכל הבריאה ואין תפלת התחתונים מגיעות שמה, אבל זעיר אפין משם ממשיכין ע"י התפלה, וע"כ לא התפללו, כי אז עדיין לא נתברר להם ספיקם אלא באו בתלונה, ואם מ"מ ינתן להם מים יתברר להם שהוא מעתיקא עכ"ד:
19
כ׳ומ"מ קושייתינו עדיין אינה מתורצת שכל מה שהיו רוצים להתוודע ע"י מריבת המים, הי' נודע להם ע"י תלונות הלחם, ונראה דהנה אמרו ז"ל לחם אבירים אכל איש שהמן הי' מאכל שמלאכי השרת אוכלין, עוד אמרו ז"ל מן בזכות משה, ופרשנו דהנה כתיב ויאמרו איש אל אחיו מן הוא כי לא ידעו מה הוא, וברש"י שיקראהו בשמו, עוד כתיב אחר שביתת יום השביעי ויקראו בית ישראל את שמו מן, ויש להבין למה הכפיל הכתוב קריאת שמו מן, ונראה דהנה שם של דבר מורה על מהותו, וזה הי' חכמתו של אדה"ר שקרא שמות לכל החי ולכל הבהמה וגו', והקב"ה שיבח את אדם בפני המלאכים שחכמתו גדולה משלכם כבמדרש, כי אדה"ר עמד והבין את כל מהותו של כל אחד ועל פיו ידע לקרות השמות, אך יש שמות שאינם מורין על מהותו כמו שמות המלאכים ששמותה משתנה כפי השליחות, כברש"י פ' וישלח, והטעם כי אינם נפרדים וכל מהותם הוא השליחות, א"כ כפי שינוי השליחות כך שינוי השמות, ויש עוד גדולה מזה שבאשר מהותו הוא מתרומם אין לעמוד על מהותו, וכל השם הוא רק שלילה כמ"ש הרמב"ם שה' אחד הוא שלילה כלומר שאיננו שנים, אבל אחדות ה' איננו מתבאר בלשון, וכן מצינו בשם מרע"ה ששמו איננו מהותו אלא שלילה שאיננו חומר, שזה פירוש כי מן המים משיתיהו, שהמים הם חומריים, וזה משוי ממים הוא סילוק החומר כמ"ש מהר"ל, והטעם ששמו איננו לפי מהותו כי הוא עליו השלום לא הי' נפרד אלא דבוק תמיד בה', וע"כ לא הי' צריך הכנה לנבואה והי' כמו מלאך שכל מהותו הוא השליחות כך הי' מרע"ה, וא"כ אם באנו לקרות שמו לפי מהותו הי' שמו משתנה לפי שליחותו ועבודתו, ע"כ שמו הוא רק שלילה, ובפשיטות נמי י"ל שמהותו הי' מתרומם ואין לעמוד על עומק מהותו אלא השלילה שאיננו בעל חומר, וכן נמי שם שבת שהיא שלילה היינו ע"ש שביתה ממלאכה אבל מהות השבת לא ידע אנוש ערכה, וע"כ נקרא בשם מתנה לישראל, כי שם מתנה היא דבר שאינו מגיע לו, וכך היא השבת לישראל, באשר מהותו מתרומם אין לישראל ששמם היא מהותם שום אחוזה בה, אלא מתנה בעלמא, ונראה שכך הי' ענין המן שמהותו מתרומם אשר לא ידעו ממנו אפי' האבות הקדושים ע"כ אין לעמוד על מהותו שיקרא שם לפי מהותו, אלא נקרא ע"ש שהוא מזון:
20
כ״אויש לומר שזה בא ללמד כפל הקריאה של שמו מן אחר השביתה של יום השביעי להורות על ענינו שהוא מתדמה ליום השביעי שנקרא שמו שבת, דאלו מפעם הראשון הי' אפשר לומר שבראי' ראשונה שראו אותו עדיין לא עמדו על מהותו, אבל אח"כ הבחינו ועמדו על מהותו לזה כפל הכתוב שמו אחר שביתת השביעי שכבר אכלו אותו שבעה ימים וראו כל ענינו וכל הנסים שנעשו בו, מ"מ לא היו יכולין לעמוד על מהותו, ועדיין נקרא ע"ש שהוא מזון ולא ע"ש מהותו, וכעין שם שבת, ונראה שזה ענין היתיחסות המן לשבת כאמרם ז"ל לחם משנה בשבת זכר למן:
21
כ״בולפי האמור יובן מה שאמרו ז"ל מן בזכות משה, ושהוא מאכל שמלאכי השרת אוכלין, כי המאכל צריך שיהי' לו התדמות להאוכל אותו, וע"כ הוא מזון לו, וע"כ כמו שמלאכים אין להם שם לפי מהותם כן הוא המן, וישראל שזכו בו הי' בזכות משה, ששמו איננו לפי מהותו והמן מתדמה אליו, ויש לומר שגם הא דשבת היא בזכות משה כמו שאנו אומרים ישמח משה במתנת חלקו נמי מהאי טעמא הוא:
22
כ״גומעתה יש לומר ולפרש דהא דאמרו ישראל היש ה' בקרבנו אם אין, בקרבנו היינו בקרבנו ממש, ולא דווקא ע"י אמצעות מרע"ה כמו בהמן שהי' בזכות משה כנ"ל, אלא בזכות ישראל וכענין שכתוב כי אתה ה' בקרב העם הזה, אם אין, היינו עתיקא, וכאן לא כתיב בקרבנו, כי לשון עתיקא הגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שנגזר מלשון העתקה כמ"ש ויעתק משם, והיינו שהעתיק מבריותיו, וזה לא הסתפקו כלל שיהי' בקרבם אלא באמצעות משה, וכמו שבת דסעודתא דעתיקא עבדינן שהוא בזכות משה כנ"ל, ולפי האמור מובן אשר לא הי' אפשר להם להתוודע מתלונת הלחם שניתן להם המן מאכל מתרומם בלתי שם לפי מהותו כנ"ל, שלא הי' אפשר להם אלא בזכות משה:
23