שם משמואל, בשלח י״גShem MiShmuel, Beshalach 13
א׳שנת תרפ"א.
1
ב׳ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא כי אמר אלקים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה, ויסב אלקים את העם דרך המדבר ים סוף וגו', ויקח משה את עצמות יוסף עמו וגו', וכבר דברנו בעזהי"ת בפרשה זו בכמה אנפי, ולא נשנה אלא בשביל דבר שנתחדש בה:
2
ג׳והנה במדרש ד"א ויהי בשלח פרעה מי אמר וי משה אמר וי, משל לאחד שנעשה לבתו של מלך שושבין והי' רואה במזל שהוא יוציאה מבית אבי' כו' התחיל בוכה וכו' כך אמר משה צועק אני שנתייגעתי להוציא את ישראל ממצרים ואיני נכנס עמהם לארץ לכך ויהי בשלח פרעה, והיפ"ת כתב שידע זה ממה שנאמר לו עתה תראה, ואינו מובן שהי' צריך להקדים זה, ולמה נתאחר עד כאן, דמשמע דכאן נתוודע זה, ונראה דהנה במדרש שהי' פרעה מלוה אותם כו', ואין שילוח האמור כאן אלא לוי' שנא' ואברהם הולך עמם לשלחם, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד שענין לוי' היא חיבור כמ"ש מהר"ל בנתיבות, וכוונת פרעה היתה שיהי' לו עוד חיבור עמם כדי למשכם חזרה למצרים, וטובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים עכת"ד, ואף שלא שוטה הי' לחשוב שיתרצו לחזור אליו להשתעבד בעבודת פרך ולשקעם בבנין ולהטיל זכריהם ליאור, ואף שיבטיחם הבטחות טובות למאות, מי לא ידע כי הם כזב והבטחותיהם שקר, קו"ח מביאתם מצרימה בתחילה שפרעה הבטיחם הבטחות טובות כמבואר בכתוב, וביאתם היתה כ"כ בכבוד ויעקב ויוסף היו בראשם מ"מ קם מלך חדש ועשה עצמו כאלו לא ידע את יוסף ומירר את חייהם בגזירות משונות יוצאות מגדר האנושי, מכ"ש עתה שאין להשגיח על הבטחותיו, כי פיהם דבר שוא וימינם ימין שקר, כבר הגדנו כי מכשף גדול הי' פרעה, ובאמצעות חיבורו עמהם חשב להכניס בהם רוח רעה שמעבירה את האדם על דעתו ועל דעת קונו, או שרוח רעה יטעה אותם לומר כי דם הוא רואה עליהם במדבר, כמ"ש כי רעה נגד פניכם כברש"י, ומשום כי ארבע מאות שנה הי' להם להשתעבד ועדיין לא שלמו, ורוח רעה זה יהי' רסן מתעה להחזירם מצרימה, וע"ז אמרו למה נקרא שמם כשפים שמכחישין פמליא של מעלה, ואף דבש"ס חולין (ח':) שאני ר' חנינא דנפיש זכותי', ולא היו מתיירא מכשפים, ומכ"ש משה וכל ישראל עמו, מ"מ כבר הגדנו שאין הפירוש דנפיש זכותי' הוא זכות מצוות ומעש"ט, שאין דרך הצדיקים לתלות במעשיהם הטובים, אלא שהי' מזוכך היטב עד שראה בעיניו שאין עוד מלבדו, וכל ההסתרות והצמצומים שבעולם הי' כאפס ואין בעיניו, ע"כ כישוף שהוא רק מחמת הסתר וצמצום לא מצא מקום אצלו, אך ישראל ביציאתם ממצרים שד"מ שנה אמר להם להשתעבד ועדיין לא שלמו, לא מצינו שנמצאו שלימים אלא מחטא התאוה, שלא נחשד אחד מהם בעריות, ואחת היתה ופרסמה הכתוב, ואף היא היתה בשוגג כסבורה שהוא בעלה, וע"ז כתיב גן נעול אלו הבתולות גל נעול אלו הזכרים, אבל מחטא ע"ז עדיין לא נתמרקו, כבפסיקתא שאמרו ישראל למשה איך אנו נגאלים וכל מצרים מליאה מטנופת של ע"ז שלנו, וכן מפורש בכתוב איש שיקוצי עיניו לא השליכו וגו', וכן כתיב ולא שמעו אל משה מקוצר רות ומעבודה קשה, ובמדרש שהי' קשה להם לפרוש מע"ז, ואף שמשה אמר להם משכו ידיכם מעבודה זרה וקחו לכם צאן של מצוה, מ"מ י"ל שעדיין לא נתמרקו מזה מכל וכל, ויש למצוא רמז בדברי משה משכו ידיכם היינו במעשה, אבל מ"מ לא הי' אפשר להם להיות נקי גם במחשבה, כי עדיין לא נתמרקו כל הד"מ שנה, וכבר הגדנו הטעם יחוס ד"מ שנה למירוק חטא ע"ז עפ"מ שדקדק מהר"ל בספר התפארת שד' לאוין יש במאמר לא יהי' לך, כי היוצא מנקודת האחדוח מתפשט לארבע צדדין עכ"ד, והנה ידוע שכח הס"ס שמספרו מאה אותיותיו בטומאה, ע"כ להתמרק מזה היו נזקקים לד"מ שנה, וע"כ באשר לא היו מזוככים מחטא זה לגמרי, שוב הי' אפשר לשלוט בהם כשפים להכניס בהם רוח רעה להשיבם מצרימה:
3
ד׳[ולפמ"ש יתבאר דקדוק לשון העם ולא שם החשוב שלהם, כמ"ש וחמשים עלו בנ"י ממצרים, ובזוה"ק הקשה במ"ש ויסב אלקים את העם, ותירץ בגין ערב רב, אך זה ניחא שם, אבל הא דבשלח פרעה את העם, בודאי לא לערב רב חלק כבוד הזה, וא"כ קשה, ולהנ"ל י"ל שכל עצמו של השילוח שהוא לוי' הי' בשביל שעדיין לא נתמרקו לגמרי, והם נקראים העם, שפירש כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה מלשון גחלים עוממות, שפירושו כבויות, והיינו שאין השכל מאיר בהם כ"כ מפני שעדיין לא נתמרקו, וא"כ לשון את העם מורה על טעם הלוי']:
4
ה׳והנה ידוע שבאשר לא היו כל הד' מאות שנה במצרים עדיין לא נגמר התיקון ונזקקו לנסיונות מרובות או לשאר גליות, עד תשלום המירוק לעתיד, ומטעם זה לא נכנס משה לארץ, שאלמלי כן לא הי' אפשר עוד לגלות שיתמרקו ישראל בנסיונות הגלות עד שיהיו ראויים מצד עצמם לכל יעודם הטובים, ואפשר לומר הטעם שביאת משה לארץ היתה מעכבת הגלות, כי אחר שעברו את הירדן נתערבו ישראל להיות חשובים כולם כאיש אחד, ואם הי' אז משה עמהם הי' הוא היחיד ששב שמוחלין לכל העולם כולו, ובזוה"ק שנאמר למרע"ה אנת הוא בעל תשובה דשקיל לששים רבוא, כי כבר הגדנו שאין מתנאי הבע"ת להיות חוטא מקודם אלא תשובה הוא דביקות עצומה למעלה מגדר הגבול, ואחת היא אם הי' חוטא מקודם או לא, אלא שאף אם הי' חוטא מתכפר לו, כענין שאמרו ז"ל מים שנטמאו משיקן והן טהורים, מאחר שנצטרפו למקור הטהרה, כ"ש בבע"ת שנדבק במקור מים חיים את ה' שפרחה טומאתו ממנו, ומ"מ אף שנמחלו עונותיהם מחמת היחיד ששב, עדיין לא נתקיים הנדרש שיהיו רצויים מצד עצמם, אלא מפאת היחיד ששב, ומסתברא שזה היחיד ששב מוחלין לכל העולם כולו, הוא רק אחר שעברו את הירדן ומטעם הנ"ל, וע"כ כל ימי דור המדבר שהי' משה עמהם לא נמחלו להם עונותיהם, ומטעם זה לא נכנס משה עמהם כדי שיהי' אפשר הגלות שיתמרקו מצד עצמם:
5
ו׳ומעתה י"ל שזה שצווח משה וי בשילוח זה, מאחר שראה שפרעה ליוה אותם ועדיין יש לו חיבור עמהם, וזה אי אפשר אלא מפאת שעדיין לא נתמרקו מחטא ע"ז, השכיל בעצמו לידע שסוף כל סוף יהיו צריכין עוד לגלות, ושוב הבין שמעתה א"א שיכנוס הוא לארץ, ומשום שראה ששולח פרעה את העם דהיינו לוי':
6
ז׳ולפי האמור יתבאר מ"ש ולא נחם אלקים ד"א פלשתים וגו', דהנה כבר דקדקנו הרי היו צריכין ללכת לסיני לקבל התורה וכמ"ש בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, והדרך לסיני איננו דרך ארץ פלשתים כי סיני לדרומית מזרחית ופלשתים לצפונית מזרחית של מצרים, כמו שהוא במפת הארץ, והרי כל גאולת מצרים תלוי' במ"ת, וכן דבהא דויסע משה את ישראל מים סוף, איתא במדרש אמר להם משה בואו ופרעו את השטר שכך אמר לי הקב"ה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, ונראה דהנה כשנתבונן על שלשת אומות אלו, מצרים, כנען, פלשתים, נמצאים מקבילים בטומאה לעומת שלשת האבות בקדושה, מצרים היא ערות הארץ אשר בשר חמורים בשרם, הוא להיפוך מאאע"ה דאפי' בדידי' לא הוה מסתכל, ואברהם ירד למצרים וגדר עצמו מן הערוה ונגדרו כל ישראל בזכותו, וידוע מ"ש מהר"ל שאאע"ה תיקן חטא ג"ע שהי' פתוך בחטאו של אדה"ר, כנענים היו שטופים מאד בע"ז כאמרם ז"ל, אין לך הר וגבעה בא"י שלא עבדו שם האמוריים ע"ז, ואף ששניהם ע"ז וג"ע היו בשניהם, כי כל ארץ מצרים מליאה ע"ז ומרע"ה לא התפלל בתוך הכרך מפני שהיא מליאה גילולים, וכן כנענים היו שטופים נמי בעריות, כמ"ש בפ' עריות כמעשה ארמ"צ אשר ישבתם בה לא תעשו, וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו, מ"מ מצרים היו שטופים יותר בג"ע, וכנען בע"ז, וע"כ כנענים הם להיפוך ממדתו של יצחק, שהקריב עצמו לקרבן לה', ובמהר"ל שיצחק תיקן חטא ע"ז שהי' פתוך בחטאו של אדה"ר, פלשתים הגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שהוא מלשון מפולש עכ"ד, ויש לפרש היות ידוע שמהרכבת שני מינים נולד כח שלישי גדול וחזק אשר לא הי' בשני המינים, כן מהרכבת כחות הטומאה של מצרים ושל כנען נולד כח שלישי חזק משניהם הוא כח הטומאה של פלשתים, והוא דרך מפולש לבאר שחת, היפוך מיעק"א ע"ה בקדושה הבאה מהרכבת מדת אברהם ומדת יצחק, כי יעקב כלול הוה, וע"כ יעקב נקרא בריח התיכון מבריח מן הקצה אל הקצה, ובזוה"ק דיעקב הוה כולא לשמא דקב"ה, והוא חבל המקשר את ישראל באבוהון שבשמים, ובמדרש ויצא ס"ח כי חלק ה' עמו יעקב חבל נתלתו, מה החבל הזה פחות מג' אין מפקיעין אותו כך האבות אין פחות משלשה, וע"כ לעומתם בטומאה פלשתים היא כח הטומאה מיוחדת המקשרת לצד הטומאה לעומת יעקב בקדושה, וכשם שיעקב כלול הוה ממדת אברהם וממדת יצחק, כן לעומתו פלשתים הם הרכבה מטומאת מצרים ומטומאת כנען, וכן נמי מושב ארצם היא בין מצרים ובין כנען, מורה על ענינם:
7
ח׳והנה תורה היא תורת אמת מתיחסת ליעקב, וע"כ ניתנה בחודש השלישי, ובזוה"ק (ע"ח:) יעקב נטיל ברזא דילי' תרין ירחין ניסן אייר ואתכליל איהו ברזא דסיון דאיהו תאומים וכו' ובגין דיעקב איהו תאומים אתיהיבת אורייתא לבנוי בחודש תאומים ואורייתא ברזא דתאומים תורה שבכתב ותורה שבע"פ וכו', והנה בזוה"ק (סז:) כגוונא דא ורזא דא ממש עביד קוב"ה בארעא דתבר מלך זקן וכסיל ודא הוא פרעה וכו' כיון דאלקי לי' ולעמי' אתא ואודי לי' לקב"ה לבתר אתא ואתכפיא האי כהן און יתרו דמשמש תחותי' עד דאתא ואודי לי' לקב"ה וכו' וכיון דההוא מלך וכהן אודי לקב"ה ואתברו קמי' כדין אסתלק קב"ה ביקרי' על כלא עילא ותתא עד דאסתלק קב"ה ביקרי' כד אודן אלין קמי' לא אתיהיבת אורייתא וכו', ויש לומר דלפי המבואר מענין פלשתים שהיו לעומת יעקב בקדושה, ע"כ למען מ"ת המתיחס ליעקב הי' בדין להכניע מקודם את פלשתים, וע"כ לולא טעם המבואר כי קרוב הוא פן ינחם העם בראותם מלחמה, היו צריכין מקודם להוליכם דרך ארץ פלשתים להכניע שם את גאון פלשתים, ומשם לילך לסיני, ואף שהוא רחוק יותר אין ריחוק הדרך מעכב אצלם שהרי הלכו מרעמסס לסוכות ק"ך מיל לשעה קלה, ואחת היא להם דרך רחוק או קרוב:
8
ט׳אבל טעמו של דבר שלא הלכו דרך ארץ פלשתים לסיני מבואר בכתוב פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה, והיינו מאחר שישראל עדיין לא נתמרקו לגמרי ופרעה ליוה אותם להתחבר עמם למשכם ברשת הכישוף כנ"ל, אבל לא הי' יכול להם שזכות משה בקדושה גדולה מכחו של פרעה בטומאה, מה גם אחר שהוכה בעשר מכות ונחלש כחו, אבל כאשר ילכו דרך ארץ פלשתים יסתייע פרעה מטומאת פלשתים שיש להם כח גדול לעומת יעקב בקדושה, וזהו פן ינחם העם בראותם מלחמה, לפי מה שהגדנו לעיל שלשון העם רומז למעוטי. השכל, שעויין לא נתמרקו במצרים, ולהם היתה כוונת פרעה להטיל בהם כישוף ורוח רעה להשיבם מצרימה, וזהו בראותם מלחמה, היינו מלחמה רוחניות או גשמית או שניהם יחד, ושבו מצרימה ע"י כח כישוף של פרעה ורוח רעה שיכניס בהם, וזהו כי קרוב הוא, היינו כישוף של פרעה וטומאת פלשתים, ויסתייעו זה מזה, וכל זה מפני שעדיין לא נתמרקו ישראל במצרים לגמרי, גם מטומאת פרעה, אבל אם היו נתמרקים לגמרי גם מטומאת פרעה לא הי' חשש מפלשתים, שהרי ידוע מדריגת משה שעוד גבוה מיעקב משה מלגאו ויעקב מלבר, והיו הולכים ראשונה להכניע גאון פלשתים, ומשם לסיני כנ"ל, ע"כ מובן סמיכת הדברים:
9
י׳ומעתה יש לפרש קרא דבתרי' ויסב אלקים את העם דרך המדבר ים סוף, עפ"מ שהגדנו לעיל שלעומת ד' לאוין שבדיבור לא יהי' לך היו צריכין ישראל להתמרק ד' מאות שנה במצרים, כדי להתמרק מטומאת חטא ע"ז, אך באשר לא יכלו להתמהמה הי' לפרעה עדיין חיבור עמהם, ומובן שלזכות למ"ת היו עדיין צריכין שיהיו מנוקים לגמרי, והנה ברש"י ריש שיר השירים בפסוק ושקני מנשיקות פיהו, ונאמר דוגמא שלו על שם שנתן להם תורתו ודיבר עמהם פנים אל פנים וכו', ומובטחים מאתו להופיע עוד עליהם לבאר להם סוד טעמי' ומסתר צפונותי' ומחלים פניו לקיים דבריו, וזהו ישקני מנשיקות פיהו עכ"ל, ויש לומר שזהו עיקר תורה שבע"פ פנימית שבתורה שבכחב [ואפי' נגלות תורה שבע"פ תלויות בזה, כבזוה"ק שחכמי התלמוד על רזין דאורייתא סדרא לון, ואלו זכו לזה תיכף במ"ת הי' זה נגלה] ובמדרש כל התורה שאדם לומד בעוה"ז הבל היא לפני תורתו של מלך המשיח, ובודאי מה"ט הוא, ולפי"ז י"ל דזה שהיו ישראל צריכין להיות ד"מ שנה להתמרק לגמרי, אם היו כל הד"מ שנה הי' גמר התיקון, והיו זוכין תיכף במתן תורה כל מה שעתידין לזכות לעתיד, וי"ל עוד שאז היו זוכין לעומת ד' אותיות הוי' ב"ה, וידוע דהא אחרונה אלי' מתיחסת תורה שבעל פה, וע"כ יש לומר שלעומת לזכות לד' אותיות הוי' ע"י מירוק כנ"ל, במקום ד' מאות שנה, היו להם ד' נסיונות, נסיון הראשון כמ"ש וזכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, נסיון השני ששבו ויחנו לפני פי החירות ולא אמרו צריכין אנו לברוח, שלא לשבור את לב טף ונשים, אלא אמרו אין לנו אלא דברי בן עמרם, נסיון השלישי שנכנסו לים עד חוטמיהם, וכבר הגדנו ששלשה נסיונות אלו הם בנפש רוח ונשמה, נסיון הראשון בנפש, שחוסר המזונות נקרא עינוי נפש, והשני ברוח אומץ ולא חששו שלא לשבור את רוח טף ונשים, השלישי ע"מ לטבוע בים הוא נגד השכל והנשמה, שעדיין לא ראו ולא שמעו מעולם נס כזה, אבל הם מסרו את הנפש ואת הרוח ואת הנשמה לרצון הש"י ומה שייטב בעיניו ית"ש יעשה עמהם, וזהו תכלית מדת הבטחון, והגדנו נמי ששלשה נסיונות אלו מקבילים למדות שלשת האבות, ואין מהצורך לכפול הדברים, וצד השוה שבהם מדת הבטחון שנשתבחו בו אבותינו כמו שאנו אומרים בברכת אהבה בעבור אבותינו שבטחו בך, נסיון הרביעי הי' לישראל במעשה העגל שהי' נסיון בענין תורה שבע"פ, שהרי ישראל לא רצו אז לצאת מתחת רשות השי"ת, והיו מתדמים בנפשם שעוד מצוה קעבדו, וכמ"ש הכוזרי שהי' כענן הרואה ביח ע"ז וקסבור בהכ"נ הוא והשתחוה לה, ומ"מ הרי חור התרה בהם, ואף שלפי סברתם שעוד מצוה קעבדו מ"מ הרי כתיב לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם, וברש"י לא חאמר הריני עושה כרובים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות כדרך שאני עושה בבית עולמים לכך נאמר לא תעשו לכם, וע"כ התרה אותם אף לפי דמיונם דמצוה קעבדו, והנה זה איננו מבואר בכתוב אלא לפי הפירוש של תורה שבע"פ, והם הי' להם זה נסיון גדול בענין תורה שבע"פ, שהרי השטן הטעה אותם שלא יכולין לעמוד אפי' שעה אחת במדבר בלעדי העגל, והם צפויים ליפול שדוד לפני כחות המדבר, והיו הורים היתר לעצמם משום פקוח נפש, ואלמלי עמדו בנסיונם זה לומר לנפשם לבטוח בתורה שבע"פ, היו זוכין לתכלית פנימית תורה שבע"פ, כמו לעתיד שישראל יזכו מחמת הנסיון של כל ימי הגלות שדבקים בתורה שבע"פ ועומד להם בנפשותם וכל אויביהם וכל האומות מתאמצים להרחיקם מתורה שבע"פ אף להסתפק בתורה שבכתב, וישראל מטים שכמם לסבול צרוח מצרות שונות חדשים לבקרים, ע"כ זהו מירוק הרביעי שלא עמדו בנסיונם במעשה העגל, זוכין בגלות המר והנמהר, וזהו לימוד לאדם עד כמה צריכין להתאמץ ולהתחזק בתורה שבע"פ ובלימוד הגמרא, ולפי האמור מבואר שלעומת ג' נסיונות שעל הים זכו ישראל למ"ת הנגלית, והרביעי אלו עמדו במעשה העגל או בכל ימי הגלות לפנימית התורה שממנה עיקר תורה שבע"פ:
10
י״אומעתה מבואר שלעומת אם היו מתמרקין לגמרי במצרים, עד שלא הי' כחו של פרעה מתחבר עמהם, היו כובשים בראשונה ארץ פלשתים שהם בטומאה לעומת מדתו של יעקב בקדושה, זכו ישראל ע"י שלשה נסיונות שעד הים שהם לעומת שלשת האבות, וזכו מזה למ"ת הנגלית, ומעתה מובן סמיכת הקרא שכלפי שלא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים מטעם הנ"ל, היתה עצת ה' להסיבם דרך המדבר ים סוף, להשלים החסרון מה שלא יכלו לכבוש את ארץ פלשתים:
11
י״בוהוסיף לומר וחמשים עלו בנ"י מארץ מצרים, ופירש"י מזויינים, ויש להבין הלוא ברש"י ריש דברים אלי לא שלחו מרגלים לא היו צריכין לכלי זיין, אך להנ"ל יש לומר דבשליחת הזאת שעדיין לא נתמרקו לגמרי היו צריכין לכלי זיין, אבל אח"כ אחר הנסיונות וקריעת ים סוף שזכו להתמרק עד שהיו ראויין למ"ת, שוב לא הי' צריכין לכלי זיין, ואף שלא עמדו בנסיון הרביעי בחטא העגל כנ"ל, מ"מ אחר שנתכפר להם וזכו להמשכן נשאר בהם זה המעלה שלא להצטרך לכלי זיין, מה גם לפ"מ שהגדנו במק"א שלולא חטאו במרגלים הי' מתוקן גם חטא העגל בשלימות, והאמונה שהיתה אז היתה נמי בתורה שבע"פ, והי' עומד במקום נסיון הרביעי כנ"ל, ומ"מ כאן אתי שפיר הסמיכות וחמשים, שמטעם כתוב הקדום הוצרכו להיות מזויינים:
12
י״גולפי האמור יש לפרש נמי סמיכת קרא דבתרי' ויקח משה את עצמות יוסף עמו וגו', היינו שמאחר שהבין משה שנתבקש מישראל עוד מירוק מחטא ע"ז כנ"ל, נתן עצה בלבו ליקח עמו את עצמות יוסף, כי השבע השביע וגו', וא"כ לקיחת עצמות יוסף עמו הוא זכות כל ישראל, ממילא לעומתם יעמוד זכות יוסף לכל ישראל, והנה יוסף הי' לו ג' נסיונות, נסיון באותה הרשעה, ונסיון שלא הודיע לאביו בכל אותה העת שעמד בבית פוטיפרע או אפי' בבית האסורים אי אפשר שלא הי' יכולת ביד יוסף לבקש תחבולה להודיע לאביו, והי' בא ופדאהו בכל ממון שבעולם, מה גם אח"כ בשעת הרויחה, והטעם כבר הגדנו כי אמר לנפשו אם השי"ת אינו מגלה לו אני אגלה לו, וא"כ מסר עצמו תחת הנהגת השי"ת, ומה דבעי לימטי עליו ימטי, נסיון השלישי שקיבל על עצמו להיות בלי קבורה כל אותן הימים, וידוע דקבורה היא תועלת גם לנפש שמכנסין אותה למקום מנוחתה, ולמה לא צוה הוא ג"כ לבניו שישאוהו ויקברוהו בארץ ישראל, וברש"י שמא לא יניחום המצריים, ועדיין אינו מספיק, שמא יניחום, ועוד למה לא ביקש הוא עצמו מפרעה שיניח את בניו לישאוהו, אך כבר הגדנו הטעם שבזוה"ק הקשה על יעקב אן רחמנותא דאבא שהניח את ישראל לבדם במצרים, וכבר תרצנו שהניח את יוסף בחריקאי' ויוסף קיבל זה על עצמו לטובת ישראל ולא השגיח על נפשו שלא תבוא למנוחתה כל אורך הזמן, והוא נסיון נפלא, ונראה ששלשה נסיונות אלו הם במחשבה דיבור ומעשה, נסיון הראשון הוא במעשה, והשני בדיבור, והשלישי במחשבה, והם לעומת נפש רוח ונשמה, דוגמת שלשה נסיונות של ישראל עד הים, ובזכות יוסף שעמד בג' נסיונות התאמצו ישראל לעמוד בג' נסיונות שלהם, וזה שלקח עצמות יוסף עמו לסייעהו בכל זה:
13
י״דמה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו, והכל תמהו הלא מצוה להתפלל בעת צרתו וכל שהוא מוסיף להתפלל הוא מוסיף במצוה:
14
ט״וונראה לפרש דהנה תשובה תפלה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה, וכבר פרשנו ששלשה אלי הם במחשבה דיבור ומעשה, תשובה מעומקא דליבא היא במחשבה, כאמרם ז"ל שמא הרהר תשובה בלבו, תפלה היא בדיבור צדקה היא במעשה, וידועין דקדוק כ"ק היהודי זצללה"ה מפרשיסחא שסתם מצוה שבש"ס היא צדקה, וע"כ צדקה היא ראש למצוות מעשיות, ומחשבה דיבור ומעשה הם הנעשים בכל חלקי האדם מחשבה מתייחסת להנשמה, דיבור לרוח מעשה בנפש, וע"כ להעביר את רוע הגזירה שבודאי כבר יצא טבעה בשלשה עולמות, בריאה יצירה עשי', צריכין לשלשה אלה המתייחסות לנפש רוח ונשמה, שמוצאם משלשה עולמות אלו, נפש מעשי', רוח מיצירה, נשמה מבריאה כידוע לחכמי האמת:
15
ט״זוהנה גזירת בין הבתרים שהי' על ד"מ שנה כדי להעביר את הגזירה ולדלג על החשבונות היו צריכין לשלשה אלו, היינו לתיקון מחשבה דיבור ומעשה, בשלשה חלקי הנפש כנ"ל:
16
י״זוהנה בענין יצי"מ שהיתה נחלקת לשתים, היציאה לבדה, וקי"ס לבדה, נראה שלא היתה נחשבת גאולה שלימה עד אחר קי"ס, כמ"ש ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים, ובאבן עזרא עתה הי' ישראל נושעים מיד מצרים כי עד עתה הי' עליהם פחד המלך, ובספורנו כי עד אז היו ישראל כעבדים בורחים, וכן בפ' וארא וגאלתי אתכם בים, כמו שהעיד באמרו ויושע ה' ביום ההוא, כי אחרי מות המשעבדים לא היו עוד עבדים בירחים עכ"ד, ויש להוסיף בה דברים כי בחיצוניות היתה גאולה שלמה בליל היציאה וכמ"ש ובני ישראל יוצאים ביד רמה, וברמב"ן שעשו להם דגל ונס להתנוסס ויוצאים בשמחה ובשירים ובתוף ובכינור כדמות הנגאלים מעבדות לחירות עכ"ל, מ"מ בפנימיות היתה עדיין טומאת מצרים רודפת אחריהם לבלבלם ולהכניס בהם מחשבות זרות, וכמ"ש והנה מצרים נוסע אחריהם, ואמרו ז"ל שזה הוא שר של מצרים, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה כי השר של האומה הוא היצר של האומה, וישראל הרגישו בעצמן כי היצר של מצרים עודנו רודף אחריהם עכ"ד, ומוכח שהיציאה לחירות עדיין לא היתה בפנימיות לגמרי, אלא על הים דכתיב סוס ורוכבו רמה בים, ואמרו ז"ל שרוכבו הוא השר שלהם, אז נגמרה הגאולה גם בפנימית, וע"כ נחשבו שתי גאולות, ראשונה בליל ט"ו גאולה בחיצונית, והשני' על הים, גאולה שלימה אף בפנימית:
17
י״חונראה דלשתי הגאולות היו צריכין לתיקון מחשבה דיבור ומעשה, אלא שלגאולה ראשונה שהיתה רק בחיצונית הי' די מחשבה דיבור ומעשה אף בלתי בתכלית העומק הפנימית, אבל בגאולה שני' שהיתה בפנימית היו צריכין לתיקון מחשבה דיבור ומעשה בתכלית הפנימית, וע"כ קודם הגאולה ראשונה הי' מחשבה בהתשובה שעשו כל אחד בפני עצמו, וז"ש וירא אלקים ובמדרש וירא אלקים רבנן אמרו שעשו תשובה הבינונים, וגם הרשעים הרהרו לעשות תשובה, וידע אלקם שאפי' אחד בחבירו לא הי' יודע אלא הקב"ה לבדו, דיבור כמ"ש ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה, מעשה הי' פסח ומילה, אך לגאולה הפנימית שעל הים היו צריכין מחשבה דיבור בעומק יותר, פנימית לעומת פנימית, מחשבה כמ"ש ופרעה הקריב את לבם של ישראל לתשובה, מכלל שעדיין היתה חסרה להם תשובה מתכלית עומק הלב, דיבור כמ"ש ויצעקו בנ"י אל ה', היינו שעלתה תפלתם עד שם הוי' ב"ה, מעשה הוא ירידתם במים עד חוטמיהם, ובזה נגמר התיקון במחשבה דיבור ומעשה:
18
י״טולפי האמור יתפרש הכתוב מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו היינו שמעתה נשלם להם התיקון במחשבה ובדיבור ואין חסר להם רק המעשה, וזהו ויסעו להים בעודנו הולך וסוער, וא"צ עוד לתיקון הדיבור בתפלה, אלא נתבקש רק שירדו להים עד חוטמיהם:
19
כ׳ובזה מדוקדק הלשון שאח"כ כתיב ואתה הרם את מטך, היינו אחר שירדו לתוך הים, שלכאורה בפשיטות הי' צריך להקדים להכין דרך לעבור גאולים, אך הוא הדבר שאם היתה הבקיעה מוקדמת, שוב לא הי' מסירת הנפש ותיקון מעשה כלל, אלא ויסעו מקודם ואח"כ ואתה הרם את מטך וגו':
20