שם משמואל, חנוכה י״בShem MiShmuel, Chanukah 12
א׳ליל ה'
1
ב׳בש"ס ברכות לך ה' הגדולה והגבורה וגו' וההוד זה מלחמת נחלי ארנון, ודקדק כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שמדת ההוד הוא כשהשי"ת עוזר לאדם ומושיעו אף שהאדם עצמו אינו יודע, וכענין אין בעל הנס מכיר בנסו, וכמו שפירשו בפסוק לעושה נפלאות גדולות לבדו, היינו שאין מכיר בהם אלא הוא יתברך לבדו, כמו בנסי נחלי ארנון שישראל לא היו יודעין שהאמוריים הי' נחבאים במערות שבין ההרים והנס שנעשה להם עד אח"כ שהבאר הודיעם עכת"ד, ויש לפרש הדברים כי באם האדם יודע מהצרה מקודם ומתפלל להשי"ת שיצילו, הרי יש להאדם חלק בהצלה, שהרי באה ע"י התעוררותו ואפי' כשאינו יכול להתפלל, בזה לבד שמיצר שכינה מה אומרת קלני מראשי נחשב נמי שיש לו קצת חלק בהישועה שהרי במה שהי' מיצר הי' סיבה להישועה, אבל כשלא ידע כלל מהצרה א"כ לא הי' שום סיבה להישועה אלא הקב"ה לבדו ע"ז יש להודות להשי"ת ביותר, ובתקה"ז תיקון י"ג שהוד הוא הודאה מלשון הודו לה' כי טוב, והרי לאה שאמרה הפעם אודה את ה' שפירש"י שנטלתי יותר מחלקי יוצדק בו לשון הודאה, מה גם שאיננו שום סיבה לזה:
2
ג׳והנה בתקה"ז שם וכן הוא במקובלים כי חנוכה הוא בהוד, ויש להבין שהרי הי' ידוע להם הצרה והתשועה ולמה הוא בהוד, ונראה דהנה אמרו ז"ל וחושך ע"פ תהום זה יון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן וכו', והיינו שהצרה היתה כ"כ גדולה והי' כמתיאשים עד שכמעט לא הרגישו אמיתת הצרה וגדלה, וכענין בשר המת שאינו מרגיש באזמל, והיינו דכל מה שהרגישו מהצרה לא הי' תופס מקום לעומת אמיתת הצרה, וכ"כ לא הי' מרגישים את גודל הישועה ומעלתה שהי' כ"כ גבוה רם ונשא, שהי' צריך להיות ממקום גבוה לעומת גודל הצרה, וכאשר לא הרגישו גודל הצרה לא הרגישו גודל הישועה רק אח"כ דאתיישב רוחייהו בגוייהו הבינו למפרע עד היכן היתה הצרה מגעת ואת גודל הישועה ומעלתה, וכמ"ש הזוה"ק ח"ב (מ"ה.) ת"ח כד נפקו ישראל ממצרים רוחיהון הוה תבר בגוייהו וכו' בר נש כד איהו שביק פלחנא כדין ידע תבירו דגרמוי תבירו דרוחי' ע"כ, ואיתא במפרשים שזה טעם הקדימות מצה למרור שאחר החירות שנרמז במצה הרגישו במרירות, וע"כ שוב יוצדק לשון הוד בנס חנוכה:
3
ד׳ולפי האמור יש לפרש הא דלשנה אחרת קבעו ועשאום ימים טובים בהלל והודאה, ותמהו המפרשים למה המתינו עד שנה האחרת ולא קבעו תיכף ולהנ"ל מובן שפיר:
4
ה׳ובזה יש ליתן טעם אהא דכבתה אין זקוק לה, דהנה בהדלקת נרות חנוכה בכל שנה מעוררים את שורש הנסים ולעומת שהחשיכו עיניהם של ישראל בגזירתהם מאירין הנרות בלב ישראל, וכמו אז שבא הרמז בנרות להרגיש למפרע כנ"ל כן הוא לדורות שהנרות מאירין את העינים, וא"כ אחר שהדליק שוב איננו באותה בחי' שיצטרך להאיר עיניו ודו"ק:
5
ו׳הרואה נר חנוכה צריך לברך, ויש להבין מ"ש מכל המצות שהם לפרסם הנס שאין בהם ברכה אלא לעושי המצוה ולא לרואה שחבירו עושה המצוה, והרי הרואה ושומע לחבירו קורא את המגילה אם לא כוון לבו לצאת או שלא שמע מלה אחת שהוא לא יצא באותה קריאה, אינו מברך כלל על מה שרואה ושומע קריאת מצוה:
6
ז׳ונראה דהנה כל קרבנות לא נראה בהם התועלת והצורך בגשמיות, אלא הקרבן עולה ונכלל בלהב אש המזבח והוא מתקן למעלה מה שצריך, אבל נרות המנורה לבד מה שהשמן נכלה ועולה בלהב הנר, שהוא כעין כל הקטרת האשים, עוד בו תועלת וצורך להאיר, ואף שלא לאורה הוא צריך, אינו דומה פלטין של מלך וכו' והוא כבוד פלטין של מלך שהוא מעוטר בנרות ופנסין, ע"כ כשתקנו נרות חנוכה דומיא דמנורה תקנו ג"כ מצוה כפולה גוף ההדלקה שהשמן נכלה, והשני מה שהנר מאיר לכבוד הנס, וע"כ יש בו שתי מצות, הדלקה והרואה:
7
ח׳ובזה יש ליתן טעם למ"ד כבתה זקוק לה, אף שמודה לטעמא דמ"ד אין זקוק לה שכתבתי בדיבור הקודם, מ"מ ס"ל הגם שבענין הדלקה כבר אתעביד מצותו, מ"מ לענין חלק המצוה שמאיר עודנה לא אתעביד מצותה, ולמ"ד אין זקוק לה ס"ל דאין המצוה נחלקת וכיון שאין בה עוד חלק ההדלקה כל מה שיהי' מאיר איננו נחשב שהוא אור של מצוה כלל ודו"ק:
8
