שם משמואל, חנוכה כ״אShem MiShmuel, Chanukah 21
א׳ליל ה'
1
ב׳אמר רב יהודה אמר רב אסי אסור להרצות מעות נגד נר חנוכה כי אמריתה קמי' דשמואל אמר לי וכי נר קדושה יש בה מתקיף לה רב יוסף וכי דם קדושה יש בו דתניא ושפך וכסה במה ששפך יכסה שלא יכסנו ברגל שלא יהו מצות בזויות עליו ה"נ שלא יהו מצות בזויות עליו, בעו מיני' מריב"ל מהו להסתפק מנוי סוכה כל שבעה וכו' אלא אמר רב יוסף אבוהון דכלהו דם, ובתוס' הקשו דהכא משמע דאיסור נוי סוכה משום ביזוי מצוה ובפרק כירה משמע דטעמא משום מיגו דאתקצי למצותה, עוד הקשו דמה פריך בביצה מנויי סוכה דמהני בי' תנאה אעצי סוכה דלא מהני בי' תנאה, דילמא שאני עצי סוכה דנפקי מקרא דחג הסוכות תעשה לך מה חג לה' אף סוכה לה' שעצי סוכה אסורין כל שבעה, ע"כ לא מהני בי' תנאה, ועוד הקשו דבפרק כירה משמע בהדיא דעצי סוכה לא אסור אלא משום דאתקצאי למצותה, עוד קשיא להו אהא דקאמר אבוהון דכלהו דם, ולא קאמר אבוהון דכלהו עצי סוכה דנפקי מקרא עיי"ש:
2
ג׳ונראה לפרש דהנה לכאורה קשה במה דקאמר רב יוסף מהא דתניא ושפך וכסה שלא יכסנו ברגל שלא יהו מצות בזויות עליו ה"נ שלא יהו מצות בזויות עליו, מה דמיון זה לזה דשם עושה המצוה דרך בזיון שאפי' לפני מלך בו"ד אין עושין כן להושיט לו ברגל, לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה מבעי', אבל להרצות מעות נגד נר מצוה מה בזיון הוא זה, ועוד שאין זה בשעת עשיית המצוה ומה דמיון הוא זה לכיסוי ברגל שעושה המצוה דרך בזיון, ועי' במלחמת ה' שכתב ולאו משום דדמי בזיון לבזיון אתי עלה רב יוסף, אבל מ"מ הקושיא במקומה עומדת דאם לא דמי שוב לא מוכח כלל משם.
3
ד׳ונראה דהנה מקדושה אסור להנות והנהנה מהקדש מעל, ואלו הי' נר זה נר קדושה הי' אסור להנות ממנו ואף שקול מראה וריח אין בהם משום מעילה מ"מ איסורא מיהא איכא, וא"כ כשנהנין מנר מצוה הרי מראה שמצוה הוא פחות במעלה מקדושה, וזה עצמו הוא בזיון למצוה שהוא פחות במעלה מקדושה, אף שלולא שמצינו בקדושה איסור הנאה לא הי' ההנאה בזיון למצוה מצד עצמו, מ"מ זה נחשב לבזיון בערך הקדושה, וזהו שכתב הרמב"ן שתשמישי מצוה בשעת מצותן נוהגין בו קדושה ולא קאמר למה, ולפי דרכנו יובן שפיר דבשעת מצותן שחל עליו שם שמים ומ"מ נחזיקהו בפחות במעלה מתשמישי קדושה הוא בזיון לשם שמים שחל עליו, הא למה זה דומה לשני בני אדם אם מכבדין לאחד ולהשני אין מכבדין נחשב להשני בזיון, אף דזולת כיבוד הראשון לא הי' נחשב להשני בזיון כלל, מ"מ כשמכבדין לאחד ולא להשני נחשב להשני בזיון [ויובן יותר להבאים בסוד ה' שתשמישי קדושה מתיחסין להקב"ה ותשמישי מצוה לכנס"י, ובמדרש אחת היא יונתי תמתי, כמו תאומתי לא זה גדול מזו ולא זו גדולה מזה והדבר כמבואר] אך כל זה אם נימא דחל שם שמים על תשמישי מצוה אבל אי לא ידעינן זה לא שייך לומר שזה נחשב בזיון כלל במה שנהנין ממנו שהרי כל עצמו של דבר נברא לאכילת אדם או לתשמישו, וזה הוא השלמתו, וע"כ לולא שם שמים שחל עליו לא הי' בזיון לדבר זה שנאכל או שמשמש את האדם, וא"כ רב יוסף שלמד מכיסוי הדם איסור ביזוי מצוה לאו משום שמדמה בזיון זה לזה, אלא שלמד משם שבמצוה שייך איסור בזיון, דלולא מכיסוי דם לא שמענו זה, ומאחר שלמדנו משם ששייך איסור בזיון במצות, שוב נדע מסברא שמה שאין נוהגין בתשמישי מצוה בשעת מצותן כמו בתשמישי קדושה, ומראין שתשמישי מצוה בשעת מצותן הם פחות במעלה מתשמישי קדושה זה עצמו נחשב לבזיון:
4
ה׳ולפי האמור יתיישבו כל קושיות התוס' דהנה זה ברור דהא דחל שם שמים על חפץ מצוה הוא כשהקצהו למצותו, וכשהקצהו למצותו חל שם שמים עליו, וכשחל שם שמים עליו שוב יש בו איסור ביזוי מצוה, ובמה שאין נוהג בו כמו תשמישי קדושה נמי נחשב בזיון, וא"כ כל תלתא טעמא צריכא, דמשום אתקצאי למצותו לבד לא הי' נאסר דאכתי לא ידעינן טעם לאסור דבר שהוא מוקצה למצוה אלא בשבת ויו"ט למאן דאית לי' מוקצה ומצד איסור שבת ויו"ט לבד, אלא דמאחר שהוקצה למצותו נלמוד מעצי סוכה דחל עליו שם שמים, אך עדיין לא ידעינן טעם לאיסור הנאה, וכמו שהקשה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דאיך נוכל לומר דעצי סוכה נאסר משום מה חג לה', הלוא חג דהיינו חגיגה שהוא קדשים קלים אין בהם איסור הנאה מדאורייתא לדעת רש"י, ולפי דרכנו ניחא דבאמת משום מה חג עדיין אינו נאסר ואין למדין משם אלא דחל שם שמים על תשמישי מצוה בשעת מצותן והיינו משום דאתקצאי חל עליהם שם שמים ושוב יש בהם משום ביזוי מצוה, ומסברא דמה שאינו נוהג בהן כמו בתשמישי קדושה נחשב לבזיון ואסור, ומיושב נמי הא דפריך מנוי סוכה אעצי סוכה, דאי אמרת דבנויי סוכה מהני תנאה שלא יחול עלי' שם שמים, כן נמי הי' מהני בעצי סוכה דעל שניהם חל שם שמים אחר שהוקצו למצותן, ומיושב נמי הא דלא קאמר אבוהון דכולהו עצי סוכה דלולא דשמעינן מדם דשייך ביזוי מצוה לא הי' שמעינן מעצי סוכה איסור הנאה דקדשים קלים לא נהנין רק מדרבנן כנ"ל:
5
ו׳ולפי האמור יתיישב נמי קושיית הר"ן דלמה אסרינן בנר חנוכה גם תשמיש דמצוה [דמוכח כן מדמדליקין בשמנים פסולים בשבת ולא חיישינן שמא יטה לצורך תשמיש דמצוה] הלוא כל הטעם משום ביזוי מצוה והרי מנר לנר מדליקין דכיון דמצוה ממצוה קא מדליק אין כאן ביזוי, ולהנ"ל מיושב דלעולם אפי' תשמיש מצוה נמי הוי ביזוי דכמו שאין משתמשין בתשמישי קדושה אפי' לצורך מצוה כן נמי בתשמישי מצוה בשעת מצותן ואם ישתמש בתשמישי מצוה בשעת מצותן לצורך מצוה יחשב ביזוי כנ"ל, אבל זה לא שייך רק בתשמיש שכיוצא בו בתשמישי קדושה הי' אסור, אבל הדלקת נר מנר שגם במנורה הי' מדליקין בפתילות ארוכות, שוב כשעושה כן בנר מצוה אין כאן בזיון:
6
ז׳איברא דיש לעיין במתניתין פ"א דתמיד אין אדם נכנס עמו ולא נר בידו אלא הי' מהלך לאור המערכה, ותקשה האיך הי' משתמשין לאור האש של המערכה שהי' קודש, ואולי יש לומר דכיון דקידוש ידים ורגלים צורך מזבח הוא לא נאסר וכמו שאמרו בירושלמי פסחים דסכין לשחוט הקרבן כשמניחין אותו על הקרבן אין זה עבודה בקדשים משום שהוא צורך קרבן, אך עוד יש לומר עפ"י דברי הש"ס פסחים שאני היכל דלתוכו עשוי ואין הנאת צלו נאסר, כן נמי יש לומר דאש המערכה לצורך שריפת הקרבנות נעשה ואין הנאת אורו נאסר, ויש להמתיק הדברים עוד עפי"מ שאמרנו במק"א שאש יש בו שני מיני פעולות, ששורף ומחמם, וגם הוא מאיר כמו אור השמש, ויש אש היסודי שהוא שורף ואינו מאיר כמ"ש הרמב"ן בפ' בראשית, וכ"כ יש אש שמאיר ואינו שורף והוא אור הלבנה, א"כ זה האש שעל המערכה חלקי השורף שבו נתבקש וזה נאסר אבל חלקי המאיר שבו אינו נצרך כלל ע"כ אינו נאסר, וכיוצא בו בש"ס סוכה אתרוג דלאכילה קיימי כי אתקצאי מאכילה אתקצאי, כי האכילה והריח הם שני פעולות מתחלפין, ויש לומר נמי כי לולא שמצינו סברא זו בקדושה היינו בהיכל ובמזבח הי' אתרוג נמי נאסר להריח בו משום ביזוי מצוה לפי הנחה הנ"ל שכל שאינו נוהג בו מנהג קדושה חשוב בזיון אם איתא שבקדושה נאסר בכל הדברים אף שאינו עשוי לכך, אלא ודאי דגם בקדושה כה"ג מותר:
7
ח׳אך עוד קושיא אחת עומד לנגדי דהנה משמע דביזוי מצוה דאורייתא הוא דילפינן מקרא דושפך וכסה, א"כ קדשים קלים למה אין נהנין רק מדרבנן תיפוק לי' מדאורייתא ומשום ביזוי מצוה, כמו עצי סוכה דאסור משום מה חג ואסור להסתפק מהן משום ביזוי מצוה, ויש ליישב דהא דביזוי מצוה דאורייתא מקרא דושפך וכסה היינו בכלל דש במצוה משום בזיון, אבל הא דחידש רב יוסף דאם אינו נוהג בתשמישי מצוה כמו בתשמישי קדושה היא נמי בזיון זה לא שמענו מקרא אלא סברת חכמים הוא, ומדרבנן אין הכא נמי דאית בי' משום ביזוי מצוה אבל מדרבנן בלא"ה אסור משום לתא דמעילה, ואין להקשות דמאחר דאמרת דמשום ביזוי מצוה נמי לא הוי מדאורייתא, א"כ הדר הקושיא למה לא אמר אבוהון דכלהו עצי סוכה, לק"מ דודאי איסור מעילה דרבנן דבקדשים קלים לא שייך לומר בכל תשמישי מצוה דאין בו סרך מעילה כלל, ולא דמי לקדשים קלים דאית מעילה באימורין אחר זריקת הדם או משום דדמי לקדשי קדשים שהוא קרבנן כמותו, וזה לא שייך בתשמישי מצוה או אפי' בתשמישי קדושה, אלא שהתוס' הקשו לפי הסברא דמ"מ נאסר עצי סוכה מהקישא, אבל לפי מה שאמרנו שגם עצי סוכה אינו נאסר מהקישא אלא דהיקש הוא דחל שם שמים ושוב אסור משום ביזוי מצוה, וע"כ צריכין לומר אבוהון דכלהו דם:
8
ט׳ויש לנו לימוד במוצא דברים הנ"ל דהנה שכל האדם שהוא עשוי לתורה הוא תשמישי קדושה והלב הוא תשמישי מצוה כי המצות מתיחסים ללב, וחל שם שמים על האדם, ושוב אין רשות לכחות חיצונים לשלוט בהשכל משום תשמישי קדושה ובהלב משום ביזוי מצוה, אך זהו באם האדם מקצה עצמו למצוה והוא מצפה מתי יבוא לידי ואקיימנו וכל עסקיו בדברי הרשות הוא לצורך מצוה כמ"ש בכל דרכיך דעהו, ואז נתקיים בו שומר מצוה לא ידע דבר רע, והיא שעמדה להם בימי יוונים שבשביל שמסרו נפשם על קידוש השם אין לך הקצאה למצוה יותר מזה, ובשביל זה עצמו נסתלק שליטת היוונים מעליהם ונצחום ונפקחו עיניהם ולבם של ישראל, וזכו לנס בנרות המנורה, וקבעום יו"ט היינו נרות חנוכה שמורה על בהירת השכל, ובהלל והודאה על חופש הלב:
9