שם משמואל, חנוכה ע׳Shem MiShmuel, Chanukah 70
א׳ליל ח'
1
ב׳ועשאום ימים טובים בהלל והודאה, יש לדקדק בלשון עשאום דמשמע עשי' כמו שכתוב במגילה ועשה אותו יום משתה ושמחה דזהו עשי' בפועל, אבל זה דהתיקון הי' רק לומר בפה הי' לכאורה יותר יוצדק הלשון תקנום, ונראה עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בהא דגזירת היוונים הי' להעבירם מחקי רצונך שהיוונים הי' מתנגדים ביותר להחקים שטעמם נעלם והרשעים הללו הכחישו כל מה שהשכל איננו מחייב וכשגברו מלכי בית חשמונאי ונצחום נהפוך הוא אשר זכו ישראל שכל עשייתם אפי' מה שהשכל מחייב לא עשו רק מפאת ציווי ה', ובזה נראה עיקר מעלת ישראל שהם חלק ה' ואין השכל וטעם המצות מטיל תנאי בהעשי' אלא העשי' הוא מחמת עול מלכות שמים שכך נצטוינו וכמשל עבד שרבו מצווהו לעבוד שום עבודה שאחת הוא עשיית עבודתו בין מבין טעם ותועלת העבודה או לא, ואף הבנת הטעם שנצטוינו לחפש אחר טעם המצות זה נמי מחמת שכך נצטוינו אף שזה מתוק לחיך וערב לנפש אין אנו עושים כך מחמת חשק נפשותינו אלא מחמת הציווי, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בהא דכתיב וילך אברם כאשר דבר אליו ה', דאחר שהובטח אברהם בשבע ברכות שאין כל העולם כולו כדאי להם ולא עוד אלא שנאמר לו לך לך דמשמע להנאתך כברש"י, הי' לו לאברהם לעשות בחשק נתרץ להשביע את תאוות נפשו והרי אנו רואים שאפי' בתועלת ממון לבד להרויח בסחורה אנשים נוסעים מעבר לים וסכנת דרכים, מכ"ש להשיג שבע ברכות אלו, מ"מ אברהם לא עשה לחשק לבבו כי אם הכל כאשר דבר אליו ה', ואפי' זה שנאמר לו לך לך להנאתך הי' מתכוין בתועלת הנאתו למלאות רצון ה' עכ"ד, ובודאי זהו מעלה גדולה שלאו כל מוחא סביל דא, ויש לומר שזהו ענין ישראל שהקדימו נעשה לנשמע שנעשה הוא קבלת עול מלכות שמים שאיננו מטיל תנאי אם מבין התועלת או לא, ואפי' נשמע שהוא קבלת והשגת הטעם נמי בבחינת נעשה שהוא קבלת הציווי כנ"ל, שכך נצטוינו להיות נשמע, וזה זכות הגדול של ישראל שהקדימו נעשה לנשמע, ומובן שלאו בכל זמן יכולין להיות כמו אז בשעת מ"ת, ומ"מ בעת נצוחם את היוונים שכל ענינם הי' שלא לעשות מה שאין השכל מחייב נהפך הדבר וזכו ישראל למעלה זו שאפי' מה שהשכל מחייב יהי' עשייתם רק מפאת ציווי וקבלת עול מלכות שמים, וזכו לאותו מעלה שהי' להם בשעת מ"ת שאמרו נעשה ונשמע, ומאז נשאר הארה לדורות שבאותו זמן נתעורר ענין זה בלב ישראל לקבל עליהם עומ"ש שלימה, וזהו בחי' נעשה וזהו שתקנו שכל מה שיעשו ישראל הלל והודאה שהוא ערב לנפש נמי יהי' בבחי' עשי' בחו' נעשה:
2
ג׳ולפי האמור יש ליישב קושיית הרמב"ן פרשת ויחי על החשמונאים שקבלו מלכות על ישראל ועברו על צוואת יעקאע"ה לא יסור שבט מיהודה, ולפי דרכינו י"ל מאחר שהם אז הכניסו בישראל מדה זו שהוא קבלת עומ"ש שלימה זכו להיות מרכבה למדת מלכות שמים וירשו המלוכה לשעתה בעת ההוא שהכניסו זה בישראל וכמ"ש הרשב"א ח"ד שאינו נקרא יסור שבט מיהודה כל שהוא לשעתו לבד, וכבתרגום לא יעדי עביד שולטן מדבית יהודה וכו' עד עלמא, והעונש עליהם שכתב הרמב"ן שהי' מפני שעברו על צוואת יעקאע"ה לא עליהם הי' שהם כדין עשו ובעצת הסנהדרין היושבים לפני ה' ומטעם הנ"ל, אלא בניהם אחריהם שלא הגיעו למדה זו להכניס בישראל עומ"ש שלימה להיות מרכבה למדת מלכות אלא שהחזיקו במלכות מצד ירושת האבות עליהם י"ל שעברו ונענשו, אבל אין תפיסה על החשמונאים קדושי עליון ולסנהדרין שהי' בימים ההם יושבים לפני ה' בלשכת הגזית:
3
ד׳בפסיקתא דחנוכה לעתיד יהי' מה שכתוב אחפש את ירושלים בנרות, ונראה לפרש דהנה היוונים החשיכו עיניהם של ישראל בגזירתם, ובודאי כחם בגשמיות הי' מפני שהכניסו החושך ברוחניות בלבב ישראל, וענין חושך זה הי' לבלי יכיר את מעמדו ומצבו וכמה הוא רחוק מפרעון חובת נפשו, וחושך הוא היפוך בוקר שכתב הא"ע שהוא לשון ביקור שמבקר ומבדיל את הצורות, ויובן ביותר לפמ"ש הב"ח שחטא ישראל הי' שהי' עבודתם בעצלתים ובקרירת רוח, וידוע שזה אי אפשר אם האדם יודע ומרגיש את תעודתו וחובת נפשו, וע"כ מחמת חטא זה המשיכו עליהם את חושך היוונים והחשיכו עיניהם עוד יותר עד שהי' מדמים בנפשם שיצאו ידי חובתם בתוספת מרובה כמו שידוע שכל אדם שהוא שפל יותר מדמה בנפשו שהוא עושה צדקות ומעש"ט עוד יותר מחובתו, ולהיפוך איש צדיק באמת הוא יודע שלעומת חובת נפשו עדיין עומד מבחוץ, ומשרע"ה עם כל הגדולות והנפלאות אמר אתה החילות להראות את עבדך שחשב כל אלה להתחלה בעלמא, וכשגברו מלכות בית חשמונאי ונצחום נהפך החושך לאור והי' מקבלים עומ"ש בהתלהבות יתירה וברשפי אש שלהבתי', וי"ל שזהו הענין שנעשה הנס בפך של כה"ג כפי מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בטעם דכ"ג מקריב חביתין בכל יום כמו הדיוט ביום חניכתו, משום דאצלו הוא כל יום ויום כחדשים, ע"כ בכח זה התגברו על חושך היוונים, וע"כ נעשה הנס בפך שמן של כ"ג להורות על ענינו:
4
ה׳ובזה י"ל הענין חנוכה שעשו, דהנה כתיב חנוך לנער עפ"י דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה, אף דכשהוא לא יסיר ממה שעשה עד הנה בלתי תוספות הוא כמצות אנשים מלומדה, הפירוש הוא שכל מה שאדם עושה בעת החינוך לעולם הוא בחיות והתלהבות, ומזה לא יסור שלעולם יהי' עשייתו בחיות והתלהבות נמרץ, ובודאי כשאיננו מוסיף והולך אי אפשר שיהי' כל כך בהתלהבות כמו בעת ההתחלה, שהרי זה איננו חדש אצלו, ובהכרח שיהי' היום בתוספות מעלה מאתמול עד שיהי' בכל יום ויום כחדשים, ואז נקרא שאיננו סר מהחינוך שכמו אתמול כך היום בחיות והתלהבות חדש, וזהו שתקנו חנוכה היינו להתעורר בחיות חדש להיות מוסיף והולך, ובודאי כמו שהוא מוסיף והולך כך באותה מדה הוא מכיר ומבין ביותר את גודל חובת לבבו כנ"ל:
5
ו׳ולפי האמור יובן דלעתיד כתיב ונקוטתם בפניכם, היינו שיתביישו בעיניהם דלעומת גודל המעלה שיהי' להם אז יוגדל אצלם ההכרה והידיעה את גודל חובתם אשר לא מלאו עד הנה, וזהו אחפש את ירושלים בנרות דאפי' עון זוטא נמי משתכח וכבש"ס ריש פסחים, וזה יהי' חנוכה להיות תמיד הולך מדרגא לדרגא שבכל עת יכירו וידעו עוד יותר דמה שלא הרגישו אתמול לחטא ירגישו היום ויהי' עבודתם בהתלהבות ורשפי אש עוד יותר ויתקיים בהם גם כי יזקין לא יסור מהחינוך וכנ"ל:
6
