שם משמואל, חנוכה פ׳Shem MiShmuel, Chanukah 80
א׳שנת תרפ"ד.
1
ב׳בט"ז הא דלא קבעו למשתה ולשמחה כמו בפורים, דבפורים הי' הנס מפורסם להצלת נפשות משא"כ בחנוכה אע"ג שהי' ישועה ממנו ית"ש במלחמה מ"מ לא הי' מפורסם ע"צ הנס, ואינו מובן שהרי הי' מפורסם שד' בני חשמונאי נצחו עם רב שהי' כחול הים וכמו שאומרים בהודאה מסרת גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים, ולהיפוך י"ל דנס הנרות שהי' רק בפנים לא הי' כ"כ מפורסם כמו נס המלחמה שהי' בכל רוחב הארץ, אבל יש לומר הטעם דהמלחמה ימים רבים מקמי חנוכה הי' עד שהוציאו אותם מכל הארץ, ולא הי' ביום מיוחד, ע"כ לא קבעו למשתה ושמחה ביום מיוחד, אלא קבעו ע"ש נס הנרות שהי' ביום מיוחד:
2
ג׳ונראה לומר היות שלשה מצות בחנוכה, נרות, והלל, והודאה, והנה בהודאה לא נזכר נס הנרות אלא והדליקו נרות בחצרות קדשיך ולא נזכר שהי' בנס, ועוד דסתם הלשון איננו משמע על נרות המנורה שהוא בפנים אלא בחצרות, ומשמע שהדליקו בחצרות קבל עם לשמחה כענין שהדליקו לשמחת בית השואבה, ע"כ מצד הסברא יש לומר דשלשה מצות בשביל שלשה דברים נתקנו דמצות הנרות ע"ש נס המנורה, והלל ע"ש הגאולה ממלכי יון כאמרם ז"ל וכשיגאלו והיו אומרים אותו על גאולתם, ונסתייעו דברנו מדברי הפסיקתא וז"ל ולמה מדליק נרות בחנוכה אלא בשעה שנצחו בניו של חשמונאי וכו' נכנסו לבהמ"ק וכו' והדליקו בתוכם נרות, ולמה קורין את ההלל וגו' ואין קורין אלא על מפלתה של מלכות וכו' אבל במלכות יון שכילה אותה הקב"ה התחילו נותנים שבח והימינון ואומר לשעבר היינו עבדים לפרעה עבדים ליון ועכשיו עבדיו של הקב"ה אנו הללו עבדי ה' עכ"ל, הרי מפורש שהנרות ע"ש הדלקה, והלל ע"ש הגאולה, והודאה יש לומר דהיא על ניצוח המלחמה בדרך נס ופלא, כי הי' אפשר הגאולה ממלכות יון מלובש בטבע, והשי"ת עשה עמהם להפליא והשכילו ישראל כי באשר הי' מצב ישראל אז מוזר מאד והאמונה רופפת, ע"כ הראם השי"ת נסים במלחמה בפירסום לחזק אמונתם ויכירו וידעו השגחת השי"ת עליהם, והנה הי' הישועה בכפלים בגשמיות וברוחניות לחיזוק האמונה, וישראל השכילו לעשות תשובה הרוחנית לעיקר, וע"כ לא תקנו למשתה ושמחה להורות שתשועה הגשמיות טפל לתשועה הרוחנית, ובזה יתיישב לנו מה שלא נזכר בההודאה נס הנרות כלל להורות שהודאה לאו משום נס הנרות נתקן:
3
ד׳במדרש בראשית דמ"ד בניסן נברא העולם עשוי הבל קיים בעולם עד עצרת למ"ד בתשרי נברא העולם עשוי הבל קיים בעולם עד החנוכה, משמע דיש השתוות בין עצרת וחנוכה וכבר דברנו מזה ולא נשנה אלא בשביל דבר שנתחדש בה, דהנה אמרו ז"ל בהבל דהציץ ונפגע, וזה צריך פירוש מאחר דכתיב וישע ה' אל הבל ואל מנחתו הרי שהי' לרצון לפניו ית"ש ואיך יתכן לומר שהי' בו צד חטא לומר הציץ עליו ונפגע:
4
ה׳ונראה דהנה בצאת ישראל ממצרים לא ניתן להם התורה עד חודש השלישי, ובמדרש כמו שפחה וגיורת לא ינשאו עד חודש השלישי והטעם מפני שצריכין לנקיון בגוף ונפש ושכל ואז הי' במציאות שיחול עליהם קדושה אלקית במ"ת ויתקיימו, ואף שנפשי יצאה בדברו מ"מ חזרה אליהם הנפש, וכ"ז מפני הגוף ונפש ושכל שלהם שהיו כלים מוכנים לקבל את רוממות מעלת נתינת התורה ואם לא, הי' הנפש יצאה מנרתיקה ונדבקת למעלה, וזה הלשון שבזוה"ק שמנו חושבנא לדכיותא, והשיגו מעלת יראת ה' טהורה ע"כ עומדת לעד:
5
ו׳ונראה דמה שהי' ביכולתם במעט זמן הזה להתנקות בגוף ונפש ושכל הוא מפני שקדום להם יציאת מצרים שהי' בכלל יציאה מן החומר עוד קודם אתערותא דידהו וכמו שהגיד הרה"ק ר' ברוך זצללה"ה בפסוק ופסח ה' על הפתח, היינו כאמרם ז"ל פתחו לי כחודה של מחט, והשי"ת בחסדו פסח על פתיחה זו, ואחר הופעת אור הגדול של יציאת מצרים, בזה עצמו ניתן בהם כח להתנקות עצמן ולמנות חושבנא לדכיותא:
6
ז׳ולפי"ז יש לומר בהבל שהי' בלתי אריכת זמן מחטא אדה"ר דאסגי מסאבותא בעלמא ותרעין סתימין לא הי' ביכלתו לנקות עצמו כנ"ל שיהי' כלי ראוי לקבל את האור שהי' שופע עליו באמצעות הקרבן, וע"כ בשביל עצמו שכתוב וישע ה' אל הבל ואל מנחתו, גרם שהציץ ונפגע ונסתלק למעלה צלם אלקים שהי' עליו ושוב לא הי' נשמר מהריגת קין:
7
ח׳ולפי"ז י"ל דהיינו טעמא שלא עשוי הבל בעולם למ"ד בניסן נברא העולם אלא עד עצרת שאז הופיע אור החוזר ממ"ת שאם הי' בלתי מוכנים הי' נפשם יצאה ולא חזר [והוא כסגנון אמרם ז"ל שאין מקיזין דם בערב עצרת] וע"כ גם הוא הציץ ונפגע:
8
ט׳ולפי האמור י"ל דכותי' למ"ד בתשרי נברא העולם לא עשוי הבל בעולם יותר מעד החנוכה שהוא בחודש השלישי מבריאת העולם, ובימי החשמונאים זכו ישראל להארה עליונה גבוה מאד והטעם שמסירת הנפש שהי' לישראל בימים ההם נתקנו בשלשה חדשים אלו בגוף ונפש ושכל, ונעשו ראוים שיחול עליהם ההארה עליונה, וזה גרם ניצוח היוונים כי הם הי' חכמים, ולא הי' יכולים לנצחם אלא בכח הארה שלמעלה מבחי' השכל, שבבחי' השכל הי' להם נמי אחוזה, אלא מחמת שזכו ישראל להארה עליונה ההיא גברו על היוונים, ובאשר שבהמסירת הנפש נתקנו ישראל בגוף ונפש ושכל הי' יכולים לסבול הארה ההוא ולא נתקו נפשם מנרתיקם, ומהארה ההוא נשאר לדורות בימים החנוכה, וזה שבמדרש שלך לעולם קיימת שפי' הרמב"ן שהכוונה על נרות חנוכה, והוא דוגמא לאור של עצרת אחר שמנו חושבנא לדכיותא, וע"כ כמו שלא הי' יכול לסבול הבל אור החוזר מעצרת כי הי' בלתי מוכן לאור החוזר ההוא למ"ד בניסן נברא העולם, כך נמי למ"ד בתשרי נברא העולם לא הי' יכול לסבול אור החוזר מחנוכה והציץ ונפגע:
9
י׳והנה זה לימוד לדורות שלזכות להארה גדולה ההוא צריכין לנקיון כנ"ל, והנקיון הוא ע"י שישראל מבטלים שכלם ודעתם לרצון השי"ת ומקבלים עליהם עול מלכות שמים באהבה ע"כ זוכין להארה למעלה מהשכל:
10
י״אכתיב זכרי' ט' כי דרכתי לי יהודה קשת מלאתי אפרים ועוררתי בניך ציון על בניך יון ושמתיך כחרב גבור, וברש"י שם דקאי על מלחמת החשמונאים, והנה שמלחמה ההוא מכונה בקשת ובחרב וכבר דברנו בזה אבל אין בהמ"ד בלי חידוש:
11
י״בונראה דהנה ההפרש בין מכת חרב לקשת, שחרב מכה בסמוך לו וקשת שולט למרחוק, דוגמא לזה ועקב נמשל לאש ויוסף ללהבה אש בלי להבה אינו שולט למרחוק אלא שהוא שורף את הרע ואינו מניחו לקרב אליו, ולהבה מתפשט למרחוק אפי' חוץ מגבול הקדושה:
12
י״גונראה שישראל זוכין לשתי אלה מחמת שהם נזהרים מדברים האסורים, ומחמת שהם מקדשין עצמן במותר להם, מחמת שנזהרים מדברים האסורים אין שום דבר רע יכול להתקרב אליהם, ומחמת שהם מתקדשין במותר להם, ומרחיקים עצמן מרחוק מגדר האיסור, לעומת זה זוכין להתפשטות קדושה להלאה מגבול הקדושה:
13
י״דויש לומר דהיינו נמי רבותא דיוסף דנמשל ללהבה דשולט למרחוק, שהי' מתקדש מאד מדבר המותר, ובזה יש לפרש הענין שהי' נדמה לו באחיו שחשודין על אבר מן החי וכו' שבמעט התדמות לדברים שהי' הוא מתרחק מהם ונוהג בו קדושה הי' נראה בעיניו כאלו הי' דבר איסור ממש, ובזה יתפרש מה שנחשב חטא ליוסף מה שאמר לשר המשקים כי אם זכרתני אתך וגו' אף כי לאיש זולתו לא הי' נחשב זה לחטא כי כך דרכו של עולם לעשות השתדלות כפי מה שיכול ולהתפלל לה' שיצליח בהשתדלותו מ"מ ליוסף שהי' מתקדש במותר לו הי' גם זה נחשב לפגם:
14
ט״ווהנה כתיב בתפלת חנה קשת גבורים חתים ונכשלים אזרו חיל, ובתרגום יונתן דקאי על היוונים הרי דיוונים נקראים קשת והיינו נמי משום ששלטו למרחוק והתפשטו לגבול הקדושה ונכנסו להיכל שהוא פנימית דהקדושה כבזוה"ק ששלשה מקומות זה לפנים מזה, חצר, היכל, בית, וטמאו כל השמנים שבהיכל והוא כעין קשת ששולט למרחוק:
15
ט״זוהנה הכל תמהו מה חטא הי' אז בישראל שבשבילו נתגברו עליהם היוונים, ויש לומר שהי' נמצא בהם בלתי מתקדשים במותר להם וכן משמע בספר מלאכי בהתוכחות שהי' מוכיחם עיי"ש, ועוד כתיב שם כי אשר אינכם שומרים את דרכי ונושאים פנים בתורה, כי קידוש במותר הוא נשיאת פנים בתורה שכ"כ היא חשובה בעיניו עד שמתקדש למעלה מגבול האיסור, וזהו אשר אינכם שומרים את דרכי, כי דרכי ה' להיות נושא פנים לישראל אעפ"י שאינו מגיע להם כפי הדין כמו שפירשו ז"ל בפסוק ישא ה' פניו אליך שהוא הפוך ממה שכתוב אשר לא ישא פנים, כמו שהשיב הקב"ה וכי לא אשא פנים לישראל שהם מדקדקין על עצמם עד כזית עד כביצה, והיינו כמו שישראל עושין יותר מהגבול לעומתם עושה גם אני ונושא להם פנים, ומעתה משמע שחטא ישראל הי' אז שהי' בלתי מתקדשים במותר להם:
16
י״זוהנה תמול הגדנו פי' כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה במדרש מגילת אסתר תנו ימים כנגד ימים, שמחמת חטא ישראל במנוחת שבת לקחו אומה"ע המנוחה עכת"ד, כן נמי יש לומר שמחמת שלא שמרו ישראל מדתם מדת הקשת לשלוט למרחוק בקידוש עצמם במותר להם לקחו היוונים גם מדת הקשת לשלוט בפנימית הקדושה:
17
י״חויש לפרש דהיינו הך שאנו אומרים בהודאה שעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל להשכיחם תורתיך ולהעבירם מחקי רצונך, להשכיחם תורתיך הם דברים שנצטוו עליהם בפירוש, ולהעבירם מחקי רצונך הם קידוש במותר לך שלא נאמר בפירוש אלא ידוע שהוא רצון השי"ת, ומכונה אלה בחרב וקשת, וממוצא הדברים כשגברו עליהם מלכות בית חשמונאי ונצחום חזרה לישראל מדת הקשת והחרב, והיינו בודאי ע"י שקבלו עליהם להיות נזהרים בשתי אלה ועשו תשובה במסירת הנפש על התורה והמצוה, ע"כ נקרא ניצוח ישראל בשם קשת וחרב:
18
י״טולפי האמור יש לפרש הכתוב שאמר יעקב ליוסף ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי, היינו עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה כי צרת דינה הי' דוגמא לצרת יון, וע"כ כמו היוונים שהתגברו במדת החרב והקשת, והתגברות וניצוח ישראל נקרא בשם חרב וקשת כך הי' נצרך לניצוח שכם, ובאשר הגדנו לעיל שמדת הקשת מתיחס ליוסף, ויש לומר עוד שמדתו של יוסף מעולם צדיק יסוד עולם שומר הברית, ע"כ לניצוח שכם פגם ברית נתבקש זכותו של יוסף, וזהו שלקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי, בחרבי הוא זכותי ובקשתי הוא זכות יוסף, וע"כ ניתן שכם במתנה ליוסף:
19