שם משמואל, חנוכה פ״אShem MiShmuel, Chanukah 81
א׳שנת תרפ"ה.
1
ב׳להבין בפלוגתת ב"ש וב"ה פוחת והולך או מוסיף והולך דהנה יש לדקדק בלשון הש"ס בכ"ה בכסלו יומי דחנוכה וכן הוא לשון הטוש"ע, והרמ"א מוסיף תיבת מתחילין, ובפשיטות הדין עמו אבל לשון הש"ס בודאי כוונה נעלמה נרמז בו, והוא עפ"י מ"ש הרח"ו דביום המילה נקבצו באו בהתינוק כל הנפש רוח ונשמה כדי שכולם יזכו במצות מילה אלא שאח"כ מסתלקין עד שיזכה בהם אח"כ בכח מעשיו, וכבר הגדנו שכך הוא בכל המצות כמו שנראה בחוש מיום ראשון שמתחיל להניח תפילין או ביום חתונתו שמתרבה הרגש והתפעלות, משום הכי הוא, והתועלת בו אף שאח"כ נסתלק מ"מ הרשימו נשאר בו ועי"כ נקל להשיג אח"כ בכח מעשיו, וע"כ יש לומר דכן הוא בחנוכה דכל אורות חנוכה של כל שמונת ימים באים כולם יחד ביום ראשון אלא שמסתלקין ונשאר הרשימו מהם וזוכין בהם אח"כ יום יומו, ובהאריז"ל דביום ראשון הוא מדה הראשונה מי"ג מדות של רחמים וידוע שהוא בכתר והוא כלל כל המדות, ובכן י"ל דהיינו דרמז הש"ס דבכ"ה בכסלו יומי דחנוכה שכל ימי חנוכה הם כלולים בכ"ה בכסלו, ומעתה יש לומר דהיינו טעמא דב"ש דביום הראשון מדליק שמונה, אך ב"ה סברו דהאורות ביום הראשון הוא מתנה מן השמים והדלקה מתיחס ביותר למה שזוכין מכח מעשיו, יום אחר יום מתעלה והולך ע"כ מוסיף והולך וביום השמיני מדליק שמונה, ומ"מ מודי ב"ה שביום הראשון נקבצו באו בו כל האורות של כל שמונת הימים וכולל הכל, ובזה מיושב קושית הב"י שביום הראשון הי' להם פך אחד ולא הי' בו נס ולהנ"ל ניחא:
2