שם משמואל, חיי שרה ט׳Shem MiShmuel, Chayei Sara 9
א׳שנת תרע"ח.
1
ב׳יש להתבונן בענין מערת המכפלה דמאחר שהיתה ראוי' ומזומנת לאברהם מימות עולם, ובזוה"ק לית מלה מתגליא אלא למרה, למה לא באה לידו בנקל כמו כל קנינו ורכושו, ומפורש במדרש פ' מטות בפסוק כי אלקים שופט זה ישפיל וזה ירים מה הקב"ה עושה נוטל נכסים מזה ונותן לזה וכן חנה אומרת ה' מוריש ומעשיר וכו' ובכאן הי' הדבר כ"כ קשה והוצרך לאמצעית בני חת ובקשות והשתחוויות, ולמה לא באה לידו בפשיטות כמנהגו של עולם, היד ה' תקצר לעשות לעפרון עני עד שיצטרך למכור נחלותיו, ואברהם יקנה אותם כמ"ש זה ישפיל וזה ירים כנ"ל:
2
ג׳ונראה דהנה לכאורה יש להקשות עוד יותר, איך הי' מותר לאברהם להתאוות לה אחר שלא באה לידו מאת ה' ממילא, ולא עוד אלא שהרבה רעים והפציר למוכרה לו, דזה אסור מדינא, והם לאוי דלא תחמוד ולא תתאוה כמ"ש הרמב"ם בפ"א מה' גזילה הלכה יוד כל המתאוה ביתו וכו' של חבירו וכן כל כיוצא בהן משאר דברים שאפשר לו לקנותן ממנו כיון שחשב בלבו האיך יקנה דבר זה ונפתה בלבו בדבר עבר בל"ת שנאמר לא תתאוה ואין תאוה אלא בלב בלבד, ובהלכה ד' שם כל החומד עבדו או אמתו או ביתו וכליו של חבירו או כל דבר שאפשר לו שיקנהו ממנו והכביד עליו ברעים והפציר בו עד שלקחו ממנו אעפ"י שנתן לו דמים ה"ז עובר בל"ת שנאמר לא תחמוד, ובחינוך שגם ב"נ מוזהר עלי' מפני שהוא ענף גזל, וא"כ מי התיר לאברהם לעשות ככה, ולא עוד אלא שהכתוב משבח את שרה דבמדר"ת זממה שדה ותקחהו זממה ונטלה שדה המכפלה ושם נקברה, והרי היתה עוברת ח"ו על לא תתאוה:
3
ד׳ונראה דהנה בזוה"ק שעפרון לא ידע מה דבגוה ולא הוי חמי אלא חשוכא ועל דא זבין לה, ובודאי שלא ידע מקבורת אדה"ר שמה מה גם שיש שם פתח לג"ע והנשמות הנכנסים לג"ע עוברים דרך שם כבזוה"ק, ואיתא בזוה"ק אי עפרון הוי חמי במערתא מה דהוה חמי אברהם בה לא יזבין לה לעלמין, וכבר הגדנו שענין פתח ג"ע, היינו שהיא ממוצעת בין כלל א"י לג"ע, שזה כל ענין פתח ממוצע בין פנים לבין החוץ, וכענין אמרם ז"ל אסקופה משמשת שתי רשויות וכו', וי"ל שעל שמה נקרא כל העיר חברון מלשון חיבור המחבר את א"י לג"ע, ולפי זה מובן שבודאי כל כוחות החיצונים הי' מתאמצים לקבוע שם מושבם להפריע את חיבור הזה, וכענין להט החרב המתהפכת ששוכן מקדם לג"ע, וכענין שכתוב לפתח חטאת רובץ, והיינו טעמא שעפרון ראה שם רק חושך ואפלה שהוא תולדות כוחות החיצונים, וכענין שכתוב כי הנה החושך יכסה ארץ, אך כשנכנס אברהם שמה שהוא הי' אורו של עולם, ובמדרש שלהי פרשה למד הציץ אוהבו והתחיל מאיר עליו דרך החלון וכו' בא והאיר לפני וכו' ברחו משם לשעתו, וכענין שכתוב תזרח השמש יאספון וגו' וכאשר נסתלק החושך ראה אברהם מה שראה, וע"כ היתה לעפרון חושך ואפלה ולאברהם מאירה, ולפי"ז באם הי' עפרון בא למוכרה לאברהם במנהגו של עולם הי' כל כוחות החיצונים, שאיוו למושב להם שמה, מכניסין בלב עפרון שלא ימכרנה לעולם, באשר יודעים כאשר תבוא ליד אברהם בהכרח יסתלקו משם סילוק עולמית, מכ"ש ממה שהסתלקו כאשר בא שמה אברהם בדרך מקרה, ועוד לא היתה ברשותו, וע"כ הי' כל כחות החיצונים מתאמצים בכל כוחם לפעול על לב עפרון שלא ימכרנה לאברהם, וידוע שיש בכח החיצונים לתקוף בכח את האיש שיש להם שליטה עליו לעשות כרצונם וכמו שהגדנו כבר בהא דאמר אדה"ר אכלתי ואוכל עוד אף שהי' חסיד גדול, אלא מחמת שהרגיש שאין בכוחו להתגבר על כוחות חיצונים שהשיגו שליטה עליו ונשתאבו בו מחמת חטאו ותוקפים אותו בכח, ומה גם לאיש כעפרון שהי' כולו מהם, וע"כ לא באה ליד אברהם בנקל כמנהגו של עולם בכלל כל רכושו:
4
ה׳אך הש"י אשר לו נתכנו עלילות והוא מסיבות מתהפך הגיע לידו באופן זה, והיינו דהנה משנה שלימה שנינו בפרק אלו מציאות מצא בגל או בכותל ישן הרי הוא שלו, תנא מפני שיכול לומר של אמוריים הם, וברמב"ם פט"ז מהל' גזילה ואבידה הלכה ח' והואיל וחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו למה לא יקנה בעל החצר זה את המטמון שבתוך הכותל הישן וכו' מפני שאינה ידוע לו ולא לאחרים וכו' והוא אבוד ממנו ומכל אדם לפיכך היא של מוצאו, ומרדכי שם דכיון דאין דבר ההוה כשאר המציאות שפעמים הווים לבוא ולא זכו [בעלים הראשונים] בו, כי כשקנאו לא העלה על לב לקנות המטמון, ומסיק הדין באחד שקנה בדיל מהנכרי ומכרו לישראל ונמצא בתוכו כסף הרי הוא של ישראל השני שלא קנה אותו ישראל הראשון הואיל ולא ידע בו עיי"ש, והנה מערת המכפלה שהי' בו מטמון זה הרוחני קבורת אדה"ר ופתח ג"ע שלא הי' נודע לשום אדם ואינו רגיל להמצא לא זכה בו עפרון כלל, וגשמית המערה הי' טפל למטמון היקר הזה, ומצד הסברא י"ל דמאחר דלא זכה בהעיקר לא זכה בהטפל, וכמו שמצינו לגבי הוצאת שבת דהיכי דפטור על העיקר פטור על הכלי שטפלה לו, ואפי' אי תימא שזכה בגשמית המערה, מ"מ מאחר שזכה אברהם בהמטמון הרוחני שבה כבזוה"ק דלית מלה מתגליא אלא למרה, הרי שאברהם הי' בעלי', ושוב לא עדיף מחצר שאין בו דין חלוקה דיכולין לומר גוד או איגוד ואפי' עשיר לעני דאיגד איכא גוד ליכא, ואין זה בכלל לא תתאוה ולא תחמוד, מה גם בכאן ששל אברהם הי' העיקר ולזה הי' כוונתו, ושל עפרון הי' הטפל ואין שייך בו חלוקה, א"כ באמת מותר הי' לאברהם, ואין בזה משום לא תתאוה ולא תחמוד:
5
ו׳והנה ידוע שכחות החיצונים ואפי' כל השכליים הנבדלים אינם יודעים מחשבת האדם ואינו נגלה אלא להש"י לבדו היודע תעלומות, וא"כ לא הי' יודעים החיצונים מחשבת אברהם וחשבו בו שאינו יודע בהמטמון שבו ושרצונו בגשמית המערה, ולפי השערתם עבר אאע"ה ח"ו על לא תתאוה ועל לא תחמוד ובעבירה באה ליד אברהם, ומאחר שיש בה ענף גזל, שוב יהי' המקום עוד יותר קן ומקום מושב בטוח להחיצונים, יותר מבראשונה שהיתה ביד עפרון, ושמה תרגיע לילית, וכענין שבזוה"ק ח"ב (רנ"א.) בההיא שעתא דעבידתא דמשכנא אתעביד הוה סט"א אזיל ושאט לאסטאה ולא אשכחת עילה על מהמנותא דאומנין וכו' והגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שהי' מהדרין ומחפשין אולי ימצאו בו פרוטה של גזל בשביל זה יהי' להם אחיזה ומושב ח"ו בהמשכן עכ"ד, וכעין זה חשבו במערת המכפלה שמאחר שבענף עבירת הגזל באה ליד אברהם, ע"כ תהי' להם שמה משכן בטוח יותר מבראשונה, וע"כ לא מבעיא שלא הפריעו את המקח, אלא אדרבה סייעו והכניסו בלב עפרון רצון למוכרה לו ואף בחנם:
6
ז׳ודומה לזה בליקוטי התורה מהאר"י ז"ל בפירושיו לאיוב כי החיצונים כשיש נשמה יקרת הערך ביניהם אינם מניחין אותה לצאת משם כלל, האומנם כוונתם לטמאה בכל הבא בידם כדי שתשאר תמיד בידם כי הם יראים אולי יהי' שם זכות באיזה אדם להוציאה משם בעת זיווגו לכן כשרואין איזה מקום פגום עד מאד הם נותנים שם אותה הנשמה ומניחין אותה לצאת כדי שתתקלקל מזה שהיתה ותחזור להם יותר פגומה מבראשונה כדי שתעמוד בידיהם ימים רבים וכו' וכן הי' בלידת אאע"ה שתרח בא על אשתו נדה ובראותם מקום הטינוף זה ששניהם הי' עוע"ז ובעלת נדה אז אמרה הקליפה ודאי שלא אמצא מקום מטונף יותר מזה ואז הניחה לצאת את נשמת אברהם מהם ונכנסה שם עכת"ד ועיין שם עוד באריכות, וכענין זה י"ל במערת המכפלה כי לולא שחשבו שעבירת ענף גזל יש כאן היו מתאמצים בכח להכניס בעפרון רצון שלא למוכרה בשום אופן, אלא מחמת שחשבו שבעבירה באה ליד אברהם התאמצו עוד להיפוך וכנ"ל:
7
ח׳ולפי האמור יובן מה שתחילה לא הזכיר אברהם אלא את המערה לבדה ולא הזכיר כלל את השדה, אלא שעפרון מעצמו הציע לפניו גם את השדה, כי בהשדה שלא הי' בה ענין הרוחני אלא גשמית השדה שזכה בה עפרון שוב הי' בה לאווי דלא תתאוה ולא תחמוד, ע"כ לא דיבר אברהם ועשה השתדלות אלא על המערה שבה שאין בה משום לאוי הנ"ל כנ"ל:
8
ט׳ויובן עוד מה שתחילה רצה עפרון ליתן לו הכל במתנה ואח"כ שינה את טעמו להיות רע עין כטבעו, מתחילה מה קסבר ולבסוף מה קסבר, וכבר הגדנו שלא הי' זה שקר וחנופה בעלמא כי לא הי' נכתב בתורה תורת האמת, וכבר הגדנו בשמ"ע טעם לזה, ולפי דרכנו הנ"ל י"ל עוד דבאמת הי' רע עין מתחילה ועד סוף, אך מה שתחילה רצה ליתן במתנה לא ממנו היתה זאת, אלא מחמת כוחות החיצונים שהכניסו זה בלבו, והיינו שזה הכלל שכוחות החיצונים הם רע בתכלית ואינם מניחים לאיש שיש להם שליטה עליו לעשות טובה או גמ"ח לזולתו, אלא כאשר עי"ז יצמיח יותר רעה גדולה מאד אז מוחלין על עשיית חסד וגמ"ח של זה וכעין זה איתא בספר פנים יפות שיצה"ר הוא רע בתכלית וצר לו להניח לאדם אפי' כסופא דהאי עלמא, והי' משתוקק לסבב שלא יהי' להאדם לא עוה"ז ולא עוה"ב, אבל באשר אין לו דרך להדיחו משניהן מתרצה בהכרח ומוחל על הנאת עוה"ז כדי להדיחו מעוה"ב ובוחר את הרע לו ליצה"ר במיעוטו עכ"ד, וכן הי' נמי בעפרון שתחילה שעוד לא ידעו שיודע אברהם מהמטמון שבו, וחששו אולי כשיראה עפרון את רעת עינו ויבקש עבורה דמים יקרים יבחר אברהם בזולתה מאשר יתנו לו בני חת ולא תהי' העבירה נעשית, ע"כ הכניסו בלב עפרון שיתרצה לתתה לו בחנם, אך אח"כ כששמעו שאברהם אינו רוצה במתנה אלא במכירה דווקא ואמר נתתי כסף השדה קח ממני ושוב לא הי' להם חשש שיבחר במתנת בני חת, סילקו מעפרון מה שהכניסו בלבו ונשאר על טבעו רע עין כבתחילה, ומעתה כל דברי הפרשה מבוארת בעזה"י:
9
י׳בדבר זיווגו של יצחק שלא הי' כמנהגו של עולם והוצרך לכמה תפלות ובקשות ונסים, יש להבין דמה רבותא הוא שבתואל ולבן יתרצו בזיווג הזה, מאחר שהי' אברהם גדול שמו בכל העולם וכל מלכי מזרח ומערב משכימים לפתחו ועשיר גדול ויש לו בן יחיד נפלא שבייש את כל אומה"ע כבמדרש, ונתן לו את כל אשר לו, למה לא יתרצו בשידוך הזה, ואף שהי' דרך רחוקה, האם מלכי ארץ ועשירי עולם אינם נותנים את בתם לאשה לארץ אחרת, וכבר דברנו בזה, ועוד כמה דקדוקים, שנלאתי לכותבם יתבארו בעזהשי"ת מתוך דברינו:
10
י״אונראה לומר דהנה במדרש ויאמר אליו העבד, הה"ד כנען בידו מאזני מרמה לעשוק אהב, כנען זה אליעזר, בידו מאזני מרמה שהי' יושב ומשקל את בתו ראוי' היא או אינה ראוי', לעשוק אהב לעשוק אהובו של עולם זה יצחק, אמר אולי לא תאבה ואתן לו את בתי א"ל אתה ארור ובני ברוך ואין ארור מתדבק בברוך, ורש"י הביאו לקמן בסיפורו של אליעזר לפני בתואל ולבן אולי אלי כתיב בת היתה לו לאליעזר וכו' והמפרשים דקדקו שהי"ל להכתוב לכתוב אלי בדיבורו של אליעזר לאברהם:
11
י״בונראה דהנה זה שהי' לאליעזר בת וכו' כנ"ל בודאי לא הי' זה במקרה, וי"ל עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בהא דיהודה קיבל ערבות על בנימין אפיי' על אונם כמבואר שם וכמו שאמר כי עבדך ערב את הנער וגו' ואף שאין לך אונס גדול מזה, ומה בצע ליעקב שיקבל עליו יהודה אחריות אונסין, שמאחר שאין בידו להציל למה יהי' גם הוא אבוד משני עולמות, והגיד שיש באדם כוחות נעלמים שבעצמו אינו מכיר בהם, ואלמלא שקיבל עליו אחריות אונסין, לא הי' משתדל עליו להצילו אלא כפי מה שנראה בעיניו שיש בכחו לעשות, ולפעמים יש בכחו לעשות יותר ממה שמדמה בעצמו עכ"ד, ועפ"י הדברים האלה י"ל נמי באליעזר, שהי' אפשר שיתברך בלבבו שעשה השתדלות כפי מה שבכוחו ויצא ידי חובת שבועה, ובאמת עדיין יש בכחו הנעלם להוסיף השתדלות, ע"כ סיבב הש"י שיהי' לו בת, ומחמת שיש לו נגיעה בדבר, לעולם הי' חושד א"ע פן עוד בכחו לעשות יותר, אלא שהנגיעה מעוור את עיניו לחשוב שכבר יצא ידי חיבתו, ע"כ התאמץ עוד יותר ויותר בכל כחות הנעלמים שבי, וי"ל שזה הביאו לערוך תפלה, אף שמי ביקש זאת מידו, ובכלל כבר התפלל אברהם, אך הי' צר לו מאד כמדת השלימים חסידים ואנשי מעשה, פן ואולי השוחד מעוור את עיניו ויחשוב שיותר אין בכחו, במקום שבאמת עדיין יש בכחו הנעלם, ע"כ התפלל שיבוא לו תיכף עם הוכחה ברורה מן השמים שלא יהי' מקום לטעות ועורת עינים:
12
י״גוי"ל עוד דהנה להוציא את רבקה מבין הרמאים האלו אשר לא הי' על עפר משלם, לא דבר נקל הוא, ותדע מיעקב מובחר שבאבות וכבר הגיע לע"ז שנים, שהרי בן ס"ג שנים הי' כשנתברך וי"ד שנים שנטמן בבית עבר, והרי עבר רוב שנותיו ומדתו מדת אמת שהוא היפוך לגמרי ממדת הרמאות, ועם זה אמר אם לרמאות הוא בא אחיו אני ברמאות, והיינו מפני שבא לשורש של האמת ששם מדת הרמאות כלה והולך וכל הרמאות נהיתה כאפס ואין, כענין כישוף הנמחה במים, וכבר דברנו בזה, ומ"מ כמה יגיעות יגע אותו צדיק עם הרמאי הלז, י"ד שנים עד שהוציא את שתי מרגליות שלו, עאכו"כ עבד אברהם מזרע חם המקולל, שאפי' אברהם בעצמו לא הגיע למדת יעקב ואברהם לא ניצל מכבשן האש אלא בזכותו של יעקב, מכ"ש העבד שלו, שאי אפשר הי' בשום אופן שיגיע הזכות לעמוד נגד הרמאי הזה, וגם בתואל הי' עדיין קיים שבודאי לאו מקטלי קני באגמא הוה, ועליו נאמר וברעתו ידחה רשע כבמדרש, ובודאי לאו בחנם קרא אותו הכתוב רשע, וכמו שבאמת הי' רוצה לעכב ובא מלאך והמיתו, מכל הלין נבין שמעש"ט של אליעזר, קטן הי' להתגבר על כל אלה:
13
י״דאך הנה כבר הגדנו שיש מעלות גדולות גבוהות ורמות אשר קצר יד האדם להגיע אליהם במעשיו הטובים, ואין עצה לזה אלא הבריחה מדבר ההיפוך לו, שמכל דבר החיצוני שהאדם בורח בא לעומתו בקדושה כבזוה"ק שמחמת ויברח משה מפני פרעה שהוא החיצונית זכה לעומתו וישב על הבאר זה באר מים חיים בקדושה, ע"כ מהשמים נהייתה שיהי' לאליעזר בת ועליו נאמר כנען בידו מאזני מרמה, שהי' יושב ומשקל את בתו ראוי' היא או אינה ראוי' ומכלל שהי' לו מקום לרמות א"ע, כי אין אומרים בקרו חמור בקרו גמל אלא בקרו טלה, ואף כי אברהם א"ל אתה ארור כו', מ"מ אחר שנאמר לו בוא ברוך ה' שיצא מכלל ארור לכלל ברוך, בודאי הי' לו מקום לרמות א"ע שמעתה בתו ראוי' ליצחק ולהתברך בלבבו שיותר טוב בתו מבת הרמאים האלו, ומ"מ ברח מן מאזני מרמה שבידו ומנגיעת עצמו, ע"כ זכה לעומתו לבוא בקדושה לדבר ההיפוך, והיינו לעומת שברח מנגיעת עצמו זכה לבחי' חסד, כי בחי' חסד הוא שלא יעשה לגרמי' כלום, אלא כל הטובות שגומל לזולתו יהי' רק חסד לבד, ולעומת שברח ממאזני מרמה שבידו זכה לעומתו לבחי' אמת, ובכח זה התגבר על כל כחות הרעות שביד בתואל ולבן, שכנראה בתואל אמרו עליו שהי' בועל כל הבתולות, והוא חסד דקליפה לעומת חסד דקדושה, ועם זה הי' רמאי, וכן לבן הארמי לעומת מדת האמת דקדושה, ואליעזר בבריחתו מן שתי אלה בקליפה זכה לעומתו לשתי אלה בקדושה, ולא עוד אלא שהכניס גם ברשעים האלו מדות חסד ואמת לשעתו עכ"פ, וע"כ אמר אם ישכם עושים חסד ואמת את אדוני, ואף שהם לגמרי להיפוך מזה והיהפוך כושי עורו, מ"מ אליעזר בא וזכה לתכלית שתי מדות אלו עד שהאציל גם עליהם שיהי' נמתקין לשעתו עכ"פ בהיותו מדבר עמהם להוציא את מרגלית טובה זו:
14
ט״ווי"ל עוד עפ"י דברי המ"ר פרשה ס"ז ששה דברים משמשין את האדם שלשה ברשותו ושלשה אינן ברשותו האוזן והעין והחוטם שלא ברשותו, הפה והיד והרגל ברשותו וכו' ובשעה שהוא זוכה הקב"ה עושה אותן שברשותו שלא ברשותו וכו' היד ותיבש ידו אשר שלח עליו, והפה [מה שאמר יצחק] גם ברוך יהי' וכו' כן נמי י"ל באליעזר שזכה למעלה הגדולה עד שהפה של הרשעים האלו נעשה עבורו שלא ברשותם:
15
ט״זוכל זה זכה אליעזר מחמת הבריחה מדבר ההיפוך שהי' לו מקום לעשות שקר בנפשו ולרמות א"ע ולעוור את עיניו, והוא ברח מזה, ואדרבא ערך תפלה להנצל מכל אלה כנ"ל, אבל לולא כן לא הי' יכול להגיע בזכותו לזה, ואף אלף כיוצא בו לא הי' יכולין להוציא את רבקה מבין הרמאים האלו, ובודאי כל כוחות החיצונים הי' מתנגדין להזיווג הנכבד הזה שיצא ממנו אותו הגוי ואותו זרע המבורך והי' תוקפין אותם בכח לעשות כל מיני רמאות שלהם:
16
י״זבמדרש אמר רבי יוסי בר דוסא כנען הוא אליעזר וע"י ששרת אותו צדיק באמונה יצא מכלל ארור לכלל ברוך, נראה לפרש עפי"מ שהגיד כ"ק זקיני האדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק דאמונה הוא [בל"א טרייא] היינו שאינו חושש לטובת עצמו אלא לצורך המשלח, וראייתו מהא דכתי' וכל מעשהו באמונה, שאין לו פירוש אחר אלא שהקב"ה מעשהו לטובת ישראל וכענין אמרם ז"ל החמיר הקב"ה בכבודו של צדיק מכבודו, וכבר אמרנו דהיינו דכתיב במרע"ה בכל ביתי נאמן הוא, היינו שכל מעשיו אינם לטובת עצמו אלא לצורך גבוה וצורך ישראל, וברש"י מלמד שלא הי' משה פונה לעסקיו אלא מן ההר אל העם, וידוע שלא הי' לו עסקים ונחלת שדה וכרם במדבר, ומוכרח לומר שאפי' על מדריגות וקרבת אלקים לא הי' חושש לטובת עצמו אלא הכל צורך גבוה וצורך ישראל, והנה אליעזר אמר אולי לא תאבה האשה, וברש"י אלי כתיב בת הי' לו לאליעזר כו' ולא דבר קטן הוא זה, היינו כל היעודים טובים הנאמרים לאברהם וכל בנין העולם העוה"ז והעוה"ב שיצא מזרעו, ואליעזר שהי' יושב בישיבה ודולה ומשקה מתורת רבו לאחרים הי' יודע ומכיר היטב עד היכן הדברים מגיעין, ומ"מ השליך הכל מנגד ולא הי' זוכר מכל זה מאומה, ולא הי' חושש עליו, אלא הי' חושש רק לטובת ורצון משלחו, וזהו ששרת את רבו באמונה היינו [בל"א טרייא] כנ"ל:
17
י״חולפי"ז יובן הענין שיצא מכלל ארור לכלל ברוך, דהנה חטא חם שנתקלל כנען בשבילו איתא במדרש אמר להם אדה"ר ב' בנים הי' לו ועמד אחד מהם והרג את חבירו [בשביל ירושת העולם מת"כ] וזה יש לו ג' ומבקש לעשות ד' אמר להון ואגיד להון, הנה מפורש שנתיירא שמא יוליד עוד אחד ויגרע חלק ירושתו, הרי שכל חטאו נמשך ממה שהי' להוט לטובת עצמו שיהי' לו חלק ירושה ביותר וזה הביאו לעשות מה שעשה, ומזה נמשך הקללה, וע"כ אליעזר ששרת אותו צדיק באמונה שלא הי' חושש לטובת עצמו כלל הי' היפוך ממעשה חם, ע"כ נסתלק ממנו הקללה ויצא מכלל ארור לכלל ברוך:
18
י״טוהנה כתיב ארור אשר לא יקים, והגיד אדמו"ר הקדוש הרי"ם זצללה"ה מגור כי שבת הוא ברוך ואין ארור [היינו זה אשר לא יקים] מתדבק בברוך, וי"ל דהא דארור אשר לא יקים שפירשו ז"ל שאיננו קובע לעצמו לקיים כל תרי"ג מצוות נמשך מפאת העדר הביטול להשי"ת וחושש עבור עצמו ולא לצורך גבוה, ואז יש מקום לאיש להטעות א"ע שבמצוה זו ימצא תועלתו לעצמו ומזו איננו כן, דאלמלי הי' מכוון לצורך גבוה שוב לא שייך לומר שאינו רוצה לקיים כל תרי"ג מצוות, דמה אולמא זו מזו שצורך גבוה הכל שוין, ונראה שמ"מ שבת עצמו מועיל לזה, היינו ששבת הוא רזא דאחד ומסייע לכל אחד להיות חושש לטובת הכלל כלו, וכן לעשות הכל צורך גבוה וכמ"ש וביום השביעי שבת לה' אלקיך, וכן יש לפרש הא דכתיב שבת הוא לה' בכל מושבותיכם, היינו שבכל מושב ומושב אפי' בתכלית השפלות נמי בכח ישראל לעשות את השבת לה', היינו צורך גבוה, ובכן השבת עצמו מסייע את ישראל לשרת את רבם זה הקב"ה באמונה ויוצאין מכלל ארור לכלל ברוך לקבל ברכת שבת:
19
כ׳יש לדקדק בתפלת אליעזר שלא כתיב בו שום לשון מעשרה לשונות של תפלה אלא ויאמר, ונראה דהנה תפלה הוא לשון חיבור, וזהו עשרת לשונות של תפלה לעומת עשרה כוחות שבאדם, וכבר דברנו מזה, אך אליעזר שהי' עבד משכיל ואמר כבר קללתו של אותו האיש בידו מצא א"ע מרוחק מאד, ולא הרהיב עוז בנפשו לדבק א"ע בתפלה, ואמר רק בלשון אמירה שאמירה היא מרחוק בלתי חיבור, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בהא דאמרו ז"ל לאמר זו ג"ע שנאמר לאמר הן ישלח איש את אשתו וגו' והיינו שתיבת לאמר מורה על העדר החיבור, והיינו הך דכל ל"ח שנה שהי' ישראל נזופין בענין המרגלים לא נתייחד הדיבור עם משה לכתוב וידבר ה' אל משה אלא ויאמר שמורה בלתי חיבור, וזה הי' ענין תפלת אליעזר בלשון ויאמר, וההיפוך מזה הוא שבת שהוא חיבור ודביקות, ע"כ איתא בספה"ק להשגיח על התפלה בשבת ביותר שתהי' בדביקות:
20
כ״אבש"ס קידושין (ם"א:) בפלוגתא דר"מ סבר דבעינן תנאי כפול ורחב"ג סבר דא"צ, בשלמא לר"מ היינו דכתיב אז תנקה מאלתי, אלא לרחב"ג למה לי, פירש"י בשלמא לר"מ דאמר מכללא לא שמעינן היינו דכתיב אז תנקה מאלתי לפי שהשביעו אם לא אל בית אבי תלך תחול עליך השבועה ומכללא לא שמעינן דאם לא תלך לא תחול אלא לרחב"ג למה לי לפרושי אם תלך תנקה, אלא דאי לא כפלי' לא הוה מבטל תנאה לשבועה דאפי' ילך תחול עליו אם יקח לו אשה מבנות כנען, ובתוס' תימה מה ענין זה אצל מחלוקת, והלוא לא הי' שם תנאי אלא בפירוש אמר שישבע לו שיקח אשה לבנו ממשפחתו ואם לא פירש הקרא תנקה מאלתי אם לא יתנו לך הייתי אומר שהי' עובר שבועה בין יתנו בין לא יתנו אם לא הי' מביא אשה, ומה שפי' בקונטרס קשה להבין, שהרי משמע מתוך פירושו שאם הלך אליעזר למשפחת אברהם והם לא ירצו ליתן לו שיהא מותר בבנות כנען וזה אינו עכ"ל:
21
כ״בונראה ליישב פירש"י דהנה יש לדקדק טובא למה שביק הש"ס השבועה שהשביע אברהם לאליעזר ונקט הסיפור אליעזר ללבן מה שהשביעו אברהם, שהלשון אז תנקה מאלתי לא נכתב אלא בהסיפור, אשר ע"כ נראה כשנדקדק בהכתוב נראה שינוי בלשון מזה לזה, שלשון השבועה הי' אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו כי אל ארצי ואל מולדתי תלך וגו' ואם לא תאבה האשה ללכת אחריך ונקית משבועתי זאת, בהסיפור לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בארצו אם לא אל בית אבי תלך וגו' הרי ששינה לומר במקום בקרבו בארצו, ועוד הוסיף לאמר אם לא אל בית אבי, במקום כי אל ארצי, והנה ידוע שתיבות "אם לא" הוא תנאי:
22
כ״גונראה כי במכוון שינה אליעזר, מחמת שהי' יודע עם מי הוא עוסק וקיים בהם עם עקש תתפל, ובודאי כל מגמתם הי' להפריע הזיווג מיצחק ביודעם כי מזה יצא לאור עולם כל עבודת אברהם וביטול ע"ז והסט"א וכל זיני כישוף שלהם, וכמאה"כ כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל, ובתרגום כי לא נחשיא צבן דייטיב לדבית יעקב ואף לא קסמיא רען ברבות בית ישראל, וכמ"ש ארמי אובד אבי, וע"כ אם הי' ברור בעיניהם שלא יקח אשה אחרת כאשר לא יתנו לו, בודאי לא הי' נותנים לו אפי' שיתן להם כל חללי דעלמא, אך הנה לא חסר נשים בעולם, אם לא יתנו הם ימצא אחרת, וע"כ בודאי יתרצו להתחתן עם כל העושר הזה, וע"כ כל מה שהי' יכול אליעזר להראות להם שיש כר נרחב לפניו להשיג מבוקשו במקום אחר הי' מראה להם, וזהו שאמר במקום בקרבו בארצו, שיהי' להם מקום לחשוב שבודאי רק מארצו שהם רעים וחטאים כמעשה ארץ כנען עליהם באה הציווי, אבל אותם מקורבים אליו שהם בכלל אנשי בית אברהם עליהם לא הי' השבועה, אבל באמת הי' השבועה גם עליהם כבמדרש הזהירו שלא ילך אל בנות ענר אשכול וממרא, [ובאמת שדעת רש"י בפי' החומש בפסוק ואם לא תאבה האשה ללכת אחריך ונקית משבועתי זאת וקח לי אשה מבנות ענר אשכול וממרא, שרק לכתחילה הזהירו שיתן דין קדומה למשפחתו אבל אם לא תאבה ללכת אחריך הורשה לו מבנות ענר אשכול וממרא שהי' צדיקים כבמדרש בפסוק ותמת שרה בקרית ארבע, ואחר שנעשו צדיקים מכלל אנשי בית אברהם יצאו מכלל כנענים הארורים וכמ"ש הרמב"ם בפרק ששי מהל' מלכים דאם קיבלו עליהם רק ז' מצוות ב"נ מניחין אותם, ובכ"מ שם שאם קבלו עליהם שבעה מצוות הרי יצאו מכלל שבעה אומות וכו' והרי כב"נ הכשרים, מכ"ש אלו שנמולו כבמדרש שם ונעשו מכלל אנשי בית אברהם, ואף שעל אליעזר אמר אתה ארור וכו' אף שהי' אדם גדול יושב בישיבה ודולה ומשקה מתורת רבו לאחרים, שאני אליעזר שהי' עבד ואין לו חיים ואין בתו מתייחסת אחריו והיא כמו שפחה בעלמא, ובזה סרה תלונות הרמב"ן על רש"י] יא"כ במה ששינה ואמר בארצו רמז להם שיש כר נרחב לפניו בבית ענר אשכול וממרא ורק מחמת אהבת אברהם למשפחתו בא הנה, והוא לכתחילה ולא לעיכוב, ועוד זאת שינה לאמר שכל השביעה הי' על תנאי אם לא אל בית אבי וגו' אבל אם ילך אל אביו ולא יתנו לו שוב מותר לו מאשר יחפוץ, ומשמע אפי' מבנות כנען, ובאמת שאברהם לא התנה שום תנאי שיהי' משמעותו שיהי' מותר לו ליקח מבנות כנען אלא אמר ונקית משבועתי זאת, היינו מליקח ממשפחתו וכמ"ש התוס' ששתי שבועות הי' שם, ראשונה שלא יקח מבנות כנען, שני' שילך אל משפחתו, ואם לא תאבה וגו' יהי' נקי משבועתו זאת האחרונה, ומכלל דמהראשונה לא יהי' נקי, אבל אליעזר קיים בהם עם עקש תתפל, ואמר בלשון דמשתמעי לתרי אפי, והוסיף לומר בלשון תנאי שיהי' סובל משמעות דבריו ששוב יהי' מותר לו ליקח מבנות הכנעני:
23
כ״דומעתה מיושב מה דהקשה הש"ס רק מהסיפור ולא מעצם השבועה, שהרי בעצם השבועה לא הי' שם תנאי, ואם לא חזר ואמר ואם לא תאבה וגו' ונקית משבועתי זאת, הייתי אומר שהי' עובר על השבועה בין יתנו ובין לא יתנו אם לא הי' מביא אשה כקושיית התוס', ע"כ לא הביא הש"ס אלא מדברי הסיפור ששם מפורש תנאי אם לא אל בית אבי תלך, ואעפ"כ חזר וכפלי' אז תנקה מאלתי כי תבוא אל משפחתי ואם לא יתנו לך והיית נקי מאלתי, ואף דבאמת לא הי' שם תנאי, מ"מ כשסיפר אליעזר כן ללבן, מזה עצמו מוכח דצריך לכפלי' דאל"כ למה הי' לאליעזר להזכיר הכפל, ומיושב פירש"י, ומיושב נמי אידך קושיית התוס' דמשמע מתוך פירושו של רש"י שאם הלך אליעזר למשפחת אברהם והם לא ירצו ליתן לו שיהא מותר בבנות כנען וזה אינו, ולפי דרכינו באמת גם רש"י מודה לזה, אלא שלפי משמעות דברי אליעזר שקיים בהם עם עקש תתפל הוא כן, אבל באמת אברהם לא התנה בשבועה זו שום תנאי, ולעולם אסור בבנות כנענים הארורים, אלא בבנות ענר אשכול וממרא שהי' צדיקים ויצאו מכלל כנענים הארורים, דעת רש"י שהי' מותר לו וכנ"ל:
24