שם משמואל, חקת ב׳Shem MiShmuel, Chukat 2
א׳שנת תרע"ב
1
ב׳במדרש אמר ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי על כל דבר ודבר שהי' אומר הקב"ה למשה אומר לו טומאתו וטהרתו כיון שהגיע לפרשת אמור אל הכהנים אמר לו משה רבש"ע אם נטמא זה במה תהא טהרתו לא השיבו, באותה שעה נתכרכמו פניו של משה כיון שהגיע לפרשת פרה אדומה אמר לו הקב"ה באותה שעה שאמרתי לך אמור אל הכהנים אמרת לי אם נטמא במה תהא טהרתו לא השבתיך זו טהרתו ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת, ובספר קול שמחה שהקב"ה אמר למשה על כל דבר ודבר צורת הדבר ומהותו ואז ממילא ידע תקונו והפסדו טומאתו וטהרתו, אבל פרה שהיא חוקה וטעמה נעלם ע"כ לא ידע עד שנאמר לו בפירוש, ודפח"ח, אבל עדיין יש להבין הלוא פרה אדומה עוד במרה נאמרה לו קודם פ' טומאת כהנים, ועוד הלוא טעם פרה נגלה למשה והי' לו לידע שזה טהרה לטומאת כהן:
2
ג׳ונראה דהנה כבר דברנו מדוע נכתבה פרשת פרה אדומה בתורה כ"כ מאוחרת, הלוא עוד בשני בניסן נשרפה הפרה, מה גם כי עוד במרה נאמרה וכבר אמרנו תירוץ לזה, ונראה לי עוד, דהנה במחלוקתו של קרח ניתן לאהרן כ"ד מתנות כהונה בברית מלח עולם כמשל מלך שנתן שדה לאוהבו ובא אחד ועירער עליו אמר המלך הריני כותב ונותן לך ומעלה בערכאות, ובתנא דבי אליהו שאמר אהרן לטובתי נשתברה רגל פרתי, ויש לדקדק הלוא גם על משה עירער שאמר ומדוע תתנשאו על קהל ה', ובמדרש שאמר להם משה לא למלוכה אני מבקש מכלל שעירער גם על מלוכת משה, ולמה לא נשתכר גם משה כמו שנשתכר אהרן:
3
ד׳אך נראה דהנה עוד יש לדקדק מה הי' עירעור קרח על משה הלוא בדין הי' לו משפט מלוכה עליהם שהוא הוציאם ממצרים והוריד להם את התורה וכלכל אותם במן, ומי לנו גדול ממנו, בשלמא על אהרן שלא נעשה על ידו לבדו שום אות ומופת הי' מקום עירעור שהוא גם הוא גדול כמוהו אבל על משה לא שייך לומר שזולתו ג"כ גדול כמותו, גם קירון עור פניו לעד שאין על עפר משלו:
4
ה׳ונראה שעיקר עירעור קרח על משה הי' במה שהי' הכל יחדיו כהן ולוי ומלך שהם מדות מתחלפין, ע"כ יצא להוכיח מזה שאין מדה אחת מעכבת על חברתה וא"כ גם הוא אף שהוא לוי יכול להיות כהן, אבל באמת ממשה אין ראי' שהוא הי' לו אחיזה למעלה מכל ההפכים ושימש בחלוק לבן שאין בה אימרא למעלה מכל הגוונין ולמעלה מכל גבול, שלזה מרמז חלוק לבן, ולזה מרמז שאין בה אימרא, ולא הי' לו צורה ידיעה אלא השלילה מן המים משתיהו והדברים מבוארים במהר"ל:
5
ו׳והנה הא דטעם פרה נעלם הוא מפני ששורשה גבוה מאד כידוע, וע"כ משה ששורשו נמי גבוה ולמעלה מכל ההפכים הוא השיג טעם פרה, ובכן יש לומר שזה נשתכר ע"י מחלוקתו של קרח עליו כנ"ל, למה הוא הכל יחדיו כהן ולוי ומלך, לזה נתגלה לו טעם פרה שאי אפשר לבו"ד לידע אם לא מי שהוא גבוה מכל הפכים, וע"כ שפיר נסדרה פרשת פרה אחר פרשת קרח שהרי כתיב ויקחו אליך ובמדרש דרשו מזה שאמר הקב"ה למשה לך אני מגלה טעם פרה ולאחרים חוקה, וזהו הוא בסיבת מחלוקתו של קרח:
6
ז׳ולפי האמור ימתקו דברי קודש של הקול שמחה שמאחר שעד כה לא ידע הטעם ע"כ לא ידע אם יהי' טהרה לטומאתו של כהן, ובדוגמא לזה הוא בכל אדם עפי"מ שפירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הא דנר של שבת משום שלום ביתו, כי בימי החול אין שלום בגוף האדם שהנפש שהיא מן העליונים מתאוית לרוחנית, והגוף לחומרית ומתקוטט עם כחות הנפש, ומחמת אור קדושת שבת יש להנפש מנוחה מכחות הגוף כי אפי' ע"ה אימת שבת עליו, עכת"ד, והנה כ"ז אם הנפש כל ימי החול עומדת על קיומה בקשרי המלחמה אז בהאיר אור קדושת שבת נחה שקטה וכעין שכתוב ישעי' י"ד והי' ביום הניח ה' לך מעצבך ומרוגזך וכו', וזה בכל עצב שבששת ימי המעשה יהי' מותר ביום השבת כי שבת היא ברכת ה' ולא תוסיף עצב עמה, והנה המנוחה ביום השבת היא כפי מסת העצבון והרוגז של ימי החול, כאמרם ז"ל לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר, ואז בבוא יום השבת באה מנוחה כי טוב, וע"כ כשבאה מנוחת שבת והנפש מרגשת העונג אז אומרת לטובתי נשברה רגל פרתי הוא עירעור הגוף בימי החול, והקדושה שקונה ביום השבת היא הכתיבה והחתימה ומעלה בערכאות:
7
ח׳בענין פרה אדומה אף שהיא מכלל החוקים ועוד יותר שאין טעמה נגלה לשום אדם חוץ מרע"ה מ"מ יש לכל איש להתבונן ולחפש את כל מה שתמצא ידו איש לפי דרכו, ופטפוטא דאורייתא טבין, וכה עשו רבותינו ז"ל ומזקנים אתבונן, והנה כל קרבנות הנקרבין על המזבח נכללים באש המזבח ועולים לגבוה, והוא רומז לחלקי חיות שבאדם שנלקחין להקדושה ובזה מעלין את החיות מהעבירות והדשן נדחה לחוץ הוא רומז על גוף עבירה בלי החיות, ופרה אדומה היא להיפוך שנשרפת בחוץ וכל הנדרש הוא רק האפר:
8
ט׳והנה ענין טומאת מת היא עצבות ומרה שחורה וטמטום הלב היא אבי אבות הטומאה ואיש שהתגברה עליו קליפה ההוא כמעט אין תרופה למכתו, וקורא אני עליו העצב נבזה, וכן ידוע גם בטבע שלמחלת מרה שחורה נלאו חכמי הרופאים למצוא רפואה, ומחלת הגוף היא מלמדת על מחלת הנפש:
9
י׳אך עצת ה' היעוצה לזה היות טומאת המת לפי טעם הזוה"ק היא מחמת שהגוף הוא כלי ונרתיק לנפש הקדושה ובהתרוקן מהנפש נדבקים בכלי ההוא כחות הטומאה המתאוים לדבוק ברושם קדושה הנשתייר, ומתפשט לכל מאן דיקרב בהדי', ע"כ ענין פרה אדומה שנלקחת מתרומת הלשכה ואין בה מום ולא עלה עלי' עול וחטאת קרי' רחמנא, ונוהגין בה כ"כ סלסול, ומ"מ הוא נעשית בחוץ ונשרפת לרוח, וחלקי הקדושה שהיו בה נסתלקין ממנה ולא נשאר רק האפר, הוא בהתדמות גוף האדם שיצא ממנו הנפש הקדושה, וכמו בגוף האדם שנשאר ריק נדבקים כחות הטומאה כנ"ל, כן נדבקים כחות הטומאה בהאפר שהוא בהתדמות הגוף, ובזה יובן טעם שנעשית בחוץ דאין להם שליטה לכנוס בפנים:
10
י״אוהנה כמו שטומאת המת היא לעומת גודל מעלת הנפש, ובהמה שמתה אין בה כ"כ טומאה, כן אפר הפרה שנדבקה בה טומאה הוא נמי לעומת גודל מעלת הפרה, והקדושה שהיתה בה היא רם ונשא וגבה מאד עד שאין השגת אדם חוץ משה יכול להשיג, וע"כ הטומאה ששורה בו בהאפר שהוא לעומת הקדושה שיצא ממנו היא טומאה עמוקה משאול מה תדע, וע"כ מטמא טהורים:
11
י״בולפי"ז יש לומר אף שלכאורה טומאת המת יותר חמורה שהיא אבי אבות הטומאה ומטמא באוהל משא"כ טומאת מי חטאת, מ"מ יש לומר מאחר שהכל הוא לעומת הקדושה שנתרוקן, ונפש האדם הוא השכל כמבואר בספרים, והטומאה שלעומתה הוא ג"כ כמוה, אבל פרה אדומה שאינה מושגת בשכל, וע"כ שיש בו קדושה גבוה מהשכל, ע"כ הטומאה שלעומתה שהיא כמוה נמי יותר עמוקה מטומאת המת:
12
י״גוהנה מים חיים רומז לתורה שהוא עץ החיים הוא היפוך לגמרי מהטומאה שנדבקה בהאפר, וע"כ כשנותן את האפר על המים הם שני הפכים וכל דבר מתפעל מהיפוכו, ובאשר שנותן מים ואח"כ אפר וברוחניים עלאה גבר ע"כ נתגבר מאד כח הטומאה שבהאפר ונעשה הכל אחד ומטמאים את טהורים, וע"כ כשמזין מהן על האדם הטמא באשר שטומאת מי חטאת היא ביותר מטומאת המת כנ"ל מתעוררין כחות טומאת המת שבאדם ומתדבקין בטיפת ההזאה כמו חלק המשתוקק להדבק בהכלל, ולעומת שעד כה היו כחות הטומאה בפנימית האדם יוצאין אל החוץ לדבוק בההזאה שהיא בחיצוניות האדם, ונמצא שהטיפת הזאה היא קוראה להטומאה שבפנימית שתצא אלי' אל החוץ, וכענין שאמר הכתוב ישעי' ל"ד י"ד ושעיר על רעהו יקרא עיי"ש:
13
י״דוהנה מה שטומאת המת אין לה טהרה במקוה כשאר טומאות, יש לומר דשאר טומאות שהם רק מרחפין על האדם ואין להן שליטה לכנוס בפנימיות האדם, ע"כ כשבא במי המקוה שהוא מקום טהרה, הטומאה פורחת ממנו שאין לה מקום לשרות עליו, כי בפנימיות אין לה שליטה ובחיצוניות מקיף המים שהם טהורין, ובאשר אין המים מתטמאין שוב אין לטומאה מקום ופורחת והולכת לה, אבל טומאת המת שהיא לעומת כח הנשמה שהיא יושבת בחדרי חדרים יש להטומאה שליטה לכנוס בפנימית ע"כ אין המים שהם בחיצוניות מטהרין כי הטומאה יש לה מקום בפנימית:
14
ט״ווהנה טומאת מי חטאת אף שכתבנו שהיא ביותר מטומאת המת, מ"מ אין בה זה הענין שתחדור בפנימית האדם, שזה הענין אינו מחמת גודל שורש הטומאה אלא מחמת שהיא לעומת הנשמה היושבת בחדרי חדרים כנ"ל, וטומאת מי חטאת שהיא לעומת הקדושה שהיתה שורה על פרה אדומה, והבהמה אין בה פנימית וחדרי חדרים והכל הוא אחד החיצון והפנימי כי הפנימי אינו נקרא פנימי, וע"כ הטומאה שלעומתה אינה אלא מרחפת בחיצונית האדם ולא בפנימית, ומ"מ באשר שורשה גדולה מטומאת מת היא מושכת אלי' את טומאת המת מפנימית אל החיצונית:
15
ט״זולפי"ז יובן שמאחר שטומאת טפת ההזאה קוראה לה לטומאת המת שבפנימית לצאת חוץ שוב יש לו טהרה במקוה ככל הטומאות, וע"כ אחר ההזאה כתיב ורחץ במים שהוא טהרת המקוה:
16
י״זענין מי מריבה סתום מאד ולכל הפירושים נופל קושיות למכביר כאשר האריכו המפרשים, מה גם מה נ"מ לגבי האבן דיבור או הכאה כי אין הנס גדול ע"י דיבור מע"י הכאה, ועוד שהרי נאמר לו קח את המטה, ואם הכוונה הי' דיבור לבד מה לו המטה, ועוד ח"ו לומר על מרע"ה שהי' לו טעות ולא הבין את נביאתי, וכמ"ש הרמב"ן בפ' קרח ט"ז כ"א וז"ל וחלילה שלא יבין משה נבואתו ויטעה בה:
17
י״חונראה דהנה כבר אמרנו לפרש דברי הש"ס פסחים (קי"ח.) דרש ר"ש השילוני בשעה שהפיל נבוכדנצר הרשע את חנני' מישאל ועזרי' לתוך כבשן האש עמד יורקמי שר הברד לפני הקב"ה אמר לפניו רבש"ע ארד ואצנן את הכבשן ואציל לצדיקים הללו מכבשן האש אמר לו גבריאל אין גבורתו של הקב"ה בכך שאתה שר של ברד והכל יודעין שהמים מכבין את האש אלא אני שר של אש ארד ואקרר מבפנים ואקדיח מבחוץ ואעשה נס בתוך נס, ולכאורה אינו מובן מאי רבותא דהאי מהאי, ואמרנו דהנה אין זה רבותא שהקב"ה מנצח להטבע שהרי גם גבור מנצח להחלש, ומ"מ יש להחלש נמי מציאות בצד מה, אלא הרבותא הוא שאין לשום נברא שום מציאות אלא מאמיתת המצאו וקיומו מחמת רצונו יתברך, ובדין הי' שכל הנבראים לא יהיו יכולין לפעול שום פעולה נגד רצונו יתברך לא להאש לשרוף ולא להמים לטבוע שהרי כל מה שהאש שורף והמים מטביעים הוא רק רצונו יתברך ומבלעדו הכל אפם ואין, אבל זה מפלאות תמים דעים שצמצם כ"כ הנבראים עד שהם כמו יש ונפרד בפני עצמן, וכ"ז בא מחמת התרחקות הנבראים מהשורש שכל מעשה בראשית היו נמתחין והולכין, וזה עצמו הוא רצונו יתברך שיהי' כך מדת הצמצום והסתר עד שהבריאה אינה מרגשת רצונו יתברך, וזה שאמר גבריאל אני שר של אש וארד בתוך הכבשן ואז יקבל האש מעלה בצד מה ואז ממילא לא יהי' ביכולת האש לשרוף מבפנים אלא מבחוץ כרצונו יתברך, וכן כתיב לעתיד כי תעבור במים אתך אני ונהרות לא ישטפוך כי תלך במו אש לא תכוה ולהבה לא תבער בך, לא שהמים והאש לא יהיו, אלא יהיו ולא יפעלו רק רצונו ית"ש:
18
י״טוהנה זה הוא עיקר האמונה שישראל נחלו אותה, כי מה שהקב"ה יכול לשדד הטבע ומתגבר עלי', זה הי' גם קצת האומות ואפי' הרשעים יודעין וכמו שכתוב וידעו מצרים כי אני ה', וכמו שאמר נבוכדנצר לדניאל מן קשוט די אלהכון הוא אלה אלהין ומרא מלכין וגלי רזין, ואמר עוד דיא שלטני' שלטן עלם ומלכותי' עם דר ודר וכל דיירי ארעא כלא חשיבין, וכמצבי' עביד בחיל שמיא ודיירי ארעא ולא איתי' די ימחא בידי', ואמר עוד די כל מעבדוהי קשוט וארחתי' דין ודי מהלכין בגוה יכיל להשפלה, אבל אמונת ישראל היא למעלה מזה אלא שכל הבריאה אינה תופסת מקום והיא אפס ואין, ואין לה שום מציאות ושום קיום אלא רצונו יתברך, וכל מה שנראה שהטבע פועלת הכל הוא רצונו יתברך שתהי' הבריאה מגושמת שלא תרגיש, וכאשר יהי' הרצון לפניו לעתיד שתהי' הבריאה מתוקנת ושמים וארץ על מכונם לא תפעול הטבע מאומה רק מה שיהי' נחת רוח להקב"ה, והאש לא תשרוף והמים לא תטביע רק מה שהוא לרצון לפניו יתברך, וזה יהי' אז כאשר ישראל יהיו חזקים באמונתם שכל הבריאה אפם ואין ואין הטבע פועלת מאומה רק רצונו יתברך וכמ"ש לעתיד שידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה:
19
כ׳ועוד יש להקדים הקדמה, כי ענין מה שהסלע נתן מימיו הי' נס כפול, היינו נס אחד הי' שנהפך למקור מוצא מים כמ"ש ההופכי הצור אגם מים חלמיש למעינו מים, אך בזה לבד לא הי' די שהרי גם בבטן הארץ יש מעינות נכבדי מים ומ"מ חומר הארץ מכסה עליהם וצריכין להסיר את חומר המכסה על המעינות כדי שיכלו המעינות להתגלה, וע"כ צריכין נס שני שחומר האבניי לא ימנע ויחצוץ בפני המקור מוצא מים שנתחדש, ונס אחד בלי נס השני שעמו לא סגיא:
20
כ״אובזה יש לומר דהיינו הך שכתוב בפרשת בשלח הנני עומד לפניך על הצור בחורב והכית בצור וכו', שבזה שהש"י עמד על הצור נשפע בהצור שיהפך למקור מוצא מים, ומזה שהכה בצור נתפעל הצור שלא ימנע בפני זרם המים, ולפי הנחה זו יובן ענין דיבור אל הסלע והכאה, שבדיבור נשפע בהסלע רוחנית המים שיהי' למקור מוצא מים, ובהכאה נתפעל שחומרו לא יחצוץ בפני המקור ולא יכסה עליו כנ"ל, שהדיבור היא יותר דק ושכלי ומתיחס יותר לרוחניות שהרי הבהמה אין לה כח הדיבור ע"כ מעורר ומשפיע ברוחניות, והכאה שהיא מעשה גופני פועלת יותר בחומר הסלע שלא יחצוץ כנ"ל:
21
כ״בוהנה כשמתה מרים נסתלק הבאר, והיינו ששפע הרוחניות שהי' בהצור נתעלה בהעלותה, אבל הענין השני שהי' בו שטבע האבן לא יחצוץ כנ"ל בזה אין סברא לומר שנשתנה במיתתה, ועוד שזה הי' ע"י מעשה משה שהכה בצור, ולפי זה מובן שלאותו סלע הוא הצור שהי' עמם מחורב מתגלגל עמם במסעות שנסתלק ממנו המקור מוצא מים במיתת מרים, לא הי' נצרך עוד כדי לחדשו שיתן מימיו אלא דיבור בלבד אבל לא הכאה, שענין הכאה כדי שחומר האבן לא יעכב בפני המים לא הי' נצרך לו עוד, שמעלה זו לא נאבד ממנו:
22
כ״גהיוצא לנו מזה שאם להוציא מים מסלע הקדום אין צורך אלא לדיבור בלבד, אבל להוציא מים מסלע אחר צריך גם להכאה:
23
כ״דאך לפי מה שכתבנו למעלה שבאם ישראל זכאים וחזקים באמונתם כי הכל אפס ואין וכל הטבע איננה דבר נפרד אלא נמצאה מאמיתת המצאו וקיומה ברצונו ית"ש, וממילא אין הטבע יכולה לפעול כי אם רצונו יתברך והאש איננו שורף כנ"ל כל שהוא שלא לנחת רוח ית"ש, אז אין צורך לכפול הנס אלא שיהפך למקור מוצא מים היינו שישפע בו רוחניות מקור מוצא מים ואז ממילא טבע האבן איננו מעכב בפני זרם המים, וא"כ אם היו ישראל אז שהיו צדיקים עדה שלימה זוכין ג"כ לאמונה גדולה כנ"ל וכעין שיהי' לימות המשיח, לא הי' צורך להכאה כלל אף לסלע אחר:
24
כ״הולפי האמור נבוא לביאור הפרשה, שהש"י אמר לו קח את המטה כי הבחירה לעולם חפשית, ואם ישראל לא יתחזקו באמונה וגם יבקשו להוציא להם מים מסלע אחר אז יהי' צורך גם להכאה, ודברתם אל הסלע בהא הידיעה שהוא סלע שהי' בו באר של מרים ולזה אינו צריך אלא דיבור לבד, וזהו ונתן מימיו כי המים שיבואו בו ע"י הדיבור לא יעכב טבע האבן בפני זרם מים, והנה מרע"ה ידע את כל אלה מתי שיצטרך להכאה ומתי יספיק דיבור לבד ולא טעה בזה ח"ו, אך כשישראל התחילו לומר יודע משה חק הסלע אם הוא מבקש יוציא לנו מים מזו כבמדרש, ולסלע אחר כאשר אינם חזקים באמונה כנ"ל צריך להכאה כנ"ל, וזה שהיצר למרע"ה מאד שישראל לא יהיו חזקים באמונה אחר כל האותות ומופתים כל ארבעים שנה והקפיד כנגדם ואמר שמעו נא המורים, והסכים להכות את הסלע שבקשו הם, אבל שוב נזדמן לפניו סלע הקדום, ומחמת הקפדתו עליהם בא לכלל טעות שלא הכיר את הסלע אם זה הוא וחשב שהוא סלע אחר והכהו, כמ"ש רש"י ז"ל, והמעיין יראה שכל הדקדוקים מתישבים:
25
כ״ווהנה בתקה"ז דאי לאו מחא משה להסלע היו משיגים את התורה בלי יגיעה, ובפשיטות אינו מובן, אך להנ"ל יש לומר דהנה היגיעה בתורה היא להתיש את החומר למען תתגלה בינת הלב כמ"ש החובת הלבבות בפסוק מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונות ידלנה, שכמו מים עמוקים שנמצאים במקום שהם אך הם טמונים בבטן הארץ, ואין חסר רק להסיר את האדמה שעל גביהם ואז המים ממילא יתראו, כן נמצא עצה בלב איש ואין צריך אלא לגול את האבן הוא החומר להתישו שלא יעלם את העצה שבלב, ואם היו ישראל אז מתחזקים באמונה כנ"ל ולא הי' החומר מפסיק כמו לעתיד, ושוב לא צריך להכות את הסלע, והי' נשאר כן לדורות כי הי' גמר התיקון ולא היו צריכין עוד ליגיעה, ולפי"ז יהי' הפי' שלא הי' צריך להכות, כי משה לא הי' לו טעות בזה אלא בחילוף האבנים, ואם גם בסלע אחר לא הי' צריך להכות שוב לא הי' מציאות הכאה כלל:
26
כ״זעל גבול ארץ אדום לאמור יאסף אהרן אל עמיו וגו', ברש"י מגיד שמפני שנתחברו כאן להתקרב לעשו הרשע נפרצו מעשיהם וחסרו הצדיק הזה, ויש להבין מה היתה כוונתו של משה בזה וח"ו לומר עליו שנתקרב לעשו הרשע, ונראה דהנה כבר דקדקנו מה חטא הי' בזה הלוא אח"כ שלח נמי אל סיחון, ובדברים רבה ממדבר קדמות ממך למדתי עיי"ש, ואמרנו שהחטא הי' מה שהזכירו כאן לשון אחוה, ונראה לומר עוד דהנה ביעקב אע"ה כתיב וירא וייצר לו, ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה עפ"י דברי המדרש שם ששלח לו שלוחים אם יחזור בתשובה, והיינו דשלח לו מלאכים ממש והם ניצוצי קדושה שנבראו ממצות יעקב אע"ה שבכל מצוה שאדם עושה נברא ממנו מלאך ואותם שלח אל לבו של עשו להפוך את לבבו לטוב, אך עשו בזדון לבו השיג עוד גיאות מזה, וזה שהיצר ליעקב היינו שידוע שיעקב אין לו מצרים כמו אברהם שיצא ממנו ישמעאל ויצחק עשו, ואין להחיצונים שום יניקה ממנו, ועתה הי' לעשו יניקה ממנו להרשיע עוד יותר עכת"ד, ויש להוסיף ביאור עפ"י דברי הזוה"ק שיש עננים חשוכים שכל אור שמאיר בהם נטבע בתוך החושך והם שבע פרות הרעות שראה פרעה בחלום שלא נודע כי באו אל קרבנה ומראיהן רע כאשר בתחילה, וכבר אמרנו שזהו קליפת גיאות שלזה אין תרופה להוסיף בו אור הקדושה כי ישיג מזה עוד גיאות ביותר, וזה עצמו הי' ענין עשו שחלקי הקדושה נהפכו לו לרועץ שהשיג גיאות עוד יותר, ומ"מ אי אפשר לומר שחלקי הקדושה ההם היו לבטלה ח"ו, ובמדרש מעולם לא יצא מפה יעקב דיבור לבטלה מה גם מלאכים קדושים שנבראו ממצותיו, ונראה שמ"מ נעשה מהם פתח להבא שאח"כ כראותו וירץ עשו לקראתו וישקהו ויבכו, ובזה משך יעקב ממנו כל נשמות הקדושות שהיו טבועים בעמקי הקליפה של עשו כמבואר בספרים:
27
כ״חוהנה ידוע שיעקב מלבר ומשה מלגו, ע"כ תפס משה אומנתו של יעקב אע"ה ושלח אל מלך אדום מלאכים כעין ששלח יעקב לעשו והוא לעוררהו בתשובה שיעשה נכנע להקדושה, אך יעקב שלח בלשון עבדך כה אמר עבדך יעקב שחשב לקרבהו בהכנעתו אליו, אך עשו הרשע השיג גיאות מזה בראותו שיעקב מכניע אליו, ורבותינו ז"ל במדרשים באמת תפסו עליו בזה שהי' צדיק מט לפני הרשע, ע"כ מרע"ה לא שלח בלשון הכנעה רק בלשון אחוה, בחשבו שעכ"פ לא ישיג גיאות מזה שהרי איננו נכנע לפניו, ושוב יש מקום שיתעורר בתשובה, אבל זדונו ורוע לבבו לא נתנוהו להכנע, ואדרבה כי גם שליחות זו עורר בו גיאות באמרו אני אצא עליכם במה שהורשני אבי ועל חרבך תחי', והנה לא אמר לקראתכם או אליהם בא' אלא בעין והיינו שחשב שהוא על גביהם, וכמקרה שקרה ליעקב עם עשו קרה גם למשה עם מלך אדום שעדיין היו עננין חשוכין כנ"ל:
28
כ״טוהנה לעומת עננין חשוכין שבטומאה הם ענני כבוד בקדושה, שעננין חשוכין מסתירין את האור כי טוב, וענני כבוד הם אמצעים לקבל על ידם את אור אלקי, ונקראים ערפלי טוהר, והם כמו זכוכית צבוע במראה דיהה שבאמצעותם יכולים לקבל אור השמש בצהרים הלוהט מאוד, והנה ענני כבוד בזכות אהרן, וכן כתיב אשר עין בעין נראה אתה ה' ועננך עומד עליהם ונראה אותיות אהרן, וע"כ בשביל שהתגברו העננין חשוכים נסתלק אהרן שבזכותו היו הענני כבוד, ומ"מ כמו ששליחת יעקב לא הי' לבטלה אלא שע"י כן משך ממנו את נשמות קדושות שהיו נטבעים בעמקי הקליפה של עשו, היינו שע"י הקדושה שהכניס בו מצא מין את מינו וניער ונתפרד מן הקליפה ולא הי' עוד מבלע בליעי אלא מפקד פקיד ומוכן לצאת, ואח"כ כשהביט בו יעקב כמ"ש כראות פני אלקים נמשכו הנשמות אחר יעקב כי נדבקו ביעקב וכמ"ש האר"י ז"ל בענין נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות, ובזה יתישב לי איך אמר כי על כן ראיתי פניך הלוא אסור להסתכל בפני אדם רשע, ולהנ"ל מובן שלא הביט אל חלקי הרע שבו אלא להנשמות האלו כדי להוציאן, בודאי כן הי' בשליחת משרע"ה שע"י לשון אחוה התעוררו כל חלקי טוב שהיו עדיין צפונים באדום ונדבקו בקדושה, ונשאר ריק מכל, ולעתיד לא יהי' שריד לבית עשו, אכי"ר ב"ב:
29
ל׳וישמע הכנעני מלך ערד וגו' ברש"י שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד כדאיתא בר"ה ועמלק מעולם רצועה מרדות לישראל וכו', ושם תנא הוא סיחון הוא ערד, ועיין בתוס' שם, כי בפשיטות קשה מה ענין סיחון לענני כבוד, אלא עמלק הי' ושליטתו בראשונה הי' בפליטי הענן, קסבור עתה בהסתלק ענני כבוד שניתן לו רשות לשלוט בכולם, אלא שהתחפש בדמות סיחון:
30
ל״אויש לומר עוד בפשיטות כי בש"ס נדה (ס"א.) סיחון ועוג אחי הוו, והנה בתקה"ז תיקון ס"ט (ק"ח:) דעוג הוא בטומאה לקבל עמודא דאמצעיתא דקדושה, וידוע דמרע"ה הוא בעמודא דאמצעיתא, ובכן יש לומר דסיחון ועוג שני אחים הם בטומאה לעומת משה ואהרן שני אחים בקדושה, וסיחון הוא כנגד אהרן, וע"כ כל זמן שהי' אהרן קיים הי' פחדתו עליו, וכאשר נח נפשי' דאהרן ונסתלקו ענני כבוד קסבור שאין עוד לעומתו בקדושה, וזה שנתנה רשות להלחם בישראל, אבל כולם חזרו בזכות משה ונפל הוא ועמו ביד משה:
31
ל״בולפי האמור דעוג בטומאה הוא לעומת משה בקדושה יובנו דברי הש"ס נדה הנ"ל מ"ש מעוג דקמסתפי ומ"ש מסיחון דלא קמסתפי וכו' אמר שמא תעמוד לו זכות של אברהם אבינו שנאמר ויבוא הפליט ויגד לאברם העברי ואמר ר' יוחנן שפלט מדור המבול, ועדיין אינו מובן, בשלמא נגד שאר אומות שאינם זרע אברהם הי' שייך לומר שיעמוד לו זכות אברהם אבל נגד זרע אברהם איך שייך שתעמוד לו זכות אברהם, ולהנ"ל יש לומר דבודאי אין כח לרשע בטומאתו לעמוד נגד כח שלעומתו בקדושה, אבל הרשע זה שחשב עליו משה שנתוסף לו כח מחמת זכות אברהם ונתחזק כח טומאתו, שוב כחו גדול יותר, ולזה הוצרך להבטחה אל תירא אותו:
32