שם משמואל, חקת ג׳Shem MiShmuel, Chukat 3
א׳שנת תרע"ד
1
ב׳בדבר מה שהמתין עם פרשת פרה עד אחר מחלוקותו של קרח וקודם התחלת הפרשיות של שנת הארבעים, והלא עוד בשני בניסן נשרפה הפרה, ופרשת פרה אדומה עוד במרה נאמרה ולמה נתאחרה בתורה עד כה, וכבר אמרנו בזה, אך אין בהמ"ד בלי חידוש, ובזה יתישבו נמי דברי הקול שמחה שפירש את מאמר המדרש על כל דבר ודבר שהי' אומר הקב"ה למשה אומר לו טומאתו וטהרתו כיון שהגיע לפרשת אמור אל הכהנים אמר לו משה רבש"ע אם נטמא זה במה תהא טהרתו לא השיבו כיון שהגיע לפרשת פרה אדומה וכו' לא השבתיך זו טהרתו ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת, ופירש הוא זצללה"ה שהא דאומר לו טומאתו וטהרתו, היינו שאמר לו צורת הדבר והבדלו וממילא הי' מבין מהו טומאתו ומהו טהרתו, אך פרה אדומה שהיא חקה ולא הי' יודע טעמה לא הי' מבין שזה יהי' טהרה על טומאת מת עכת"ד, והקשינו הרי הפרשה עוד במרה נאמרה ונאמר לך אני מגלה טעם פרה ולאחרים חוקה א"כ למה לא הי' מבין שזה טהרה לטומאת מת, ועוד הרי בשני נשרפה הפרה והזה על הלוים מחמת טמאי מתים שבהם כדפירש"י שם, ולפי סדר הפרשיות פרשת אמור לאחר מכאן נאמרה:
2
ג׳ונראה לפרש דהנה מעלת משה מפורש בכתוב והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר ע"פ האדמה, והיא מעלה גבוהה מהכל ומה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסולייתה, אך יש שבטבעו הוא ענו שפל וסבלן, ויש שבטבע יש לו לב אמיץ לא ישוב מפני כל ומ"מ הוא בטל ממהותו לרצון הש"י, ומפאת זה נעשה ענו שפל וסבלן ומובן שלזה שבח יותר מהראשון, וזה הי' מדת משה שלא הי' ענו שפל וסבלן בטבע כמו שנראה שביציאה ראשונה הרג את המצרי וביום השני הוכיח לרשע למה תכה רעך, הרי שהי' לו נפש גבוה שלא הי' יכול לסבול עושק וחמס, ומ"מ מחמת עוצם ביטולו להש"י נעשה ענו כנ"ל, אך זה הי' בעודו בימי עלומים ומגודל בחצר המלך, ויש מקום לבע"ד לומר שמה שהתורה העידה עליו שהאיש משה ענו מאד הוא מחמת שאז הי' בעת זקנתו ועברו עליו רעות רבות וצרות והיותו נודד מתנכר ומתחבא מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר עד היותו זקן וע"כ נכפף קומתו ונעשה שפל רוח וההרגל נעשה טבע שני, ולא היתה מעלתו נכרת בפועל, אך במעשה קרח נראה אשר לא דיבר עמם בראשונה ברוח ענוה ושפלות אלא תיכף חרץ משפטם בוקר ויודע וגו' והתרה בהם שמי שיבחר ה' יצא חי וכולם יאבדו, וכן אח"כ בדתן ואבירם ויחר למשה מאד ויאמר אל ה' אל תפן אל מנחתם וגו' עד בזאת תדעון כי ה' שלחני וגו' ואם בריאה יברא ה' וגו', ולא דיבר כמנהגו בענוה ולהראות להם הבחנה כמו שעשה אח"כ בהמטות, מה גם כי קרח הי' גדול שבשבט לוי וחמשים ומאתים איש מקריבי הקטורת לאו קטלי קניא באגמא הוו שהרי היו קריאי מועד אנשי שם אליצור בן שדיאור וחבריו והי' לו לחוס על אבידן של אלו, בזה נראה בעליל שאין הענוה והשפלות טבע לו אלא הכל הוא מחמת ביטולו להש"י, וכאשר הבין שיותר נכון לכבוד הש"י ולקיום תורתו לחרוץ להם משפט חרוץ כזה לא הי' שפל בעיניו כלל, ובמדרש אח נפשע מקרית עוז ומדינים כבריח ארמון ולא הי' יודע שבעלי דיניו קשים כבריח ארמון זה משה ואהרן מה הבריח אינו זז כך משה וכו', הרי שמשה לא הי' רך לבב מחמת טבעו אלא כל מדותיו היו רק מחמת ביטולו להש"י ואם כה הי' רצון הש"י הי' כה, ואם כה כה, וא"כ הרי הי' נעלה מכל המדות ומכל ההפכים, וזה יצא לפועל במחלוקתו של קרח:
3
ד׳והנה מה שכהן מוזהר על טומאת מת דקדק כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה מדברי הש"ס נזיר שהוא מפאת שמת מטמא באוהל וע"כ דעת בעל ס' יראים שמת נכרי לר"ש דאינו מטמא באוהל אין כהן מוזהר עליו, והיינו כי ידוע שרה"י עולה עד לרקיע ורה"ר אינה תופסת אלא עד עשרה, וידוע שרה"י הוא בקדושה ורה"ר הוא בחיצוניות, ומ"מ טומאה בוקעת ועולה עד לרקיע ומזה הוא טומאת אוהל כאשר יש דבר החוצץ ע"ג מתפשטת לצדדין, וע"כ הטעם מפני שהיא לעומת נשמה הקדושה שיצאה ממנו כטעם הזוה"ק, וזלע"ז עשה אלקים, וכמו שהי' מקודם בו נשמה קדושה לעומתו נאחז בהגוף דבר חיצוני דוגמת נשמה קדושה, וע"כ כמו שבקדושה עולה עד לרקיע כן בהטומאה שהיא בדוגמתה בוקעת ועולה עד לרקיע, ובאשר הטומאה היא כ"כ גבוהה ע"כ מזקת לקדושת כהונה, עכת"ד:
4
ה׳והדברים מבוארים שכהן שורשו בחסד והוא ראשית ימי הבנין, וידוע שנשמה היא מבינה וכמ"ש ונשמת ש' תבינם, ומובן שהטומאה שהיא לעומתה היה גבוה מחסד ע"כ מזקת לקדושת כהונה, אך הטהרה היא ע"י אפר פרה שבמדרש שיש בה משבעה שבעה שבע פרות שבע שריפות והיינו שבמעשה פרה יש שבעה פעמים שבעה שהוא מ"ט פנים ושורה עלי' שער הנון מנ' שערי בינה שנברא בעולם, והיא מברחת את כחות הטומאה שהם לעומת הנשמה כנ"ל, כי כשאין להטומאה כח גבוה מהטהרה נדחתה הטומאה מפני הטהרה כמ"ש מפני שרי גברתי אנכי בורחת:
5
ו׳ולפי האמור יובן מה שנתגלה למשה טעם פרה ולאחרים חוקה, כי מדתו של משה שאמרנו לעיל שהיא למעלה מכל הפכים שבמדות כנ"ל באריכות מחמת עוצם ביטולו להש"י והוא בעודו בגוף נמי הי' כמו נשמה וע"כ יש לו שייכות לפרשת פרה אדומה, מה שאין כן לזולתו בעוד הנשמה מלובשת בגוף עד לעתיד שיתגלה טעם פרה גם לזולתו כבש"ס פסחים:
6
ז׳ולפי"ז יש לומר דהא דנתגלה למשה טעם פרה היינו אחר מחלקותו של קרח ויצא לפועל מעלת משה שהוא נעלה מכל מדה כנ"ל:
7
ח׳והנה יש לדקדק בכתוב שמתחילה אמר זאת חקת התורה וגו' הנוגע במת וגו' הוא יתחטא בו וגו' ולא יתחטא את משכן ה' טמא ונכרתה וגו', ואח"כ מתחיל בתחילה זאת התורה אדם כי ימות באוהל וגו', ואינו מובן למה חזר ואמר זאת התורה הלוא כבר אמר בתחילת הפרשה זאת חקת התורה, ונראה מזה כמו שהיו שתי פרשיות מחוברות והיינו שבראשונה לא נאמר טומאת אוהל, וכשבא לבאר טומאת אוהל כאלו היא פרשה מחודשת ומתחיל כבתחילה זאת התורה, והנה הא דנתגלה למשה טעם פרה וכן עתידה להתגלות לזולתו בודאי נכתב הכל בפרשה שלפנינו אלא שלרגלי עורון עינינו אין אנו רואין ואין אנו מבינים, אלא משרע"ה הוא הבין בתיבות האלו כל סוד טעם פרה, וכן לעתיד כולם ימצאו אנה נתגלה זה בתורה וכמ"ש והולכתי עורים בדרך לא ידעו, וכענין שאיתא בזוה"ק שלעתיד כולם יראו ויבינו הקץ במה שנכתב בתורה כי ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא, והנה אמרנו למעלה שעיקר ענין טומאת מת מובן ממה שמטמא באוהל, ע"כ בודאי כשנרמז למשה טעם פרה לטומאה כזו שמטמאה באוהל בודאי בא הרמז בפרשה המחודשת בטומאת אוהל שהיא כפרשה בפ"ע:
8
ט׳ולפי הנחה זו אומר אני באימה דאפשר דהא דפרשת פרה במרה נאמרה היינו רק חצי פרשה הראשונה טרם שמדבר מטומאת אוהל, ולא ידעו רק מטומאת מגע, וכן הא דבשני נשרפה הפרה והזה על הלוים לטהרם מטומאת מת הוא משום שהרגו בחרב את עובדי העגל והכל הי' טומאת מגע ע"י חיבור החרב, ופרשה שני' שכתוב בה טומאת אוהל ובה נרמז טעם פרה למשרע"ה, זה נאמר אחר מחלוקתו של קרח וכנ"ל שאז נתגלה למשה טעם פרה:
9
י׳ומעתה מיושבים דברי הקול שמחה דבעת אמירת פרשת אמור ששם כתיב ועל כל נפשות מת לא יבוא שהוא טומאת אוהל שכל אזהרת כהנים משום הכי הוא כנ"ל עדיין לא ידע מטעם פרה אדומה ולא נאמר לו שהיא טהרה גם על טומאת אוהל ע"כ לא הי' יכול לידע שפרה אדומה היא טהרה לטומאת כהן ואולי חשב שענין טומאת אוהל רק לכהנים נאמרה ואולי לישראל אינו מטמא באוהל כלל כי לפי חשיבתו כך טומאתו כבמשנה דסוף ידים ועדיין לא נאמר לו לא צורת הדבר ולא הבדלו. ועוד שהרי עדיין לא נאמר שבעה פעמים שבעה וכנ"ל, אלא כשהגיע לפרשה שנאמר ולקחו לטמא שהיא הפרשה השני' שמדברת מטומאת אוהל השיב לו הש"י זו טהרתו היינו שהתבונן בפרשה זו טעם פרה וכנ"ל:
10
י״אולפי האמור יובן שהפרשיות כסדרן נאמרו מפני שהי' צריך לחבר שתי פרשיות אלו לעשותן אחת הוצרך להמתין עד אחר מחלוקתו של קרח:
11
י״בולפי האמור יובן נמי הסמיכות לפרשה שלאחריו הוא חטא מי מריבה, דהנה בספר צרור המור שהחטא במשרע"ה למה הי' לו לספק הי' לו לגזור אומר ויקום לו כמו שעשה בדתן ואבירם אם בריאה יברא ה', ולפי דרכנו יש לפרש בטוב טעם דהנה בזוה"ק שמדריגת א"י היא למטה ממדרגת משה, אך יש לומר כי מאחר שהוא גבוה ומאד נעלה מכל הפכים לא שייך בו לאמור שהיא מדריגה למטה ממנו, כי הי' סובב וכולל הכל, וע"כ לפי מדריגתו שיצאה לפועל במחלוקתו של קרח ואח"כ נאמר לו פרשת פרה ונתגלה לו טעמה וכנ"ל מחמת עוצם ביטולו להש"י והי' כולל הכל, שוב הי' א"י נמי ראוי לו, אך באשר חפץ ה' שלא יכנס כבמדרש כדי שיביא עמו דור המדבר לעוה"ב ניטלה ממנו זאת המדריגה להיות עם כל ענותנותו הגדולה אמיץ לב לגזור אומר, ושוב באמת לא היתה ארץ ישראל ראוי' לו ודו"ק:
12
י״גבענין חטא מי מריבה הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה היות הדין תשמישי קדושה אחר זמן מצותן נגנזין מפני שנשאר בהם רושם קדושה אבל תשמישי מצוה לאחר זמן מצותן נזרקין מפני שלא נשאר בהם רושם כלום, ומשרע"ה חשב את הסלע לתשמישי מצוה שלא נשאר בו רושם וצריכין להכותו כבתחילה, ובאמת הי' תשמישי קדושה ודי בדיבור ודפח"ח, אך עדיין צריכין למודעי מאין יצא הדמיון למשרע"ה לחשבו לתשמישי מצוה, שנראה שהי' בעיניו ברור כ"כ עד שלא הוצרך לשאלה דאלמלי הי' לו קצת ספק בדבר הי' לו לשאול, כי הוא ע"ה יכול הי' לשאול בכל עת שירצה בלי שום הכנה וכמ"ש עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם, ומוכרח לומר שלא הי' לו בדבר שום ספק, ומאין יצא לו ע"ה דמיון כזה, ובאמת בטענה זו נדחו כמה תירוצים מגדולי המפרשים, כי לכל הפירושים יקשה איך יתכן שלא נשאר לו שום ספק, ולמה הי' לו להכניס עצמו בספק זה ולא שאל, ונראה דהנה המפרשים הקשו למה נצטוה בלקיחת המטה כלל אחר שהכוונה היתה שידבר ולא להכות, ומה לו להמטה בענין דיבור:
13
י״דונראה דהנה יש לדקדק עוד איזה דקדוקים, דהנה כתיב קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך, ומשמע שבראשונה יקח את המטה ואח"כ יקהלו את העדה, ובודאי ששים רבוא אנשים אינם נאספים ברגע אלא בהמשך זמן, וא"כ ע"כ לומר שמרע"ה הי' עומד והמטה בידו ממתין עד שיקהלו כולם, ולמה הי' זה, כי הי' די ליקח את המטה אחר אסיפתם, ואיפכא מבעי לי' למימר הקהל את העדה אתה ואהרן אחיך וקח את המטה, עוד יש שינוי מהצור הראשון שבפרשת בשלח ששם כתיב עבור לפני העם וקח אתך מזקני ישראל דמשמע חלק מזקני ישראל וכאן הקהל את העדה ויקהילו משה ואהרן את הקהל דמשמע כל ישראל, עוד יש לדקדק הלוא כתיב בפרשת חצוצרות ותקעו בהן ונועדו אליך כל העדה ובמדרש דרכו של מלך להיות תוקעין לפניו, וא"כ למה כתיב ויקהילו משה ואהרן הלוא החצוצרות היו מקהילין, ובשלמא במשה יש לומר דמאחר שהתקיעה היתה לפניו כמלך מתיחסת התקיעה למשה הואיל ונעשית בשליחותו אבל למה מתיחסת גם לאהרן:
14
ט״וונראה דהנה כתיב ויסעו כל העדה ופירש"י עדה השלמה שכבר מתו מתי מדבר ואלו פרשו לחיים, ולקמן בהר ההר כתיב נמי כל העדה פירש"י כולם שלמים ועומדים לכנס לארץ וכו', והרמב"ן הקשה דלמה נאמר בכפלים, ע"כ פירש שבראשונה מפני התלונה נאמר, ויש לומר שדבר גדול השמיענו רש"י ופתח לנו פתח להבין ענין הפרשה, היינו שנשתנה הדור שכבר מתו מתי מדבר ומתחיל מענין דור באי הארץ שהי' בהם ענין אחר מענין דור המדבר, שדור המדבר נקרא דור דעה בחי' מוח ושכל כמו שהגדנו כמה פעמים, ודור באי ארץ היו בחי' לב ותשוקה לאביהן שבשמים, וידוע שאין דעתן של בני אדם שוות, ע"כ בדור המדבר לא הי' כ"כ חיבור ביניהם ויסעו במחלוקת ויחנו במחלוקת זולת בקבלת התורה שהיו בטלים ממהותם לגמרי, אבל זולת אז הי' כל אחד מסכת בפ"ע ולא מפאת חסרון שבהם אלא מצד מעלתם, ובודאי אם היו במעלה העליונה כמו במתן תורה והיו בטלים לגמרי ממהותם לא היו בהם חלוקי דעות, אבל מאחר שנפלו ממעלה זו שוב הי' החילוק מצד המעלה שבהם, אך דור באי הארץ היו צריכין להתאחד ביותר שזהו מענין כנסת ישראל להיות להם לב אחד לאביהן שבשמים, ולא נתערבו ישראל עד שעברו את הירדן, וע"כ אינו דומה נתינת המים באחרונה לראשונה, שאז היו במעלת השכל שאין דעתן שוות ע"כ נתבקשו זקני העדה שהם סנהדרין עיני העדה שהם המוח והשכל של העדה, ולעיניהם נעשה הנס היינו שהם עוררו את הנס במה שהיו מצפין ומביטים אליו, אבל באחרונה שנשתנה הדור ואין עתה מעלתן מעלת השכל ע"כ שוב נתבקש שיהי' במעמד כל העדה ומפאת שכל העדה היו עומדים ומצפים להנס ונתנין דעתם במחשבה אחת ובלב אחד, בזה עוררו את הנס, ומקרא מסייעני שנאמר לקמן הוא הבאר אשר אמר ה' למשה אסוף את העם ואתנה להם מים, הרי שתלוי נתינת המים באסיפתם משא"כ בראשונה:
15
ט״זויש לומר עוד לפי דרכנו זה שהטעם שנצרך בראשונה למעשה הכאה ולא הי' די בדיבור כי לכאורה לגבי ענין הסלע אחת הוא הכאה או דיבור, אך יש לומר עפ"י דברי זוה"ק שמעשה פועל יותר בעולמות העליונים ובדבר שאין בו מעשה נצרך עכ"פ דיבור, ע"כ בראשונה שהי' נצרך המים לאנשי מעלת השכל היו צריכין המים נמי להמשיך ממקום גבוה ביותר, ע"כ נצרך להכאה דווקא, ובזה יש ליתן טעם מה שבאחרונה הי' די בדיבור אף מבלעדי הטעם של כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה מפני שהי' תשמישי קדושה אלא בלא"ה נמי באשר הדור לא הי' כ"כ במעלה, הי' די למשוך להם המים ממקום שאינו כ"כ גבוה ושם פועל נמי הדיבור:
16
י״זוהנה ברש"י ויקהילו משה ואהרן זה אחד מן המקומות שהחזיק מועט את המרובה, ובמדרש מלמד שכל אחד ואחד ראה את עצמו עומד על פני הסלע, וע"כ כולם היו כאיש אחד, כמו שנתבקש לדור באי הארץ, ונראה שלאסיפה כזו לא הי' די בחצוצרות עפ"י מה שכבר אמרנו במק"א שענין חצוצרות הוא הגבהת הנפש בדרכי ה' וכבר אמרנו שזהו מענין המוח והשכל ואדרבה הרי זה גורם שאין דעתן של בנ"א שוות, וע"כ אין החצוצרות עושים קיבוץ הדעות אלא קיבוץ הגופים לבד, וכאן נתבקש התאחדות ישראל גם בפנימיותם, ע"כ לא נאמרו כאן חצוצרות כלל, אלא הי' זה פעולת משה ואהרן בכח פנימי שבהם, משה שקול ככל ישראל, וכן אהרן הי' לבן של ישראל כמו שהגדנו במק"א, ע"כ הי' בכחם להשפיע בהם כח אחדות:
17
י״חויש עוד לומר דבודאי התאחדות כזו שיהיו נעשים כאיש אחד ממש שיהי' המיעוט מחזיק את המרובה ושיהי' כל אחד רואה את עצמו עומד ע"פ הסלע, שהוא ענין למעלה מן הטבע, לא הי' המעשה זה אפשר ע"י החצוצרות שהם כלים טבעיים, וע"כ אפי' משה ואהרן שהיו פועלים זה בכח פנימיותם לא הי' זה באמצעות החצוצרות, והי' נתבקש לזה ג"כ ענין בלתי טבעי, ע"כ נאמר קח את המטה שהוא המטה שנברא בע"ש בין השמשות שביאר מהר"ל שהנברא בע"ש בין השמשות הוא ממוצע בין הטבע לבלתי טבע ע"כ באמצעות המטה שהי' בידם פעלו התאחדות זה, וע"כ שפיר אמר הכתוב קח את המטה והקהל וגו' שקיחת המטה מוקדמת וסיבה להקהלה, ובאמת מאחר שהקהילה היתה ע"י כח בלתי טבעי שוב לא הי' צריך לזה המשך זמן וכמו ביציאת מצרים שלשעה קלה נתקבצו כולם לרעמסס, ומיושבות כל הקושיות בעזה"י:
18
י״טוהנה כל האמור הוא לפי האמת שמשה לא נכנס אתם לארץ שהוא הי' בחי' המוח והשכל של ישראל אלא יהושע שפני משה כפני החמה ופני יהושע כפני לבנה שדור ההוא הי' בחי' לב מקבל כמו שהלבנה מקבלת מהשמש, אך באם הי' משה נכנס עמם והי' מאיר בהם בחי' המוח והשכל לא הי' שינוי בדור באי הארץ מדור המדבר ולא הי' נצרך לנתינת המים כח התאספות ישראל ולא היו צריכין לזה להמטה, וע"כ משרע"ה שהי' סבור עדיין שיכנס לארץ, תדע אפי' אח"כ כשנגזרה גזירה שפך תפילות כמנין ואתחנן שיכנס לארץ [ומ"ש בזוה"ק שלח שידע שלא יכנס לארץ צריכין לומר שבאשר הוא שם חשב שלא יכנס, אבל חשב שישתנה הדבר בתפילתו] א"כ לפי מה שחשב שיכנס לארץ, מטה זה למה הוא בא, ע"כ חשב שהוא להכאה כמו בפעם הראשונה, וע"כ שהוא תשמישי מצוה, ובא לעורר למעלה למעלה ע"י מעשה כנ"ל, ועי"ז הי' לבו ברור עליו שהכוונה להכאה ולא הי' צריך כלל לישאל:
19
כ׳והנה כתיב ישמח משה במתנת חלקו, ובהאר"י ז"ל שהכתרים שנטלו מישראל ומשה זכה בהם ונטלן בשבת מחזירן לישראל, והיינו שבשבת זוכין ישראל לנשמה יתירה ובכחה זוכין לבחי' מוח ושכל מעין דור דעה, וכ"כ כתיב בשבת לדעת כי אני ה' מקדישכם שזוכין לבחי' דעת, ואז ניטלו מהם הכתרים מחמת שנתפגמו בחטא העגל, ושבת מסלק את החטא ע"כ זוכין בצד מה להכתרים, ויש לומר שזהו שבת דיממא וע"כ אז אומרים ישמח משה כנ"ל, אבל שבת דליליא עדיין לא באו לבחי' זו אלא לבחי' דור באי הארץ, וזהו שאנו אומרים אז בכגוונא דשבת הוא רזא דאחד, והוא פעולת המטה שנברא בע"ש בין השמשות שאז הוא זמן שכל אחד מתעורר לצאת מעולם הטבע, וזהו שאמרו ז"ל בש"ס ב"ק שאז רץ ברשות ופטור אם הזיק במריצתו כי כל המתנהגים בטבע מתנהגים בהמשך זמן אך אז שהוא זמן התעוררת לצאת מן הטבע הוא קצת למעלה מן הזמן, וכמו שאמרנו למעלה שקהילת ישראל ע"י המטה נעשה בלתי המשך זמן, ולעומת שאדם מתעורר בהכנסת שבת זוכין אח"כ בשבת דליליא להתאחד בכלל ישראל ברזא דאחד, ומשם זוכין לשבת דיממא בחי' דעת כנ"ל:
20