שם משמואל, חקת ד׳Shem MiShmuel, Chukat 4
א׳שנת תרע"ה
1
ב׳בענין מי מריבה יש להבין מדוע נזדמן למשה דבר שישגג בו הלוא כתיב רגלי חסידיו ישמור, ועוד מדוע באמת לא דיבר כמו שנצטוה, ועכ"פ הי' לו לדבר ואם לא יתן ע"י דיבור אז יעשה מעשה הכאה ולמה מיהר להכות טרם הבחין לדבר, ועוד יש להבין ג' לשונות שנאמר בחטא זה לא האמנתם בי, כאשר מריתם פי, אשר מעלתם בי, ונראה דהנה כבר דקדקנו במ"ש קח את המטה והקהל את העדה דלכאורה איפכא מבעי לי', דלא יתכן להיות עומד והמטה בידו וממתין עד שיקהלו העדה, וגם קושית המפרשים אחר שהכוונה היתה שידבר אל הסלע ולא שיכה, למה לו לקחת את המטה כל עיקר, ואף שכבר דברנו בו, מ"מ אין ביהמ"ד בלי חידוש, והנה כתיב ההופכי הצור אגם מים חלמיש למעינו מים, ולכאורה נראה כפל לשון, אך יתבאר עפי"מ שהגדנו בשנים הקודמות, ששני מיני נסים היו שם, נס אחד שנתהוה בהאבן מקור מוצא מים כמעין הנובע בשפע ובריבוי גדול להספיק לכל הקהל ובעירם, נס השני שטבע האבן הוא קשה וחוצץ בפני מקור נובע מים, וכאן נעשה האבן רך וספוגיי עד שלא הי' חוצץ בפני המקור והיו המים נוזלים מן הסלע בכל צד ולא שהי' חור או ביקוע בהסלע כי לא הי' מספיק לריבוי מים שנצרך, וזה שכתוב בפעם הראשון הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב והכית בצור וגו' הנה הי' שם שני ענינים א' ששמו הגדול יתברך עמד על הצור, והב' שמשרע"ה הכה בצור, והיינו שבמה ששמו הגדול המהוה כל נמצא עמד שם נתהוה בהאבן מקור מוצא מים, וכמו שהש"י נקרא מקור מים חיים כן נתהוה מעמידתו ית"ש שמה מקור מים חיים ובמה דכתיב והכית בצור נעשה האבן רך וספוגיי שלא יהי' חוצץ בפני המקור, וברש"י שם על הצור לא נאמר אלא בצור מכאן שהמטה הי' של מין דבר חזק ושמו סנפירין והצור נבקע מפניו, ואין הפירוש שנעשה בו ביקוע אחד לבד כי לא הספיק כנ"ל, אלא מגיד שפעולת הכאה פעלה בתוך תוכו של הצור עד שנסתלק קשיות האבן ממנו וכאלו נבקע מכל צד ונעשה ספוגיי וזה פירוש הכתוב ההופכי הצור אגם מים היינו כמו אגם מים שהאדמה היא רכה ואינה חוצצת בפני לחלוח מים המבצבץ מתחתי' עד שנעשה אגם מים וישגה אחו כי אגם הוא שם למרעה שהוא מחמת רכות האדמה, כן נשתנה טבע האבן מקשיותו עד שנעשה רך וספוגיי, זהו ענין הנעשה ע"י משרע"ה בהכותו בצור, ואמר עוד חלמיש למעינו מים היינו שנתהוה בו מעין מים הנובע כנ"ל, וזה הי' מפאת ששמו הגדול עמד עליו כנ"ל, ויש לומר עוד שזה מקביל לתחילת הפסוק מלפני אדון חולי ארץ מלפני אלקי יעקב והוא שני דברים, מלפני אדון חולי ארץ נתחולל האבן ונעשה רך וספוגיי ונהפך הצור לאגם מים כנ"ל, ומלפני אלקי יעקב הוא שמו הגדול שממנו נתהוה כל נמצא וממנו נתהוה החלמיש למעינו מים כנ"ל והבן:
2
ג׳ולפי האמור יש לפרש הא דאמרו ז"ל באר בזכות מרים וע"כ כשמתה פסקה הבאר, אך בבראשית רבה פרשה מ"ח פ' יוד אמר הקב"ה לאברהם אתה אמרת יוקח נא מעט מים חייך שאני פורע לבניך במדבר ובישוב ולעת"ל הה"ד אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר ענו לה הרי במדבר וכו' ומקרא מלא הוא תהלים ק"ה מ"א פתח צור ויזובו מים הלכו בציות נהר כי זכר את דבר קדשו את אברהם עבדו, אך לפי הנ"ל דשני מיני נסים היו שם יש לומר דהא דחומר וקשיות האבן נתרכך ונעשה ספוגי וכאגם מים, זה בא בזכות אברהם שאמר יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם לטהר אותם מטנופת ע"ז כברש"י שם, ובזוה"ק ח"א (ק"ב:) מדכי לון מסטרא דע"ז ומדכי לון מסטרא דמסאבא וכו', ובאשר הוא הי' מסלק מהם את סטרא דמסאבא שהוא אבן נגף ויצה"ר נקרא אבן וכמ"ש והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר שפירש"י שהוא רך ונכנע, לעומתו זכו בניו אשר חומר וקשיות האבן נסתלק ונעשה רך וספוגיי, וזה מדוקדק בכתוב דכתיב פתח צור היינו הפתיחה ודוק, אך במה שנתהוה בהאבן מקור מים חיים נובעים זהו בזכות מרים כמדתה השתוקקות לאביהן שבשמים ממטה למעלה כמעין הנובע כידוע ליודעים:
3
ד׳והנה כשמתה מרים פסקה הבאר וכבר אמרנו דהיינו המקור מוצא מים שהי' בזכותה, אבל זה שנסתלק קשיות האבן ונעשה רך וספוגיי שזה הענין לא בא בזכותה אלא בזכות אברהם וע"י פעולת משה שהכה בצור לא יתכן שישתנה ויסתלק בהסתלקותה, וע"כ כשחזר בזכות משה לא הוצרך להכות כבראשונה, לרכך את גוש וחומר האבן שהרי מרוכך ועומד הוא מכבר ולא נצרך אלא לעורר בו את מקור מוצא מים:
4
ה׳והנה הרמב"ן פ' תולדות בענין בארות דיצחק כי באר מים חיים ירמוז לבית אלקים אשר יעשו בניו של יצחק ולכן הזכיר באר מים חיים כמו שאמר מקור מים חיים את ה', עכ"ל, ונראה שהדוגמא שבית אלקים הוא מקום התעוררות והשתוקקות ישראל לאביהן שבשמים ושם ישפכו את נפשם לפני ה' בתפילה ושם יקריבו את קרבנותיהם, הכל הוא העלי' ממטה למעלה דוגמת באר מים חיים הנובע תמיד בהתחדשות, ודוגמא זו הי' נמי ענין באר של מרים שבזכותה ומדתה כנ"ל נתהוה מקור מים חיים גם בגשמיות, כידוע שהגשמיות והרוחניות הם בסגנון אחד:
5
ו׳ולפי דרכנו זה יש לומר שבאר הראשון הוא הצור שבחורב והבאר השני הוא הסלע שבקדש, הם דוגמת שתי מקדשות, בית ראשון ובית שני, והנה במהר"ל בספר הנצח שבית ראשון הי' בזכות ג' אבות ובית שני הי' בזכות כנס"י, וע"כ יש לומר דהכתוב ההופכי הצור אגם מים חלמיש למעינו מים שכתבנו לעיל שהוא שני ענינים שהיו בהצור שבחורב, שבעמידת הקב"ה על הצור נעשה החלמיש כמעין מים, ובהכאת משה בצור נהפך לאגם מים כל אלה הם הבאר הראשון [שבבאר השני לא הי' צורך שיתהפך הצור לאגם מים כנ"ל] שהוא דוגמת מקדש ראשון שהוא בזכות האבות ע"כ כתיב בי' מלפני אדון חולי ארץ מלפני אלקי יעקב, שיש בפסוק זה רמז לג' אבות מלפני אדון זה רמז לזכות אברהם כאמרם לא הי' אדם שקרא להקב"ה אדון עד שבא אברהם וקראו אדון, חולי ארץ רומז ליצחק כמ"ש ופחד יצחק הי' לי, מלפני אלקי יעקב הוא יעקב, ובזכות ג' אבות נעשה הבאר הזה שהוא דוגמת מקדש ראשון, אבל באר השני הוא בזכות כנס"י כענין בית שני כמ"ש המהר"ל בספר הנצח:
6
ז׳והנה באר השני שבקדש באשר הוא דוגמת מקדש שני שהוא בזכות כנס"י, נתבקש שיהיו כל ישראל כאיש אחד בלב אחד משתוקקין לאביהן שבשמים, על היפוך שנאת חנם שאמרו ז"ל שבגללו נחרבה הבית כמ"ש מהר"ל טעמו של דבר שבאשר הי' הבית בזכות כנס"י היו צריכין שיהיו כולם כאיש אחד ואבדו מעלה זו ע"י שנאת חנם, ע"כ נחרב הבית, וע"כ לזכות לבאר זו הי' נתבקש לאחד ולאסף את כלל ישראל כנ"ל וזה שאמר הכתוב הוא הבאר אשר אמר ה' למשה אסוף את העם ואתנה להם מים, וכמו שדקדקנו כבר שהאסיפה היא הסיבה לנתינת המים, והנה לאסף את כלל ישראל גם בנפשותם לעשותם כאיש אחד איננם מספיקים החצוצרות כפעם בפעם שאין בהם ענין זה אלא אסיפת הגופים לבד:
7
ח׳ולפי האמור יתפרש הכתוב קח את המטה והקהל את העדה, היינו דהנה פירוד לבבות נצמח ברוב באשר האדם רואה וחושב את חבירו שהוא לשטן עלי דרכו הן בממונו והן בקנינו והן בכבודו, ויצייר במחשבתו שלולא חבירו זה הי' יותר גדול במעלה ומושפע ביותר, אך כל זה לפי השקפת טבעי בעיני בשר יש מקום לדמיון כוזב זה, אבל באמת אין אדם נוגע במוכן לחבירו, וכל מה שהוא לו ולחלקו מן השמים אפי' יעמדו לשטן לו כל באי עולם לא ירעו ולא ישחיתו אפי' בכמלא נימא לא את קנינו ולא את כבודו, ורבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום, אך דמיון הכוזב שעולם כמנהגו הטבעי נוהג הוא הגורם פירוד לבבות ושנאת חנם, וע"כ לסלק פירוד לבבות אין עצה כי אם להתרוממם מעולם הטבע, כי אף שהאדם הוא טבעי, מ"מ ישראל יש להם כח למעלה מן הטבע, ובצדק נוכל לומר שישראל הם אמצעים בין הטבע ובין למעלה מהטבע, וידוע שכל אמצעי יש בו חלק מזה וחלק מזה, ובאשר הבחירה בידם יש בכחם להיות נוטים לאחד הקצוות אם רוצים יכולים להתרומם ולהיות בלתי טבעי, ולהיפוך ח"ו להיפוך להעשות טבעי וחומרי כיתר בע"ח, וע"כ ישראל הם גוי אחד בארץ היפוך זולתינו שהם ענפין מתפרדין, והנה המטה של משה הוא שנברא בין השמשות וביאר מהר"ל שהוא ממוצע בין הטבע ובין שלמעלה מהטבע וע"כ הרבה נסים נעשה במטה שהנסים הם למעלה מהטבע ובנטיית המטה הכניס בהנפעל הכנה לקבל את הנס שהוא למעלה מהטבע, וזה שנאמר למשה קח את המטה עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שקיחה היא לשון הגבהה כאמרם ז"ל בלולב מדאגבי' נפיק בי' עכת"ד הצריך לענינינו, והיינו באשר המטה הוא ממוצע כנ"ל יש בכחו של משה להגביהו ולעשותו בלתי טבעי לגמרי, וזה יהי' לפועל דמיוני על ישראל שהם אמצעים כנ"ל, ולהגביהם ולעשותם בלתי טבעים, ועי"ז יצאה לפועל אסיפתם והתאחדם גם בנפשותם כנ"ל:
8
ט׳ובדרכנו זה יתפרש גם סיום הכתוב ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו, עפמ"ש לעיל שאף שמתה מרים ופסקה הבאר היינו שזה הענין שהי' בו מקור מוצא מים נפסק בהסתלקותה ולא התרככות האבן, ונצרך לעורר בו אותו הענין שהי' בפעם הראשון ע"י עמידת שמו הגדול על הצור שאז הי' בזכות מרים ועתה יהי' זה בזכות כנס"י, והנה ידוע שמשה שכינה מדברת מתוך גרונו, נמצא שמאמר משה הוא מאמר השכינה, וע"כ מאמר משה אל הסלע שיתן מימיו הוא במקום עמידת שמו הגדול ית"ש שמה בראשונה כי בודאי דיבורו של משה שהוא דיבורו של השכינה פועל בהסלע כענין שכתוב בדבר ה' שמים נעשו, ויש לומר עוד שמה שאמר ודברתם אל הסלע איננו ציווי אלא הבטחה, היינו שאחר שיקח המטה ובאמצעות המטה יקהילו את העדה באופן שיהיו כולם כאיש אחד כנ"ל אז ממילא השכינה תדבר מתוך גרונו אל הסלע שיתן מימיו, והוא כעין מאמר הכוזרי שענין האלקי חל מאיליו על המקום המוכן, ולפי האמור מיושב צורך המטה שהרי כל מעשה משרע"ה הי' קיחת המטה לא להכות בו אלא לאסוף בו, וע"כ הקדים הקיחה לאסיפה:
9
י׳והנה כתיב ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם, והנה תיבת ויקציפו הוא פועל יוצא והרד"ק פירש שהקציפו את הש"י, אך יקשה עליו מדברי הרמב"ם שכתב שלא מצינו שקצף הקב"ה עליהם, ונראה יותר לומר שהקציפו את משה, והיינו דבמדרש התחילו לומר יודע משה חק הסלע אם הוא מבקש יוציא לנו מים מזו, ובילקוט מפורש עוד יותר שהיו אומרים אין אתם יודעים שבן עמרם רועה של יתרו הי' ורועים פקחים במים והוא מבקש למשכנו להיכן שיש בו מים ולומר לנו הרי הוצאתי לכם מים ולטעות אותנו אילו כן יוציא לנו מן האבן הזו או מזו עיי"ש, וזה הי' שהקציפו את משה שאחר כל הטורח לנטוע האמונה בקרבם זה ארבעים שנה ואחר כל האותות והמופתים עדיין הם עומדים מבחוץ, ובאמת לולא הקצף הי' לו לענות אותם עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם אם יצוה להוציא מזה נוציא מזה, ובאמת אם הי' עושה כן היתה נתחדשת האמונה בקרבם והיו רואין שאין משה עושה כלום אלא מפי השכינה, ויש לומר שכל זה נמשך מחטא ישראל כידוע שהמון פוגמים את המנהיג במחשבתם, וכבר דברנו מזה, אך משה באשר הי' תמיד דבק בשכינה לא היו יכולין לפגמו במחשבתם, אבל מחמת שהקציפוהו שוב פגמוהו במחשבתם, ולא עלה על דעתו לענות להם ככה, אלא הסכים להוציא מסלע אחר שחשב שבזה יתקדש שם שמים יותר, ויש לפרש נמי הא דוירע למשה בעבורם דלאו על העונש קאי אלא שהכניסו בו הפגם שהוא בחי' הרע כענין שפירש הזוה"ק ח"א (ר"ח:) במאמר משה למה הרעות לעם הזה ומאמר אליהו הרעות להמית את בנה עיי"ש, ובשביל זה בא לכלל טעות כדלקמן:
10
י״אוהנה ברש"י ויך את הסלע במטהו פעמים לפי שבראשונה לא הוציא אלא טיפין לפי שלא צוה המקום להכותו אלא ודברתם אל הסלע והמה דברו לסלע אחר ולא הוציא אמרו שמא צריך להכות כבראשונה שנאמר והכית בצור ונזדמן להם אותו הסלע והכהו, עכ"ל. והנה כבר הגדנו דהא דהי' די בפעם הזאת בדיבור לבד הוא רק לאותו הסלע שבפעם הראשון נתרכך האבן ונעשה ספוגיי וזה הענין לא נסתלק ממנו במיתת מרים, ולא הצריך אלא דיבור לעוררו להיות בו עוד מקור מוצא מים, אבל באם היו רוצין להוציא מסלע אחר שוב היו צריכין גם לפעולת הכאה:
11
י״בוהנה מה שלא ענה להם משה עמדו ואשמעה וכו' כנ"ל אלא הסכים לדבר לסלע אחר, הטעם משום שחשב שבזה יהי' קידוש השם יותר, אך לפי האמור הי' צריך להכות לסלע האחר תיכף כנ"ל שלסלע אחר צריך הכאה כבראשונה, אבל מחמת המריבה שהקציפוהו בא לכלל טעות, ודיבר לסלע האחר וע"כ לא הוציא שלסלע האחר נתבקש הכאה, ובתוך מה שהתישבו ואמרו שמא צריך להכות כבראשונה כברש"י הנ"ל וכמו שהוא באמת, נתחלף להם סלע האחר בסלע הראשון ונזדמן להם אותו הסלע והכהו כסבורין בו שהוא סלע האחר כברש"י:
12
י״גומעתה מובן אשר לא נשמר משה שלא יזדמן לידו דבר שישגג בו כמ"ש רגלי חסידיו ישמור, שלא ממנו הי' החטא, אלא שהמריבים פגמוהו כנ"ל:
13
י״דולפי האמור יש לפרש את ג' הלשונות הנאמר בחטא זה, לא האמנתם בי להקדישני, מריתם פי וגו' להקדישני, מעלתם בי וגו' אשר לא קדשתם וגו', ונראה לפרש לפימ"ש לעיל היו ג' שגגות, אחד על אשר לא ענה להם עמדו ואשמעה, ובודאי אם הי' עושה כן הי' מביא אמונה בה' ובמשה עבדו שהי' מורה שכל מה שמשה אומר הכל הוא מפי הגבורה, ובחטא זה נאמר לא האמנתם בי כמו שפירש הרמב"ן שהוא פועל יוצא לישראל, חטא השני ששגג לדבר אל סלע האחר במקום שהי' נצרך הכאה ולא נתן מים והי' בדבר חילול ש"ש לשעתו כמובן שהרי לא עלה על דעת העם שהי' צריך הכאה, ובזה החטא נאמר אשר מריתם והוא נמי פועל יוצא לישראל שעשה אותם ממרים לשעתם שהרי לא עמדו דברי משה בשם ה', וחשבו על הש"י ועל משה תועה ח"ו, חטא הג' ששגג להכות את סלע הראשון שלא הי' צריך אלא דיבור, והיינו משום דענין רכות האבן שנעשה ספוגיי שנשאר בו מעלה שהשיג מעמידתו ית"ש שמה ועדיין הוא קודש, והם החשיבוהו לחולין לומר שנסתלקה הקדושה שמאז והוצרך לחזור ולהכותו, והוא ענין מעילה שמתנהג עם קודש כאלו הי' חולין כמו הנהנה מן ההקדש, ודו"ק:
14
ט״וויאמר אליו אדום לא תעבור בי פן בחרב אצא לקראתך ויט ישראל מעליו, ובמדרש זה שאמר הכתוב אני שלום וכי אדבר המה למלחמה ומנין שכך אמר לו הקב"ה שאין מניחין אתכם לעבור ולא הכל מהם שאני הוא שרוצה וכו', ויש להתבונן למה היתה כזאת שהש"י רצה שיסרב אדום ויהיו ישראל מוכרחין לסבול את כל טורח הגדול לסבוב את ארץ אדום, ונראה דהנה ידוע שארץ אדום הוא מקום מושב הסט"א שמה הרגיעה לילית וכל הרע שבעולם משם מוצאה, וע"כ הי' ברצון משרע"ה לעבור דרך ארץ אדום למען החליש את כחות הסט"א שמה, ויהי' זה הכנה לדורות שיהי' ביד איש ישראלי לעבור בכל מקומות מסוכנים ולא יהי' בכח הסט"א להזיקו ולבלבלו, כי בהשפלת השורש נשפלים ממילא הענפין, אך הש"י לא נתרצה בזה האופן להחליש אז את כח שורש הסט"א, ויובן עפי"ד המדרש בראש הפרשה מי יתן טהור מטמא לא אחד כגון אברהם מתרח וכו' העוה"ב מעוה"ז, והגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בשם רבו אדומו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור שהפירוש בשביל שמתרחק מעוה"ז זוכה לעוה"ב, עכ"ד, והיינו שלפי רוממות עוה"ב עין לא ראתה אלקים זולתך, אין בו תפיסת יד אדם כלל לזכות בו בכח מעשיו אלא מחמת שיש במציאות עוה"ז עם כל כסיפי' והוא מושכו לאחור והאדם מתאמץ בכח לשבור חומות ברזל המונעים אותו משלימותו, זה עצמו מביאו להתרומם ולעוף על כנפי מרומי עולם עד עוה"ב, וע"כ אילו יצוייר העדר עוה"ז וחלקי הרע שבו לא הי' דרך להגיע לעוה"ב, ובדוגמא זו הוא שבת שהוא מעין עוה"ב והוקדמו לו ששת ימי המעשה, ולעומת שאדם טרח בימי המעשה ומשגיח על עצמו שלא יתגשם ולא יטמע בחומר ימי החול, באותה מדה זוכה לעונג שבת מעין עוה"ב, ואילו יצוייר שלא הי' ששת ימי המעשה במציאות לא הי' אפשר לזכות לשבת, דוגמת עולם הבא שכולו שבת אחר עוה"ז וכחות הרעות שלו, ובדוגמא זו אמרו ז"ל בפסוק והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ אלו ימות המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה, היינו בעבור שאז רוח הטומאה תעביר מן הארץ ולא יהי' חובה בעולם שוב לא יהי' במה לזכות, כי הזכות הוא רק כפי מסת הטורח לדחות חלקי הרע, ומטעם זה לא הסכים ה' שיעברו ישראל דרך ארץ אדום להחליש ולהשפיל את כחות החיצונים אז, שלעומתו הי' נחלש זכות הדחי', אלא ויט ישראל מעליו, והוא פועל דמיוני לדורות שיהי' ביד ישראל לנטות מחלקי הרע אפי' שיהיו חזקים מאד ובגובה ממשלתם, ובשביל זה יזכו למעלות רמות ונשגבות, וזה תשובה להמתאוננים על קישוי יומם וד"ל:
15
ט״זעל גבול ארץ אדום, ברש"י מגיד שמפני שנתחברו כאן להתקרב לעשו הרשע נפרצו מעשיהם וחסרו הצדיק הזה וכו', וכבר דקדקנו מה חטא הי', הלוא כך נצטוינו לפתוח בשלום אפי' עם שבע אומות, ואמרנו שהחטא הי' שהזכירו תיבת אחיך כאלו מבקשים ודורשים אחר אחוה שלהם, אבל עדיין יש להשיב הלוא התורה עצמה קרא אותם [אח] לא תתעב אדומי כי אחיך הוא, ונראה דהנה שם יעקב וישראל, יעקב הוא השם מתולדה, וישראל הוא השם שבא מצד מעשיו כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל, וע"כ זרעו אחריו כשהם במעלה וזכאים מתיחסים בשם ישראל כמו שורש שם ישראל, ובאם לאו מ"מ זוכין מצד התולדה שהם זרע קודש ואז נקראים ומתיחסים בשם יעקב, והנה כתיב אח עשו ליעקב היינו שמצד התולדה הוא אח, אבל מצד מעלת ישראל שעלי' נקראים ישראל אין לעשו שום אחוה וקורבה להם, ע"כ לא מצינו הלשון אח עשו לישראל כי לישראל איננו אח כלל, וע"כ נחשב כאן לחטא ששלחו אל מלך אדום כה אמר אחיך ישראל, והוא לימוד לאיש הנושא ונותן עמהם שיזכור ששמו ישראל וד"ל:
16
י״זוידר ישראל נדר וגו', נראה שאז היו ישראל שבורי לב מאד שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד ואז עדיין לא חזרו, שהרי מצד העדר ענני כבוד בא והלחם עם ישראל, ועוד זאת שהתגברו ושבו מהם שבי וכענין במלחמת עי שהכו מהם אנשי העי כשלשים וששה איש כתיב וימס לבב העם ויהי למים, כמ"ש הרמב"ן שבמלחמת מצוה של יהושע לא הי' ראוי שיפול משערת ראשם ארצה, ק"ו לימי משה, ואף שכאן לא הי' אלא שפחה, מ"מ הרגישו בזה שפלות מצבם, והיתה עצתם להיפוך לאחוז בדרגין גבוהין היינו שהתעוררו בקרבם את נקודה הפנימית שבלבם וקפצו לנדרים כי ידוע שנדר הוא בשער הנון מלשון נ' דר, וזהו שבמדרש וידר ישראל ישראל סבא היינו בחי' ישראל סבא שבהם עוררו אז, וזה לימוד לאדם המרגיש שפל מצבו יעשה להיפוך ויאחז דוקא בגבוה ממנו בתוספות כח ואומץ, וכמו ששמעתי בשם אדמו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור שאמר בל"א העולם אומרים "אז מקען נישט אריבער מוז מען ארונטער" ואני אומר להיפוך "אז מקען נישט ארונטער מוז מען אריבער":
17