שם משמואל, אמור ב׳Shem MiShmuel, Emor 2
א׳שנת תרע"א
1
ב׳במד"ר ר' ברכי' בשם ר' לוי משל לישראל וכהן וכו' כך העליונים שאין יצה"ר מצוי בהם אמירה אחת די להם שנאמר בגזירת עירין פתגמין ובמאמר קדישין שאילתא אבל התחתונים שיש בהם יצה"ר הלואי לשתי אמירות יעמדו הה"ד ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים וגו', ולהבין ענין דשתי אמירות פי' כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דאמירה אחת היא להודיע רצון הש"י והעליונים די להם בידיעה כי הם אינם בעלי בחירה ומאחר שידעו יעשו מה שנצטוו, אבל התחתונים אינה מועלת להם הידיעה לבד וצריכין לאמירה שנית שיקבעו הדברים בלבם לעשותם עכ"ד, ויש להסביר הדברים עפ"י מה שאמר כ"ק זקיני זצללה"ה מקאצק על ספר בחינת העולם וז"ל, מה ענינו שהוא מהביל העולם מי יתן שגם הגוף יהי' כן, עכ"ד, והיינו שתכלית הכוונה שיהי' מזוכך עד שלא יתאוה כלל לענינים אלה היפוך מה שנאמר נפש רשע אותה רע, ואיתא בספרים שאריסטו עם כל חכמתו וחיבר ספרים להיישר המדות ושלא יהי' האדם להוט אחר החומריות לסוף מת בשביל שהעלה לבו טינא, כי השכל והגוף הם שני חלקים ואף שהשכל משיג אין הגוף נעתק מטבעו החומריות, ורק ע"י מצות הש"י ולימוד התורה נעתק הגוף מטבעו וקונה טבע שני טבע מזוכך, ואף שאנו רואין זה בעינינו שהצדיקים נשתנה טבעם שלא ישתוקקו לחומריות, יש נמי להבין זה עפ"י שכל כי הנה נאמר אשר ברא את האדם ישר ופירש הרמב"ן היינו שלא יתאוה לדברים שאינן ראויין, וה' כמו חמה ולבנה שלא ישנו את תפקידם ורק בחטאו של אדה"ר נשתאבו בתוכו כחות רעות שהם מעוררין את החומר וממשיכין אותו לדברים שאינן ראויין, והנה נאמר בדבר ה' שמים נעשו, והי' צריך להיות שכל דבר שבא עליו ציווי התורה ישתנה הטבע להיות כמו שנצטוה, וכמ' שפירש הרמב"ן במלת ויהי כן הנאמר במעשה בראשית, אבל כחות הרעות שהמשיך עליו אדה"ר בחטאו הם הם בעוכריו, וע"כ בהשתדלות האדם בתורה ומצות בזה מחלישין את כחות רעות האלו ואז שוב מאיר בו מאמר הש"י, ומכח מאמר הש"י נעתק טבעו ונשתנה לטוב, וע"כ מובן שלדבר הזה לא הועילו לאריסטו כל חכמותיו, ורק ישראל לעומת שהם מתקדשין ועוסקין בתורה ובמצות, לעומתם גם הגוף נתקדש ונעתק טבעו, וכל העוסק בתורה ובמצות ביותר נעתק טבעו לטוב ביותר, ולפי"ז יובנו דברי המד"ר בשתי האמירות שהתחתונים צריכין עוד אמירה שיקבעו הדברים בלבם עד שיעתק טבעם כנ"ל נוסף על האמירה הראשונה שהיא לידיעת השכל לבד:
2
ג׳אך יש להבין מדוע באו שתי האמירות בטומאת כהנים דווקא, כי לכאורה לפי האמור הי' נכון יותר בעבירות שנפשו של אדם מחמדתן ובששוה בכל לא בטומאת המת שאין נפשו של אדם מתאוה לזה ושאינו נוהג אלא בכהנים לבד:
3
ד׳ונראה דהנה כתבנו לעיל בשם הרמב"ן דאדה"ר קודם החטא הי' כמו חמה ולבנה שלא ישנו את תפקידם, והיינו שהגוף הי' בטל אל השכל בתכלית הביטול, וע"כ אז היו שני חלקי האדם היינו הגוף והשכל לאחדים ממש שבלתי אפשר הי' להגוף להתאות ולהשתוקק לדברים שאינן ראוין מפאת השכל, ואלמלא החטא הי' ממילא חי וקים לעולם כי בלתי אפשר הי' שיֵעָשה פירוד בין הדבקים, וכמו שהשכל היינו הנשמה שבאדם נצחיות, כן הי' גם הגוף מאחר שבטל אליו והי' כמוהו, אך מחמת החטא שנשתאבו בתוכו כחות הרעות שמושכין את החומר להפרד מן השכל עד שנעשה החומר לדבר נפרד להתאוות ולהשתוקק לדבר ההיפוך ושני חלקי האדם הם שנים שהם שנים, ולא כמו שהי' מקודם שנים שהם אחד, ממילא שוב שלטה עליהם המיתה שהיא ענין פירוד בין הדבקים הגוף והנפש וגם בין ארבע יסודי הגוף המכונה בזוה"ק קרית ארבע, וזה ענין טומאת מת היינו טומאה רעה שמהותה לעשות פירוד בין הדבקים, והיא מטמאה את אדם הקרב אלי' בטמאתה להוסיף עליו פירוד ולתאוה יבקש נפרד היפוך מהוראת השכל, ושלא יהי' הגוף בטל כלל אל השכל, שאף שהשכל מחייב שלא להתאוות ולהשתוקק כלל לזה הגוף עושה את שלו:
4
ה׳ולפי"ז יובן טעם מה שהכהנים נצטוו שלא להטמא למתים, דהנה מדתו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום ומשים שלום בין איש לרעהו ובין איש לאשתי, ואיש ואשתו הם חומר וצורה, וגוף ונפש הם מכונים בשם איש ואשתו כידוע בספרים ובזוה"ק, והיינו שכמו שהיתה מדתו לעשות שלום בין איש לרעהו היתה מדתו ג"כ לעשות שלום בין שני חלקי האדם כנ"ל, והיינו שבדיבורו ובחן שפתיו משך את לבם של ישראל לאביהם שבשמים עד שגם החומר נמשך אחר השכל ונעתק טבעו לטוב, ועפ"י אשר סיפר הצדיק ר' פייבלי מגריצא זצ"ל שפעם אחת דיבר את כ"ק זקיני זצללה"ה מקאצק דבר כסף והשיב לו כ"ק זקיני זצללה"ה בלשון מאוים מה אתה אומר כסף, זה אני שונא בתכלית, והי' נקבע הדברים האלה בלב הצדיק ר' פייבלי זצ"ל עד עבור איזה חדשים שהי' כסף נמאס בעיניו ולא הי' יכול להביט בו כלל, וזה עצמו ואולי עוד ביתר שאת הי' כחו של אהרן שדבריו עשו רושם בלב השומע עד שנקבע בלבו ונעתק טבעו לטוב, וזה שרמזו שעשה שלום בין איש לאשתו עד ששבו שני חלקי האדם להתאחד בצד מה, והנה זה היפוך טומאת מת כנ"ל ע"כ נצטוה על טומאת מת:
5
ו׳ועפ"י הדברים האלו יובנו דברי הזוה"ק מ"ט הכא בני אהרן וכי לא ידענא דבני אהרן נינהו וכו' דאהרן דאיהו שירותא דכל כהני דעלמא דבי' אתרעי קב"ה מכלא בגין למעבד שלמא בעלמא ובגין דאהרן ארחוי סליקו לי' להאי דכל יומוי דאהרן הוה משתדל לאסגאה שלמא בעלמא ובגין דאורחוי כך סליק לי' קב"ה להאי למיעל שלמא בפמליא דלעילא עכ"ל, והיינו דמהאי טעמא נכתב זה לגבי טומאת מת משום דאיהו הוה משתדל לאסגאה שלמא בעלמא והכוונה באדם עצמו דאדם הוא עולם קטן ושמה"ט נבחר למיעל שלמא בפמליא דלעילא ע"כ נזהר מטומאת מת שהוא היפוך מזה, וממילא כל זרעו נקדשו בקדושתו של אהרן והם כהנים מחמת קדושתו ע"כ נזהרים ג"כ מטומאת מת:
6
ז׳ולפי"ז יובן הענין דשתי אמירות נכתבו אצל טומאת מת אף שהוא דבר הנוהג בכל המצוות, מאחר שהם ענין אחד, השתי אמירות, וקדושת אהרן, ענין אחד להם שיקבע בלב האדם עד שישתנה טבעו לטוב היפוך טומאת המת, וכמו שיהי' לעתיד ב"ב שרוח הטומאה יעביר מן הארץ ובלע המות לנצח, אז ישוב האדם כמו קודם חטאו של אדה"ר וישתנה טבעו לטוב לגמרי כל ישראל כאיש אחד חברים:
7
ח׳והנה בש"ק יש ג"כ קצת מזה לכל איש ישראל, וכל מי שהוא נכנס בקדושת שבת ביותר בזכור ושמור ודביקות יש לו ענין זה ביותר, כי שבת הוא רזא דאחד, וכמו שמאחד כל ישראל כן הוא הוא מאחד את האדם עצמו כנ"ל, ונקל להשיג זו המעלה בש"ק שישתנה טבעו לטוב וכנ"ל, וזה שאנו אומרים מקדש מלך עיר מלוכה קומי צאי מתוך ההפכה, היינו שגוף איש הישראלי הוא מקדש מלך עיר מלוכה כמ"ש ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם בתוכם דייקא ונאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל, אך בכל ימי החול הוא בתוך ההפכה מתהפך מטוב לרע ומרע לטוב, ובש"ק אומרים קומי צאי מתוך ההפכה, וע"כ איתא בספרים שהמיתה ביום הש"ק לאיש שבא עתו ביום ש"ק איננו ע"י מה"מ וע"י כחות הטומאה כמו בחול, ולאדם הזוכה יכול למשוך מקדושת שבת על כל ימי החול להשאר בו רושם עכ"פ:
8
ט׳ובזה יש לפרש מאה"כ וספרתם לכם ממחרת השבת וגו' שהכוונה יו"ט הראשון של פסח, ולמה קראו הכתוב בכאן שבת, אך הנה אנו אומרים בספירה כדי שיטהרו נפשות עמך ישראל מזוהמתם, ורש"י פי' זוהמא תגבורת היצר, והיינו שישתנה בצד מה טבע הלב שלא יתאוה כ"כ לדברים שאינן ראוין, וזה ענין ימי הספירה הכנה לחג השבועות שבשעה שעמדו אבותינו על הר סיני פסקו זוהמתן, וכ"כ נתעורר מענין זה בכל שנה ושנה כשהגיע הזמן כנודע, וצריכין כל ישראל להיות כאיש אחד חברים ומכ"ש האדם עצמו שיהיו הגוף והנפש לאחדים וכנ"ל, ומאין באין לפתוח פתח לבוא להזדכך כי כל עוד שהזוהמא שולטת כמעט שאין בכח האדם להתעורר מעצמו, אך יו"ט א' של פסח זמן יציאתנו ממצרים ובזוה"ק דיציאת מצרים הי' משער החמשים היינו שאז האיר אור גדול משער החמשים הוא עולם החירות ויצאו ישראל לחירות בגוף ובנפש וכל מי שזוכה לבוא לשער הזה בקדושה שוב אין לו ירידה ולא שינוי לעולם והוא יוצא מתוך ההפכה ומצד זה נקרא יו"ט א' של פסח שבת שאנו אומרים בו קומי צאי מתוך ההפכה כנ"ל, ומצד זה יכולין בנ"י לפרוק ממנם בצד מה עול הזוהמא ולהתחיל לספור יום אחר יום עד לזכות שישתנה טבעם לטוב כנ"ל, וכענין שבת כנ"ל ומטעם זה קראו הכתוב כאן שבת להורות על מהותו ופעולתו שהוא כעין שבת, והבן:
9
י׳איתא בכתבי האר"י ז"ל שכל נפש מישראל צריך להתגלגל בכהן לוי וישראל, ומוכח שבפנימיות הוא כלול משלשתן, ובכן צריך אדם להיות ממארי דחשבנא דידוע שכל רמ"ח אברים שבאדם הם דוגמא ומרכבה לרמ"ח מצ"ע ואם חסר אדם מצ"ע הוא מחוסר אבר לגמרי, ואפי' עשה המצוה אלא לא בשלימות הרי אבר שלעומתו הוא פגום, וא"כ הרי בפנימיותו הוא כהן בעל מום ועבודתו פסולה ולזה ידוו כל הדווים, וישבור לבו בקרבו, אך עצה היעוצה לזה להתאמץ בתורה, כי הביט בתורה וברא את העולם ובכח התורה לברוא בו אברים חדשים שלמים או לרפא את מומן ואז ישוב כל עבודתו ומצותיו לרצון, וכמו שבמ"ת כל בעלי מומים שהיו שם נתרפאו בפועל, כן הוא בפנימיות בכל איש ובכל זמן, כי נקודה הפנימיות הוא למעלה מן הזמן:
10