שם משמואל, אמור ד׳Shem MiShmuel, Emor 4
א׳שנת תרע"ב
1
ב׳במדרש אמר ר' תנחום בר חנילאי שתי פרשיות הכתיב לנו משה בתורה והן טהורות וע"י מי נתנו ע"י שבטו של לוי שכתיב בו כסף צרוף בעליל לארץ וכתיב וישב מצרוף ומטהר כסף וטיהר את בני לוי וזיקק אותם, ואיזו זו פרה אדומה ופרשת המת, וביפ"ת שזה קאי על הפסוק אמרות ה' אמרות טהורות ודורש בהרבה אופנים והכיוון על סיום דרוש הזה, ויש להבין הלוא הרבה פרשיות שבתורה שמדברים בטומאה וטהרה, ולמה קאי דווקא על טהרה מטומאת מת, ונראה דהנה האדם צריך להתקדש בכל שלשה חלקיו גוף ונפש ושכל, ע"י מעשה דיבור ומחשבה, ע"י המעשה מקדש הגוף, וע"י הדיבור מקדש הנפש כמ"ש ויהי האדם לנפש חי' מתרגם אונקלוס לדוח ממללא, הרי שהדיבור מתיחס לנפש, ובמחשבה מקדש השכל, והכהן שהוא קודש קדשים, כדכתיב ויבדל אהרן להקדישו קודש קדשים, צריך להתקדש עוד יותר, וע"כ יש בכהנים מצות יתירות, והנה בכהנים מצינו שריבה בהם שתי מיני מצות והם טומאה וקדושת הנשים, אבל יין היא רק בשעת עבודה, ובנזיר יש שלשה קדושות, יין, תגלחת, טומאה, ובמק"א אמרנו ששלשה קדושות שבנזיר הם לעומת גוף ונפש ושכל, וא"כ יש להבין למה בכהנים אין בהם אלא שני מיני קדושות, ונראה עפ"י דברי האר"י ז"ל שכל נשמה צריכה להתגלגל בכהן לוי וישראל, וא"כ הנשמה שהיא השכל שהיא פעם כהן ופעם ישראל ואחה הוא בישראלים ובכהנים ע"כ אין בה מצות כהונה, ואין צריך בכהן קדושה יתירה אלא בגוף ונפש, והם שתי אלה נשים וטומאה, ונשים הוא קדושה בגוף כמובן, וטומאה היא קדושת הנפש שאין מעשה בגוף ושינוי אש הוא טהור או מאהיל על המת אלא שהנפש מרגשת עצבון וטומטום הלב, וכבר כתבנו זה במק"א בשם הכוזרי:
2
ג׳ונראה עוד עפ"י מה שאמרנו לעיל שהשלש קדושות הם במחשבה דיבור ומעשה, וממילא בכהן דאין בו קדושת המחשבה יתר על ישראל, ואין בו אלא קדושת דיבור ומעשה, והנה קדושת נשים הוא במעשה, וקדושה מטומאת מת יש לומר שהוא מקביל לקדושת דיבור, כמו שהגיד כ"ק אבי אדומ"ר זצללה"ה בטעם שהמדרש האריך בפרשה זו בחטא לשה"ר, כי האדם הוא מחובר מגוף ושכל וזהו ע"י כח הדיבור שהוא פעולת הגוף וצריך אל השכל כי הבהמה אינה מדברת, וע"כ בשביל לשה"ר שקיבל אדה"ר מהנחש שהוא פגם בכח הדיבור נקנס מיתה שהיא פירוד הגוף והשכל, וע"כ כהן שמהותו לעשות שלום לתתא ולעילא היפוך הפירוד בין אדם לחבירו ע"י לשה"ר ושע"י נקנס מיתה מזיק לקדושתו טומאת מת. עכ"ד, וע"כ הפרישה מטומאת מת הוא קדושת הדיבור, וקדושת נשים במעשה:
3
ד׳ובזה יובנו דברי המדרש הנצבים פתח דברינו שתי פרשיות הכתיב לנו משה בתורה, כי הטהרה מטומאת מת היא תיקון פגם הדיבור, ואין דומה לה בשאר הטהרות מטומאות אחרות, ויוצדק בהן לשון אמרות טהורות שיש בהן ענין טהרת האמירה והדיבור, והנה שבת נותן חיות אלקי בכל הבריאה, וכמ"ש ויכלו השמים והארץ וכל צבאם שנעשה מכל הפרטים למעלה ולמטה כלל אחד, והוא היפוך מטומאת מת, וע"כ הוא תיקון פגם הדיבור, וזה ודבר דבר שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול, ובמדרש סוף בהר אמי' דרשב"י כד הוית משתעיא מותר מילין בשבתא הוה אמר לה שבתא הוא והיא שתקא, והיינו שמלשון שבת הויא ידעת ומבינה לשתוק כי שבת הוא מלשון שב והתיו נוסף כמ"ש ביחזקאל ושבת לנשיא כמו ושב לנשיא, שכל העולמות דבקים ושבים למקורם ושואבין חיים חדשים, ונעשה הכל כלל אחד והיא תיקון על פגם הדיבור ע"כ שתקא:
4
ה׳במדרש אמור אל הכהנים הה"ד יראת ה' טהורה עומדת לעד, אמ"ר לוי מיראה שנתיירא אהרן מלפני הקב"ה זכה ונתנה לו הפרשה הזו שאינה זזה ממנו ולא מבניו ולא מבני בניו עד סוף כל הדורות ואיזו זו פרשת המת, ויש להבין איך היא מקבלת לזכות היראה ומה ענין יראה לטומאת מת:
5
ו׳ונראה דהנה ידועין דברי הזוה"ק בענין טומאת המת שהטומאה משתוקקת להדבק בכלי שהי' בה קדושה, וא"כ לפי"ז מובן שהטומאה נדבקה בגוף המת אחר פרישת הנשמה, ובלקוטי התורה מהאר"י ז"ל שהכחות הטומאה באין ומתדבקין באדם בעוד נשמתו בו, ומחמת שהנשמה אינה יכולה לסבול כחות הטומאה היא בורחת, וא"כ לכאורה דברי זוה"ק והאר"י ז"ל סותרין זא"ז:
6
ז׳ונראה דבודאי לאו כל אפיא שוים, שכמו שיש מיתת נשיקה ומיתת סתם בני אדם שרחוק זה מזה כרחוק מזרח ממערב, כן יש בודאי ממדריגות מדריגות זה למעלה מזה, ממיתת סתם בני אדם ועד מיתת נשיקה שהיא הגבוה שבכולם ובזוה"ק ח"ג (פ"ח.) ובר נש לא מיית עד דחמי לשכינתא ומגו סגיאות תיאובתא דשכינתא נפשא נפקת לקבלא לשכינתא בתר דנפקא מאן איהו נפשא דאתדבק בה וכו', הרי דאף לשאינם כ"כ צדיקים גמורים שיזכו לאתדבק בשכינתא ולאו בכלל מתים בנשיקה אינהו, מ"מ מגו סגיאת תיאובתא דשכינתא נפשי' נפקא, ובודאי גם זה לאו לכל אדם נאמר שנשמתו יוצאת מגו סגיאת תיאובתא, אלא בר נש דאקרי בר נש ולא מי שהוא כבהמה ופנה עורף ולא פנים, עוד איתא בספרים שהמת בשבת ג"כ איננו ע"י כחות הטומאה, ובכן מובן דלאו כל אפיא שוין, והאר"י ז"ל מדבר בסתם בני אדם שיש הרשות לכחות הטומאה לשלוט בו אף בעוד נשמתו בו, אבל אנשי המעלה אין כחות הרעות יכולין לשלוט בו בעוד נשמתו בקרבו, שבזה יש מעלות ומעלות גבוה מעל גבוה הרבה מאוד, ובכללם המת בשבת שבשבת אין לכחות הטומאה כ"כ שליטה אדרבה ערקין לנוקבא דתהומא רבה, ובמדרש שיר השירים א' ב' שני חברים שהיו עסוקין בדבר הלכה וכו' עתידין נפשיהון של אלו שינטלו בנשיקה וכו' אמ"ר עזרי' מצאנו שנפשו של אהרן נטלה בנשיקה וכו' ושאר כל הצדיקים מנין שנאמר ישקני מנשיקות פיהו, ע"כ, ובודאי שני חברים שהיו עסוקין בדבר הלכה, עוד לא הגיעה מעלתן כ"כ למות מיתת נשיקה כמו משה ואהרן, אלא שגם הם בכלל מדריגות הנ"ל שגבוה מעל גבוה, שהטומאה אינה יכולה לשלוט בעוד שנשמתו בקרבו ונשמתם יוצאת מגו סגיאות תיאובתא כנ"ל או ע"י מלאך, ה' יודע עד מה, ובגוף שלהם אחר פרישת הנשמה מתדבקים כחות הטומאה כנ"ל, ובמתים מיתת נשיקה ממש גם בגופם אין טומאה כמ"ש הרמב"ן, ובכן מאמר הזוה"ק והאר"י ז"ל לא פליגי אלא שמיירי באנשים מתחלפין:
7
ח׳ומצד הסברא יש לומר עוד שאיש שיש בו יראת שמים ומתירא לקרב לאשר איננו שייך לו, שכרו מדה במדה שגם כחות הטומאה יתיראו לקרב אליו בעוד נשמתו בו, וכמו ששמעתי מעין זה מכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה, וע"כ יש לומר שאהרן הכהן בשביל שהיתה בו מדת היראה כמ"ש במלאכי ב' ואתנם לו מורא וייראני ומפני שמי נחת הוא זכה גם לבניו אחריו שכחות הטומאה לא ישלטו בהם בעוד נשמתו בקרבם:
8
ט׳ולפי האמור יש ליתן טעם חדש שכהנים מוזהרין על טומאת מת, שהטומאה זו היפוך מהותם ומקלקלת מעלתם, ובהטמאם למת מושכין עליהן טומאה זו, ואולי עי"ז שוב יהי' ביכולת כחות החיצונים לשלוט בהם בבוא יום פקודתם בעוד נשמתם תהי' בקרבם, ובזה יובן טעם אנשים רמי המעלה ישראלים שמקפידין שלא לכנוס באוהל המת, שתמיד הי' בעיני לפלא כאשר ראיתי את כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה מקפיד ע"ז, ולפי האמור הדבר מובן:
9
י׳ומעתה יובנו דברי המדרש הנצבים פתח דברינו שבשכר שנתיירא אהרן מלפני הקב"ה זכה ונתנה לו הפרשה הזו שאינה זזה ממנו ולא מבניו עד סוף כל הדורות, והדבר כמבואר:
10
י״אבמדרש פ' צו, אמר ר' אבא בר יודן כל מה שפסל הקב"ה בבהמה הכשיר באדם פסל בבהמה עוורת או שבור או חרוץ או יבלת והכשיר באדם לב נשבר ונדכה אמר ר' אלכסנדרי ההדיוט הזה אם משמש הוא בכלים שבורים גנאי הוא לו אבל הקב"ה כלי תשמישו שבורים שנאמר קרוב ה' לנשברי לב, הרופא לשבורי לב, ואת דכא ושפל רוח, זבחי אלקים רוח נשברה, לב נשבר, עכ"ד. ויש להבין מאי הי' ס"ד לדמות שבורת לב באדם לשבור בבהמה שהוא חסרון בגופו, עד שהוצרך לומר לרבותא לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה, מכלל שהי' סברא להיפוך, וביותר מה דאמר ההדיוט הזה אם משתמש בכלים שבורים גנאי הוא לו אבל הקב"ה כלי תשמישו שבורים, ומשמע שהקב"ה סובל הגנאי, ואינו מובן מהו הגנאי בלב נשבר, ובודאי לא בדרך צחות הלשון להיות לשון שבור נופל על הלשון נשבר אמר המדרש כן:
11
י״בונראה דהנה אמרו ז"ל אונן אינו משלח קרבנותיו שנאמר שלמים כשהוא שלם ולא כשהוא חסר, ואינו מובן למה יקרא אונן חסר, דבודאי אין הפירוש שחסר לו קרובו שמת דא"כ אף יום שלאחריו נמי, אך נראה דהנה צורת האדם להיות עובד את ה' בנהירא דאנפין, בשמחה בחדוה וברננה כמ"ש עבדו את ה' בשמחה בואו לפניו ברננה, וצריך להיות דוגמא דלעילא עוז וחדוה במקומו, וכשהוא אונן רח"ל ושריא בעציבא הרי הוא חסר מצורת אדם, והנה בזוה"ק ח"ג (ח'.) הקשה בר נש דעבר על פקודא דמארי' על פקודא דאורייתא ותב לקמי' דמארי' במאן אנפין יקום קמי הא ודאי ברוח תבירא ברוח עציב אן הוא שמחה אן הוא רננה, ותירץ דהכהנים והלוים משלימים בעדו, ע"כ, ולפי האמור תובן קושיית הזוה"ק ביותר, דתפילה היא במקום קרבן וכמו בקרבן אונן אינו משלח קרבנותיו, וזה דכתיב בי' מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו, איך יבוא להתפלל ולבקש רחמים על עצמו, ולפי"ז שפיר יובן הס"ד לדמות שבירת הלב באדם לשבור בבהמה שגם זה נחשב חסרון בצורתו, ע"ז באה ההבטחה שאעפ"כ אלקים לא תבזה ותפילתו מתקבלת, אף שקרבן אונן אינו מקבל, ונראה דהנה כבר אמרנו שבשבת אף שהוא זמן תשובה, מ"מ אינו ע"י שבירת הלב אלא ע"י עונג שבת להשליך מעליו כל המחשבות וכאלו כל מלאכתך עשוי', וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה אמר בשם אדומו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור שצריך להיות כל מלאכתך עשוי' אפי' במילי דשמיא נמי, ובודאי הפי' הוא על תיקוני התשובה שלא יזכור כלל מה שעבר אלא יתענג על ה' בקבלתו על עצמו על להבא, וזה צוחין אף עקתין בטלין ושביתין ברם אנפין חדתין לעמוד בנהורא דאנפין, ובמדרש תנחומא בראשית שעונג שבת הוא טוב יותר מאלף תעניות, ולהנ"ל יובן דתעניות אף שהם מועילים לנפש החוטאת מ"מ חסרה השמחה והחדוה והרננה כנ"ל, ואין לו אלא השלמה צדדיות ע"י הכהנים והלוים, וידוע דהשלמה ע"י זולתו אינו טובה כ"כ כמו ע"י עצמו והלל אמר אם אין אני לי מי לי, וגם אמרו ז"ל מצוה בו יותר מבשלוחו, מה גם בזה שהי' ס"ד לדונו כמו מום בבהמה, אבל עונג שבת הוא שלם מכל צד:
12
י״גויש לומר עוד דהנה שבת הוא השלמת כל ששת ימי המעשה ולכן גם בענין זה שאדם נשבר לבו בקרבו כל ימי המעשה וחסרה לו השמחה כשבא שבת ומקיים מצוות עונג שבת הוא משלים להחסרון של כל ימי החול שהי' בהעדר השמחה:
13
י״דבמדרש והאלהים יבקש את הנרדף מביא הרבה שהקב"ה בחר בנרדפים הבל נרדף מפני קין וכו' עד ישראל נרדפין מפני האומות ובחר הקב"ה וכו', הנה בודאי שכן הוא בכל פרט שהוא נרדף מכחות חיצונים הרודפים אחר האדם להממו ולאבדו, ובשביל זה עצמו נתוספה השמירה והבחירה כדכתיב ואלקים יבקש את הנרדף ובכן אל יפול לב האדם עליו כשמוצא את עצמו נרדף הן בגשמיות הן בנוחניות כי רבים אשר אתו מאשר אתם, אך כ"ז הוא אם מרגיש עכ"פ שהוא נרדף ועושה כל צדטקי להנצל מכחות החיצונים, אבל אם ח"ו שוכח לגמרי שהוא נרדף והחליק בעיניו דרכו זה, אינו בכלל זה שיהי' לו עוד תוספות שמירה ובחירה, מה גם ח"ו כשהוא רודף אחר יצה"ר כמו שאמר המגיד הקדוש זצללה"ה מקאזניץ והסר שטן מלפנינו ומאחרינו, היינו ששני מיני שטן יש, יש שהוא רודף אחר האדם והאדם בורח ממנו זה נקרא מאחרינו, ויש שהשטן בורח מהאדם כי כבר לכדו ברשתו אבל הוא רודף אחר השטן זה נקרא מלפנינו, עכ"ד, והוא כעין מאמר הכתוב לתאוה יבקש נפרד, שמי שהוא נפרד הוא מבקש שיהי' לו תאוה, ומ"מ גם איש כזה אל יתייאש עצמו, ומפורש הדין בנערה המאורסה שמצוה להצילה בנפשו של רודף אפי' אומרת הניחו לו שאלמלא כן הייתי שוכרתו, כל היכי שתחילתו באונס אף שסיפה ברצון ניתן להצילה בנפשו, ובודאי ישראל קדושים הם ואף שסופו ברצון תחילתו הי' באונס אלא שעבירה גוררת עבירה ונטמטם לבו עד ששב אצלו כרצון, וניתן להצילו כדין נרדף עכ"פ:
14
ט״ובמדרש וישמע ה' את קול דבריכם בדברכם אלי מהו הטיבו אשר דיברו ר' חייא בר אדא ובר קפרא חד אמר הטבה כהטבת הנרות וחד אמר הטבה כהטבת הקטורת, ביאור הדברים דהנה אמרו ז"ל הדלקה לאו עבודה היא והעבודה היא הערכת הנרות שהיא סידור המנורה, ויובן עפ"י מאמר כ"ק זקיני האדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק בדברי מד"ת פ' צו בפסוק כי מי בשחק יערוך לה' ידמה לה' בבני אלים, שבלעם הי' סנגרון של אומה"ע ואמר שיקריב אלפי אלפים קרבנות, ואמר הקב"ה אלי הייתי מבקש קרבן לא הייתי אומר למיכאל שהוא אצלי להקריב לי קרבן וממי אני מבקש קרבן מישראל וכו' עד שנאמר כי מי בשחק יערוך לה' ידמה לה' בבני אלים וכו' ואמר הוא זצללה"ה כי ענין מערכי לב אינו נמצא בעליונים אלא בישראל כי העליונים הם עומדים כמו שנבראו, והמבוקש הוא הערכת הלב לא עצם הקרבן לבד וע"כ לא נאמר למיכאל להקריב קרבן, עכדה"ק, ובא רמז הזה בנרות שלא נחשב עבודה רק הערכה ולא הדלקה, והיינו שכתוב יערוך אותו וגו', והנה קטורת הוא לשון קישור כבזוה"ק, ואמרו ז"ל קטורת קודמת לנרות והכי קאמר רחמנא בעידן הדלקה תהא מקטר קטורת, והפי' אצלי דידוע דנרות רומזין להשפעת החכמה, ואך בלתי אפשר להשפיע חכמה טרם הקישור בקשר אמיץ למעלה מכל טעם ושכל עד שאפי' שכלו יגיד לו ההיפוך ח"ו לא יעשה אצלו שום שינוי כי יתלה החסרין בעצמו שאינו מבין, וזה בעידן הדלקה שהוא השפעת החכמה יוקדם לו הקטורת שהוא הקישור:
15
ט״זובזה יש לפרש טעם סמיכת פ' הנרות להמועדים דהנה אמרו ז"ל בטעם שמיני עצרת קשה עלי פרידתכם עכבו עמי עוד יום אחד, הרי שהמועדים הם דביקת ישראל באביהן שבשמים ולפי ערך הדיבוק זוכין להשפעת החכמה שהוא הנרות, מטעם הנ"ל:
16
י״זכלל הדברים שקטורת והערכת הנרות שניהם הם רק הכנה להשפעת החכמה שנרמזת באור הנרות שזה לאו עבודה הוא אלא כעין קבלת שכר מלמעלה, היינו שהקטורת שהוא הקישור ישראל באביהן שבשמים באהבה עזה, זה הכנה להערכת הנרות שרומז להערכת הלב והערכה היא הכנה להשפעת החכמה מלמעלה:
17
י״חוהנה ישראל שאמרו למשה דבר אתה עמנו ונשמעה, שלכאורה לא הי' נראה יפה כי אינו דומה השומע מפי הרב לשומע מפי התלמיד, אך הש"י היודע תעלומות לב ידע שכוונתם היתה לשמים, שהיו מעריכין את לבבם שאינם ראויין לשמוע הדיבור מפי הקב"ה, וכאשר ישמעו מפי משה יהי' להם לתועלת יותר, ובאשר היתה תשוקתם עזה להתכלית אמרו מה שאמרו, וזהו חד אמר כהטבת הקטורת שהי' הכנה כנ"ל להגיע אל התכלית כנ"ל, וחד אמר כהטבת הנרות שנאמר בו מפורש לשון יערוך, ודו"ק:
18