שם משמואל, אמור ו׳Shem MiShmuel, Emor 6
א׳שנת תרע"ג
1
ב׳יש להתבונן בענין כהנים שנתקדשו בשתי קדושות יותר מישראל, היינו מטומאת מת, ומנשואי נשים הפסולות, הנה כתיב ויכלו השמים והארץ וכל צבאם, היינו שכל ששת ימי המעשה היו שמים וארץ נמתחין והולכין ומתרחקין מהשורש והי' כל דבר ודבר פרט בפני עצמו, כי מחמת הריחוק מהשורש נדמה כל דבר שהוא נפרד לעצמו, ובשבת ששבה כל הבריאה לשורשה נעשה מכולם כלל אחד, ולעומתם הופיעה נשמת הבריאה שהיא שורש הבריאה בהענפים, ששבת היא נשמת הבריאה והיא המאחדת כל הבריאה, והנה כל הבריאה מתאחדת הן מצד החומר (ששב הכל להשורש), והן מצד הצורה שהוא נשמת הבריאה, וזהו הפירוש ויכלו השמים והארץ שנעשה הכל כלל אחד הן מצד העליונים והן מצד התחתונים ונעשו כולם הגמוניא אחת לקלס להקב"ה, וזה מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' וגו', מזמור הוא מלמעלה למטה, כאמרם ז"ל מזמור לדוד ששרה עליו רוח הקודש ואח"כ אמר שירה, א"כ מזמור הוא התעוררת מהעליונים, שיר הוא מלמטה למעלה, וזה כל ענין שיר הלוים כידוע ממדתם אור החוזר, וא"כ בשבת שנעשו כולם הגמוניא אחת כתיב מזמור שיר ליום השבת:
2
ג׳והנה זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, ויש להבין מה נ"מ ומה תועלת יש במה שבדיבור אחד נאמרו יותר מאלו היו נאמרים בשני דיברות, אך יש לומר דשמים וארץ שהם העליונים ותחתונים, דוגמתם באדם המוח והלב, כי האדם עולם קטן, וישראל נוחלי השבת שהיא הגמוניא אחת עליונים ותחתונים צריכין נמי לעומתו להיות מתאחדין במוח ולב, היינו המוח להשכיל והלב להשתוקק, ומה שישכיל המוח הוא לבד ישתוקק הלב, ולא דבר זולתו, ואז הם מקבילים לשבת ונעשו כלים לקבל קדושת שבת, ובודאי דבר גדול הוא זה לא עשה כן לכל גוי שיהי' מתאחדין במוח ולב, כי הטבע מושך את הלב להשתוקק לטבעו, אך במה שזכור ושמור שזה במוח וזה בלב כידוע בדיבור אחד נאמרו הופיע זה בלבות ישראל ונעשו דוגמא להתאחד במוח ולב, וכמו שבפרט כן בכלל מתאחדין ישראל ונעשו כולם כאיש אחד חברים, ואז נעשה מהכל הגמוניא אחת בפרט ובכלל תחתונים ועליונים להודות לה', וזהו שבת הוא רזא דאחד:
3
ד׳ובדוגמא זה יש לומר בכהנים שענינם לחבר את העליונים ותחתונים, צריכין מקודם שיהיו הם בעצמם מחוברי מוח ולב שהם דוגמת עליונים ותחתונים, ולזה נצטוו להזהר מטומאת מת שהיא קדושת המוח, כי טומאת המת מביאה לידי טמטום השכל כדכתיב ימותו ולא בחכמה שהוא העדר הארת החכמה, והרח"ו כתב שמחמת העדר אפר פרה לטהר מטומאת המת אינו מצוי כ"כ הופעת רוה"ק, והנבואה נעדרה לגמרי, וקדושה השני' מנשואי נשים הפסולות היא קדושת הלב וכענין שכתוב במלך ולא ירבה לו נשים ולא יסיר לבבו ואפי' אחת והיא מסירה את לבו, מה גם נשים הפסולות שהם במדריגה פחותה מושכים את לבו למדריגה פחותה, ובשביל התקדשו בשתי קדושות אלו מסיר את המסכים המבדילין בין המוח והלב הן מצד המוח והן מצד הלב, קדושה מטומאת מת מסירה את המסך המבדיל מצד המוח, וקדושה מנשואי נשים הפסולות מסירה את מסך המבדיל מצד הלב, ואז יכול להיות לאחדים מוחו ולבו הגמוניא אחת, וכענין שבת כנ"ל שנעשה כל הבריאה הגמוניא אחת הן מצד החומר והן מצד הצורה, אז הוא כלי מעותד לחבר העליונים ותחתונים:
4
ה׳ויש לומר שהיפוך משתי קדושות אלו הי' ענין חטא שאול המלך במה שהרג את נוב עיר הכהנים משמשי ברוח הקודש נושאי אפוד בד ושפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו, פגם במדריגת המוח, ובמה ששאל באוב פגם במדריגת הלב, וגם אוב הוא מלשון אבה שהוא בלב, ובדוגמא הוא פגם למעלה ולמטה פגם בעליונים ובתחתונים, ובמדרש והיית רק למעלה מוטב הי' לו לשאול באורים ותומים של מעלן ולא באוב וידעוני של מטן, והפי' לשאול אף ששאל ולא נענה כמפורש בכתוב, מ"מ הוא גרם זה לעצמו במה שהרג את נוב עיר הכהנים כמו שפירש"י שם, וא"כ כוונת המדרש על הפגם של מעלן והפגם של מטן, ונעשה מסך מבדיל הן מצד עליונים והן מצד תחתונים היפוך שבת ומדריגת כהנים, ע"כ אבד את המלוכה, כי מלך הוא המחבר את כלל ישראל כמו שדברנו בזה הרבה פעמים, והוא באשר פגם בשתי אלה נפגם אצלו כח המאחד ואבד את המלוכה:
5
ו׳כי את לחם אלקיך הוא מקריב קדוש יהי' לך, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הקשה דזר נמי הרי כשר בבמה עכ"ד, ונראה דהנה הא דזר כשר בבמה יש ליתן טעם עפ"י מה שאמרנו במק"א דשלשה מקומות מצינו לקרבנות, במות, משכן, מקדש, והם נגד גוף ונפש ושכל, במות שכל אחד ואחד עושה לעצמו מתיחסים לשכל שכל אחד ואחד יש לו שכל באופן אחר ממה שיש לחברו כאמרם ז"ל שאין דעתן של בני אדם שוות, ובזוה"ק נודע בשערים בעלה כל חד וחד לפי מה דמשער בלבי', והיינו דקרבנות שבבמות מקרבין את השכל להש"י ומקשרין את הנשמה בשורשה, ומשם יכולה לשאוב רוח חכמה ובינה והמשכת רוח הקודש, וכמ"ש ופגעת חבל נביאים יורדים מהבמה וכו' והמה מתנבאים, כי באמצעית הקרבן נתגבר בהם כח השכלי עד שהגיעו לנבואה, משכן הוא תוספות קדושה שנתקרב גם הנפש להש"י, וע"כ נעשה המשכן עיקרו מבעלי חיים שיש בהם נפש, כאמרם ז"ל משכן קרוא משכן ואין הקרשים קרוין משכן, ואף הצומח יש בו נפש בצד מה הוא נפש הצומחת, מקדש יש בו תוספות קדושה שנתקרב גם הגוף, וע"כ הוא נעשה עיקרו מדומם:
6
ז׳ומעתה יובן הטעם דזר כשר בבמה דהנה איתא בכתבי האר"י ז"ל שכל נשמה צריכה להתגלגל בכהן לוי ישראל, וע"כ במה שמתיחס להשכל שהוא הנשמה היינו להגביה ולקשר את הנשמה בשורשה, לזה כשר אף זר שלענין נשמה אין הפרש בין כהן לוי וישראל, ונשמת העובד את העבודה הוא מקשר את נשמת בעל הקרבן, כי אחת הוא נשמה של כהן ונשמה של ישראל:
7
ח׳והנה מה שכהנים מוזהרין על מצות יתירות מטומאת מת ומנשואי גרושה וחללה זונה הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה כי ענין מיתה הוא פירוד בין הנשמה שהיא מהעליונים לבין הגוף שהוא מהתחתונים, ע"כ טומאת מת יש בה כח מפריד והוא מתנגד לענין כהן שהוא המחבר עליונים לתחתונים, ויש להוסיף בה דברים עפ"י דברי האריז"ל שענין מיתה מחמת שנדבקין בו כחות הטומאה שאין הנשמה יכולה לסבול והיא מסתלקת, א"כ הטומאה עצמה הוא ענין המפריד ע"כ היא מזקת לקדושת כהן המחבר, וכן נמי יש לומר בטעם גרושה דהנה אמרו ז"ל דאיש ואשה שם יוד הא מתווך ביניהם, ויש להבין למה נתיחד לזה שם זה, ונראה דהנה איש ואשה הם חומר וצורה לא ראי זה כראי זה והם הפכים ונצרכין לכח המאחד, והנה ידוע דשם זה רומז לספירות עליונות הנקראין תרין רעין דלא מתפרשין, ע"כ כח שם הזה לאחד הנפרדים, חומר וצורה, לעשותם כאחד, וכשהיא גרושה מאישה מסתלק מהם שם זה, וממילא שורה לעומתו כח חיצוני דוגמתו ומחבר מה שאינו ראוי לחבר וזה עצמו הוא פירוד בין הדבקים, וכענין שכתבנו לעיל בשם האריז"ל שהנשמה מסתלקת מפני כחות הטומאה, או שתאמר בפשיטות שבאשר נסתלק ממנה כח החיבור שבקדושה שורה לעומתו כח המפריד וזהו שרמזו ז"ל גרוש שנשא גרושה ארבע דעות במטה, כי כל כחות הפירוד מתיחסים לארבע, והוא המושך לפירוד הדעות, ע"כ היא מזקת לקדושת הכהן שהוא מחבר עליונים ותחתונים, מה גם אשה פסולה זונה וחללה שאינם ראוים שתשרה בהם שם זה המחבר, ע"כ מזיקים לקדושת כהן המחבר, ע"כ נאסרו לכהנים:
8
ט׳אך הנה כל זה במשכן ומקדש ששם מתקרבים הנפשות והגופים להש"י אבל במות ששם מתקרבין רק השכל שהיא הנשמה דהיינו שמקשרין הנשמות בשורשם, אין אלו שיש בהם ענין פירוד מזיק לזה, שענין המיתה הוא פירוד בין עליונים ותחתונים וכן נשים הפסולות פירוד בין חומר לצורה, אבל לא בעליונים עצמם או בצורה עצמה, אדרבה ע"י המיתה מסתלקת הנשמה לגמרי למקור חוצבה, א"כ לענין קרבנות שבבמה אין ענין פירוד שבין עליונים ותחתונים או בין חומר וצורה מזיקים כלל:
9
י׳בפירש"י שכל המוסר עצמו על מנת הנס אין עושין לו נס וכו' ויש להבין דכשהוא מוסר עצמו ע"מ הנס נמי הרי אמונתו כ"כ חזקה שהאש לא תשרפנו נגד רצון הש"י ולמה אין עושין לו נס, ואין לך גדול מהאמונה ובא חבקוק והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחי', ונראה דכשהוא מוסר עצמו למות ואין דעתו על הנס א"כ הוא דוחה את הטבע עבור קדושת שמו יתברך וזה מעורר נמי לעומתו למעלה שמדחין את הטבע עבורו ונעשה לו נס, אבל כשהוא מוסר עצמו ע"מ הנס אין כאן עדיין דחיית הטבע כלל, ואין כאן דבר לעורר למענו דחיית הטבע, ואף שהוא צדיק גמור באמונתו יחי' לעוה"ב ושכר מצוה בהאי עלמא ליכא:
10
י״אבמדרש ר' נחמן אומר מלך זה משה שנאמר ויהי בישורון מלך אמר הקב"ה למשה אני מניתיך מלך על ישראל ודרכו של מלך להיות גוזר ואחרים מקיימין כך תהא גוזר וושראל מקיימין הה"ד צו את בנ"י, והדברים צריכין ביאור א' מה אריא הכא, והרי כמה פעמים כתיב בתורה צו את בנ"י, ועוד וכי משה הוא הגוזר הלוא הש"י הוא הגוזר ומשה הוא שליח מהש"י להודיענו מה צוה הש"י, ומה זה ענין לומר שגוזר על אחרים ועושין, ונראה דהנה עוד במדרש בסמוך עיר גבורים עלה חכם זה משה שנאמר ומשה עלה אל אלקים, הנה מתארים את משה בשם חכם, כי ידוע שמשה זכה לבחי' חי' ששורשה בחכמה, והנה אמרו ז"ל הרוצה להחכים ידרים וסימנך מנורה בדרום וממנה חכמה יוצא לעולם, וזה כוונת המדרש ממקום בית המקדש אורה יוצא לעולם, והכוונה על המנורה כי אורה הכוונה על חכמה והוא מאמר השני מעשרה מאמרות כידוע, וע"כ נתקשה משה במעשה המנורה להעלמת סודה, וע"כ שמן למנורה הי' צריך להיות מבחי' משה, אך באשר ישראל לקחו השמן אל משה בשליחת משה הי' חשוב כאלו משה לקח השמן דשלוחו של אדם כמותו:
11
י״בוכן יש לומר בשבת דכתיב כי קודש הוא לכם ולרב מעלת שבת א"א לזכות בו אלא באמצעות משה, וע"ז אנו אומרים ישמח משה במתנת חלקו:
12