שם משמואל, זכור ברית ד׳Shem MiShmuel, Erev Rosh Hashanah 4
א׳שנת תרע"ג
1
ב׳בש"ס מר סבר כמה דפשיט אינש דעתי' טפי מעלי ומר סבר כמה דכייף אינש דעתי' טפי מעלי, נראה לפרש עפ"י דברי הש"ס (יבמות ק"ה:) המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה פירש עיניו למטה להסתכל בשפלות עצמו ולבו למעלה בגדלות הש"י עכת"ד, ולי נראה לומר בלשון אחר דהנה עינים הם כינוי לשכל וע"כ סנהדרין נקראין עיני העדה שהם השכל של ישראל, ולב הוא כינוי לתשוקה כמ"ש לבבתני שפירש"י משכת את לבי, וזה המתפלל צריך שיתן עיניו למטה היינו להתבונן בעין שכלו עד כמה ירד פלאים, ומכף רגל ועד ראש אין בו מתום, ועד כמה הריחוק בינו לבין אור פני מלך חיים, שפלותו לעומת גדולתו, וזה הכל נכלל במה שאמר עיניו למטה:
2
ג׳והנה ידוע דלכל דבר הנמנע לגמרי מן האדם אינו מתאוה לו כלל כמ"ש האבן עזרא בפי' דיבור לא תחמוד שלא יתאוה איש להיות לו כנפים לעוף, וא"כ המתבונן בעין שכלו כמה הוא רחוק ולאן הוא נוטה, יהי' בעיניו התקרבותו להש"י כדבר הנמנע יותר מלקבץ קצה המזרח למערב, וא"כ לא יתאוה לו כלל, ככל דבר הנמנע, וכמו כנפים לאיש, וע"ז אמרו ולבו דהיינו תשוקתו למעלה, שתהי' תשוקת האיש להתקרב להש"י ולא יהי' זה אצלו בגדר הנמנע, כי הקב"ה רחוק וקרוב כבמדרש, ובכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו, כי אדרבה בשביל זה עצמו ששם עיניו למטה כנ"ל אני את דכא אשכון, ובשביל זה עצמו יתלהב לבבו עוד יותר, וזה סימן לאדם לידע אם הוא שבור רוח באמת, ולא מפאת דמיון או עצבות או גסות הרוח, אם מפאת ההכנעה נמשכת עוד התלהבות ביותר אז ידע שהכנעתו נרצית, וכבר האריך בזה בספר התניא:
3
ד׳ובזה יש לפרש הא דכפוף ופשוט דכמה דכייף אינש דעתי' טפי מעלי שפירש"י פניו כבושין לארץ היינו כנ"ל עיניו למטה להיות מלא בושה ואין לנו מצח להרים ראש, לעומת גדולתו של הקב"ה, וכמה דפשיט אינש דעתי' טפי מעלי, זהו להשתוקק עוד לאור באור החיים שע"ז מורה הפשיטות סימן חירות, היינו שאין לו להתיאש ח"ו בעבור התרחקו עד הנה, שעוד יש תקוה וכנ"ל ויגבה לבו בדרכי ה' לאמור עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה, כי עדיין בידו לפשט עקמימיות שבלב היא תשוקות חיצוניות, אלא תשוקתו תהי' לאלקות, שע"ז מורה הפשיטות כמ"ש כי ברא את האדם ישר, וזהו לבו למעלה, ובודאי זה מודה לזה וזה מודה לזה דתרווייהו צריכי, אלא דמר סבר דהפועל דמיוני צריך להיות לענין עיניו למטה שזה קדום ובלתי עיניו למטה א"א לבוא ללבו למעלה, ומר סבר דאזלינן בתר התכלית כי תכלית הכוונה היא התשוקה והדביקות באלקות:
4
ה׳וכעין זה יש לפרש ענין שברים תרועה ששבר הוא כשמו להיות לבו נשבר בקרבו והוא כענין עיניו למטה, ותרועה היא מלשון ותרועת מלך בו שפירש"י מלשון ריעות, ויש לומר עוד שהוא מלשון רעותא דליבא, והדברים אחדים, והיא התשוקה והגבהת לבו בדרכי ה', וזה שאיתא בזוה"ק דתרוויהו צריכי ולאו משום ספק עבדינן להו, אלא שמעיקרא שברים והדר תרועה וכמו שאיפסק הלכתא כר' לוי דמצוה בכפופין כמה דכייף אינש דעתי' טפי מעלי, ואפי' למאן דאמר בפשוטין נמי מודה דמעיקרא צריך להיות בשבירת הלב והדר להגביה לבו בדרכי ה' כנ"ל, אלא דלא די' עושין הפועל דמיוני להתכלית, ובאשר א"א להיות שניהם יחד דאם הוא פשוט איננו כפוף, ע"כ ס"ל דיש לעשות בפשוטין, אבל שברים תרועה דיכולין לעשות תרווייהו, כ"ע מודי דעבדינן תרווייהו ומעיקרא שברים והדר תרועה:
5
ו׳וממוצא הדברים להיות כל איש שם אל לבו בכל עניני יו"ט הלז וכן בכל התפלות, להיות נכנע לאבינו שבשמים ובלב מלא בושה, ועם זה לא יתיאש ח"ו אלא ידע ויאמין שתקותו לא אבדה וכמעט קט בידו לעמוד במחיצת הצדיקים ויהי' שמח בכל עמלו ויגבה לבו בדרכי ה' וחדות ה' היא מעזכם:
6