שם משמואל, זכור ברית ו׳Shem MiShmuel, Erev Rosh Hashanah 6
א׳שנת תרע"ו
1
ב׳איתא בטור בשם מדרש תנחומא, ער"ה הגדולים מתענין ומוותר להם שליש עונותיהם, בער"ה ימים [שבין ר"ה ליוה"כ] בינונים מתענין ומוותר להם ב' שלישים, ביוה"כ הכל מתענין ומוותר להם הכל עכ"ד, והב"י הקשה דא"כ ער"ה חשיב כיוה"כ שעמ"י מתכפר בו שליש העונות כמו יוה"כ, וכמו כל ט' ימי תשובה, ותירץ דשליש הראשון קל להתכפר ושליש שני קשה יותר ושליש האחרון קשה מכולם, והט"ז כתב על זה שהוא דוחק:
2
ג׳ונראה לפרש עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה, בהא דאמרו ז"ל בש"ס שלהי יומא אדם עובר עבירה פעם ראשונה מוחלין לו שני' מוחלין לו שלישית מוחלין לו רביעית אין מוחלין לו, כי בזמן שהאדם חוטא הוא מקלקל את ההשפעה הניתנת מהשמים, והוא חובל בעצמו ובכל העולם כולו כל עוד שאיננו מנוקה מהעונות, וכמו שמסלקין הסכין מיד התינוק שלא יחבול בעצמו, וזהו המשפט בר"ה אם האדם ראוי לקבל את ההשפעה ולא יקלקל, וע"כ כל עוד שאינו מוחזק בג' פעמים איננו מוחזק למזיק עכת"ד:
3
ד׳ויש להוסיף ולומר שטעם החזקה באדם בשלשה פעמים אף דלגבי ווסתות מיחש חוששין אפי' בפעם אחת, כי האדם הוא מורכב משלשה חלקים גוף, ונפש, ושכל, ובשלשה פעמים נתפש כח הרע בכל חלקיו, ובאם עוד אחד מהם לא נתפשט בו הרע, זה נותן כח מבריא ליתר החלקים להטיב מעשיו, וכמו נצרר הדם באחד מאיבריו, שטבע האיברים הבריאים נותנים כח וחיות להאבר הנחלה לדחות ממנו את הפסולת ומעלה ארוכה אך אם ח"ו כל דמו נתארס אין לו עוד תרופה וחלק בחיים, כן זה החוטא שלשה פעמים שלא תכלא בכל שלשה חלקיו ושב להיות כמו מזיק כנ"ל:
4
ה׳ולפי"ז יש להסביר ענין שלשה זמני כפרה, ער"ה, ועשי"ת, ויוה"כ, דכמו שאין החוטא מוחזק להיות כמזיק כי אם בשלשה פעמים שיתפשט הרע בכל חלקיו, כן נמי להיפוך אינו מוחזק להחשב בעל תשובה שיהי' ראוי לכפרה, אלא עד שיתחזק בשלשה זמני כפרה, שתתפשט התשובה בכל שלשה חלקיו בגוף ונפש ושכל, כי אף שהתשובה באחד הזמנים מועילה לחלק אחד לנקהו ולדחות מעליו את כח הארסי, מ"מ יתר החלקים שכבר נתארסו חוזרים ומקלקלים גם את זה, שא"א שיהי' כ"כ מנוקה כמו קודם שנתקלקל בעוד שיתר החלקים עדיין חלאתם בהם וע"כ אף שבאם אחד מהם עדיין לא נתקלקל עדיין יש תקוה שיתפשט חלק הבריא על הכל מ"מ כשיתקלקל הכל וחזר חלק אחד מהם עדיין יתר החלקים אינם מעותדים להעלות ארוכה, ושוב גם חלק זה בסכנה שלא יחזור ויתקלקל, ועל כי צא בזה אמרו ז"ל שאני מיגנא ממיקם. ויש לכוון את שלשה זמני כפרה הנ"ל לשלשה חלקי האדם גוף ונפש ושכל, ער"ה הגדולים מתענין, וכמו בכלל כן בפרט האדם עצמו חלק הגדלות שבו שהיא השכל שבו התעורר בתשובה ונתענה ונכנע לשכל התורה, ומקבל על עצמו להבא שיבטל דעתו לדעת התורה ולא יפנה אל רהבים ושטי כזב, וזה הכנה לר"ה שהוא בחי' ראש ושכל, כמו שהגדנו בשנים הקודמות, כי בעוד השכל מטרף מדעות אשר משורש נחש ומילדי נכרים מוצאם, א"א לקבל את היו"ט של ר"ה, עשי"ת בינונים מתענין ובפרט הוא חלק הבינוני שבאדם שהוא הנפש שהיא בינוני בין הגוף והשכל, והוא הזמן להכניס מרדות לתוך לבו לפשט את עקמימיות המדות שבלב ולהכניס בו הארות תשוקה לקדושה, ביוה"כ כולם מתענין ובפרט הוא חלק הגוף שבאדם, שדוחין ממנו כל לכלוך וכל טינוף, ואז גם הגוף נתעלה ומקבל חיים ממקום גבוה, ואז נעשה כולו קדוש ונגמר הטהרה, ובעוד אין הגוף נטהר, אפי' כשיתר החלקים נטהרו, במה נחשב טהרת השכל והנפש, בעוד שהגוף שהוא יסוד הבנין מקולקל ורעוע ומושכו לכל רע, ובגמר הטהרה של הגוף נעשה האדם מוחזק לבעל תשובה, ואז הוא זמן נתינת השפע כל קדישין יקירין וברכאן דירחא שביעאה, והנה ידוע עוד מסדר ספירת העומר שתחילה מתקנין מדות היותר עליונות, אף שבכל מקום מעלין בקודש, וכבר הגדנו במק"א שהשיב לי כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה, הטעם כי כל מה שיותר עליון ונכבד, אין תופס בו כ"כ דבר זר והוא יותר קל להתנקות, ע"כ מה שמנקין גם מקומות הנמוכין היא חשיב מעלין בקודש, שלזה נצרך כח יותר גדול וקדושה יותר עליונה עכ"ד, וע"כ מובן לפי"ז מעלת עשי"ת על ער"ה, ומעלת יוה"כ על עשי"ת וכל זה נכלל בדברי הב"י הנ"ל:
5