שם משמואל, האזינו א׳Shem MiShmuel, Ha'Azinu 1
א׳שבת תשובה שנת תרע"ב
1
ב׳האזינו השמים ואדברה וגו' פירש"י שתהיו עדים בדבר, ויש להבין הענין הלוא אין אומר ואין דברים, ונראה דהנה איתא בספרי, הי' ר' מאיר אומר כשהיו ישראל זכאים היו מעידים בעצמם וכו' קלקלו בעצמם וגו' העיד בהם שבט יהודה ובנימין, קלקלו שבט יהודה וגו' העיד בהם את הנביאים, וגו' ומונה והולך עד העיד בהם את הנמלה:
2
ג׳ונראה הפי' דהנה כתיב (קהלת ח' א') חכמת אדם תאיר פניו, והינו שתחילת בריאתו של אדה"ר היתה כתנות אור, ותפוח עקבו הי' מכהה גלגל חמה, ואח"כ מפאת החטא נמשך לו כתנות עור, ומ"מ לפי ערך הזדככות החומר כן יתראה בו כח האור שבפנימיותו שמפלש ובוקע דרך החומר, וכמו אור הנראה מעבר לזכוכית, וע"כ מרע"ה קרן עיור פניו והיו יראים להסתכל בו באשר נזדכך חומרו תכלית הזיכוך, ובמד"ר אמור (פ"ל ב') מונה ו' כתות של צדיקים לעת"ל שעתידים להקביל פני השכינה ופניהם דומין לחמה ולבנה וכו', ולפי"ז יובן הענין שהם מעידים בעצמם כשהם זכאין, שהרי ניכר האור החופף על פניהם, ואם הי' מעט מן המעט שמץ באיש לא הי' האור מאיר בפניו כ"כ, א"כ הי' בעצמו עד ממהר, וכל הרואה אותו הי' יודע מהותו, אך קלקלו בעצמם ולעולם אין האור מאיר בפניהם כ"כ עד לע"ל כבמד"ר הנ"ל, העיד בהם שבט יהודה ובנימין שעדיין נאמנו את ה' רוחם ולא היו מגושמים כ"כ, קלקלו שבט יהודה, העיד בהם את הנביאים שעדיין היו מזוככים, אך ידוע שפגם הדור פוגם בצדיקי הדור, וע"כ היתה נראה בפני הנביאים מהות הדור, קלקלו בנביאים היינו דאסגי מסאבותא בעלמא עד שגם פני הנביאים לא היו לעולם כ"כ מאירים ושוב לא הי' אפשר שתהא ניכרת בהם מהות הדור, העיד בהם את השמים וארץ, היינו שבאם שמים וארץ על מכונם זה עדות על כשרון ישראל, וזהו הענין שהעיד בהם משה את השמים ואת הארץ היינו שבכוחו של משה פעל שגם שמים וארץ יתנהגו לפי מעשה בני ישראל עד שיהי' ניכר בהם כשרון המעשה של ישראל, וכן מונה והולך שאף שקלקלו בשמים ובארץ, ולעולם אינן כ"כ על מכונם לגמרי ושוב אין כשרון הדור ניכר בהם כ"כ, העיד בהם דברים פרטים עד את הדגים, ואמר עוד קלקלו בדגים העיד בהם את הנמלה שמחמת שהיא שפלת הבריאה אין קילקול הדור מזיק לה כ"כ והיא נשארת על טבע בריאותה, וזה שנאמר לך אל נמלה עצל מה שלא מצינו בכל מה שמנה קודם לזה [ואעפי"כ שאין עדות הנמלה מתפרשת על דרך הנ"ל רק שילמדו מוסר ממנה, מ"מ מאחר שענינים הקודמים אינן מתפרשים ליקח מוסר מהם [זולת אם נפרש שמא שנו מדתם] יש לפרש כמו שפרשנו]:
3
ד׳ואולי יש לפרש בזה מה שהוכיחו הש"ס ברכות (כ"א.) ברכת התורה לפני' מן כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו, וכבר הקשו המפרשים למה לא ברך ברכת התורה עד הנה, ויש לומר דהנה שמעתי מפי כ"ק אבי אדומו"ר זצלל"ה שברכת התורה ענינה לעורר האלקות שבתורה כענין שאמרו ז"ל כל היושב ושונה שכינה שונה כנגדו, והנה משה שכינה מדברת מתוך גרונו, ולא הי' צריך לעורר, אך בבואו למסור כח הנהגת כל העולם עפ"י כשרון המעשה שבישראל כנ"ל, והיינו עפ"י כח התורה שנמסר בידיהם לזה הוצרכה ברכת התורה לעורר כח האלקות שבתורה שמסר ביד ישראל:
4
ה׳בספרי ר' אליעזר בנו של ר"י הגלילי אומר אין יערוף אלא לשון הריגה שנאמר וערפו שם את העגלה בנחל מה עגלה מכפרת על שפיכות דמים כך דברי תורה מכפרים על שפיכות דמים, נראה דהנה בש"ס תענית (ד'.) אמר רבי ברכי' אף כנסת ישראל שאלה שלא כהוגן והקב"ה השיבה כהוגן שנאמר ונדעה נרדפה לדעת את ה' כשחר נכון מוצאו ויביא כגשם לנו, אמר לה הקב"ה בתי את שואלת דבר שפעמים מתבקש ופעמים אינו מתבקש אבל אני אהי' לך דבר המתבקש לעולם שנאמר אהי' כטל לישראל, ובפירש"י כגשם פעמים אינו מתבקש שהוא סימן קללה בקיץ, דבר המתבקש לעולם טל אפי' בימות החמה, ויש להבין שבנמשל שהוא שפע אלקי אינו שייך לומר פעמים אינו מתבקש:
5
ו׳אך יובן עפ"י דברי ב"ר (פי"ג ט') מפני ד' דברים חזר בו קב"ה שלא תהא הארץ שותה אלא מלמעלן, ואחד מהם הוא בשביל להדיח טללים הרעים, ע"כ, והנה טל אין בו זה אלא שהוא מרוה ומלחלח את הזרעים, ובנמשל בשפע אלקי נמי יש שני ענינים, היינו שהוא מדחה את חלק הרע שבאדם הוא דוגמת הדחת טללים רעים, וזהו שאמר גשם פעמים מתבקש ופעמים אינו מתבקש, כי לאו כל אדם צריך לכך כי יש שכבר חלק הרע שבו נכנע להקדושה ואדרבה היצה"ר נצרך לחדוותא דשמעתא, ומה גם באיש דאתהפכא חשוכא לנהורא ומרירי למתקא, אבל טל זהו שפע אלקי להגביה את חלק הטוב בעשיית תורה ומצוות שתהי' בחיות והתלהבות גדולה זה דבר המתבקש לעולם, כלל הדבר גשם הוא כינוי לסור מרע, וטל הוא כינוי לעשה טוב:
6
ז׳והנה כעין זה הוא ענין שבת ויוה"כ ששבת היא עונג ורצון ואהבה ואין דנין בשבת כי אין זמן לדחות הרע, שהוא מצות ובערת הרע מקרבך בשבת, וגם בורר פסולת מתוך אוכל אסור בשבת מה"ט, והוא רק להגביה את חלק הטוב שבאדם עד שכל עניני הגשמיות לא יתפסו מקום אצלו כלל וכבר דברנו מזה הרבה פעמים, והנה יוה"כ נקרא שבת שבתון והיינו שבשבת אין בה רק איסור מלאכה שלא תהא מחשבתו פונה בעניני התיקונים דלמטה לדחות מה שראוי לדחות ולקרב ולתקן מה שראוי לתקן רק תהא מחשבתו בעונג ורצון כנ"ל הכל בחי' ועשה טוב, אבל ביוה"כ נוסף על האיסור מלאכה יש גם מצות עינוי, שהרי האדם בכללו הן חלק הטוב והן חלק הרע שבו ניזון מהמזונות שהוא אוכל, וביוה"כ מקבל החיות ממקום גבוה מאד אשר אין חלק הרע שבו ניזון ממנו כלל, והרי אפי' גבי מן שנתגשם מעט, אמרו נפשינו קצה בלחם הקלוקל שהי' קל על הלב ולא הי' מגשם כשאר המאכלים, וע"כ פירשו המפרשים בפסוק ויתאוו תאוה שאכילת המן לא גרמה שום תאוה, וע"כ לומר שחלק הרע שבאדם לא הי' ניזון ממנו כ"כ, מה גם שפע החיות שבא ביוה"כ שאין בו דבר מעוה"ז שבודאי אין חלק הרע שבאדם ניזון ממנו כלל, ובכן עי"ז נפרד הרע ממנו באשר אין לו אז שום שפע חיות, וע"ז רמזו איזה עינוי שיש בה אבידת הנפש זו הצום, והוא בבחי' סור מרע, ומעתה הנה ביוה"כ יש בו שתי בחי', סור מרע, וע"ז באה מצות עינוי, ובחי' ועשה טוב, שע"ז באה מצות איסור מלאכה, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה אמר כי השני שעירים אחד לה' ואחד לעזאזל, מרמזים לזה שהאחד לה' הוא להגביה את חלק הטוב, והשני לעזאזל הוא להפריד את חלק הרע:
7
ח׳והנה כבר אמרנו לפרש דברי המד"ר נצבים לא לרעתכם נתתי לכם את התורה אלא לטובתכם תדע לך שהרי מלאכי השרת נתאוו לה ונעלמה מהם וכו', והדברים מפליאים איך ס"ד לחשוב שניתנה התורה לרעת האדם ח"ו, ועוד מה ראי' ממלאכי השרת שכשם שתמצא לומר שישראל שאעפ"י שהתאוו לתורה ואמרו נעשה ונשמע, מ"מ היתה התורה לרעתם והא שהתאוו לה הי' מפאת חסרון ידיעת מהותה, כן תוכל לומר גם במלאכי השרת שהא שהתאוו לה הי' מפאת שעדיין לא ידעו מהותה שהרי היתה טמונה בחיקו של הקב"ה ולא ידעו ממנה המלאכים מקודם, ואמרנו הפי' לא לרעתכם היינו שתכלית נתינתה לא היתה להפריד חלק הרע מהאדם אלא להגביה את חלק הטוב ותדע ממלאכי השרת שאין להם חלק רע ואעפ"כ התאוו לתורה, וע"כ שתכלית התורה להגביה את חלק הטוב ולבוא לתוספת מעלה, ומ"מ אין לחשוב שאין בכח התורה להפריד את חלק הרע מהאדם ולהדיח את כתמי עונותיו ופגמיו, שאין הדבר כן, ומפורש בזוה"ק לא אתדכי בר נש אלא במילי דאורייתא, ובכתבי האר"י ז"ל דעיקר תשובה הוא עסק התורה ובש"ס ר"ה (י"ח.) אמרו בזבח ומנחה הוא דאינו מתכפר אבל מתכפר הוא בתורה:
8
ט׳אבל עיקרן של דברים שתכלית כוונת נתינת התורה ועיקר הדבר הוא להגביה את חלק הטוב, ומ"מ יש בכלל מאתים מנה, שמדיח כתמים, ומרפא פגמים, אבל דבר זה נקל הוא במהות וגדלות התורה, ובכן אפי' דברים שאינם מתכפרים בזבח ומנחה מתכפרים בתורה, ויש לומר שגם על חטא הידוע שאיתא בקצת מקומות בזוה"ק שאינה מועילה תשובה נמי מתכפר ומתטהר בתורה, שהרי כתבו בטעמו של דבר שתשובתו קשה מפני שתשובה היא בלב כמ"ש (ישעי' ו' י') ולבבו יבין ושב ורפא לו, והחטא הידוע הפגם הוא במוח, ומאחר שפגם למעלה ממקום התיקון ע"כ אינה מועילה תשובה, אבל תורה שהתיקון הוא ג"כ במוח שוב מהני גם על פגם זה, והנה ידוע שחטא זה הוא ענין שפיכת דמים:
9
י׳ומעתה יובן דברי הספרי הנצבים פתח דברינו מה עגלה מכפרת על שפיכת דמים כך התורה מכפרת על שפיכת דמים שרומז על חטא זה, ועפ"י הדברים האלה יתפרש הפסוק בטוב כי כבר אמרנו שהדחת כתמים וחלק הרע שבאדם מכונה במטר וגשם, וכמו בגשמיות מדיח טללים רעים, כ"כ ברוחניות הוא מדיח את כל כתמי עונות ופגמים, וכענין שכתוב (ישעי' ד' ד') ואת דמי ירושלים ידיח מקרבה, וע"כ אמר יערוף כמטר לקחי אין עריפה אלא מיתה היינו שהוא מדחה את חלק הרע ומדיח את דמי ירושלים וממית את כל המקטריגים והמשחיתים אשר נבראו ע"י עונות אלה, והדרש הזה שדרש עריפה מיתה מהפסוק וערפו שם את העגלה עם שהוא נראה לכאורה רחוק, לפי דברנו האלה הוא קרוב מאד לפשוטו, והוסיף לומר תזל כטל אמרתי שהוא להגביה את חלק הטוב כמו שפרשנו לעיל בפסוק אהי' כטל לישראל, והבן הדברים כי נכון הוא בעזה"י:
10
י״אכשעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב, פירש"י עטיפת עשבים כולם יחד נקרא דשא, וכל קלח וקלח בפני עצמו נקרא עשב, כ"ק אאמו"ר זצללה"ה פירש ששבח התורה ניכר בכלל וגם בפרט, עכת"ד, וגם שמות כל איש ואיש נרמזו בתורה כידוע ממעשה ששאל מומר אחד להרמב"ן אנה נרמז שמו בתורה ושמו הי' אבנר והראה לו הרמב"ן הפסוק אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם, אותיות שלישיות מכל תיבה הן אותיות אבנר, ונראה דבשורה היתה להם לישראל שאפי' הגרוע והפחות כזה נרמז ג"כ בתורה, וכמו שפרשנו בפסוק והי' כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם הנאמר בפרשת בא דמסיים הפרשה ויקד העם וישתחוו פירש"י על בשורת הבנים, ולכאורה אינו מובן הלוא זה מדבר בבן רשע שאמר מה העבודה הזאת לכם, ובמד"ר לך (פמ"ב ט') שאמר אאע"ה ואנכי הולך ערירי אם עתיד אני להעמיד בנים ולהכעיסך מוטב לי ואני הולך ערירי, וא"כ מה בשורה היא זאת, אך י"ל שזאת היא בשורה שאפי' בן רשע שלהם נרמז בתורה ובאשר התורה היא נצחית הרי יש לו אחיזה ושורש בנצחיות, ובזה סוף כל סוף אחר סיבות וגלגולים יזדכך ויתלבן כי לא ידח ממנו נדח, וזה עצמו היא הבשורה בהרמז בפרשה זו:
11
י״בשימו לבבכם לכל הדברים, פירש"י צריך אדם שיהיו עיניו ולבו ואזניו מכוונים לדברי תורה ע"כ, נראה הפי' שיהיו מיושרים כפי רצון התורה, כי אם מקיים כמו שנאמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אז יכול לזכות בתורה, ויראה שרמז לג' עניני תשובה שנאמר פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין ושב וגו', הרי העינים ואזנים ולב, אמורים כאן:
12
י״גוי"ל עוד שהם מקבילים לג' סעודתי דשבתא סעודתא דמעלי שבתא היא בחי' העינים שצופין ורואין איך השמים חדשים נתקעים לשבת כמ"ש האור המאיר שבכל ע"ש הוא הרואה את שמים חדשים פרושים, ואם הוא לא חזי מזלי' חזי ומזה נתהוה התעוררות חדשה בלב ישראל אף שעדיין עומד מרחוק כמו בחי' הראי' שחוש הראות מכה על דבר הנראה, כ"כ נפש האדם היא הרואה ומתדבקת לקדושת שבת, סעודתא דיממא היא בחי' שמיעה שהקול בא ומתדבק באזניו, כ"כ הקדושה באה לאדם מן השמים, וי"ל עוד להיפוך שליל שבת הוא בחי' שמיעה שמור ושמיעה תלויין בהאי אתר, וביממא הוא בחי' ראי' שהקדושה באה אליו מרחוק ונקרא עתיקא קדישא זכור, ושניהם אמת שזה מלמטה למעלה וזה מלמעלה למטה, וסעודתא תליתאה היא בחי' לבבו יבין שהרצון משפיע ללב שלא ע"י השכל ולמעלה מהשכל, ע"כ אז הוא זמן הנרצה ביותר לדביקות ותשובה:
13