שם משמואל, וילך ג׳Shem MiShmuel, Vayeilech 3
א׳שנת תרפ"א וילך ושב"ת
1
ב׳בתנחומא וילך משה וידבר וגו' אין וילך אלא לשון תוכחה שנא' לכו חזו מפעלות אלקים, ויש להבין הראי', וגם מהו וילך זה לשון תוכחה אדרבה כולו פיוס לישראל שלא ידאגו על מיתתו כמ"ש הרמב"ן:
2
ג׳ונראה דהנה יש לדקדק בלשון וילך להיכן הלך, שאין לומר שהלך מביתו למחנה ישראל שלא יתכן לדבר ליחידים אלא לקיבוץ כולם יחד ובמחנה ישראל לא הי' כולם מקובצים יחד במקום אחד אלא איש איש באהלו, ובודאי לא יתכן לומר שהלך לאוהל אחר אוהל לחזור ולדבר בכל אוהל ואוהל:
3
ד׳ונראה לפרש שלפי רוממות משה בעת הזאת שנתעלה מישראל, כאשר בא לומר להם דברים לעורר את לבם, הי' צריך מקודם לירד ממדריגתו להתקרב אליהם, וזהו הפירוש של וילך משה שאיננו הילוך גשמי אלא הילוך רוחני ממדריגתו הנעלה למדריגת ישראל, והנה זה עצמו הוא תוכחה שהרגישו את מהותם ומצבם כמה הוא נמוך ולאן הוא נוטה עד שמרע"ה לא הי' יכול לדבר אתם עד שהי' מוכרח לירד מקודם ממדריגתו [כי בודאי הרגישו זה ישראל, ואולי הי' ניכר בקירון אור פניו] לעומת שלרגלי דביקות שהיו צריכין להיות דבוקים במשה, היתה התרוממות משה צריכה להשפיע גם עליהם רוממות מדריגה, אבל לא הי' כן, וא"כ באין אומר ואין דברים הי' להם ענין זה תוכחה שלימה:
4
ה׳וזהו שמביא ראי' שוילך הוא לשון תוכחה ממ"ש לכו חזו מפעלות אלקים שלכאורה תיבת לכו מיותרת, אבל הפירוש הוא שילכו ממהות הנמוכה להגבוהה הליכה רוחנית ואז יתכן שיחזו מפעלות אלקים, כי מפעלות אלקים אף כי הן נגלין וידועין לכל מ"מ אינן נגלין לכל איש ואיש אלא כפי הכנת לבבו אעפ"י שזה שמע וזה שמע זה כוון לבו וזה לא כוון לבו, וכענין שבזוה"ק פ' יתרו וישמע יתרו וכי יתרו שמע וכל עלמא לא שמעו והא כתיב שמעו עמים ירגזון, אלא כל עלמא שמעו ולא אתברו והאי שמע ואתבר ואתכפיא מקמי דקב"ה ואתקרב לדחלתי' עכ"ל, וממוצא הדברים שרק יתרו נקרא ששמע וכ"ע נחשבים שלא שמעו, והטעם ששמעו רק שמיעה חיצונית ולא נתפעלו, וכן זה לימוד לעולם שלשמיעה ולראי' מפעלות אלקים צריכין להכנה ברגש הנפש, וע"כ הקדים לומר לנו הליכה רוחנית, וזה ראי' לוילך דהכא דפירושו הליכה רוחנית שזה עצמו הוא תוכחה כנ"ל:
5
ו׳ונראה שזה ענין עשי"ת קודם יוהכ"פ שעשי"ת הם הילוך רוחני לזכות ליוהכ"פ וכענין שכתוב (ישעי' ט' א') העם ההולכים בחושך ראו אור גדול, אבל אותם הממעטים בהילוך רוחני זה, אינם נקראים הולכים אלא יושבים, וכענין סיפא דקרא יושבי בארץ צלמות אור נוגה עליהם, היינו אור נגה עליהם לבד ולא אור גדול:
6