שם משמואל, וילך ב׳Shem MiShmuel, Vayeilech 2
א׳שנת תרע"ח וילך ושב"ת
1
ב׳במדרש תנחומא, וילך משה וידבר את כל הדברים האלה אל כל ישראל, אין וילך אלא לשון תוכחה שנאמר לכו חזו מפעלות אלקים, ואינו מובן איזו תוכחה יש כאן ומה הראי' מהכתוב שהביא:
2
ג׳ונראה לפרש עפ"י דברי המדרש ריש דברים אוכיחך ואערכה לעיניך תרין אמוראין חד אמר אעורר כל לעיניך וחד אמר אסדר כל לעיניך, ויש לפרש עפ"י מה דאיתא בב"ר (פרשה כ"ב סי' ו') משל על יצה"ר א"ר תנחום ב"ר מריון אית כלבין ברומי דידעין למשתדלא, אזיל ויתיב קמי פלטירא ועביד גרמי' מתנמנם ומרי פלטירא מתנמנם והוא שמיט עיגולא אארעא עד דהוויא מצמית לון הוא משתכר עיגולא ומהלך בי' עכ"ל:
3
ד׳ונראה שזהו משל על החטא עצמו שממנו נעשה מלאך משחית ומטמטם את הלב ומחשיך את העינים למטה ועולה ומקטרג למעלה ועוד כוחות הרעים שמושך עליו בחבלי חטאתו בסוד עבירה גוררת עבירה ואת אלה המשיל לכלבים שברומי שעושין עצמן כישנים, כי לולא שעושין עצמן כישנים הי' האדם מרגיש מה נהיתה עמו שנשתנה ונהפך לאיש אחר, וכמו להבדיל בנביאים ששורה עליהם רוה"ק כתיב (ש"א יוד ו') ונהפכת לאיש אחר, כן את זלע"ז עשה אלקים, שאיש ששורים עליו כחות רעים הנ"ל הי' צריך להרגיש מה הוא לו, וכמו שנפל מן הגג ונשתברו כל עצמותיו, והי' בהכרח קורע את בשרו מעליו ועושה תשובה בכל כחו, אבל בתחבולה עושין עצמן כישנים ואינן מראין תיכף את ממשלתן על האדם לתקפהו בכח אלא לאט לאט מקררין אותו ומושכין אותו מעט מעט והאדם אינו מרגיש ועי"ז מפילו לשחת כאמרם ז"ל שבת (ק"ה:) היום אומר לו עשה כך וכו', ע"ז אמר אעורר כל לעיניך כלשון הקיצה משינה כמו המעורר את הישן, והיא הבטחה מהשי"ת שזהו הפתח לתשובה וכבמדרש בראשית (פרשה י"ט) בפסוק ותפקחנה עיני שניהם, וכי סומים היו, משל לעירוני שהי' עובר לפני חנותו של זגג והי' לפניו קופה מליאה כוסות ודייטרוטין ותפשם במקל ושיברן, עמד ותפשו, א"ל ידע אנא דלית אנא מהני ממך כלום אלא בא ואראה לך כמה טובות אבדת, כן הראה להם כמה דורות איבדו עכ"ל, ובוודאי לא הי' זה לריק אלא עי"ז התעורר בתשובה אחר כך:
4
ה׳ומ"ד אסדר כל לעיניך היא הבטחה נגד תחבולה אחרת, כדי שלא ירגיש האדם נותן לו ריוח בין הדבקים לעשות גם מעש"ט בינתיים שלא ירגיש ויראה שרוח אחרת עמו כי פעם משכהו לעבירה ופעם גם למצוה, וזהו שוחד להאדם לעוור את עיניו שלא ידע שהאורב יושב לו בחדר, ובאמת שגם מעש"ט האלו הם לברות לשיניהם כאמרם ז"ל עושין מצוות וטורפין לו בפניו שהפירוש חוטפין כמו טרף טורף, אבל האדם אינו מרגיש מה הוא לו כי העבירות הן בתוך תערובות מצוות ומעש"ט, והבטיח הקב"ה שיסדר כל לעיניך היינו שיהיו העבירות סדורין לנגד עיניו אחת אצל אחת בלי חציצה ביניהן, ועי"ז יראה האדם העבירות כהר גבוה וקשה, וכענין דברי המדרש הנ"ל בפסוק ותפקחנה עיני שניהם, וזהו הפי' אסדר כל לעיניך:
5
ו׳ויש לומר עוד שתרווייהו איתנייהו ולא פליגי אהדדי, כי אעורר כל לעיניך הוא בלב שמתעורר משנתו כי ידוע שהשינה מתייחסת ללב שנתאסף בו הדם וכל כחות הגוף בעת השינה, ואסדר כל לעיניך הוא במוח ושכל כי התערובות מערבבין ומונעין כח השכל שתעודתו לברר הדברים:
6
ז׳ויש לומר עוד שבאשר כתוב אוכיחך ואערכה לעיניך, תוכחה היא בדיבור כמו המתווכח עם חבירו, ודיבור הוא המעורר את לב זולתו כמ"ש וידבר על לב הנערה, דברו על לב ירושלים, וע"כ איכא מ"ד דכמו דאוכיחך שהוא דיבור שהוא המעורר את הלב כנ"ל, כן נמי הא דאערכה לעיניך נמי הוא התעוררות הלב, וע"כ אמר אעורר כל לעיניך, ואיכא מ"ד שבאשר כתיב לעיניך ועינים כינוי לשכל בכל מקום, ע"כ פירש אערכה אסדר, שהוא לפקוח העינים שהוא במוח ושכל, ורק בפירושא דלישנא פליגי, אבל בעיקר הדבר מר אמר חדא ומא"ח ולא פליגי:
7
ח׳וי"ל שזהו שאמרו ז"ל במד"ר ויקרא (פ' כ"א ד') אורי בר"ה וישעי ביוהכ"פ, שאור מתייחס לשכל וישועה מתייחסת ללב, ובר"ה נפקח השכל ומאור עיניו של אדם להבין מעמדו ומצבו, וביוהכ"פ נתעורר גם הלב שבו משכן הנפש ובלשון המקובלים הוא רוח, ולעומתו הוא הצום עינוי נפש, ובר"ה הוא בחי' הראש שבו משכן השכל ע"י מצוות לשמוע קול שופר, וזהו יודעי תרועה, שהדעת היא במוח, ויש לומר שבר"ה תרווייהו איתנייהו שהראש הוא כולל הכל, ויש לומר שזהו תקיעה ותרועה, דבתקוה"ז שתקיעה במוחא ושברים בליבא:
8
ט׳ובזה יש לפרש דברי הרמב"ם פ"ב מהלכות תשובה שתקיעת שופר רמז יש בדבר עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, שלכאורה הוא כפל לשון, אבל לפי דרכנו בדקדוק נאמר עפי"מ שהגדנו למעלה ששינה מתייחסת ללב, ותרדמה נראה שמתייחסת לשכל וכמ"ש (ישעי' כ"ט י') כי נסך עליכם ה' רוח תרדמה ויעצם את עיניכם, וזהו הרמז שבשופר שתקיעה שבמוח מקיצה הנרדמים שהוא חשכת השכל, והשברים שהם בלב נשבר מעוררין הישנים שהוא אוטם הלב:
9
י׳ולפי האמור יש לפרש כפל הדברים שבפרשה וילך משה וידבר את כל הדברים וגו' ויאמר משה וגו' ואינו מפורש הליכה זו מה טיבה, אנה הלך ולמה הלך, והמפרשים התעוררו בזה, ולפי דרכינו י"ל דהנה ידוע שדיבור הוא קשה ואמירה היא רכה, ובאמת שהמאמר שבפרשה הוא פיוס לישראל כמ"ש הספורנו, ולפי"ז מה דפתח וילך וידבר שהוא קשה איננו קאי על המאמר דבסמוך שהאמירה היא רכה ופיוס, ובהכרח לומר שעל התוכחות דבתרי' קאי כמו כי אנכי ידעתי את מריך ואת ערפך הקשה וכדומה, אלא שהקדים להם דברי פיוסין:
10
י״אולפי"ז יש לפרש הא דוילך משה שאיננה הליכה גשמית אלא רוחנית, והיינו לתוך לבם של ישראל והכניס בהם כח שכלי להסתכל בעינא פקוחה על העבר ועל העתיד ולפקוח עינים עורות, והוא היישרת המוח והשכל כענין אסדר שהוא בשכל, והוא כענין שבזוה"ק דאתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא, ואיתא בספה"ק שהיינו הך דאיתא בכמה מקומות בש"ס משה שפיר קאמרת, שכינה את הת"ח בשם משה באשר באה בו התפשטות משה להאיר עיניו בהלכה זו, כן נמי יש לפרש הא דוילך משה שהלך לתוך לבו של כל אחד מישראל שבאותו הדור, וידבר את הדברים האלה, הוא היישרת הלב כמו שאמרנו למעלה שהדיבור הוא מעותד לעורר הלבבות, והוא כעין אעורר כל לעיניך, ותיבות אל כל ישראל קאי על שניהם על וילך משה ועל וידבר את כל הדברים האלה כאילו הי' כתיב וילך משה אל כל ישראל וידבר אל כל ישראל:
11
י״בוזהו שבתנחומא הנצב פתח דברינו אין וילך אלא לשון תוכחה, היינו שבמה שהלך לתוך לבם והפקיח את עיניהם לראות מה שלפניהם אין לך תוכחה גדולה מזו, וכעין שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בהא דאמרו ז"ל שבת (פ"ז.) ויגד משה דברים שקשים לאדם כגידין, כי תרגום של ויגד הוא ואחוי, היינו שהראה אותם עד היכן הדברים מגיעים ובשביל מראה זו שהראם הי' קשה כגידים יותר מאם הי' אומר להם כמה פחדים ואיומים, והילוך זה איננו גשמי אלא רוחני לתוך לבם, וע"ז הביא ראי' מהכתוב לכו חזו מפעלות אלקים שאין לכו זה הליכה גשמית אלא רוחנית שילכו להסתכל בעין השכל, כן נמי הפירוש בכאן הליכת משה לתוך לבם שיסתכלו בעין השכל כנ"ל:
12
י״גואפשר עוד לומר היות ידוע שמוסף יוהכ"פ מתייחס אל מרע"ה, ע"כ איננו רחוק שהתעוררת ישראל ביוהכ"פ נמי היא מכח מרע"ה שעדיין זורח הוא שם לכל לב של כל אחד מישראל בכל יוהכ"פ, וי"ל שזה מתחיל משבת של קודם יוהכ"פ כי שבת היא מתנת משה כמה שאנו אומרים ישמח משה במתנת חלקו, ומשבת שקודם יוהכ"פ מתחיל קול דודי דופק על מיתרי לב ישראל לעוררם בתשובה כמו אז כן עתה, וע"כ נקראת שבת זו שבת תשובה:
13