שם משמואל, קדושים ב׳Shem MiShmuel, Kedoshim 2
א׳שנת תרע"א
1
ב׳במד"ר ר' לוי אמר מפני שעשרת הדברות כלולי בתוכה, אנכי ה' אלקיך וכתיב הכא אני ה' אלקיכם ויש להבין כי נמצא הלשון הזה כמה וכמה פעמים בתורה, ונראה עפי"מ דאיתא בש"ס פסחים (קי"ח.) בשעה שהפיל נ"נ הרש"ע את חנני' מישאל ועזרי' לתוך כבשן האש עמד יורקמי שר הברד לפני הקב"ה אמר לפניו רבש"ע ארד ואצנן את הכבשן ואציל לצדיקים הללו מכבשן האש, אמר לו גבריאל אין גבורתו של הקב"ה בכך שאתה שר של ברד והכל יודעים שהמים מכבין את האש אלא אני שר של אש ארד ואקרר מבפנים ואקדיח מבחוץ ואעשה נס בתוך נס עכ"ל, ויש להבין מה שאמר אין גבורתו של הקב"ה בכך, וכי כל הנסים שאינם נס בתוך נס אין בהם שבח וגבורה להקב"ה, ומה יתרון לנס בתוך נס מנס אחד לבדו, והמשנה את הטבע באופן זה יכול לשנות באופן אחר, והאומר להאש שבכבשן שלא ידליק יכול לומר שיקדיח מבחוץ:
2
ג׳ונראה לפרש [כמדומה לי שכעין זה איתא בבעל עקידה] דטענת גבריאל היתה שאין זה רבותא שהקב"ה יכול להתגבר על הטבע ולבטלה, שמזה אין ראי' רק שהקב"ה יש לו כח יותר מהטבע וכעין שני אנשים נלחמים שהגבור יותר מתגבר על השני, אבל מ"מ גם השני הנהו גבור רק חלש מהראשון, וכבודו של הקב"ה הוא להראות שאין עוד מלבדו וכל הנבראים נמצאים רק מאמיתת המצאו, עד שאין הטבע יכולה לפעול כלל נגד רצון הש"י באשר אין לו מציאות בלעדי רצונו יתברך כלל, כי מה שהטבע פועלת הוא רק מחמת כי כך הי' רצון הש"י שע"י צמצומים רבים יפעול לפי טבעו ואיננו מרגיש רצון הש"י, וזה שאמר הכל יודעין שהמים מכבים האש ולא יתוודע מזה רק שהקב"ה יש לו כח לבטל את הטבע, אבל אני שר של אש כשארד לתוך האש ישוב האש לשורשו ואז יתבטלו הצמצומים בצד מה עד שירגיש האש מעצמו רצון הש"י ולא יהי' אז ביכולתו לעשות דבר נגד רצונו יתברך כנ"ל כי אין לו מציאות כלל רק רצון הש"י ולא יכול להבעיר כלל בהצדיקים הללו אלא שיקדיח מבחוץ, ובזה פרשתי מאמר הכתיב הנאמר לעתיד כי תעבור במים אתך אני ונהרות לא ישטפוך כי תלך במו אש לא תכוה ולהבה לא תבער בך, היינו שלעתיד יתגלה כבוד ה' עד שגם הטבע ירגיש רצון הש"י וע"כ המים לא ישטופו והאש לא יכוה ולהבה לא תבער כלל כל שהוא נגד רצון הש"י:
3
ד׳ויש לומר כי זה פי דיבור אנכי ה' אלקיך שהשם הוי' ב"ה הוא המהוה כל המציאות וכל הנמצאות הוא מאמתת המצאו והוא אלקי ישראל ומנהיגם והשם הזה הוא הוציאם ממצרים, מה שלאבות לא נראה רק בשם אל ש', ועיין א"ע ורמב"ן ריש וארא, ומאחר שישראל דבקים בשם הוי' ב"ה והוא אלקיהם ע"כ יכול להיות להם נסים כנ"ל שהטבע לא תפעול בהם כנ"ל, שכאשר יאיר בהם שם זה תתעורר גם הטבע ותפשוט את המסכים והצמצומים עד שירגיש רצון הש"י ולא תפעול הטבע רק מה שהוא רצון הש"י:
4
ה׳והנה כ"ק זקיני אדומו"ר זצללה"ה מקאצק אמר בפסוק קדושים תהיו כי קדוש וגו', איך נוכל לומר על בשר ודם שיהי' קדוש רק משום כי קדוש וגו', ויש לפרש כוונתו ז"ל על דרך הנ"ל, שלכאורה בלתי מובן שבשר ודם שהטבע מושכהו לדברים החומרים והטבעים איך ישתנה ויחליף טבעו שלא יהי' לו שייכות כלל לדברים אלה, כי זה החילוק שבין טהור לקדוש שטהור הוא טהר ידים במעשה היינו שמתגבר על טבעו ואיננו נמשך אחר הטבע, אבל קדוש פירושו נבדל היינו שלא יהי' לו שייכות לענינים אלו כלל, איך יתכן זה, רק משום כי קדוש וגו' היינו שכאשר מאיר באדם ענין אלקי שוב גם החומר והטבע שבו מרגישים רצון הש"י ואינם יכולים לפעול רק מה שהוא לרצון הש"י, וקו"ח ממלאך גבריאל הנ"ל שבאשר הוא שר של אש כשירד לתוך כבשן האש נתעלה האש כנ"ל, מה גם כשמאיר אלקות בלב האדם שנתעלה הטבע, וכ"ז מפאת שם הוי' ב"ה שהוא אלקי ישראל כנ"ל, וא"כ מאמר קדושים תהי' כי קדוש אני ה' אלקיכם הוא מקביל למאמר אנכי וגו':
5
ו׳ונראה שבאמצעות ש"ק שהוא קודש והוא קבוע וקיימא וניתן במתנה לבני ישראל ומתנה היא דבר שאינו מגיע ושייך אליו כמובן, וא"כ ישראל נוחלין הש"ק אף שהם בלתי ראוים אליו, רק כשהוא מתכוין לזכות בו זוכה בו ושורה בו קדושת שבת, יכול להגיע להיות קדוש כנ"ל שהטבע לא תפעול בו ותמשכהו רק למה שהוא רצון הש"י וכנ"ל:
6
ז׳סמיכות הפרשיות אחרי מות קדושים נראה עפ"י דברי המד"ר העליונים שאין יצה"ר מצוי בהם די בקדושה אחת התחתונים שיצה"ר מצוי' בהם הלואי בשתי קדושות יעמדו, ושמעתי הפירוש מכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שקדושה הוא נבדל ופרושות, והנה יש באדם שתי הבדלות היינו שלא יהי' נמשך אחר החומר למטה ממדריגתו, וגם שלא יקרב למעלה ממדריגתו, וכעין זה הי' בסיני פרישה והגבלה, אבל העליונים שאינם בעלי חומר ולא שייך אצלם שלא ירדו למטה ממדריגתם, ואין להם רק קדושה אחת שלא יקרבו לפנים ממחיצתם עכ"ד, והנה פ' אחרי מתחלת באזהרת אהרן שלא יקרב לפנים ממחיצתו כבניו בקרבתם לפני ה' וימותו, וסוף הפרשה היא עריות היא קדושה השני' שהתחתונים עודפים על העליונים, ואח"כ פ' קדושים כוללת שתי הקדושות:
7
ח׳נראה שקריאת הפרשה של קדושים מביאה קדושה על האדם, ובזוה"ק דכד מטאן חברייא לפרשתא דא הוו חדאן, ורחוק לומר דהשמחה היתה מחמת דבפרשתא דא אתחדשו רזין עלאין דאורייתא לבד כנראה מפשטות לשון הזוה"ק שבכל הפרשיות לא נמנע מהן רזין עלאין, אלא ודאי שהשיגו תוספות קדושה עליונה, ואולי זה גרם להם שגם החידושין ברזין עלאין הי' להם באופן אחר ואין אתנו יודע עד מה:
8
ט׳דבר אל כל עדת בנ"י קדושים תהיו, לכאורה יפלא איך שייך לומר לכל עדת בני ישראל שיהיו קדושים, מה שהוא מעלה אפי' לגדולי ישראל כי לאו כל אדם זוכה לכך שיקרא קדוש, ובאשר שזה הוא מצות עשה לכל אחד ואחד נראה שכל איש ואיש יהי' מי שיהי' יכול להיות קדוש וזה פלא, ונראה דהפי' הוא דכל אחד ואחד לפי מה שהוא מצוה עליו שיפריש ויבדל ממה שהוא עומד בו, ובאמת כי הקדושה שלפשוטי העם, לא נחשב לאנשי המעלה מאומה כמובן, ומ"מ לאיש כזה שהוא מבדיל עצמו מהחומריות שנחשב אצלו לחומריות הוא אצלו קדושה, ולאנשי המעלה עדיין אין זה קדושה כלל, והוא צריך להבדיל עצמו גם ממה שהוא בתמידות, אף שלגבי הפשוטים התמידות שלהם הוא להם לקדושה גדולה, הכלל שהוא מצוה כוללת, אך לכל אחד ואחד יש קדושה אחרת מה שאין לזולתו, כי כל איש צריך להתקדש ממה שטבעו נוטה לזה:
9
י׳איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו, ואח"כ אל תפנו אל האלילים, ויש להתבונן מדוע בעשרת הדברות נאמר לא יהי' לך קודם שבת, ושבת קודם לכיבוד אב ואם, ובכאן אחר מאמר קדושים תהיו שהוא כנגד אנכי נאמר יראת אב ואם, ואח"כ שבת, ואח"כ אל תפנו וגו', ונראה עפ"י מאמר כ"ק זקיני זצללה"ה מקאצק שיש קדוש במעשים ויש קדוש במוח, וזה כיבוד ויראת אב ואם שהוא חמורה שבחמורות הוא קדושה במעשים, ושבת הוא קדושה במוח, וע"כ כאן דסמוכה לקדושים נאמר יראת אב ואם מקודם שבראשונה צריך אדם להתקדש במעשיו ואח"כ לעלות במעלות הרמים להתקדש במוח:
10
י״אבמד"ר שבפרשה הזאת כלולה כל עשרת הדברות, ויש להבין למה החזיר כאן העשרת הדברות כלל, ונראה שבא להורות שלעומת הקדושה שאדם מתקדש, כמו כן הוא מקבל הארה מעשרת הדברות, ואם הוא מתקדש יותר, יש לו הארה יותר, וזה התראה ואזהרה לכל איש ישראל להכין עצמו לקראת חג השבועות הממשמש ובא:
11
י״בבמד"ר ר"י בר"ס פתח אחרי ה' תלכו וגו' עד אלא מתחלת ברייתו של עולם לא נתעסק הקב"ה אלא במטע תחילה הה"ד ויטע ה' אלקים גן בעדן מקדם אף אתם כשנכנסין לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחילה הה"ד כי תבואו אל הארץ, ונראה דהנה בעבודת הש"י יש שני דרכים, בחי' ביטול היינו שיחשוב מהותו מה הוא מאין באת מטפה סרוחה וכי הוא ברי' שפלה וקטנה עומדת בדעת מעוטה וקלה לפני תמים דעות ב"ה ושיהי' נבזה בעיניו נמאס ועי"ז יהי' נכנע להש"י, ויש דרך שיגבה לבו בדרכי הש"י, וחייב אדם לומר בשבילי נברא העולם, ויראה אדם עצמו חציו זכאי וחציו חייב וכו' עשה מצוה אחת אשוריו שהכריע א"ע ואת כל העולם כולו לכף זכות, ויזכור גודל מעלת נשמתו ויהי' תקיף וחזק בעבודת הש"י וכל מה שהוא זולת עבודת הש"י יהי' כאפס וכאין ולא יניח ולא ישקוט אפי' רגע באשר יודע שכל העולם תלוי בו:
12
י״גוהנה כבר אמרנו במק"א ההפרש בין נטיעה לזריעה, שענין זריעה הוא הנותן הגרעין בארץ והוא נרקב ואח"כ נצמח ממנו זרעים או אילן ואמרו ז"ל אימת קגביל לבתר דבלה, וענין נטיעה הוא הנוטע יחור או זמורה בארץ והוא משתרש ומתגדל ומתעבה עד שנעשה הוא עצמו שנטע לאילן רב:
13
י״דובעבודת הש"י מכונים שני דרכים הנ"ל לזריעה ונטיעה, שעבודת הש"י בבחי' ביטול כנ"ל הוא כעין זריעה דקגביל לבתר דבלה, וכ"כ המבטל א"ע ונעשה נכנע להש"י בכל בחי' אז יערה עליו רוח ממרום בחיות חדש ויצמח ויתגדל, ודרך השני להיות תקיף וחזק בעבודת הש"י הוא בחי' נטיעה, כי כל נטיעה הוא לשון חוזק ועיין בספר נצת ישראל למהר"ל ז"ל פרק ז', ומקרא מלא הוא והי' כעץ שתול על פלגי מים וגו', ונגד שתי בחי' אלו אמר הלל אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני, אם אין אני לי מי לי הוא דרך השני הנ"ל שיהי' תקיף וגבור בעבודת ה' לא ישוב מפני כל, וכשאני לעצמי מה אני הוא בחי' ביטול:
14
ט״ווהנה בעבודת האדם נראה שיש להקדים להיות גבור תקיף בעבודת ה' בחוזק זו בחי' נטיעה, כי אם יתחיל בבחי' ביטול יש לחוש שיתבטל ויתבייש בפני המלעיגים עליו או יתר המניעות, ע"כ יש להקדים בחי' נטיעה שהוא חוזק הלב והתלהבות, ואח"כ יבוא לבחי' ביטול, וכפי שסידר הלל בראשונה אם אין אני לי מי לי, ואח"כ וכשאני לעצמי מה אני, וכן יש לפרש הכתוב ויטע ה' אלקים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר, היינו שבראשונה ויטע וגו' שנברא בחי' נטיעה הוא התחזקות והתגברות למען כשיבוא האדם יקנה בראשונה הבחי' ההיא ויהי' גבור תקיף להמשיך את כל העולם לעבודת הש"י, כמו שאמרו ז"ל שאמר אדה"ר לכל הבהמות והחיות בואו ונשתחוה וגו', וזה שמרומז בדברי המדרש שלא נתעסק הקב"ה אלא במטע תחילה, וכן הוא הדרך לאדם להקדים בחי' נטיעה לבחי' זריעה כנ"ל:
15
ט״זובזה יש לפרש מאמרם ז"ל אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלין דהנה עבודת האדם בששת ימי המעשה היא בחי' זריעה וביטול ובשבת צוחין אף עקתין בטלין ושביתין ברם אנפין חדתין וכו', וכבר כתבנו במק"א דבשבת אין העבודה רק ע"י שיגבה לבו בדרכי הש"י, ולפי דרכנו הוא בחי' נטיעה וזה צריך להקדים ואח"כ בששת ימי המעשה בחי' זריעה כמו שאמר הלל בראשונה אם אין אני לי מי לי שהוא בחי' שבת ואח"כ וכשאני לעצמי מה אני, כי אחר הגבהת לבו בדרכי הש"י יכול לבוא לבחי' ביטול באמת וזה בחי' שבת שקודם ימי המעשה שמיני' שיתא יומין מתברכין, ואחר בחי' הביטול באמת אז יכול לבוא לבחי' נטיעה בחוזק לגמרי שלא יהי' הסרה כלל ויהי' גאולה שלימה אכי"ר בב"א:
16
י״זואבדיל אתכם מן העמים להיות לי. פירש"י פורש מן העבירה ומקבל עליו עול מלכות שמים, נראה דהנה אין מקבלין שכר על ל"ת רק כשיצרו מתגבר עליו כבפ"ק דקידושין, והטעם יש לומר דהנה שכר מצוה מצוה, פי' דבמצוה שאדם עושה הוא מתקן את עולמות העליונים ומאיר בהם אור עליון מלמעלה וזה בעצמו הוא שכרו לעוה"ב וכל אדם משלו נותנים לו, אך איך אדם קרוץ מחומר יש בכחו להניע את עולמות העליונים כבר פי' כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שהוא מטעם שליח של אדם כמותו שהאדם הוא שליח הש"י וא"כ הרי הוא כאלו הש"י בעצמו עושה, והנה כ"ז יוצדק במצות עשה אבל במצות ל"ת שהוא שלילת העשוי' לא יוצדק בו שליחות, ומטעם זה עשה דוחה ל"ת, כי העשה הוא מעשה שמים ע"י שליחות והל"ת הוא מבשר ודם, ומעשה שמים דוחין למעשה בו"ד, וע"כ אין מקבלין שכר על ל"ת כנ"ל שהשכר הוא רק מה שפעל בעולמות העליונים וזה לא פעל בעולמות עליונים, ובודאי בזה העולם מטיבין לו, אבל זה לא יקרא שכר מצוה, אך אם הוא פורש מן העבירה למען יהי' ביכולתו לקבל עליו עול מלכות שמים ולקיים ולדבקה בו א"כ הפרישה מעבירה הוא מחלקי המצוה דלדבקה בו ושוב מקבלין עליו שכר ג"כ, וזה נמי עצה היעוצה לאדם דכבר אמרנו דבכל מצות עשה האדם הוא שליח הש"י וכח המשלח בשליח ע"כ יש לו כח עליון לעשות המצוה, משא"כ במ ות ל"ת, אבל אם האדם פורש עצמו מהעבירה למען יהי' לחלקו של הקב"ה ולקיים ולדבקה בו שוב הוא שליח הש"י ויש לו כח עליון גם לפרוש מהל"ת והבן:
17