שם משמואל, כי תבוא א׳Shem MiShmuel, Ki Tavo 1
א׳שנת תר"ע
1
ב׳בתנחומא צפה משה ברוה"ק וראה שבהמ"ק עתיד ליחרב והבכורים עתידין ליפסק עמד והתקין לישראל שיהיו מתפללין ג' פעמים בכל יום, להבין הדברים דהנה במדרש בראשית (פרשה א' סי' ד') אן ראשית אלא בכורים בשביל בכורים יע"ש, ולהבין דבריהם דהנה בזוה"ק יתרו (ע"ט:) על פסוק הגדתי היום לה' אלקיך וז"ל אינון בעיין לאחזאה ולאודאה דבניני דחסד עילאה זכאן לכל האי ושריין בארעא ועאלין לההיא ארעא ועביד עמהון כל אינון טבאין ובג"כ הוו אמרי מלין אלין לכהן כו' משום דאתי מסטרא דחסד עכ"ל, וע"כ נאמר ויתן לנו לשון מתנה, והנה זה הוא עיקר הכוונה בבריאת שמים וארץ להיות האדם מודה להשי"ת שבראו מצד החסד וכו' כמ"ש כ"ז הרמב"ן ז"ל בסוף פ' בא עיי"ש דבריו כי נעמו, וזה בזכות בכורים נברא העולם, שענין מה שבכורים מורה עליו זה הוא כוונת הבריאה, והנה בבכורים יש שלשה דברים הבאה ותנופה והנחה, וקריאה, והשתחוי', וזה כנגד מחשבה דיבור ומעשה, הבאה ותנופה והנחה זה מעשה, קריאה דיבור, והשתחוי' מחשבה דכל הברואים הולכים כפופי קומה, והאדם שיש לו שכל הולך בקומה זקופה, ואם הוא בא בהשתחואה שהיא כפיפת קומה להשי"ת, בזה מורה שהוא מבטל אף שכלו להשי"ת, וע"כ בכורים מצוה חביבה מאוד שהיא מצוה הנעשית בכל ג' חלקי האדם והם כנגד נפש רוח ונשמה, וענינה מורה על הענין שתכלית בריאת העולם היתה לזה, וע"כ כשראה מרע"ה שביכורים עתידין ליבטל ביקש תקנה, ואף שהרבה מצות בטלין בחרבן בהמ"ק נרגש יותר על ביטול מצות ביכורים והוא לגודל מעלתה, ולכך התקין ג' תפלות דתפלות אבות תקנום אברהם שחרית יצחק מנחה יעקב ערבית, וכל אחד ואחד מהם השיג מעלה יותר, דכל ענין תפלה הוא ביטול והכנעה להשי"ת כמ"ש הרמב"ן סוף פ' בא עי' שמה, ואאע"ה הי' שכל כמ"ש חז"ל במד"ר בראשית פ' ס"א שתי כליותיו נובעות חכמה, והוא מחמת שאחד הי' אברהם וביטל הע"ז שהיא טעות מצד השכל וקידש את שכלו במה שביטל כל השכל שלו להשי"ת, ע"כ הי' שכרו ששכלו נעשה כולו קודש וכליותיו נובעות חכמה, והוא כעין שאחז"ל בזכות ויסתר משה פניו מהביט זכה לתמונת ה' יביט, וע"כ תיקן תפילת שחרית תפילת הבוקר שהוא לשון ביקור שיבקר אדם בשכלו, ובזוה"ק לך לך דאברהם הוא נשמתא, ולכך נבחן ונצרף אברהם במצרים דשם הוא מקום ע"ז וכישוף וחכמת מצרים שהיא מצד השכל דקליפה, ויצחק עלה למעלה עוד יותר שלא בלבד השכל אלא אף הנפש ג"כ הקדיש וביטלו להשי"ת ויצחק הקריב את נפשו לה', ולכך נצרף ונבחן בפלשתים דקליפה שלהם היא ליצנות כמבואר במדרש ובמושב לצים לא ישב זו פלשתים, והיא הקליפה בדיבור שהוא מכחות הנפש, כמ"ש ויהי האדם לנפש חי' ובת"א לרוח ממללא ולכך תיקן תפלת המנחה מלשון מנוחה ומנוחה מתיחסת לנפש כמ"ש המהר"ל ז"ל, ובקרבן מנחה כתיב נפש כמ"ש ונפש כי תקריב מנחה, ויעקב תיקן תפלת ערבית כי הוא קידש עוד יותר שגם הגוף יתקדש ולא ראה טפת קרי מימיו, וזה שהקריב שלמים שלא מצינו רק ביעקב בראשונה כמ"ש ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק, דשלמים נקראים משום שיש בהם שלום למזבח ולכהנים ולבעלים ונקרא איש תם יושב אוהלים ותם הוא גם מצד הגוף ותתן אמת ליעקב והדברים עתיקין, ולכך נבחן ונצרף אצל לבן ולבן נקרא ארמי שרימה באנשי מקומו והוא רמאי ואנשי המקום רמאים כמבואר במדרש וזה היפוך מדת תמימות ואמת, וע"כ תיקן תפלת ערבית שהיא כנגד אברים ופדרים, דערבית היא אף שהוא בחשכות ואינו מאיר לו השכל ג"כ יבטל כחותיו ונמשך להשי"ת והוא כנגד אברים ופדרים שהם חלקי הגוף שבקרבן, ולכך כשראה מרע"ה שביכורים עתידין להבטל תיקן השלש תפלות, דכל מה שיחסר בהעדר הביכורים ישלימו השלש תפלות כנ"ל, והבן:
2
ג׳ובהנ"ל יובן מ"ש חז"ל בתנחומא תזכו ותשנו לשנה הבאה, דלמה דווקא בביכורים, ולפי האמור דביכורים הם ביטול יובן היטב, דאחר שמבטל כחותיו להשי"ת והוא בעצמו כאפס וכאין, א"כ זוכה לשנה הבאה, וכמו תבואה אימת קגביל לבתר דבלי משום דהזרע נתבטל לכדור הארץ משיג הזרע חיות מחדש ומתחיל לצמוח, כן האדם אם הוא מבטל א"ע להשי"ת כלו וכאפס ואין נחשב לגבי עצמו מתחיל שוב לצמוח:
3
ד׳לא שכחתי פרש"י מלברכך, ותמוה דהא ברכות דרבנן, והנה כ"ק אאמו"ר זצלה"ה אמר בשם שו"ת ר"י מגא"ש דקאי על ברכת שהחיינו, כוונת הדברים כי עיקר המצוה היא החיות והשמחה ותשוקת האדם להמצוה, דהיינו שהוא עושה המצוה מפנימיות הלב, וע"כ הוא משתוקק מתי יבוא לידו המצוה ויעשנה וכן אמה"כ הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא ופרש"י שעומדין משנתן שחרית וחוטפין המצוה כו' וזה מורה גודל השתוקקות להמצוה, וזה לא נמצא אצל או"ה רק אצל ישראל שהפנימיות שלהם היא טובה וע"כ בלעם שצפה וראה מעלת ישראל שבח אותם בזה שלא נמצא אצל זולתם, וע"כ ברכת שהחיינו היא דאורייתא כי זה עיקר המצוה כשעושה בשמחה וחיות כנ"ל, וזה מורה ברכת שהחיינו כמובן:
4
ה׳ובזה יובן מאמרם ז"ל ביומא (ט':) שחורבן הבית הי' בשביל שנאת חנם, ולכאורה הלא בכתוב מפורש תחת אשר לא עבדת וגו', ובהנ"ל יובן, דהנה באמת בפנימיות כלל ישראל הם אחד, רק שמחמת הגופים נעשה פירוד, וע"כ אם היו עושים המצוה בשמחה, דהיינו מפנימיות הלב כנ"ל, ממילא היו מתאחדים, כי בפנימיותם הם אחד, ולא היתה שנאת חנם ביניהם וזה תלוי בזה:
5
ו׳ובזה יובן מאה"כ תחת אשר לא עבדת וגו', והק' כ"ק אאמו"ר זצלה"ה הרכ"מ בשם הרה"ק ר' משה ליב מסאסוב ז"ל מדוע מחמת מניעת השמחה עונש גדול כ"כ, ולהנ"ל יובן דכשאין עושין בשמחה מפנימיות הלב רק כמצוות אנשים מלומדה אז אין המצוה נחשבת כ"כ ומסתעפת מזה שנאת חנם וכנ"ל והבן:
6
ז׳ברש"י ז"ל י"א ארורים כנגד י"א שבטים, דשבט שמעון לא הי' בדעתו לברכו יע"ש, י"ל הפי' דבאמת ישראל הם ברוכים מברכת יעקב אביני ע"ה, ועי"ש לא חלה עליהם בעצם קללה כלל, כי אין ארור מתדבק בברוך והקללה היא רק בחיצוניות לדחות החטא כמו שהחטא הוא רק במקרה לא בעצם, אבל שבט שמעון שלא נתברך אם הי' מקללו היתה חלה ח"ו בעצם, וזה לא רצה בשום אופן לקלל ח"ו שבט מישראל והבן:
7
ח׳ולא נתן ד' לכם לב לדעת, להבין מה חטאם בזה ומה מוכיחם, אך האמת שבשמים אין מקמצים כלל וברצונו יתב"ש להשפיע תמיד כל טוב, אך המניעה היא מצד המקבלים שאינם ראוים לקבל ועומדום מרחוק, אך באם האדם יש לו תשוקה רבה להתקרב להשי"ת, ממילא נמשך ונתקרב למקום ששם תשוקתו, וכמו שאמר כ"ק אאמו"ר זצוקללה"ה על הש"ס עירובין (מ"ט:) הי' מכיר אילן או גדר ואמר שביתתי בעיקרו קנה שם שביתה, ואמר הטעם כי במקום שרצונו וחשקו להיות שם הוא, וע"כ אם יש לו תשוקה להשי"ת באמת, יכול להשיג אף דברים שגבוהים ממנו וממדרגתו, וז"ש ולא נתן כו', שאם הי' להם רצון ותשוקה הי' נותנין להם משמים, א"כ הי' החסרון מצדם, וזהו הענין שבשבת בנקל לשוב בתשובה כמ"ש שבת בו תשוב, דהנה באמת האדם שחטא ונעקר מכלל ישראל איך יכול לבוא לתשובה כי הוא רחוק מאוד, אך מחמת הרצון וחשק האדם לשוב לשורשו כמקדם, עי"ז הוא יכול לבוא באמת לתשובה כנ"ל, אך לזה הרצון ג"כ קשה מאוד לבוא מאחר שעדיין עומד מבחוץ מאין יבוא לו הרצון, אך בשבת שהיא עת רצון ובפרט במנחה שהיא רעוא דרעוין ונפתח רצון העליון למעלה וכמים פא"פ, כמו כן נפתח אצל האדם רצון ותשוקה לבוראו ע"כ שבת היא זמן תשובה:
8
ט׳ובזה יובן מנהג החסידים שמקדימין הסליחות במוצש"ק תיכף אחר חצות לילה, כי כל מה שיכולין לקרב להשבת טוב יותר, מחמת שאז היא עת רחמים ורצון ושעת תשובה וכנ"ל, והבן כ"ז:
9