שם משמואל, כי תבוא ג׳Shem MiShmuel, Ki Tavo 3
א׳שנת תרע"א
1
ב׳במדרש צפה משה ברה"ק וראה שבהמ"ק עתיד ליחרב והביכורים עתידין ליפסק עמד והתקין לישראל שיהיו מתפללים שלש פעמים בכל יום עכ"ל, ויש להבין מה ענין ביכורים אצל תפלה, ונראה דהנה יש להתבונן על ענין ביכורים מהו, ובלקוטי תורה פ' עקב כי שבעת המינים שנשתבחה בהם א"י שורשם מז' ספירות העליונות ע"כ, וע"כ בבריאת העולם וכן לעת"ל כשיהי' שמים וארץ על מכונם כשהיו המינים האלו מתברכים מהקדושה העליונה היו הפירות בתכלית הגידול, אך מתמת זוהמת הנחש שהוטל ארס בכל הנבראים אם הי' הגידול בתכלית הי' מלא ארס של נחש כי בכל עת הגידול הי' נשתאב בו בכל עת יותר ויותר [ואפשר מטעם זה זמן גידול הפירות בא"י הוא פחות מבשאר ארצות כבפ"ק דר"ה משום ארץ צבי כתיב בה, והתועלת מזה שלא ישתאב בפירות כ"כ ארס] וע"כ נתקלקלו שלא יגדלו בתכלית הגידול, והרמ"ע כתב שחטה מלשון חנטה שכל גידולה הוא רק כמו חנטה הקודמת, וצריכה להתתקן על ידי המלאכות ואפי' ובישול למען תתפרד ותתנקה מהארס של הנחש, וביערות דבש איתא שטבע האש להיות שורף את הארס של נחש, והפירות שאינם נאכלים אלא ע"י תיקון האש נראה שנשתאב בתוכן הרבה ארס וצריכין להתתקן ע"י האש ושאר הפירות שנאכלין חיין מורין שלא הי' בהם כ"כ ארס, ומ"מ פטור בלא כלום א"א, ולעתיד איתא בש"ס שבת (ל:) שעתידה א"י שתוציא גליסקאות, מפני שרוח הטומאה יעביר מן הארץ, ותהי' ההשפעה רק מסטרא דקדושה, אז יגדלו הפירות בשלימותם, וכשישראל היו נרצים להש"י והיו שרויין על אדמתם בארץ הקדושה הי' מעין זה ע"כ היתה הברכה מצוי' מאד בגידול הפירות בכמות ואיכות, ונראה דכמו שהשפעת הקדושה היתה מז' ספירות כנ"ל, כן לעומתם כח ארס של הנחש הי' מז' מיני הטומאה כי את זה לעומת זה עשה אלקים, וז' מיני טומאה נמצאים בעולם, מת ושרץ ונבילה זב וזבה נדה ויולדת, וכבר אמרנו דזה דאידמי לי' כתנינא דשבע רישוותא בש"ס קידושין (כ"ט:), וכשהיו ישראל זכאין יושבין על אדמתם היו דוחין את שבעה מיני ארס האלו, לעומת שהם עקרו השבע מדות רעות מקרבם לעומת זה נעקרו שבעה מיני השפעות ארס של נחש מא"י, כי זה לעומת זה עשה אלקים, ולא הי' בהם כח להשפיע אשכלות מרורות חמת פתנים, וכל ההשפעה היתה נקי' זכה וברה מז' ספירות הקדושות, וזאת היתה עבודת ישראל בא"י כמו שהיו עובדין בגשמיות עבודת שדה וכרם, היו עובדין ברוחניות לעקור השבע מדות רעות מקרבם ששורשן בסט"א חלק הנחש, מעין אדם הראשון שנאמר בו לעבדה ולשמרה ובזוה"ק (כ"ז.) לעבדה זה מצ"ע ולשמרה זה מל"ת, כי אז לא הי' עוד ארס של נחש נשתאב בהנבראים, וכל עבודתם היתה רק להמשיך הקדושה ע"י מצ"ע ולשמור שלא ישלוט זר ע"י ל"ת, אבל אח"כ שנשתאב הארס של נחש בתוך תוכם נצרך עוד לשרש את חלק הרע כנ"ל ע"י השירוש מלבות בני אדם, ובמדה זו נשרש ונעקר מכלל העולם:
2
ג׳אך עוד גדולה מזה היתה מצות ביכורים, היינו שלא די שעקרו את חלק הרע מקרבם עוד הוסיפו להפך הרע לטוב וחשוכא לנהורא ומרירא למתקא, ופיעל דמיוני הי' אדם רואה תאנה שבכרה אשכול שביכר שאדם משתוקק לאכלה כמ"ש (ישעי' כ"ח ד') כבכורה בטרם קיץ וגו' בעודה בכפו יבלענה, הקדיש זה לביכורים, והוא פועל דמיוני על כל מיני התשוקות להפכם לטוב, וכן שאר כל המדות, ובכח כל המדות האלה יעבוד את ה' ובזה נעשה כל גופו קודש קדשים, וענין זה עצמו הי' בהמ"ק שהי' עצים ואבנים והי' שורה בהם קדושה עליונה מעין נשמת חיים בגוף האדם, וע"כ אמרו ביומא (כ"ג:) קשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים, כי ע"י הטומאה נסתלקה הקדושה מהם והוא כעין שפיכת דמים שנסתלקה הנשמה עליונה מהגוף, ובאמצעות המקדש היו גם גופות בני אדם נתקדשים היינו שהי' ביכולתם להפך גם את נפש הבהמית לעשותה קודש קדשים כנ"ל, וע"כ אין מקריבין ביכורים אלא בפני הבית, ששלא בפני הבית רחוק מאד שיהי' ביכולת כל אחד להפך חשוכא לנהורא ומרירא למתקא וראיתי בני עלי' והנם מועטין, לעומת אשר בזמן שבהמ"ק הי' קיום הי' ביכולת כל איש ישראל להגיע לזה ע"י המקדש והביכורים:
3
ד׳וזה שאמר המדר"ת צפה משה ברוה"ק שבהמ"ק עתיד ליחרב והביכורים לבטל, עמד והתקין להם שלש תפילות היינו כי בתפלה נאמר ואשפוך את נפשי לפני ה' (ש"א א' ט"ו), היינו שנפש היא לשון רצון כמו שאמרנו כמה פעמים כמ"ש אם יש את נפשכם שפירושו רצונכם, היינו להפך כל הרצוניות מגשמיות לרוחניות עד לפני ה', ובזה שאדם מתפלל שלש פעמים בכל יום ויום ומשתפך את נפשו כנ"ל, בזה מתהפך בעצם לאט לאט חשוכא לנהורא כנ"ל כעין מצות הביכורים, ותפילות אבות תקנו, היינו שהם הכניסו כח זה בכל ישראל שיהי' בכוחו להפך את טבעו, מה שאין ביכולת שום איש לעשות זאת, זה ביקש מרע"ה ומצא תקנה במקום ביכורים:
4
ה׳במד"ר א"ר יודן כל מי שעונה אמן בעוה"ז זוכה לענות אמן לעתיד לבוא, ד"א אמר ר' יהושע בן לוי כל מי שנכנס לבתי כנסיות ולבתי מדרשות בעוה"ז זוכה לכנס לבתי כנסיות ולבתי מדרשות לעת"ל, ד"א אמר ר' יודן כל מי ששומע בקול של תורה בעוה"ז זוכה לשמוע באותו קול שכתוב בו קול ששון וקול שמחה וגו':
5
ו׳ונראה דשלשה אלו הם גוף ונפש ושכל, אמן הוא אמונה מתיחסת לגוף, כי עיקר לשון אמונה נופלת בשעה שאין השכל מאיר, דכשהשכל מאיר הרי הוא רואה בעיניו ואינו צריך לאמונה רק לדברים שהם עוד מרוממים מהשגת השכל, וזה שאנו אומרים אמת ואמונה ערבית, כי בוקר הוא לשון ביקור שמבקר ומבדיל הצורות כמ"ש הא"ע, ואז אינו שייך כ"כ לשון אמונה, רק ערבית שהיא מלשון עירוב, שאין השכל מבדיל ומברר, אז שייך לשון אמונה, ובאגדה חי' אחת יש ברקיע ביום אות אמת במצחה ובלילה אות אמונה במצחה ורומזת כנ"ל, ומאמר השני כניסת בתי כנסיות ובתי מדרשות שהם מקומות קיבוץ לתפילה הוא מתיחס לנפש כמ"ש (ש"א א' ט"ו) ואשפוך את נפשי לפני ה', וכל עניני קיבוץ מתיחסים לנפש, כי הגופים נפרדים, וגם השכלים אין דעתו של זה כדעתו של זה שאין דיעות בני אדם שוות, ורק בנפשות מתאחדים בני אדם וההיפוך מזה הוא פיזור נפש, וכבר אמרנו בדברי המד"ר פ' לך ידוע תדע, ידוע שאני מפזרן תדע שאני מכנסן, שהוא כנגד כוחות הנפש שפיזור וכינוס מתיחסים לנפש, ובכן קיבוץ וכינוס בתי מדרשות שהוא לתורה ג"כ מתיחס לנפש כמו כינוס בתי כנסיות לתפלה, ומאמר השלישי כל מי ששומע בקולה של תורה בעוה"ז הוא מתיחס לשכל, היינו שמבטל שכלו לשכל התורה וזה נקרא ששומע בקולה של תורה כי שמיעה מתרגם קבלה כידוע, כלל הדברים שלשה אלו הם גוף ונפש ושכל, אך יש להתבונן במה שאמר שהעושה בעוה"ז זוכה לעתיד לבוא, שלכאורה זהו דבר הפשוט לכל:
6
ז׳ונראה עפ"י מה שאמר כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שלגודל מעלת תורה ומצות אין ביכולת אדם לבוא לזה רק מצד שהוא מתרחק מדבר שהוא היפוך לו, כמ"ש הזוה"ק במרע"ה ויברח משה מפני פרעה שהוא הסט"א ע"כ בא אל הבאר שרומזת לקדושה כנודע, ולעומת שאדם מתרחק מן הגשמיות וחלקי הרע בא לעומתו בקדושה, ובזה פרשנו מה שהשיב משה רבינו ע"ה להמלאכים על טענתם ליתן להם התורה כלום יצה"ר יש ביניכם משא ומתן יש ביניכם אב ואם יש לכם, אף שבודאי גם המלאכים לא בקשו התורה כמו שהיא בלבוש ועניני עוה"ז, רק ברוחניות, וא"כ מה זו תשובה, אך להנ"ל יובן שבאשר אין להם גשמיות וחלק הרע ממה להתרחק שוב אין ביכולתם לבוא לתורה:
7
ח׳והנה זה עצמו השמיענו המד"ר שעולם הבא לרגלי רוממותו אין דרך להגיע אליו רק ע"י שבעוה"ז הוא מבטל כל ג' חלקיו, [היינו גוף ונפש ושכל] להש"י, ע"י ענית אמן, הגוף, וע"י כניסת בתי כנסיות ובתי מדרשות, הנפש, וע"י שמיעה בקולה של תורה, השכל, שכל ג' אלו הם התרחקות מדבר שהוא היפוך עוה"ב, כי בענית אמן היינו שהוא מודה ומאמין לברכת הש"י, ממילא הוא כאומר שכל זולתו שקר ואפס ואין, וכן בקיבוץ לבתי כנסיות ובתי מדרשות הרי הוא מתרחק מישיבת בתי כנסיות של עם הארץ ומחברתם, וכן השומע בקולה של תורה שהוא מבטל את שכלו כנ"ל, עי"ז בא לעומתו אל הקדושה בעוה"ב, אף שאז אינם שייכים דברים אלו בצד הרע ואין לו אז ממה להתרחק, מ"מ במה שהוא מרחיק עצמו בעוה"ז מועיל לו לעתיד לבוא:
8
ט׳זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, ויש להבין מה תועלת לנו בזה, ונראה דהנה שמור הוא בל"ת שהוא סור מרע, היינו בבוא יום שבת ישליך ממנו כל הפחיתות והחומריות, וזכור הוא במצ"ע עשה טוב היינו לקבל קדושת שבת ועונג שבת להתענג על הש"י, והנה מובן כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק, וכל זמן שלא השליך ממנו כל הפחיתות בלתי אפשר לבוא לעונג נפשי להתענג על הש"י, ולהיפוך ג"כ בלתי אפשר כמעט לאיש המגושם בכל ששת ימי המעשה בענינים גשמים שיפשט מעליו הבגדים הצואים, רק ע"י שהוא מרגיש נועם מתיקת עונג שבת אז ממילא כל ענינים הגשמים אינן תופסים מקום, וא"כ איך תתחיל שבת כי זה בלתי זה אי אפשר, אך זה מחסדי הש"י שאמר שניהם בדיבור אחד, ועי"ז באים שניהם כאחד כענין גיטו וידו באין כאחד, וזה שאנו אומרים בזמירות ועל חדא תרתי נהורא לה יטמא, והבן:
9
י׳ברש"י פ' וירא כל השקפה שבמקרא לרעה חוץ מהשקיפה ממעון קדשך שגדול כח מתנות עניים שהופך מדת הרוגז לרחמים, ויש לומר הטעם כעין מה שכתבו הספרים בטעם תשובה מאהבה שזדונות נעשין לו כזכיות, כיון דתשובה מאהבה היא מחמת ראיתו כמה נתרחק ממקור החיים ומרגיש בעצמו מה שאבד בעונותיו וכל כמה שמרגיש יותר ומתמרמר בנפשו יגדל אצלו הצמאון לשוב למקור חיותו, א"כ הזדונות בעצמם הם הם הסיבה שיגדול אצלו הצמאון ותתרבה האהבה ויוסיף בתשובה, שהרי לולא הזדונות לא היתה התשובה בחילא יתיר כ"כ ע"כ נעשין מהזדונות זכיות, וכעין זה יש לומר במתנות עניים, דמדת הדין המתוחה על זה עד שנעשה עני הוא עצמו הגורם שמרחמים עליו ונותנים לו מתנות בלב מלא רחמים, ובמתנה זו הניתנת בלב מלא רחמים מתעוררת למעלה מדת הרחמים על העני ועל כל העולם כולו, א"כ הרי מדת הדין היא סיבה למדת הרחמים שתתעורר ע"כ נהפכה מדת הרוגז שהיא מדת הדין לרחמים:
10
י״אוכעין זה יש לומר בששת ימי המעשה ושבת, דשבת היא זמן לתשובה כמו שכתבו הספרים והיינו שמרגיש ונתפעל עד כמה הי' תועה כשה אובד כל ימות השבוע בטרדת דברים גשמים עי"ז מתעורר בכח לקבל על עצמו הנהגה טובה מזו ולהשגיח ולדקדק במעשיו, ומשכין בחילא יתיר עד שזוכה לתשובה מנקודת הלב, ומי גרם לזה הששת ימי המעשה כנ"ל, ע"כ בזה נהפכים גם הששת ימי המעשה לזכות ונתתקנו כל ימי המעשה:
11
י״בוכן הוא בשופר של ר"ה שכתב הרמב"ם בה' תשובה שרמז יש בדב עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם אלו שהם שוכחים את האמת בהבלי הזמן וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם הביטו לנפשותיכם והיטיבו דרכיכם ומעלליכם וכו', וא"כ הרי כל אלו הבלים שכל ימי השנה הם הם המביאים אותו לחוס על נפשו ולמשוך בחילא יתיר ע"כ כל מעשיו אשר לא טובים נהפכים לו לזכות:
12
י״גובזה יש לפרש מאמר הש"ס למה תוקעין ומריעין כשהם יושבין ותוקעין ומריעין כשהם עומדין כדי לערבב את השטן, ולהנ"ל יובן אחר שהשטן רואה שבתקיעות מיושב עוררו העם כנ"ל וחזרו בתשובה מאהבה וזדונות נעשו להם כזכיות, שוב הוא נסוג אחור מלהשטין בעת הדין, שאיתא בספרים ששעת התקיעות היא שעת הדין, ואז הוא הדין של ציבור, כי אם יביא עוד עונות וישראל עומדין בתשובה מאהבה הרי הוא מוסיף להביא להם עוד זכיות, ומתערבב ואינו יודע מה לעשות:
13
י״דתחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, כבר תמהו ע"ז בספה"ק שבשביל שלא היתה העבודה בשמחה יגיע להם עונש גדול כ"כ, ועוד הרי אמרו ז"ל יומא (ט"ז מקדש ראשון מפני מה חרב מפני שהי' בו ע"ז ג"ע שפ"ד, ומקדש שני מפני שהי' בו שנאת חנם, ואין זכר לעבודה בלי שמחה:
14
ט״וונראה דהנה ידוע ואיתא בספה"ק דרמ"ח איברי הנפש אינם נשלמים רק ע"י רמ"ח מצות עשה, וכתב הרח"ו שלכן מרע"ה התחנן לכנוס לא"י בשביל לקיים מצות התלויות בארץ מפני שהי' יודע שבלתי אפשר להשלים כל איברי הנפש זולתם, וא"כ יש להבין הלוא כל עוד שאינו מקיים כל רמ"ח מצות עשה הרי הוא מחוסר אבר, והרי כתיב כל איש אשר בו מום לא יקרב, וכתבו הטעם מפני שאיברי הגוף הם נרתיק לאיברי הנפש ואם יש בו פגם בגוף יש בו פגם גם באיברי הנפש, וא"כ זה שיש לו פגם בנפש ממש ע"י חוסר מרמ"ח מצ"ע איך יבוא לשרת לפני מלך הכבוד, אך כבר כתבנו שהתירוץ הוא מפני שכל ישראל הם כגוף אחד ממש וכל מצוה שאדם עושה היא בשם כל ישראל, ונצטרפו כל המצות מכל ישראל יחד ואפי' מאותם שכבר נפטרו לעולמם כי כל בשמים הוא למעלה מהזמן, אך כל זה הוא באיש המתאחד בכלל ישראל שכל ישראל הם לו כאלו הם איבריו ואוהב אותם כגופו, וזה ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה, וחשוב לו כאלו קיים כל המצות אפי' מצות שישנן רק בכהנים או במלך וציבור, הכל מסייע להשלים את איברי נפשו, ומובן שאם ח"ו יש שנאה ביניהם שוב אין אחד נסתייע מחבירו ונשארין בעלי מומין ומחוסרין איברים ועבודתם פסולה:
15
ט״זאך זה הדבר להתאחד בכלל ישראל ולהיות כל ישראל אצלו כאלו היו מאיברי גופו, לאו כל מוחא סביל דא, ולא נקל לבוא לזה כ"כ מהרה, אך באשר אדם חפץ ומשתוקק ומתאמץ לבוא לבחינה זו הרי הוא כאלו הגיע קצת לבחי' זו, והיינו היות כי הנפשות למעלה הן מתאחדין כאיש אחד חברים ורק בגופין הם נפרדים, א"כ אם מעשיו הם בהתפעלות ורגשת הנפש, והנפשות הן מתאחדין שוב מועילה דעתו ורצונו להתאחד, אבל אם מעשי מצותיו הם בלי התפעלות ורגשת הנפש והוא מהעדר השמחה, כי הנפש היא מהעליונים, ובעליונים הכל הוא בשמחה ואין שם עצבון, וכל המעשים שבהעדר השמחה, בהכרח שאינם בהתפעלות ורגשת נפש, שוב אין לו במה להתאחד בכלל ישראל, כי חבל הכוסף הוא רגשת הנפש נעדר במעשיו, וע"כ נשאר פרטי, ובלתי אפשר לו לקיים כל המצות ונשאר מחוסר אבר וכל מעשי עבודה אינם כלום:
16
י״זולפי"ז יובן שבית שני חרב ע"י שנאת חנם ותחת אשר לא עבדת בשמחה ובטוב לבב הכל חד, שבשביל זה כל מעשיו היו בלתי רצוים, ולא הי' להם עוד שום מעשי המצות שבשבילם יתקיים אצלם הבית:
17
י״חוהנה לימוד גדול על ר"ה שכל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, ולא יתחזי פגום קדם מלכא, לבד מה שצריך תשובה על עבירות שבידו עוד אינו מספיק שהרי עדיין הוא מחוסר אבר כנ"ל ואין לו תקנה רק ע"י התאחדות בכלל ישראל להשתדל מאד להכניס בלבו אהבת הכלל ולהיות כל מעשיו בשמחה ובהתפעלות ורגשת הנפש ולא בעצבון ח"ו, ובזה יקיים בתוך עמי אנכי יושבת כבזוה"ק ריש פ' בשלח דזה נצרך לר"ה ואולי הוא מטעם שכתבנו:
18
י״טבמצות כתיבת ספר התורה על האבנים ביום שעברו את הירדן יש להתבונן, דהנה מצות כתיבת ס"ת ליחיד ולמלך הוא על קלף וגויל הבא מבעלי חיים, ונשתנה מצוה זאת לכתוב על אבנים שהם דוממין, ונראה שרמז יש בדבר כי ענין כתיבת ס"ת אמר כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שהוא רמז למען יקבעו דברי תורה בלב האדם כענין כתבם על לוח לבך עכת"ד, והנה הקלף צריך עיבוד ואם כתב על קלף שאינו מעובד פסול, וזה רמז שאין דברי תורה נתפסין בלב האדם טרם נפסקה הזוהמא ממנו, אך איך תפסק הזוהמא מלב האדם טרם יתפסו בו דברי תורה, כי בלי תורה בלתי אפשר שתפסק הזוהמא מיני', ובזוה"ק לא אתדכי בר נש אלא במילי דאורייתא:
19
כ׳אך הנה בלב איש הישראלי נמצאין שתי בחינות, היינו נקודה הפנימית שבלב שנקראת בתולה ואיש לא ידעה והיא משומרת ממגע נכרי ושם משכן נפש אלקית, ובחי' השנית היא החיצונית שבלב שהיא כמו חומר היולי מוכנת לקבל כל הצורות, ובחי' הזאת צריכה עיבוד שתפסק הזוהמא ממנה שתהא ראוי' לקבל קדושה אלקית, ועיבוד זה הוא ע"י לימוד ועסק התורה ומצותי' שנתחזקה הנקודה הפנימית עד שמתפשטת ממנה הארה לבחי' החיצונית שבלב לזככה ולטהרה, אבל שתתפוס התורה בבחי' החיצונית שבלב טרם הטהרה והזדככה בלתי אפשר, והעסק התורה בראשונה נתפס רק בפנימיות שבלב, וזה דברי הזוה"ק לא אתדכי בר נש אלא במילי דאורייתא, ואח"כ שנזדככה גם בחי' חיצוניות שבלב אז היא ראוי' לקבל בעצמה דברי תורה, וע"ז נאמר כתבם על לוח לבך, כעין כתיבת ס"ת על קלף המעובד שפסקה זוהמא מיני', ולפי"ז קלף המעובד רומז לחיצונית הלב שכמו שקלף שמיצאו מבעלי חיים בעלי שינוי ותמורה, ויש בו זוהמא, וראוי להפסק ממנו הזוהמא ע"י עיבוד, כן היא חיצוניות שבלב שהיא כעין חומר היולי כנ"ל, אבל לנקודה הפנימית שבלב שבלתי אפשר להתקלקל ואין בה זוהמא מצד עצמה לזו רומזין האבנים, ולזה באה המצוה אשר בראשית בואם לארץ ביום אשר יעברו את הירדן יכתבו את התורה על האבנים כנ"ל, רומזת למה שהאדם בראשית מעשיו יתפסו דברי תורה בנקודה הפנימית שבלב, אף שעדיין אין נתפסים בבחי' חיצוניות:
20
כ״אויש לומר עוד שזה הי' צורך לכיבוש א"י, דהנה אמרו ז"ל במדרש איכה (פרשה ב') יש חכמה באומות תאמין יש תורה באומות אל תאמין שנאמר בגוים אין תורה, והטעם כנ"ל שישראל שנקודה הפנימית שלהם טהורה מיצירתה וראוי' לתפוס בה דברי תורה, ממילא שוב באמצעיתה תזדכך גם בחי' החיצוניות שבלב עד שנעשה ג"כ ראוי' שיתפסו בה דברי תורה, אבל הגוים שמקור מוצאם משורש נחש הקדמוני, אף אם ילמוד תורה אין יכולין לתפוס בו דברי תורה, ואף אם יבין היא אין בחיצוניות התורה והוא רק בגדר החכמה לבד ולא בגדר התורה, כי מאין יתחיל בו הזיכוך, וע"כ הגוים אף אם יקיימו מצות הוא רק מצות השכליות כמ"ש המהר"ל בעשו שקיים רק כיבוד אב לפנים, אבל בשאר כל המצות לא הי' לו אף לפנים שום אחוזה, וההוא נכרי באשקלון דמא בן נתינה שמו, היינו מה שהשכל נותן ומחייבו עכת"ד, וע"כ לניצוח האומות הקדימו כתיבת ס"ת על האבנים, שזהו עצם ההבדל בין ישראל לגוים וממנו נסתעף הכל כנ"ל ודו"ק:
21
כ״בועפ"י הדברים האלה יש לגעת במעט טעם על מצות השופר בר"ה דלזכרון קאתי ולמה לא תספיק הזכרה בפה, והיינו דהנה אמרו ז"ל דאוה"ע באים ומקטרגין לפני הקב"ה בר"ה, וע"ז באה מצות השופר דקול שופר יוצא מפנימית הלב טרם מתחלק בה' מוצאות הפה, והוא רומז על נקודה הפנימית שבלב שבזה עצם ההבדל שבין ישראל לאומה"ע ושם אין להם שום אחיזה כלל, ושוב אין להם עוד שום פתחון פה לקטרג על ישראל לומר כי הם ראוים יותר מישראל או לכה"פ כישראל, כי הנקודה הפנימית מוכחת כנ"ל:
22
כ״גבמד"ר רבנן אמרו אתה מוצא כשנתן הקב"ה למשה את התורה בקריאה נתנה לו מנין שנאמר ויקרא ה' למשה אל ראש ההר ויעל משה, אף משה רבינו כשבא לשנות את התורה לישראל אמר להם כשם שקבלתי את התורה בקריי' כך אני מוסר לבניו בקריי' מנין ממה שכתוב בענין ויקרא משה אל כל ישראל, עכ"ל, ביאור הדברים דהנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה אמר החילוק שבין ויקרא הנאמר במרע"ה ובין ויקר הנאמר בבלעם, דלשון ויקרא היא שקורא אותו שיקרב הלום, ולשון ויקר היא שהדיבור בא אליו, והיינו שהעלה את משה והגביהו ממה שהי' מקודם ונתעלה לקראת הדיבור, אבל בלעם נשאר בטינופו כמו שהי' והדיבור בא אליו לכבוד ישראל עכת"ד, וזה שאמר המד"ר כשנתן הקב"ה את התורה למשה בקריאה נתנה לו, והוא עפ"י ש"ס יבמות (ק"ה:) וכי הגון הי' משה ללמוד תורה מפי הגבורה, ע"כ הגביהו והעלהו עד שיהי' ראוי כי באם לאו לא היתה הקבלה בשלימות:
23
כ״דוהנה לכאורה יש להבין מה שאמר המד"ר שאמר משה כך אני מוסר לבניו בקריי' מנין ממה שכתוב בענין וכו', והנה זה הי' בסוף נתינת התורה לישראל, והרי הי' צריך שתהי' הקריאה בתחילת דבריו לישראל, אך יובן עפ"י דברי המד"ר במדבר (פ"ג ב') בפסוק אשרי תבחר ותקרב, יש מי שנבחר ולא נתקרב ויש שקרבן ולא בחרן ויש שבחרן וקרבן, אברהם יעקב דוד בחרן אבל לא קרבן וקרבו את עצמן, יתרו ורחב נתקרב ולא נבחר, אהרן נבחר ונתקרב, וע"כ יובן מה שבתחילת נתינת התורה לישראל לא קרא אותם שכוונתו שיהיו כמו אברהם יעקב דוד שקרבו את עצמן, כי בודאי יותר זכות תהי' לישראל כאשר יתקרבו מעצמן, אך כשקרב זמנו של משה להפטר מן העולם, ואז אמר להם ולא נתן ה' לכם לב לדעת, ואם לא עכשיו אימתי, והי' רוצה להשלימם, כמ"ש כ"ק אדמו"ר מגור זצללה"ה וידבר משה וגו' עד תומם, הייני עד שעשה אותם תמימים ומושלמים ע"כ קרא אותם והגביה והעלה אותם למעלה ממדריגתם לקראת הציבור:
24
כ״הוכעין זה יש לומר דבכל ימות השנה ישראל הם בבחי' נבחר ולא נתקרב, כי הרצון הוא שהם יקרבו את עצמם, אך בהגיע טרם כלות השנה וכל באי עולם יעברון לפניו כבני מרון בר"ה, ואם לא עכשיו אימתי, ע"כ אלול קודם ר"ה הוא בחי' קריאה ע"י שופר של אלול ומקרבין את האדם, כי הוא ימי רצון, ומכניסין בו רצון לעבודת הש"י, כי כמים פא"פ, וצריך כל אחד להשגיח ע"ע שלא יהי' שוטה המאבד מה שנותנים לו:
25