שם משמואל, כי תבוא ד׳Shem MiShmuel, Ki Tavo 4

א׳שנת תרע"ב

ב׳במדרש תנחומא כשצפה מרע"ה ברוה"ק וראה שבהמ"ק עתיד ליחרב וביכורים עתידין ליפסק עמד והתקין לישראל שיהיו מתפללין שלש פעמים בכל יום, וכבר אמרנו טעמים מה ענין תפלה לביכורים, ונראה עוד עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה, בטעם שתרומות ומעשרות מדאורייתא הוא רק בדגן תירוש ויצהר לרוב הפוסקים, וביכורים הם משבעת המינים, כי דגן תירוש ויצהר הם נגד חכמה בינה ודעת שבאדם, כי יצהר שהוא שמן הוא חכמה כאמרם ז"ל מנחות (פ"ה:) מפני ששמן זית מצוי בהם לפיכך חכמה מצוי' בהם, ויין הוא בינה, וכתיב (זכרי' ט' י"ז) ותירוש ינובב בתולות, ויין מספרו סוד ומשנכנס יין יצא סוד, ודגן הוא דעת כאמרם ז"ל סוכה (מ"ב:) תינוק שיכול לאכול כזית דגן מרחיקין מצואתו ד' אמות כדכתיב ויוסיף דעת יוסיף מכאוב, וביכורים שהם משבעת המינים הם נגד שבעת המדות כמבואר בלקוטי התורה מהאר"י ז"ל פ' עקב, עכת"ד ז"ל:

ג׳ונראה לפרש כוונתו ז"ל דהנה כתבו ז"ל בטעם ירידת הנשמה לעוה"ז אף שאין חסר לה בשמים קודם ירידתה לעוה"ז, אלא הוא כדי שתאכל מפרי מעשי' ולא תיזון מנהמא דכסופא, ויש עוד ליתן טעם לשבח עפ"י מה שפירשנו בתשובת מרע"ה למלאכים שהיו מבקשים שתנתן להם התורה, אב ואם יש ביניכם, משא ומתן יש ביניכם יצה"ר יש ביניכם, ולכאורה הרי בודאי המלאכים לא בקשו בלבוש עוה"ז שהרי אין בהם דיני שור ובור וכדומה, וע"כ שהיו מבקשים פנימית התורה, וא"כ מה זה תשובה, ואמרנו שתשובת מרע"ה היתה שלגודל מעלת התורה אין לשום נברא אחיזה בה רק במה שהוא בורח מדבר שכנגדה בחיצוניות, וכבזוה"ק שמדבר שאדם בורח מחיצוניות בא לעומתו בקדושה כענין ויברח משה מפני פרעה שהוא הסט"א בא לעומתו בקדושה וישב על הבאר שרומזת לבאר מים חיים, וע"כ באשר שאין למלאכים צד רע לברוח ממנו א"א להם לבוא להתורה, וזה בעצמו י"ל טעם ירידת הנשמה לעוה"ז שתוכל לזכות ע"י סור מרע למעלות רמות ונשגבות אשר בלתי אפשר הי' להגיע לזה מצד מעלתה בעצם, וכעין ששת ימי המעשה ושבת שלעומת שאדם מתאמץ בששת ימי המעשה בברורי הנצוצות ע"י סור מרע בא לעומתו ביום ש"ק בקדושה, ומי שטרח בע"ש יאכל בשבת, כי שבת היא מעין עוה"ב וימי החול הם ימי המעשה בעוה"ז:

ד׳ומזה יכול כל איש להשיב אל לבו לבל יתמרמר על מצבו שברע הוא הן בגשמיות הן ברוחניות, כי אדרבה זהו תכלית המבוקש שעל ידו יגיע למעלות רמות כנ"ל, ולא יהי' שוטה המאבד מה שנותנים לו אלא יתאמץ בכל עוז בעת הזאת דווקא, לקיים ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחוק לנערותי', היינו בעוד שחשך העולם בעדו מכל צד חז דווקא היא עת הנרצית ליתן טרף לביתו ונערותי' הן כחות הנפש רוח ונשמה, כאמרם ז"ל טוב מעט בצער ממאה בריוח, ואם האדם עושה כן אז מהפך מדת הדין לרחמים, שהרי מחמת מדת הדין בא למדה זו להתאהב למקום, וע"כ ממילא אז כל המצירים בטלין ומבוטלין, וכבר דברנו מזה:

ה׳ובזה יש לפרש מצות תו"מ שהם בדגן תירוש ויצהר היינו שיבטל איש את חכמתו ובינתו ודעתו אל הש"י, ויברח מהתחכמות הטבעית ודעת חיצונית שלא משורשי התורה מוצאן, ולזה מורה הפרשת ראשית דברים אלו להש"י ואחר הראשית נגרר הכל, ועי"ז יזכה לחכמה בינה ודעת דהקדושה, שאין שום דרך לאיש קרוץ מחומר להגיע לזה רק על דרך הנ"ל, וכן ביכורים משבעת המינים שהם נגד ז' מדות ושורש שורשם הוא חלקי התשוקה שבאדם שממנה תוצאות כל הז' מדות ואם חסר לאדם תשוקה כבהמה הוא נחשב, אך צריכין למסור כל תשוקות החיצוניות להש"י ובאין לעומתו בקדושה, ולזה רמזה מצות ביכורים אדם רואה תאנה שבכרה וכו' שנפשו מתאוה להן, ולא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא כל תשוקות האדם שהן שורש כל ז' מדות הוא מוסר להש"י בזה יבוא לתשוקה אמיתית, להיות משתוקק רק להש"י עד כלות הנפש, ולזה רומז עוד מה שביכורים טעונין ז' דברים הבאת מקום, וכלי, קריאה, וקרבן, ושיר, ותנופה, ולינה, כברמב"ם סוף פ"ג דביכורים:

ו׳ולפי האמור יש לפרש מה דאסור להקדים תרומה לביכורים, כי בעוד שתשוקת האדם מונחת בתאוות הגופניות לגמרי בלתי אפשר שיבטל חכמתו ובינתו ודעתו להש"י, אלא שתחילה יש לאדם להשתדל מאוד לקבוע בנפשו חשוקה להקדושה, ואח"כ יתן את כל הון ביתו היינו חכמתו ובינתו ודעתו באהבה ואז רק אז אפשר להשיג הארה אלקית חכמה בינה ודעת דהקדושה, אבל כל עוד שאין בו תשוקה אלקית אי אפשר להגיע לחכמה בינה ודעת דהקדושה, וע"כ ביכורים צריך שיקדימו לתרומה לרמז כנ"ל, שאם אין בו תשוקה אלקית אין בו כלום, וזהו שנרגש משרע"ה על הפסקת ביכורים יותר מהפסקת תו"מ שבטלו משגלינו מארצינו, כי זהו היתד שהכל תלוי בו, כי אפשר לאדם לקיים ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה כנ"ל, אבל בלי תשוקה להקדושה אין בידו כלום:

ז׳ובזה יש לפרש שתיקן הג' תפילות שהיא מלשון חיבור שבזה מעורר התשוקה שבאדם, וע"כ שורש התפילה הוא ז' ברכות ג' ראשונות וג' אחרונית, ואמצעות באם אינו יכול יוצא בהביננו שהיא ברכה אחת הכוללת כולם, ושבת ויו"ט ומוסף לעולם ז' ברכות לבד זכרונות ושופרות בר"ה השייכין לתקיעות, והדיבוק שע"י התפילה מעורר תשוקה ואהבה מוסתרת שבלב איש הישראלי הנטועה בו מהאבות הקדושים, וזה תיקון החסרון מהעדר הביכורים:

ח׳יש ליתן טעם מה שאנו אומרים צאתכם לשלום, שלכאורה בלתי מובן מה איכפת לנו אם ישארו בעת קידוש והסעודה, ונראה דהנה בתיקוני הזוהר כי הנשמה יתירה שבאה בשבת מלוים אותה מלאכים מעולם העליון, ויש לומר כי לאלו המלאכים אנו אומרים שלום עליכם, ושני מלאכי השרת המלוין לאדם המוזכר בש"ס שבת (קי"ט:) הם המקבלים הנשמה יתירה מהמלאכים הנ"ל, ובטעמו של דבר צורך להמלאכים כי לגודל מעלת הנשמה לירד לעוה"ז צריכה לאמצעי וכמו שכתוב בספר מלכיאל שבבטן האם שנר דלוק על ראשו ומלמדין אותו כל התורה כולה הוא ממוצע בין עולם העליון לעוה"ז, וכ"כ נשמה החוזרת לעולם עליון צריכה לאמצעי והוא גן עדן התחתון, כן יש לומר בהנשמה יתירה, שבראשונה נמסרת למלאכי השרת של מעלה, ומלאכים האלו מוסרין אותה למלאכים שלמטה המלוין את האדם עד בואה להאדם, והם בדמיון שלוחי האב עם שלוחי הבעל בש"ס כתובות (מ"ח:) שמלאכי השרת של מעלה נקראים שלוחי האב ושל מטה נקראים שלוחי הבעל, והנה במשנה שם הלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל הרי היא ברשות האב, ע"כ אנו אומרים לשלוחי האב צאתכם לשלום, ודו"ק:

ט׳השקיפה ממעון קדשך וגו', ברש"י פ' וירא כל השקפה שבמקרא לרעה חוץ מהשקיפה ממעון קדשך שגדול כח מתנות עניים שהופך מדת הרוגז לרחמים:

י׳נראה לפרש דהנה בענין וידוי מעשר לכאורה אינו מובן דלא מצינו וידוי אלא על עבירה ולא על מצוה ועיין ספורנו שהוידוי הוא על החטא שבעבורו הוסרה העבודה מהבכורות דלולא החטא היו הם ראוים ליתן להם תו"מ, עכ"ד, ועדיין אינו מיושב כל הצורך שהרי הזכיר גם מע"ש שהבעלים אוכלין אות', ולא עוד אלא שמשמע שעיקר הוידוי עלי' קאי דפתח בי' קרא בערתי הקודש מן הבית וברש"י שזה מע"ש ונטע רבעי:

י״אוכשאני לעצמי הייתי אומר דהנה בכתוב נאמר שמעתי בקול ה' אלקי עשיתי ככל אשר צויתני, ולכאורה הוא כפל לשון, ויש לפרש עפ"י דברי הרמב"ם שצריך האדם לרדוף אחר כוונת התורה, ולא סגי לתפוס המצוה רק כפי שטחיות המאמר רק לירד לסוף כוונת התורה, והוא כעין שכתב הרמב"ן במצות קדושים תהיו שיכול להיות נבל ברשות התורה וכן במצות ועשית הישר והטוב עיי"ש דבריו כי נעמו, וזהו כפל הלשון שמעתי בקול ה' אלקי, כי קול הוא פנימית הדברים, ואז עשיתי ככל אשר צויתני, ולא כפי הנראה משטחיית המאמר לבד, אלא שירדתי לסוף דעת התורה מה שכוונה בזה, והיינו שאין כוונת התורה שתהי' הספקה להמקבלים לבד כי לא הי' חסר להש"י דרך להספיק להם די מחסורם בלעדו, אלא שע"י המתנות יהי' לו צירוף עם הכהנים והלוים ועם העניים שיש גם בהם מעלה במה שהם מדוכאים וכתיב אני את דכא אשכון (ישעי' נ"ז ט"ו), וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שלכן נקראו מתנות עניים כמו מתנות כהונה, עכ"ד:

י״בועל דרך זה יש לומר גם במע"ש שהכוונה שתהי' ידו פתוחה שמה להזמין על שלחנו כהנים ולוים ועדת החסידים היושבים שמה לפני ה', אחר שאינו רשאי להוציא אלא על אכילה ושתי' והנשאר בידו יהי' מוכרח למסרו לאנשי ירושלים, ובהתחברו עם אלה יקנה באמצעותם מעלה:

י״גובזה יובן מאמר הכתוב לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי, וברש"י לא שכחתי מלברך על הפרשת מעשרות, ואף שברכת המצות דרבנן הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצלה"ה בשם ר"י מגא"ש דברכת שהחיינו על המצות היא דאורייתא, ומ"מ יש להבין מאי אולמא דברכת שהחיינו על הפרשת מעשר שהזכירוה בפירוש ולא נכללה בכלל לא עברתי ממצותיך, ולהנ"ל יובן דברכת שהחיינו היא מחמת שהוא מתאוה ומשתוקק להגיע לזה כעין מי שזוכה להון עתק, אך זה יתכן אם המצוה באה לתועלת העושה את המצוה, אבל אם עיקרה היתה באה לתועלת זולתו כגון וחי עמך וכדומה, לא שייך כ"כ להיות משתוקק לזה מקודם, ואדרבה יותר הי' חפץ שחבירו לא הי' צריך. לכל זה, דמיון קצת שאין אומרים תבלה ותחדש על לבישת בגד הנעשה מעור בע"ח, וא"כ במתנות האלו לולא שהוא רודף אחר כוונת התורה לא היתה שייכת כ"כ ברכת שהחיינו, ע"כ זה מקביל למאמר שמעתי בקול ה' אלקי, ובאמת זה בנין אב לכל מצות התורה להיות רודף אחר כוונת התורה, ולא יתפוס שטחיית המאמר, ולפי האמור יתפרש בטוב הענין וידוי מעשר שמתודה שמצד עצמינו אין אנו ראויים לדיבוק אלקי ואנו נזקקים לאמצעות הכהנים והלוים ועניים ועדת החסידים כנ"ל:

י״דוהנה ידוע שהדינים (הקדושים) השורים ח"ו על האדם אין הכוונה בתכלית לענוש את זה ולצערו אלא שעי"ז יגיע לתכלית נרצה נכבדת וטובה כענין רופא הפותח פי המכה שאין הכוונה בתכלית שתהי' המכה פתוחה והאיש ההוא יסבול צער ח"ו אלא שיתרפא עי"ז, וע"כ הדינים בהעלם הם רק חסדים אלא שבהתגלות נוכל לקראותם דינים, ובאם היתה התכלית נגלה ומפורסמת לא הי' יתכן לקראותם כלל דינים, והנה בזוה"ק פ' מקץ בפסוק הבוקר אור והאנשים שלחו המה וחמוריהם, הבוקר אור דא בוקר דאברהם והאנשים שלחו אלין מאריהון דדינא דהוו שלטין בלילא המה וחמוריהם אינון גרדיני נמוסין וכו', ויש לפרש דאור הוא בגימטריא רז היינו דכשנתגלה רז זה שהוא חסד גמור ואין לקראותו בשם דינים שוב גם הגרדיני נמוסין שכל אחיזה שלהם היא מצד הדינים מתעברי ולא שלטי:

ט״וולפי הדברים האלו יש לפרש דברי המדרש אמור (פ' כ"ט ג') בפסוק עלה אלקים בתרועה ה' בקול שופר בשעה שהקב"ה יושב ועולה על כסא דין בדין הוא עולה מאי טעם עלה אלקים בתרועה, ובשעה שישראל נוטלין את שופריהון ותוקעין לפני הקב"ה עומד מכסא הדין ויושב בכסא הרחמים דכתיב ה' בקול שופר ומתמלא עליהם רחמים ומרחם עליהם והופך עליהם מדת הדין לרחמים, עכ"ל, דהנה קול שופר הוא היוצא מהבל הלב טרם נתחלק ונתגלה בה' מוצאות הפה, והוא התגלות הפנימית הנעלם, וע"כ מעורר למעלה ג"כ שיתגלה הנעלם והנה הוא רחמים גמורים, וזה שעומד מכסא הדין ויושב על כסא הרחמים ודו"ק:

ט״זולפי הנ"ל יובן דמתנות עניים מהפכין מדת הרוגז לרחמים שבמה שהוא רודף אחר כוונת התורה ונתגלתה כוונה הפנימית זה מעורר למעלה שיתגלה הנעלם ששם הכל הוא חסד גמור כנ"ל ונעשה הכל רחמים גמורים:

י״זמצוות כתיבת התורה על האבנים בראשית בואם לארץ, וכתיב למען אשר תבוא אל הארץ וגו' יש ליתן טעם דהנה בזוה"ק לא אתדכי בר נש אלא במילי דאורייתא, ע"כ, והטעם יש לומר עפ"י דברי הכתוב כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש וטהר, כי היצה"ר נקרא אש ובדברו חכז"ל נפק כי גוריא דנורא מבית קה"ק, ונורא בי עמרם, והנה היצה"ר שהוא אש הוא נכנס בתוך תוכו של האדם ואינו יוצא ממנו ע"י שום דבר רק ע"י דברי תורה הנקראת אש כדכתיב אש דת, וכמו כלים הבלועים ע"י אש אין הבלוע יוצא ע"י הגעלה אלא ע"י האש ששורף במקומו, וע"כ כוחות החיצונים שנשתאבו בא"י קודם בואם לארץ, אינם יוצאים משם רק בכח התורה ששורפתם במקומם, וזוהי הכתיבה על האבנים שהן דוממין מחוברין לגוף הארץ:

י״חהסכת ושמע ישראל, ובספורנו פירש צייר במחשבתך כמו סכות מלככס, הנה זה לימוד גדול לכל הבא ליטהר שטרם יקרב לכל דבר לעשותו הן בתורה ובתפילה וכן אפי' בדבר הרשות לא יהי' נבהל לעשותו טרם יצייר בעצמו היטב את דבר ההוא וצורתו ותועלתו, וזהו חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין, ואפי' כשבא לשמוע דברי מוסר יצייר בעצמו מקודם מה הוא בא לעשות וזהו הסכת ושמע שאפי' לשמיעה צריכין לצייר מקודם:

י״טונראה דזהו הכנת אלול קודם ר"ה לבלי יקרב לעבודת חודש השביעי אלא בהכנה וציור מקודם במחשבתו לפני מי הוא עומד ועובד עבודתו שבלב ותקיעת שופר ויתר מצות שבחודש השביעי, ולזה צריך הרגל רב, ונקבע לזה חודש אלול וכולי האי ואולי:

כ׳ברש"י י"א ארורים יש כאן כנגד י"א שבטים וכנגד שמעון לא כתיב ארור לפי שלא הי' בלבו לברכו לפני מותו, הענין דהנה הארורים היו לדחות מהם הרע כי ישראל בעצם קדושים וטהורים והרע הוא במקרה ובחיצוניות אבל הפנימיות הוא טוב, ובמדרש תולדות פרשה (ס"ה ט"ו) משל לקווץ וקרח שהיו עומדים על שפת הגורן עלה המוץ בראשם הקרח נתן ידו על ראשו והעבירו עיי"ש, והנה ברש"י פ' וזאת הברכה שמפני מה לא ייחד ברכה לשמעון בפני עצמו שהי' בלבו עליו על מה שעשה בשטים עכ"ל, והנה חטא שטים שהוא פגם ברית הוא פגם בפנימיות ע"כ לא אמר כנגדו ארור שהי' ח"ו נדבק בו הארור בעצם וזה לא רצה בשום אופן:

כ״אוכעין זה יש לומר בחודש אלול שלפני ר"ה המעותד לתקן פגם ברית והוא חודש הששי מדת יסוד, כנודע, למען תהי' הפנימיות טובה, ואז אח"כ יכול להועיל ר"ה ויוה"כ להעביר ולהשטיף הרע שנדבר גם בחיצוניות, וכבזוה"ק דינים קשיין מתעברין מעלמא מאן דינים קשיין אלו רשעים גמורים, והיינו הרשע גמור שבלב כל אחד ואחד וכמשל המדרש הנ"ל:

כ״בתחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב והקשה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בשם הרה"ק ר' משה ליב מסאסוב וכי בשביל זה לבד יגיע עונש כ"כ:

כ״גונראה דהנה אמרו ז"ל ביומא (ט':) שבשביל שנאת חנם חרב הבית, וכאן כתיב תחת אשר לא עבדת וגו' וכבר אמרנו שזה נסתעף מזה שבשביל שלא היתה עבודתם בשמחה ובחיות והיתה רק בחיצוניות ולא היתה נוגעת בפנימיות ששם כל ישראל אחד וע"כ נסתעף מזה שנאת חנם כי שלום אמר אל יברא שכולו קטטות ומריבות, ואין דעתן של בני אדם שוות, ומזה נסתעף שנאה ופירוד לבבות, רק כשעבודה היתה בפנימיות והי' מגיע כל אחד לשורשו והי' השורש מאחדם, אבל כשחסר זה נשארו בפירוד לבבות:

כ״דוהנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה פירש הא דאין מחוסר אבר יוצא למלחמה משום דישראל נוצחים מצד צלם אלקים שעליהם כדכתיב ומוראכם וחתכם יהי' על כל חית הארץ ואומה"ע בערך ישראל הם כחיות בערך אדם, מפאת צלם אלקים שעליהם, וע"כ יהונתן ונושאי כליו הבריחו כל מחנה פלשתים, וע"כ מחוסר אבר אינו שורה עליו לעומתו אבר הנפש ואין צלם האלקים שעליו בשלימות, ע"כ אין בו ניצוח מלחמה, עכת"ד:

כ״הובזה יש להבין טעם ירא ורך הלבב מעבירות שבידו שחוזר מעורכי המלחמה, אך יש לשאול הלוא אין רמ"ח איברי הנפש נשלמים אלא ברמ"ח מצ"ע כמ"ש הרח"ו, ובלתי אפשר שיקיים איש פרטי כל רמ"ח מצ"ע שזה במלך וזה באונס ומפתה וכדומה, וא"כ לעולם לא הי' צלם אלקים בשלימות ואיך נוצחים המלחמה, וכבר אמרנו תירוץ לזה כי כל ישראל הם קומה אחת שלימה ומצות שעשה זה מצטרפין גם לזה, וכולם כאיש אחד, וע"כ מובן שתחת שלא עבדת בשמחה כנ"ל שנסתעפה מזה שנאת חנם ולא היו כאיש אחד שוב לא הי' צלם האלקים שעליהם בשלימות וע"כ שלטו בהם האויבים כמו עוג מלך הבשן מת שצריך שמירה מפני העכברים:

כ״וולהיפוך הגאולה ב"ב תלוי' בהתחזקות צלם אלקים על פני ישראל, וזהו כל ענין מה שמפטירין בשבת זו קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח כי הנה החושך יכסה ארץ וערפל לאומים ועליך וזרח ה' וכבודו עליך יראה, שזהו צלם אלקים כידוע ליודעים, אכי"ר ב"ב: