שם משמואל, כי תבוא ה׳Shem MiShmuel, Ki Tavo 5
א׳שנת תרע"ג
1
ב׳במדר"ת שצפה משה ברוה"ק וראה שבהמ"ק עתיד ליחרב וביכורים עתידין ליפסק עמד והתקין לישראל שלש תפלות ביום, וכבר פרשנו בכמה אנפי, ויש עוד לומר עפ"י דברי המדרש תצא (פרשה ו' סי' ג') כי לוית חן הם לראשך א"ר פינחס בר חמא לכל מקום שתלך המצות מלוות אותך, כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך, אם עשית לך דלת, המצוות מלוות אותך שנא' וכתבתם על מזוזות ביתך, אם לבשת כלים מצות שעטנז, הלכת לגלח לא תקיפו, לחרוש לא תחרוש בשור ובחמור וכו', ופרשנו עפ"י דברי מהר"ל שפירש אהא דהולך בדרך ואין עמו לוי' יעסוק בתורה, דלר' היא ענין חיבור, וכן יש לפרש הא דמצוות מלוות אותך היינו שמחברין את האדם לשורשו, שלא יהי' נטבע בים החומר והטבע, וכמו שפירש רבינו בחיי מלת טבע מלשון טובע בנהר, וע"כ בכל מקום שיכול להתגשם ולהמשך אחר החומר, נתן הש"י בו מצוה לחברהו לשורשו:
2
ג׳וכן יש לומר דענין מצות ביכורים הוא היות אדם מצטער ועובד כל השנה את אדמתו כדי להוציא ממנה פירות, ועתה כשרואה פרי מעשיו, הרי הגיע לתכלית הנרצה, ונתעוררה בו שמחה גשמית ויכול לבוא לידי דיבוק בגשמיות, לזה באה המצוה להחזיר הכל להש"י, הודאה והשתחוי' ולראות את עצמו שהוא בלתי ראוי להגיע לזה, אלא הכל הוא בחסד ה', ועי"ז הוא מתדבק בתוספת אהבה להש"י ובש"ס ערכין (י"א.) ושמחת בכל הטוב זה שירה, היינו כי ענין שירה היא דביקות אהבה למעלה מהכלים וכבר אמרנו הרמז במשנה כל בעלי השיר יוצאין בשיר ונמשכין בשיר:
3
ד׳ויש לומר עוד שמצות ביכורים ללמד על הכלל כולו יצאה, שלכל דבר שאדם משתוקק להשיגו צריך ליתן הראשית להש"י, ובזה תובן סמיכות הפרשיות מצות האבנים וכתיבת התורה וזביחת שלמים ואכלת שם ושמחת וכו' כי ישראל עוד מימי האבות היו גולין ממקום למקום והיתה השתוקקות שלהם לבוא לארץ, עצומה מאד, והי' יכול להתערב בזה ענין רצון מנוחה גשמית לאכול מפרי' ולשביע מטובה שזה לבד תהי' התכלית אצלם, לזה באה המצוה להחזיר הכל להש"י ולהורות שכל זה איננה התכלית רק כמאמר הכתוב (תהלים ק"ה מ"ד) ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים יירשו בעבור ישמרו חקיו ותורותיו ינצורו:
4
ה׳וכן נמי יש לפרש ענין קידוש היום בשבת שכל ששת הימים אדם עמל במלאכה ומשתוקק למנוחה כעבד ישאף צל, ובתדבא"ר ימים יוצרו ולו אחד בהם זה יום השבת לישראל כיצד אדם עושה מלאכה כל ימות השבוע ובשבת הוא נח עם בניו ובני ביתי וכו', א"כ יכול להתערב בזה רצון גשמי לזה באה מצות קידוש היום שקדושה היא הבדלה, היינו להורות שכל מנוחת שבת היא להתענג על השם ולדבוק בו ית"ש באהבה, וידועים דברי הכתר שם טוב עפ"י משל שכל ענין עונג השבת במאכל ומשתה הוא שוחד לגוף שבל ימנע הדבקות, וכן יש לפרש הכתוב וביום השביעי שבת לה' אלקיך, היינו שהשביתה לא תהי' לצורכו רק לה' אלקיך, ולהמתקדשים והמטהרים תמיד צפון בו ענין עוד יותר דק שגם הדבקות תהי' רק צורך גבוה, והדברים עתיקים, ומתדמה שבת אחר ימי המעשה כמו שלימת הפרי אחר העבודה כל השנה, והוא כעין ענין ביכורים:
5
ו׳והנה ביכורים טעונים הבאת מקום וברמב"ן דאין ביכורים קריבין אלא בבית ולא באוהל ובמשכן, והטעם יש לומר עפ"י מ"ש (דה"ב ז' ט"ז) והיו עיני ולבי שם כל הימים וכמים הפנים אל פנים גורם סיוע לאדם לקיים מ"ש (משלי כ"ג כ"ו) תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצרנה היינו שתכלית הכל תהי' דביקות הש"י וכל צרכיו יהיו סובבים אל מרכז זה והוא לקיים בכל דרכך דעהו והוא ממש ענין ביכורים, ע"כ אינם נוהגים אלא בבית המקדש:
6
ז׳וזה שאמר במדר"ת הנ"ל שצפה מרע"ה שבהמ"ק עתיד ליחרב וביכורים עתידין ליפסק היינו שמחמת חרבן בהמ"ק עתידין הביכורים ליבטל היינו ענין ביכורים כנ"ל שאין כאן סיוע מכמים פנים אל פנים, אדרבה הכל הוא בהסתרת פנים, ע"כ תיקן שלש תפלות היינו דתפלה היא לשון חיבור ותפלות אבות תקנום כי האבות היו כל ימיהם גולים, ובמדרש איכה בפתיחתא בת גלים, בת גולים ברתיהון דגלוואי, בתו של אברהם אותו שכתיב בו וירד אברם מצרימה וכו' והיו כל ימיהם בנסיונות, וכמ"ש וירא את המקום מרחוק שפירשו בו שראה את הש"י מרחוק, ובמדרש במדבר (פ"ג ב') אשרי תבחר ותקרב, אברהם נבחר ולא נתקרב אבל הוא קירב את עצמו, והנה המשיך משה מעשה אבות ללבם של ישראל שיהי' בכוחם אפי' כשיהיו בתכלית הסתרת פנים וריחוק מקום להתקשר ולדבק במקום וזהו השלש תפלות ביום, וזה תיקון על העדר הביכורים:
7
ח׳במדרש בראשית בזכות ביכורים, היינו שכל כוונת הבריאה היתה שראשית הכל תהי' להש"י, וכן הוא בימים עומדין משנתן שחרית לחטוף את המצות, ובשבוע שבת היא ראשית כי אדה"ר נברא בע"ש והיתה התחלה והראשית שלו שבת, ובש"ס סנהדרין (ל"ח.) למה אדם נברא בע"ש כדי שיכנס למצוה מיד, ובחדשים הר"ח מקודש, ובשנים הוא ר"ה:
8
ט׳ויש לומר עוד להבין ענין שופר של ר"ה, ובהרמב"ם הל' תשובה שרמז יש בדבר כלומר עורו ישנים משנתכם וכו', אך למה בשופר ולא די להכריז דברים אלה בפה, ובגמ' (דף ט"ז) אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם זכרונות כדי שיעלו זכרוניכם לפני לטובה ובמה בשופר, וכבר אמרנו בשם הריטב"א דבמה בשופר קאי גם על שתמליכוני עליכם היינו שתמליכוני עליכם בשופר:
9
י׳ויובן עפ"י דברים הנ"ל שענין ר"ה הוא ראשית השנה וכל ראשית היא לה', אך כל ראשית וראשית שהיא לה' כל אחת תתפרש לפי ענינה, ראשית הימים ימי המעשה היא לחטוף את המצות שהם במעשה, ראשית השבוע שהיא שבת מנוחה ועונג, צריך להיות להתענג על ה' בדבקות אהבה, ראשית החדשים איתא בספר גנת אגוז שר"ח הוא ממועדי הכנעה, והיינו כי כמו ענין ר"ח שהוא חידוש הירח אחר ההעדר כן גורם מדה זו באדם וצריך להיות הכנעה וחידוש מעשים להש"י, ור"ה שהוא זמן חידוש הבריאה כמו שאומרים זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון, ובש"ס ר"ה (ל"א) בששי מהו הי' אומרים ה' מלך גאות לבש ע"ש שגמר מלאכתו ומלך עליהם ואדם נברא בששי שהוא מלך על התחתונים וכל שתה תחת רגליו, ובהגיע זמן זה מתעוררים כוחות אלו וצריכין להחזיר המלוכה למי שהמלוכה שלו, וע"כ הראשית שהיא לה' בר"ה היא מלכות שתמליכוני עליכם, והנה ידוע שהדיבור מתחלק לה' מוצאות הפה ושורש וראשית כולם הוא הבל הלב קלא פנימאה דלא אשתמע, וזהו ענין קול שופר שהוא ראשית ושורש הדיבור, וע"כ באשר צריכין ליתן הראשית לה' שהיא מלכיות, צריך להיות בשופר דווקא שהוא הראשית ובאמת כמו שהוא הראשית כן מעורר ג"כ ראשית המחשבה שיהיו ישראל לו לעם כאמרם ז"ל ישראל עלו במחשבה וזהו כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, כי זהו עיקר זכרון ישראל שכך עלתה במחשבה לפניו למעלה מן הטעם וע"כ אפי' כשח"ו ישראל בלתי זכאין כ"כ אין הקב"ה מואס בהם ועצת ה' היא תקום וישראל נצחין דינא נגד כל המקטריגים והמשטינים מה נשתנה אלו מאלו, וסוף כל סוף יתקיים בהם יקימך ה' לו לעם קדוש וגו':
10
י״איש להתבונן בסמיכת הפרשיות הסכת ושמע ישראל היום הזה נהייתה לעם וגו' ואח"כ אלה יעמדו לברך את העם, וברש"י סוף הפרשה שמאמר היום הזה נהייתה לעם נאמר כשנתן משה את ספר התורה לבני לוי שכתוב בפ' וילך עי"ש, וא"כ למה הקדימה וכתבה קודם ברכות וקללות שבהר גריזים והר עיבל:
11
י״בונראה דהנה כל הארורים אמרו תחילה בלשון ברכה ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה וכן כולם, ויש להתבונן מאחר שעיקר הכוונה הי' לקלל את העוברים על אלה כדי שהם לבדם ישאו את עונם ולא יהיו שאר העם ערבים להם כמ"ש הספורנו וכבר אמרנו שהי' אז צורך לזה טרם יעברו את הירדן, כי לא נתערבו ישראל עד שעברו את הירדן משקבלו עליהם את השבועה בהר גריזים ובהר עיבל כברש"י פ' נצבים (כ"ט כ"ח) א"כ למה פתחו בברכה כלל:
12
י״גויש לומר דהנה אמרו ז"ל מכות (י"א.) קללת חכם אפי' על תנאי באה, א"כ לא רצה הש"י שיזכירו את הקללות טרם יזכירו את הברכות על הבלתי עיברים, ושוב אין ארור מתדבק בברוך, והוא כענין שאמר הש"י לבלעם לא תאור את העם כי ברוך הוא, אלא על העוברים לבד שלא נתברכו מקודם תחול הקללה:
13
י״דוהנה ידוע שהברכה חלה ביותר על דכאי רוח ונשברי לב, וכבר דברנו מזה, ויש לומר שזה נמי ענין וידוי מעשר שכתיב בערתי הקודש מן הבית וגם נתתיו ללוי לגר ליתום ולאלמנה, הנה הזכיר שני דברים, בערתי הקודש מן הבית היינו שהוא עצמו לא הסתפק מהם, וגם נתתיו וכו' הוא מצות נתינה, ולכאורה מאחר שהזכיר נתתיו וכו' הרי נכלל בזה שלא הסתפק מהם בעצמו והוא כעין כפל לשון, אך יש לומר דהזכיר שהוא אינו ראוי להסתפק מהם ועיין ספורנו הובא נמי בתיו"ט, וזה מעורר להיות דכא ושבור לב, היינו שאין לו התקרבות להקדושה אלא באמצעות הלוים ועניים שהם דכאי רוח, וזוהי הכנה שתחול עליו הברכה וכמ"ש אחריו השקיפה ממעון קדשך, וכו':
14
ט״וויש לומר עוד שזה ענין כל חודש אלול והתקיעות גנוחי גנח ילילי יליל, כי בר"ה היא השפעת הברכה כמ"ש בזוה"ק פ' תצוה כל חידו וכל חירי בשביעאה תליא, ע"כ נצרך השבירת לב מקודם:
15
ט״זוהנה בזוה"ק ח"ב (ק"ס:) פירש היום הזה נהייתה לעם מלשון נהייתי ונתליתי תברת לבך לפולחנא דקב"ה עיי"ש, א"כ יובן שפרשה זו צריכה שתקדים לפרשת ברכות וקללות הר גריזים והר עיבל להורות שהם ראויים לחול עליהם ברכה:
16
י״זתחת אשר לא עבדת את ה"א בשמחה ובטוב לבב, וכבר אמרנו טעמים מדוע בשביל העדר השמחה יגדלו כ"כ העונשין, ונראה עוד לומר דהנה אמרו ז"ל יומא (פ"ו:) תשובה מאהבה זדונות נעשות לו כזכיות, ומיראה נעשין כשגגות, והנה בש"ס (ט"ז:) למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין כדי לערבב השטן, וברש"י כשרואה שישראל מחבבין את המצות, ופרשנו שמאחר שרואה שמחבבין את המצות הרי עושין תשובה מאהבה והזדונות נעשין כזכיות, א"כ מתיירא לקטרג ולהביא עוד חבילות של עבירות פן עשו תשובה גם על אלו ומעבירות יהיו זכיות ומתבהל ואינו יודע מה לעשות כי תשובה היא דבר המסור ללב ואין מכיר בה אלא היודע תעלומות, וכל עוד שלא ראה את ישראל מחבבין את המצות אינו חושש לומר שמא עשו תשובה מאהבה כי חזקה היא לו שלא נשתנה, אבל כשרואה שישראל דבוקין באהבה שוב יצא הדבר מחזקתו קרוב הדבר בעיניו שעשו תשובה גם על עבירות אלו שקטרג עליהם כבר, וא"כ אם יוסיף לקטרג ולהביא חבילות של עבירות שמא עשו תשובה מאהבה גם על אלו ונמצא גחלים הוא חותה על ראשו:
17
י״חולפי"ז יש לפרש תחת אשר לא עבדת בשמחה וידוע כי תשובה מאהבה היא ברגש הנפש ובשמחה, ובאשר חסר להם זה מעולם לא מתערבב השטן והי' תמיד עומד ומקטרג על כל מיני עבירות שהיו במציאות של אותו הדור עד שנפרע מהם על הכל אחת מהנה לא נעדרה, אבל אם היתה העבודה בשמחה, והי' בכל פעם תשובה מאהבה על איזה מיני חטאים והי' השטן מתערבב מלהשטין שמא עשו תשובה גם על אלו, ולא הי' יוצא העונש לפועל:
18