שם משמואל, כי תבוא ו׳Shem MiShmuel, Ki Tavo 6
א׳שנת תרע"ה
1
ב׳סמיכות פרשת ביכורים אחר מצות מחיית עמלק, דהנה מצות ביכורים בפשיטות יש לומר דאדם אחר עבודתו בשדה כל ימות השנה והוא רואה את פרי מעשיו שהוציאה השדה תאנה שבכרה וכו' וכפי הטבע היא חביבה על האדם ואפי' פרי חדש שאיננו מדישתו ובן גרנו נמי חביב ומברכין עליהם שהחיינו, מה גם פרי שדהו שעמל בה כאמרם ז"ל ב"מ (ל"ח.) רוצה אדם בקב שלו מתשעה קבין של חבירו תשוקתו עליהם ביותר, והוא לוקח את תשוקתו זאת הטבעית ומחזירה לשמים אל המקום אשר הי' שם אהלה בתחילה כי כל התשוקות שבעולם שורשן תשוקה אלקית אלא שנפלה למטה בחמדת העולם כידוע, והוא מתעורר בה להדבק בהש"י באהבה ובתשוקה נמרצה והי' לנים ברחובה של עיר והממונה אומר קומו ונעלה ציון אל ה' אלקינו, הוא כמשל בן המלך הבא מבית השבי' שהי' אסור שם, שהשמחה היא בלי קץ וגבול, כן דבר הזה שהתשוקה זו שהי' שורשה באלקית ונפלה בטבע העולם הי' כאלו שבוי' בגשמיות, וכאשר היא עצמה חזרה לאלקית מעוררת שמחה עד אין קץ, וע"כ כל סדר הביכורים הי' בשמחה רבה והחליל מכה לפניהם, ובישעי' (למד כ"ט) ושמחת לבב כהולך בחליל לבוא בהר ה' אל צור ישראל שפירש"י כשמחת מביאי ביכורים שהי' החליל מכה לפניהם לבוא בהר ה', ובאמת מצוה זו על הכלל כולו יצאה שלעומת שאדם מהפך תשוקותיו הטבעיות לשמים בה במדה מתנוצצת בו שמחה, וכן יש לפרש הכתוב ישעי' (ט' ב') הרבית הגוי לו הגדלת השמחה, כי כוחות שהיו בשבירה ונפילה כשנתוספו על הקדושה זה נקרא הרבית הגוי, ובודאי בשביל זה גם בפועל ממש מתרבים כמו שהיו במצרים כדאיתא בספרים הקדושים, וכנראה משמחה זו של ביכורים מתנוצצת שמחה בישראל לכל ימי השנה, כי כמו שמקור מוצאה מטורח כל ימי השנה כן מועילה לכל ימי השנה, וכענין שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שהמשך הקדושה לפי ההכנה, וכאשר ההכנה לשבת היא שלשה ימים כי אז נקרא לפני השבת כן נמשכת הארת קדושת שבת שלשה ימים ועד אז נקרא אחר השבת, וכ"כ ביו"ט באשר שלשים יום היא ההכנה קודם הרגל נמשכת הארת קדושת יו"ט שלשים יום ונקרא אז אחר הרגל עכ"ד, ובדוגמא זו יש לומר מאחר ששמחה זו של ביכורים נמשכת מפאת טורח כל השנה ונתרבתה התשוקה לאכול מפירותי' והוא מסרה לשמים, ומזה מסתעפת השמחה, כן נמשכין ממנה אחרי' חיות ושמחה כל השנה:
2
ג׳והנה עמלק כתיב בו אשר קרך בדרך וברש"י צננך והפשירך והקרה אותך בפני אחרים וכבר פרשנו שבמה שצננך והפשירך בעצמך היינו שתהי' כל עבודתם בקרירות רוח, שמחמת זה עצמו נסתלק מהם צלם אלקים שמחמתו נפל פחדם על כל האומות, וכמ"ש וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך ובכלל הסכימו בספרים הקדושים שקליפת עמלק היא התקררות והעדר השמחה וחיות בעבודת ה':
3
ד׳ולפי דרכנו הנ"ל יובנו הדברים ביותר עפ"י מה שכבר הגדנו במק"א טעם עונשו של עמלק שהי' כ"כ גדול ושאין מקבלין גרים מעמלק מה שלא נחרץ כמשפטו לשום אומה ולשון שהרעו לנו אלפי פעמים ככה באכזריות חמה יוצאת מהיקש הטבע כנבוכדנצר וכדומה, ועמלק בדרך מלחמה בא עליהם כמנהגו של עולם, ואמרנו כי עמלק הי' בו ניצוץ הקדוש עוד מיצחק אבינו ואליפז אביו הי' מייעצו לזכות עם ישראל לעוה"ב, אך היא ברוע בחירתו הפך את ניצוץ הקדוש שבו לרע, ובשביל זה עצמו הי' כוחו כ"כ גדול ונקרא ראשית גוים, ע"כ עונשו כ"כ גדול ואין לו תקנה אלא למחות את שמו וברב מירוק וגלגולים יכלה חלק הרע, וניצוץ הקדוש שבו יתגלגל בישראל, אבל בעודו קיים א"א אף להתגייר כי ענין גרים הוא שמהפך הרע לטוב, וזה שהפך את הטוב לרע פגם במדה זו:
4
ה׳והנה כמו שהגדנו לעיל ששמחה נצמחת מפאת חלק הקדושה השב אל המקים אשר הי' שם אהלו בתחילה, מובן ממילא להיפוך שעמלק שהפך את הטוב לרע וחלקי הקדושה שהיו בו נהפכו כנ"ל, גורם העדר השמחה, והתקררות, וע"כ התפשטות קליפת עמלק גרמה לישראל כמ"ש אשר קרך כנ"ל:
5
ו׳וממוצא הדברים שעמלק הוא היפך הביכורים שהוא כח רע מקרר ומיאש, ובעוד קליפת עמלק קיימת לא הי' כמעט אפשר להביא ביכורים, אך במה שכתב ענשו למחות את שמו הרי הוא כאלו כבר נחרם, וכמו סופו לינקב בטריפות אחר שהתחיל בו מעשה הטורף כנקוב דמי, כן הוא עמלק אחר שהחליש יהושע את עמלק ואת עמו ובא עליו הציווי להחרימו הרי כמאן דנחרם דמי, וכענין שאיתא בזוה"ק (ח"ג ל"ב.) בפסוק ואשים את הריו שממה דכתיב לשון עבר, שהוא כאלו כבר שויתי' בפתקא דילי', וע"כ לכה"פ לחלש כוחו ושוב א"א לקליפת עמלק למנוע הבאת ביכורים, וע"כ סמכו ענין לו:
6
ז׳והנה בפרקי דר"א דשבת היא היפוך מעמלק, ויש לומר נמי לפי דרכנו דבאשר ידוע דשבת היא נשמת הבריאה ע"כ היא נותנת בהנבראים כח החיות והתשוקה היפוך עמלק וכמו שאנו אומרים ומניח בקדושה לעם מדושני עונג, ויש לומר נמי דשבת היא דוגמת ביכורים וששת ימי המעשה הם דוגמת עבודת השדה ותשוקת האדם מונחת בצרכי עוה"ז ובשבת מעלין התשוקה לשמים הוא דוגמת ביכורים, והנה איתא באור החיים שמצות ביכורים רמז להא דמיכאל מקריב נשמת הצדיקים לפני הקב"ה, יש לומר דכן הוא בשבת, דהנה ענין דמיכאל מקריב הנשמות היינו דנשמה העולה מעוה"ז אי אפשר שלא יהי' דבוק בה מה מעניני עוה"ז, וזהו המניעה לעלות לרצון לפני הש"י, והמלאכים הם שלוחים לצחצח את הנשמה עד שתשאר נקי' וטהורה:
7
ח׳ודוגמא זו בש"ק בהכנסת שבת שהנשמות עולין ומתדבקין בהש"י אף בהיותן בעוה"ז ושבת היא יומא דנשמתא ומעין עוה"ב, ומ"מ מחמת דביקתה כל ששת ימי המעשה בטרדת עוה"ז אי אפשר שלא הא נשאר דבוק בה דבר מה המגשם, ולזה נצרכים המלאכים שבאין בשבת, ואנו אומרים שלום עליכם מלאכי השלום וכו' ברכוני לשלום, להשלים נשמות ישראל שיהיו ראוים לקידוש היום:
8
ט׳במדר"ת היום הזה ה"א מצוך לעשות זש"ה בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו, והלוא כריעה בכלל השתחוי' והשתחוי' בכלל כריעה ומה ת"ל נשתחוה נכרעה נברכה אלא צפה משה ברוה"ק יראה שבהמ"ק עתיד ליחרב והביכורים עתידין ליפסק עמד והתקין לישראל שיהיו מתפללין שלשה פעמים בכל יום לפי שחביב תפילה לפני הקב"ה וכו', ויש להבין דלכאורה נראה דהוקשה לו כפל הלשון השתחואה כריעה בריכה ותירץ דהתקין ג' תפילות ושינוי הלשונות הוא רמז לשינוי התפילות ואינו מובן איך יהי' בהם ענין לשינוי התפילות ובגוף הדבר יש להבין מהו דנרגש ונתפעל משרע"ה בחרבן בהמ"ק להעדר הביכורים יותר מכל הקרבנות, ומהו ענין ג' תפילות דמשלים חסרון העדר הביכורים, וכבר דברנו בזה בכמה אנפי ומ"מ אין בהמ"ד בלי חידוש:
9
י׳והנה לראשונה יש לדקדק הני שלשה, השתחואה כריעה בריכה מה עבידתייהו, ובש"ס שבועות (ט"ז:) דהשתחואה היא פישוט ידים ורגלים שנאמר הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחות לך ארצה, כריעה על ברכים וכן הוא אומר מכרוע על ברכיו (מלכים א' ח' נ"ד), ונראה לפרש ענינם ועם זה יתפרש לנו ג"כ ענין בריכה, דהנה בספר יצירה שהש"י כרת ברית לאברהם אבינו בין עשר אצבעות ודיו ורגליו, והיינו ברית מילה, והדברים צריכין פירוש דמי סני לומר להדיא ברית מילה, ומהו הענין דתלי מחמת שהוא בין עשר אצבעות ידיו ורגליו, ונראה לפרש עפ"י מה שבמדרש פרשת אמור (פכ"ו ה') העליונים שאין יצה"ר מצוי בהם די באמירה אחת והתחתונים שיצה"ר מצוי בהם הלואי בשתי אמירות יעמדו, וכן עוד שם במדרש קדושים (פכ"ד ח') העליונים לפי שאין יצה"ר מצוי בהם קדושה אחת שנאמר ומאמר קדישין שאילתא אבל התחתונים לפי שיצה"ר שולט בהם הלואי בשתי קדושות יעמדו וכו', ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דהעליונים אין בהם פחיתות וכל אזהרתם וקדושתם היינו שיהיו מובדלים מלכנס לפנים ממחיצתם, אבל התחתונים צריכין אזהרה בכפלים שלא יכנסו לפנים ממחיצתם וכענין שכתוב בספר בן סירא חגיגה (י"ג.) במופלא ממך לא תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור מה שהורשת התבונן אין לך עסק בנסתרות, ולא יסתכלו מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור, וצריכין אזהרה נמי מעניני החומר והתאוה שלא יפלו וירדו למטה ובהשגה והשכל שלא ישפיקו בחכמות חיצוניות ולא ישענו על דעתם ובינתם, עכת"ד, ויש לומר דהיינו נמי כריתת הברית לאאע"ה בין עשר אצבעות ידיו ועשר אצבעות רגליו, כי ידוע שהידים ורגלים הן התפשטות הגוף, הידים למעלה והרגלים למטה, הידים למעלה רומזין שהאדם בכוחו לאחוז במה שלמעלה ממדריגתו מדריגות שכליות נעלמות, וע"כ לא נמצאו ידים לשום בעל חי זולת לאדם, ורגלים למטה רומזים שהאדם בידו לירד מטה מטה ממדריגתו כבהמה המה להם ועוד יותר גרוע וכענין שכתוב במשלי (ה' ה') רגלי' יורדות מות, ורגלים נמצא גם ביתר בע"ח שאף שאינם בעלי בחירה, מ"מ מצינו שור הנסקל שהמית או רבע את האדם ובדור המבול שהשחיתו כולם את דרכם מחמת שהם קצת בעלי בחירה למשוך אחר הנאות להם ולברוח מהיזקם, וע"כ הברית לאאע"ה שנצטיה בברית מילה בהיותו בן צ"ט שנה משנצרר דמו משבטל תאותו היא בענין השכל, וכבר אמרנו במק"א בשם מהר"ל שמדתו של אאע"ה שהיתה בו שלימות השכל והיו שתי כליותיו נובעות חכמה, וע"ז הי' האות ברית להזכיר שלא ידחוק ליכנס לפנים ממחיצתו לדרוש במופלא ולחקור במכוסה ממנו, ולעומת זה לבל ישפיק בחכמות חיצוניות ולא ישען על דעתו ובינתי, וזהו הברית בין אצבעות ידיו היינו שלא יתפשט בחכמתו למעלה יותר ממה שהורשה, ובין אצבעות רגליו היינו שלא יתפשט בחכמתו למטה יותר ממה שהורשה:
10
י״אולפי האמור יש לפרש ענין השתחואה שהיא פישוט ידים ורגלים רומז שהוא מסלק התפשטות הידים למעלה והרגלים למטה ומבטל הכל לרצון הש"י, והוא כענין ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו, וביטול התפשטות הידים למעלה שאיננו שייך רק בשכל והרגלים למטה ששייך הן בשכל הן בנפש דהיינו התשוקה והן בעשי', אך ענין כריעה שהיא על ברכים אין כאן ביטול התפשטות הידים אלא ביטול התפשטות הרגלים לבד, וע"כ כריעה איננה ביטול השכל אלא ביטול כוחות הנפש דהיינו מדותי' ותשוקותי', ובזה איננו שייך לומר שלא ישתוקק לגדולות ונפלאות ממנו, אדרבה שכך חובותי' וכך יפה לה להשתוקק למעלה ממדריגתה וכבזוה"ק (ח"א ס"ט.) בפסוק בשוא גליו אתה תשבחם תשבחם ממש שבחא הוא לון בגין דסלקין בתיובתא למחמי, מכאן כל מאן דכסיף לאיסתכלא ולמנדע אע"ג דלא יכיל (נ"א ולא יהבי לי' רשותא) שבחא איהו דילי' וכלא משבחן לי', וע"כ בביטול כוחות הנפש אין ענין לפישוט ידים אלא סילוק התפשטות הרגלים וזה הענין כריעה על הברכים:
11
י״בומעתה זכינו לדין שהשתחואה העיקר הוא ביטול כח השכל להש"י, [ובמק"א הגדנו שהשתחואה שהיא כפיפת קומה היא ביטול כח השכל, וע"פ שנים עדים יקום דבר] וכריעה היא ביטול כוחות הנפש כנ"ל, ויש לומר עוד שלשון כריעה הוא מלשון הכרעה והיינו כי המדות ישנם בתמורה יש חסד דקדושה ויש חסד בטומאה כמ"ש כי חסד הוא וכן כולם, וכן התשוקה יש בקדושה ויש בחיצוניות ושייכת בכוחות הנפש הכרעה לטוב כי הכף מאזנים מעויין כי בינונים זה וזה [היינו יצה"ט ויצה"ר] שופטן היצה"ט מושך להכניע כל מדותיו לטוב ויצה"ר מושך לילך בשרירות לבו וצריך להכריע לטוב, אבל בכוחות השכל אין צריך הכרעה, כי שכל הנקרא שכל [לא עקש ופתלתול] לעולם הוא טוב, וע"כ שם ביטול כוחות הנפש להש"י היא כריעה שהיא סילוק התפשטות הרגלים כנ"ל, וענין בריכה לא מצינו מהותה בדברי חכז"ל וקשה לעמוד עליו, ומ"מ יש לדייק בשמא שהוא מלשון דאיתא בגפנים המבריך, והיינו שכופף את הזמורה ותוחבה בארץ כדי לקבל יניקה מהארץ, ויש לומר שדוגמתו באדם שהגוף צריך שתהא לו יניקה מהנפש והשכל, והיינו שמכניע את הגוף וכוחותיו תחת הנפש והשכל כשהם נוכח ה' דרכם ואז מקבל יניקה מהש"י באמצעות הנפש והשכל, והנה נתבאר שלשה הלשונות השתחואה כריעה בריכה, השתחואה בשכל, כריעה בנפש, בריכה בגוף, ויש לומר שלעומתם מחשבה דיבור ומעשה, מחשבה לעומת השתחואה שבשכל, דיבור לעומת כריעה שבנפש וכמ"ש ויהי האדם לנפש חי' ומתרגם לרוח ממללא, מעשה לעומת בריכה שהיא ביטול הגוף להש"י שאליו מתיחס המעשה:
12
י״גויש לומר ששלשה אלה משלימים את האדם בג' עולמות בריאה יצירה עשי', והיינו שידוע שמציאות האדם היא בכל ג' עולמות, וע"י מחשבה טובה והשתחואה שבשכל נשלמו חלקי האדם שבעולם הבריאה, ובדיבור בתורה ובתפילה ולעומתו כריעה נשלמו חלקי האדם שביצירה, ובמעשה המצות ולעומתו בריכה נשלמו חלקי האדם שבעשי', וכן מורה הלשון כי השתחואה שייכת גם בעולם הבריאה שרובו טוב ובביטול בעלמא סגי וכמ"ש וצבא השמים לך משתחוים, כריעה שייכת בעולם היצירה שבו טוב ורע מחצה על מחצה, וצריך הכרעה לצד הטוב, בריכה שייכת בעולם העשי' שבו רובו רע ועכ"פ צריכין להשגיח שהיניקה תהי' מצד הטוב:
13
י״דוהנה ברמב"ם סוף פ"ג מהלכות ביכורים מונה שבעה מצות שיש בביכורים, הבאת מקום, וכלי, קריאה קרבן, שיר, תנופה ולינה, והנה בכתוב מפורש עוד מצות השתחואה וגם מספר שבע מצות שיש בהם בודאי לא במקרה הן, ונראה לומר היות ביכורים נקראים ראשית ואחר הראשית נגרר הכל, ע"כ נתבקש שתהי' המצוה נעשית בכל לב ונפש ובכל מאד כי מעט חסרון בתחילה מתפשט ומתרבה אח"כ חסרונות נוספות וכמ"ש הרמב"ן נצבים בפסוק פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה, היינו שורש רע שיפרה וישגה ובימים הבאים יוציא פרחים רעים ויצמיח מרורות עכ"ל, וע"כ ההתחלה לעולם צריכה להיות בתכלית השלימות בכל לב ובכל נפש ובכל מאד ואמרו ז"ל אין חוזק כחסידות בתחילתי, ומדה זו היא מהלכת תמיד בכל עניני האדם שבהתחלתו צריך שיהי' מקושר בכל חלקיו הן בגוף הן בנפש הן בשכל והן במחשבה דיבור ומעשה שהם לבושי הנפש, וכן בראש השנה צריך להיות האדם מקושר בכל חלקיו בחילא יתיר:
14
ט״וובזה יש לומר טעם על עשרה פסוקים שבמלכיות וכן בזכרונות וכן בשופרות, שידוע שחלקי האדם הם במספר עשרה שלש שבשכל חכמה בינה ודעת, ושש מדות חסד גבורה וכו' שהם בנפש, וכח העשירי הוא בעשי' המתיחס להגוף וכוחותיו והם נחלקין בשלש חלוקות מחשבה דיבור ומעשה, ע"כ לרמז זה הוא עשרה פסוקים, והם בשלש חלוקות תורה נביאים כתובים, תורה בשכל, נביאים בנפש שנביא הוא לשון דיבור כברש"י פרשת וארא בפסוק ואהרן אחיך יהי' נביאך, כתובים הם ממדת דוד המע"ה והדברים ידועים למבינים, ובכן בכל יום בראשיתו בבוקר כשאדם עומד משנתו שחרית תהי' הראשית לה' בציצית ותפילין וק"ש ותפלה ותורה מתוך לב טהור שהוא במחשבה דיבור ומעשה כמבואר בספה"ק, וכן היא מצות ביכורים באשר היא ראשית ע"כ יש בה ז' מצות כנ"ל לרמוז שש מדות והעשי' והשתחואה המפורשת בקרא שהן בשכל חכמה בינה ודעת כנ"ל, וא"כ נכללו במצוה זו כל חלקי האדם:
15
ט״זונראה שסגולת מצוה זו להמשיך אחרי' כל קנין האדם וכל השתדלותו של כל השנה שיהי' נוכח ה' דרכו לקיים בכל דרכיך דעהו בכל לב ונפש ובכל חלק האדם כמשפט הראשית שהכל נמשך אחריו, וע"כ הוא רק פעם אחת בשנה:
16
י״זונראה עוד לומר היות ידוע כי עולם שנה נפש הם בבחי' אחת, ובכל אחד מהם יש בו ראשית שהכל נמשך אחרי', עולם, הם מקומות המקודשים שילה ובית עולמים וכבר אמרנו שהם דוגמת מוח ולב שבאדם וכמו שאיברי האדם נמשכין אחר מוח ולב כן כל העולם נמשך אחר מקומות מקודשים אלה, ובאמצעותם יש להעולם שייכות וקישור בעולם העליון והם ראשית העולם והעולם מציון נברא כבש"ס יומא (נ"ד:) וכמ"ש מציון מכלל יופי אלקים הופיע, והתגלות אלקית שבמקום הזה מושכת אחרי' את כל העולם שלא יטבע בחומריותו, וקודם שנבחרה ירושלים הי' שילה הראשית שהיא בחלקו של יוסף שהוא בחי' הראש שבישראל כבמדרש פ' ויחי ממה שכתוב תבואתה לראש יוסף, ואחר שחרבה שילה נבחרה ירושלים והיא הראשית של כל עולם כולו, שנה, הוא ר"ה כמו שכתבנו לעיל, ויש לומר שבכלל יש זמנים מתחלפין שלענין זה מסוגל דווקא זמן זה ובענין זה זה הזמן הוא הראשית, וע"כ נחשב בש"ס ר"ה כמה ראשי שנים ר"ה לעומר ור"ה לשתי הלחם וכן ראשי חדשים שהוא ממועדי הכנעה כמ"ש בגנת אגוז, וכל הכנעה שבחודש נמשכת אחר ראש החודש, נפש, הם ישראל באומות כמ"ש קודש ישראל לה' ראשית תבואתה, ותעודתם להמשיך את כל העולם כולו אחר הש"י, וכן יהי' לעת"ל כמ"ש ואתם כהני ה' תקראו ובישראל עצמו עיני העדה הם הראשית, וכמ"ש ראשי אלפי ישראל הם:
17
י״חוהנה ביכורים שהם ראשית קנינו של האדם ומבואו לבית הבחירה מקום הראשית [ע"כ אין ביכורים קריבין אלא בשילה ובית העולמים וכמ"ש הרמב"ן מדכתיב בית], ובזמן מיוחד שהוא זמן שמחה מעצרת עד החג שזמן הזה הוא זמן המסוגל לקניני ורכושו של אדם, ולענין זה זה הזמן הוא הראשית, ובביכורים נכללו כל חלקי האדם גוף ונפש ושכל כנ"ל ובה נכללו הג' ענינים של השתחואה כריעה בריכה ע"כ היא מצוה חביבה מאד, וע"כ כשצפה משרע"ה ברוה"ק וראה שבהמ"ק עתיד ליחרב היינו ראשית העולם והביכורים עתידין ליפסק, נתפעל ונתרגש מזה מאד שמעתה יחסר לישראל כח ראשית בתכלית השלימות מושך לשלימות, וע"כ נתרגש בהעדר הביכורים יותר מהעדר הקרבנות שאין בהם ענין זה, ע"כ עמד והתקין להם שיהיו מתפללין שלש פעמים בכל יום, כי תפילה היא לשון חיבור ובמדרש ריש ואתחנן שתפילה דומה למקוה, וכמו מקוה שהטובל בה חוץ מאבר קטן אחד לא עלתה לו טבילה כן התפילה צריכה להיות מקפת את כל חלקי האדם גוף ונפש ושכל ומלבושיהן מחשבה דיבור ומעשה, ובמדר"ת בכל לבבך הרי הכתוב מזהיר את ישראל ואומר להם בשעה שאתם מתפללים לפני הקב"ה לא יהי' לכם שתי לבבות אחד לפני הקב"ה ואחד לד"א, עכ"ל, ע"כ יש בתפילה התדמות בצד מה לביכורים:
18
י״טויש עוד לומר שלעומת ז' מצות שבביכורים כנ"ל יש בתפילה שלש ראשונות ושלש אחרונות, שהם ששה, וח"י ברכות באמצע לעומת ח"י חוליות שבשדרה שחשובין כאחת, והרמז לזה שדרה שלימה לענין טומאת אוהל כמבואר באהלות, ובדרך כולל כל הח"י ברכות בהביננו א"כ הם כולם שבעה במספר:
19
כ׳ויש לומר עוד דשלש תפילות שחרית מנחה ומעריב הן נמי לעומת גוף ונפש ושכל והשתחואה כריעה בריכה מחשבה דיבור ומעשה, כי תפילות האבות תקנום, אברהם תיקן תפילת שחרית, כי מדתו של אברהם היא בשכל כנ"ל שתי כליותיו נובעות חכמה, וכרת לו ברית בין עשר אצבעות ידיו ועשר אצבעות רגליו כנ"ל ואצלו מצינו ענין השתחוי' ויפול אברהם על פניו, וע"כ תיקן תפילת הבוקר מלשון מבקר כמ"ש הא"ע והוא בשכל כי השכל הוא המבקר, יצחק תיקן תפילת המנחה שהוא ע"ה הי' לו שלימת הנפש שהקריב נפשו לקרבן וקרבן מתיחס לנפש וממנה שלימת הדיבור כנ"ל שהדיבור מתיחס לנפש, ואצלו שייך לשון כריעה שהכריע את כל דינין תקיפין תחת חסדי אברהם אביו במה שנעקד הוא תחת יד אברהם, יעקב תיקן תפילת הערב שערב הוא היפוך בוקר שבוקר הוא המבקר בין הצורות וערב הוא לשון עירוב הצורות והיינו שהוא ע"ה קידש גם בחי' הגוף שהוא חומר עכור להיות כולו קודש ולהיות לו יניקה רק מצד הקדושה, וכמ"ש האלשיך בהא שהתפלל ונתן לי לחם לאכול היינו שלא ינתן לו באמצעות שר הארץ, כי לא רצה שתהי' לו יניקה אלא מצד הקדושה, והוא מקביל ללשון בריכה, ובאשר הגיע שלימותו וקדושתו גם לבחי' הגוף ע"כ לא ראה קרי מימיו והוא תיקון תפילת ערבית היינו שאפי' יהי' ח"ו בעת החושך והשכל איננו מאיר יהי' ביכולת להדבק בהש"י וכמ"ש כי אשב בחושך ה' אור לי, וכמ"ש טעמה כי טוב סחרה לא יכבה בלילה נרה, והוא ענין בריכה שאפי' שנראה נפרד לעצמו כמשל זמורת הגפן שהיא מהות אילן בפ"ע מ"מ עכ"פ יניקתו תהי' מנפש ושכל כנ"ל, והנה משה תיקן לישראל שלש תפילות היינו שמשך מקדושת האבות לישראל שגם הם יהי' ביכולתם להתפלל השלש תפילות, וזה יהי' במקום ביכורים ושלש לשונות השתחואה כריעה בריכה כנ"ל:
20
כ״אבמדרש והי' אם שמוע תשמע בקול ה"א, זש"ה אשרי אדם שומע לי מהו אשרי אדם שומע לי, אמר הקב"ה אשוריו לאדם בשעה ששמועותיו לי, מהו לשקוד על דלתותי אמר הקב"ה אם הלכת להתפלל בתוך בית הכנסת אל תעמוד על הפתח החיצון להתפלל שם אלא הוי מתכוין להכנס דלת לפנים מדלת לשקוד על דלתי אכ"כ אלא על דלתותי וכו', ויש להבין דמה רבותא היא זו שלא לעמוד בבית החיצון ומהו הלשון בשעה ששמועותיו לי, דבפשיטות שישמע להש"י ולא לזולתו זה אין צריך לומר דפשיטא הוא ובודאי רמז יש בדבר:
21
כ״בונראה דלבו של אדם נקרא בהכ"נ שבו מתכנסין כל הכוחות וכל הרגשותיו, והאזנים הן פתחי הלב, ובמדרש האוזן לגוף כקנקל לכלים, אך לא כל השמיעות שוות יש שמיעה חיצונית שאינה נכנסת לעומק הלב אלא בחיצונותו, וממילא לעומת שבאה כן תלך, וכבר משלנו משל להנכנס בפלטין ובעודו בבית שער יוצא מצד אחר, אך שמיעה המתבקשת היא כשנקלטת בעומק הלב שהלב נתרגש ונתפעל משמיעה זו, וזה נקרא שנכנס דלת לפנים מדלת ולא נשאר בפתח החיצון, ושכיח בענין זה הרבה טעיות ודמיונות עד שלפעמים נדמה לאדם שנתפעל והדברים נכנסו לעומק לבו ובאמת עדיין מבחוץ, והנסיון האמתי בזה אם הוא רודף אחר כוונת התורה ולא לצאת ידי חובת שטחית הציווי אלא מבין ומאזין ומקשיב מה התורה דורשת ממנו, וידועים דברי הרמב"ן בפ' קדושים שאדם יכול להיות נבל ברשות התורה, והיינו כאשר יסתפק עצמו בשטחית הציווי, אבל החודר לתוך כוונת התורה ומכין את לבבו ומקבל עליו לעשות פנימית הכוונה, זה נקרא שנכנס דלת לפנים מהדלת, וזה עצמו הוא הפירוש ששמועותיו לי, היינו פנימית הכוונה, וזהו אם שמוע תשמעו והיינו שמיעה כפולה, וזהו לקול ה' אלקיך, שידוע ההפרש בין קול לדיבור שדיבור הוא בהתגלות ע"י ה' מוצאות הפה וקול הוא בפנימית:
22
כ״גולפי האמור יש לומר הטעם הא דתוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין, כי בזוה"ק שתקיעה שברים תרועה הם להסיר את ג' קליפות הלב, תקיעה מלשון והוקע אותם, שברים מלשון שבר תשבר מצבותיהם, תרועה מלשון תרועם בשבט ברזל, והנה ידוע שסוד השופר עולה למעלה ראש ולאו כל מוחא סביל דא, ויש לומר דהיינו ההפרש בין תקיעות דמיושב לתקיעות דמעומד, תקיעות דמיושב הן להסיר קליפת הלב שאינה מניחה לשמוע בפנימית אלא נשאר בחיצונית הלב, וע"י תקיעות דמיושב מסירין את ג' קליפות הלב, ורק אז יכולין לשמוע תקיעות דמעומד, שהם עיקר התקיעות, בפנימית הלב, וזהו לערבב את השטן, שכל ענין היצה"ר הוא רק דמיון כוזב ושקר וכאשר תתגלה האמת אז יבולע המות לנצח, והוא היצה"ר הוא השטן הוא מלאך המות וזה כד שמע זימנא תנין היינו שיחדור לפנימית אז מתירא שמא מטא זמני' למתבלע:
23
כ״דברוך אתה בעיר ברוך אתה בשדה, ברוך פרי בטנך וגו' ברוך טנאך ומשארתך, ברוך אתה בבואך ברוך אתה בצאתך, יתן ה' את אויביך הקמים עליך נגפים לפניך וגו' יצו ה' אתך את הברכה באסמיך ובכל משלח ידך וגו' יקימך ה' לו לעם קדוש וגו', הנה כתוב שש פעמים ברוך, היינו שחושב ברכות פרטיות בענינים מתחלפים, ואח"כ ניצוח האויבים ואח"כ ברכה כללית בכל משלח ידך, ויש להבין למה הפסיק ביניהם בניצוח האויבים ולא כתב כל השבע ברכות בצירוף:
24
כ״הונראה שהשש ברכות הן לעומת ששת ימי המעשה שכל יום ויום הוא פרט בפ"ע, וידוע דכל יום הוא לעומת מדה פרטית, וברכה השביעית שהיא כוללת היא לעומת יום השבת שהוא כולל הכל, וזהו שבסמוך לו יקימך ה' לו לעם קדוש, דידוע דשבת נקראת נחלת יעקב, וכתיב והקדישו את קדוש יעקב, ע"כ ברכה שביעית כוללת מושכת עמה קדושה, באשר ענינה הוא קדושת שבת, וכבר אמרנו במק"א שלשון ויכולו השמים והארץ וכל צבאם היינו שנעשה כולם כלל והרמוניא אחת, תחת אשר בששת ימי המעשה היו פרטים פרטים בפ"ע ושבת יומא דנשמתא היא נשמת הבריאה, וכמו הנשמה שבאדם שעל ידה נעשו כל האיברים כלולים זה בזה, כן ע"י השבת שהיא נשמת הברואים נעשה כל הבריאה כלולה וזהו שבת רזא דאחד:
25
כ״וולפי"ז יש ליתן טעם על ניצוח האויבים שמפסיק בין ברכה ששית לשביעית עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בטעם בריאת המזיקים בה"ש ובשביל קידוש היום לא נגמרו, והלוא הקב"ה הי' יודע מראש שלא יספיק הזמן לגמרם עד שיקדש היום, ולמה לא התחיל בהם מקודם, ובמדרש יש טעם ללמד לאדם שיפסיק מלאכתו, והגיד הוא זצללה"ה עוד טעם לשבח, כי ברכה חלה על דבר שלם ולא על חסר בלתי נשלם ופגום, וע"כ ברכת שבת חלה אחר השלמת הבריאה, וקבל עולם הנגמר ברכה, ואם היתה נגמרת בריאת המזיקין, הי' עליהם ג"כ חלה ברכה, והיו מחריבין העולם, ע"כ בכוונה עשה הש"י שלא יגמרו בכדי שלא תחול עליהם ברכת שבת, עכת"ד:
26
כ״זוכענין זה יש לומר נמי בברכת ישראל שהם תכלית כוונת הבריאה, וכאשר חלה על ישראל ברכה כללית יש חשש שלא תחול גם עליהם ברכה מצד מה, ע"כ הקדים לפני ברכה הכללית ניצוח ומפלת האויבים, וכן הוא תמיד בשבת דכלהו ערקין מפני קדושת שבת המתנוצצת בתוספת שבת, ועי"ז חלה אח"כ ברכת שבת, וכן הענין בר"ה דירחא שביעאה טעון ברכות מאליפות, והקדים הדין דרשעים גמורים נכתבין ונחתמין וכו' ואז חלה הברכה כמ"ש בזוה"ק ויש להעמיס זה בכוונת הכתוב אשימה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי:
27