שם משמואל, כי תבוא ז׳Shem MiShmuel, Ki Tavo 7

א׳שנת תרע"ו

ב׳במדרש תנחומא שצפה משרע"ה ברוה"ק שבהמ"ק עתיד ליחרב והביכורים עתידין ליפסק, עמד והתקין לישראל שיהי' מתפללין שלש פעמים בכל יום, ואינו מובן למה נתרגש בהעדר הביכורים יותר מהעדר כל הדברים בחרבן ביהמ"ק, ומה זה תיקון לזה וכבר דברנו בזה, ומ"מ אין ביהמ"ד בלי חידוש:

ג׳ונראה דהנה יש להתבונן בסמיכות פרשת ביכורים למחיית עמלק, ויתבאר עפי"מ שהגדנו בטעם גודל ענשו של עמלק יותר מכל המציקים לישראל שהרעו לעשות לנו יותר ממנו ואעפי"כ לא נחרץ עליהם עונש גדול כ"כ למחות את שמו, ושלא יקבלו גרים מעמלק, והגדנו בפ' שופטים עפ"י דברי רש"י בפ' בחוקותי שכל הגוים המריעים והמציקים לישראל לא שלטו אלא על מה שבגלוי, ולא היתה להם שליטה בפנימיות ישראל, כי כמו שהם חיצונים ע"כ אין להם שליטה בפנימיות אלא בחיצוניות, אך עמלק מהותו כח פנימי רע, היינו שהי' בו ניצוץ פנימי מיצחק אבינו והוא ברוע בחירתו הפכו לרע, וע"כ נמשל בפדר"א לכוס חומץ שהוא נמי פנימיות ענבים אלא שנתקלקל, ובאשר יש בו כח פנימי, ע"כ כוחו גדול לחדור לפנימיות ישראל להטיל בהם ארס וטומאה, והי' מטמאם במשכב זכר, שבכתבי האריז"ל שמשכב זכור פוגם בשני השמות מספר ע"ב וקס"א גמטריא זכור, והם בפנים דאו"א, ע"כ לעומת כוחו הגדול וגודל הפגם הגדיל ענשו, וממוצא הדברים שעמלק הי' בו ניצוץ פנימי טוב, והשתמש בו לרוע, והפכו לחיצוניות וטומאה:

ד׳והנה מצות ביכורים אדם יורד לתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה וכו' והיינו שמטבע האנושי להיות חביבה עליו ראשית פרי אדמתו, כמ"ש (הושע ט' י') כבכורה בתאנה בראשיתה וגו', ובאה המצוה שגודל החביבות יהי' סיבה להזכירהו חסדי ה' שחננהו בזה אחרי שהי' נעדר מכל אלה, אלא גולה וסורה, ארמי אובד אבי וירד מצרימה וגו' וגו' עד שהביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת מובחר הישוב, וא"כ אהבה החיצונית לפרי חדש, היא עצמה עוררתו והביאתו לאהבה פנימית, ועי"כ הוא מהפך החיצוניות לפנימיות, היפך עמלק שהי' מהפך הפנימיות לחיצוניות, ע"כ סמך ענין לו:

ה׳ולפי האמור יש לפרש הא דאמרו ז"ל ותרומת ידך אלו הביכורים, דהנה הידים מתיחסין לחיצוניות יותר מכל הגוף, כאמרם ז"ל מה ידיו מאבראי, וזהו שגזרו ז"ל טומאה על סתם ידים שמאחר שהן חיצוניות ביותר, הן עלולין ביותר לקבל טומאה, והנה ביכורים שהם מהפכים החיצוניות לפנימיות ומעלים ומרוממים אותו יוצדק בהם הלשון ותרומת ידך, היינו התרוממות החיצוניות שהידים מתיחסין לחיצוניות, ותחת שהידים היו בשפלות מתיחסין לחיצוניות, נתרוממו וישובו לפנימיות:

ו׳והנה עמלק נקרא ראשית גוים, וביכורים נקראים ראשית, והיינו משום שכל דבר מהופך נעשה מהות והוי' חדשה, וע"כ עמלק שנהפך ניצוץ הטוב והפנימי שבו לחיצוניות, הנה הוא ראשית והתחלה לרע תחת אשר מעולם לא הי' כלל בבחי' זו, ע"כ נקרא עמלק ראשית, ובאשר כוחו גדול מכל האומות מחמת כח פנימי שבו, ע"כ נקרא ראשית גוים, וההיפוך בביכורים שעושה מאהבה חיצונית אהבה פנימית, הוא ראשית והתחלה לטוב:

ז׳והנה אמרו ז"ל בזכות ביכורים נברא העולם, והיינו דהנה השי"ת הי' יכול לברוא את העולם באופן שלא יחסר לאדם שום דבר ולא יהי' לו שום ענין שיציק ויצר לו, אך ברא אותו באופן זה שיחסר לאדם ויהי' נצרך להשלמה וכן שיהי' לו ענינים מציקים ומצירים לו שיהי' צריך להתפלל עליהם, וכברש"י בפסוק כי לא המטיר ה' אלקים על הארץ ואדם אין לעבוד את האדמה, משום שאדם אין להתפלל עליהם, והטעם שברא אותו באופן זה יש לומר דכל בריאת העולם היתה ירידה צורך עלי' כדאיתא בספה"ק, ויש לומר דזהו אופן העלי' שהרי החסרון והמציקים הביאו את האדם להתפלל ולהתקשר להשי"ת, וכמו שאיתא בספה"ק שאם האדם אינו שומע ליצה"ר יש ליצה"ר נמי זכות ועלי' שהרי באמצעותו בא האדם לכלל זכות, וכן יש לומר בכל החסרון והמציקים לאדם שאם באמצעותם האדם בא להתקשר בתפלה יש להם ג"כ עלי', ונכללו בהקדושה, ונהפך מרירא למיתקא, ובאמת שמחמת זה עצמו האדם נושע מצרותיו אחרי שהמציק נמתק ונהפך לטוב, א"כ שוב אין כאן מציק וכמ"ש (ישעי' נ"א י"ג) ואי' חמת המציק:

ח׳ולפי האמור יובן מה שאין בשבת בתפלה שאלת הצרכים, שהרי כל עצמה היא כדי צורך עלי' כנ"ל ובשבת שהיא עצמה היא עליית העולמות וכבר אמרנו במק"א שבשבת הוא ענין אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירא למיתקא, וע"כ איתא בהאריז"ל שמאכל שבת אינו מגשם כי היא מעין עוה"ב שהוא בגוף ונפש, ע"כ יש בשבת עלי' נמי לכל עניני הגוף, אין ענין לשאלת הצרכים, כי העלי' אינה באה ע"י עניני חסרון, וממוצא הדברים שלעומת הסתופפות האדם בצל קדושת השבת, לעומתו מסתלקים ממנו כל החסרון והמציקים, וזהו שאנו אומרים בזמירות צוחין אף עקתין בטלין ושביתין ברם אנפין חדתין ורוחין עם נפשין, שמאחר שאין בו צורך בצוחין ועקתין, ממילא בטלין ושביתין, ולפי מה שאמרנו בטעם הבריאה באופן זה, מובן שענין אחד לכלל הבריאה עם ענין ביכורים בפרט, וע"כ אמרו בזכות ביכורים נברא העולם, שענין ביכורים הוא לעשות מחיצוניות פנימיות הוא תכלית הכוונה של כל הבריאה:

ט׳ולפי האמור יובן נמי ענשו של עמלק למחות זכרו, כי מאחר שעמלק הוא היפוך מצות ביכורים, ומצות ביכורים היא תכלית כוונת הבריאה שהיא כלל המציאות, ועמלק הוא היפוך הבריאה והמציאות ע"כ נדחה מכלל הבריאה והמציאות עד שימחה זכרו מהעולם:

י׳ולפי האמור יש לפרש דברי המדרש תנחומא לפי שצפה משרע"ה שבהמ"ק עתיד ליחרב והביכורים עתידין ליבטל, נתרגש משרע"ה, שהרי א"כ ח"ו בטלה כוונת הבריאה שהיא בזכות ביכורים, ע"כ עמד והתקין שלש תפילות ביום, ובמדרש משום שעתות היום משתנין בוקר, צהרים, וערב, והיינו שבכל שינוי ושינוי העובר וחולף על האדם יהי' ביכולתו להתקשר בתפלה, ובזה הוא משלים כוונת הבריאה משום שנעשה מחיצוניות פנימיות כנ"ל והוא תיקון על העדר הביכורים:

י״אהנה הרמב"ם מנה שבע מצות בביכורים, הבאה, וכלי, וקריאה, קרבן, ושיר, ותנופה, ולינה, וידוע שמספר שבעה הוא כולל, מורה שמצות ביכורים היא מצוה כוללת, ונראה שהוא מחמת היותה ראשית, אדם יורד לתוך שדהו וגו', וע"ז כתיב מלאתך ודמעיך אל תאחר שלא תקדים תרומה לביכורים, ואחר הראשית נגרר הכל, היפוך עמלק שהוא ראשית הרע וכל הרע שבעולם נמשך אחריו, וכאשר ימחה זכרו מן העולם ימחו עמו כל חלקי הרע שבעולם ויתקיים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, וכבר אמרנו שמספר סוגי הטומאות שבעולם הם שבעה, מת, ושרץ, ונבלה, נדה, ויולדת, וזיבה, ונגעים כולם נמשכים מנחש הקדמוני, ועמלק הי' מרכבה אליו והוא פסולת שבעשיו שנקרא ג"כ קדמוני, כמ"ש את הקני ואת הקניזי ואת הקדמוני, שהם עמון ומואב ואדום, ועמלק הוא ראשית שהוראת המלה כמו קדמוני שהקדמון הוא ראשית, וזהו שבש"ס קדושין שהמזיק אדמי לרב אחא כתנינא בשבע רישין:

י״בונראה ששבע מצות שבביכורים דוחין ומסלקין את שבעה כוחות הטומאה, ובתנחומא שהפסוק השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך ישראל, על מביאי ביכורים נאמר, והנה הברכות שבברכת שים שלום שהיא חותם הברכות הם נמי במספר שבע לשעבר, כי באור פניך נתת לנו, תורת חיים, ואהבת חסד, וצדקה, וברכה, ורחמים, וחיים, ושלום, וכן מבקשים על להבא שים שלום, טובה, וברכה, חיים, חן, וחסד, ורחמים, ובמדרש תנחומא, שהבאנו במאמר הקדום, שהתקין משרע"ה ג' תפלות במקום ביכורים, ע"כ לעומת שבע מצות שבביכורים שיוצא משם טעון ברכות על כל השנה, כן נמי סיום וחותם התפלה הן שבע ברכות:

י״גונראה שכן נמי ענין ר"ה שהוא ראשית השנה שישראל ממליכים את השי"ת אחר הראשית נגרר הכל, ומשם מופיע מלכות שמים על כל העולם, וישראל מקבלין עליהם עול מלכות שמים, ומועיל לכל השנה, וישראל יוצאין ממנו טעוני ברכות, כענין ביכורים, וזהו שבזוה"ק (ח"ב קפ"ד.) שכל ענין ירחא שביעאה הוא השפעות כל חידו וכל ברכתא, וכבר אמרנו שכל ענין עבודת ירחא שביעאה להתחיל מחדש כקטן שנולד, ומה דהוה הוה, ואין חוזק כחסידות בתחילתו, וע"כ נקרא החודש ירח האיתנים לישנא דתקופי וד"ל:

י״דבמדרש זשה"כ אשרי אדם שומע לי וכו', מהו לשקוד על דלתותי אמר הקב"ה וכו' הוי מתכוין להכנס דלת לפנים מדלת, לשקוד על דלתי אכ"כ אלא על דלתות ב' דלתות וכו', ומהו לשמור מזוזות פתחי וכו' אלא מה המזוזה אינה זזה מהפתח כך לא תהא זז מבתי כנסיות ומבתי מדרשות:

ט״ונראה לפרש דהנה לשון פתח נאמר על החלל שהוא פתוח ודלת היא הסובבת על הציר וסותמת את הפתח, ושני מיני דלתות הם באדם, יש שסותמין את פתח הלב, ויש שסותמין את פתח המוח, ונראה דסתימת פתח המוח היא גסות הרוח לחשוב שמה ששכלו מחייב, הוא הנכון, ואינו מבטל את דעתו לדעת התורה, ובאמת אם לאו גסות הרוח אי אפשר שיתחשב עם דעתו כלל, וכמו שהאדם אינו מתחשב עם דעת בהמה, כן אלפי אלפים פעמים ככה ערך דעת האדם בשכלו האנושי נגד דעת התורה, אלא כל קביל די רוח יתירא בי', מחשב את דעתו ושכלו האנושי לדעת, ומתחשב עמו, ומקור מוצא סתימה זו באה ביותר מקריאה בספרים חיצונים ובילדי דעות נכרים יספיקו, עד שמצא את דעתו לדעת ואולי עוד לבכרהו על דעת התורה, וסתימת פתח הלב היא תשוקה לדברים גשמיים והיותו להוט אחריהם ביותר, ונראה שמקור מוצא סתימה זו הוא מפאת שמתיאש מהגיע למעלות גבוהות ורמות, כי באם עודנו מאמין בעצמו שתקוה נשקפת לו להיות מבני עלי', אי אפשר שיחליף מעלות נעימות עריבות יותר ממלאכי השרת ולנצח נצחים, בתאוה נמבזה ונמסה לשעה קלה בלבד, ושני מיני סתימות האלו נקראים דלתות, שלשון דלת יש בה שתי הוראות דבר והפיכו, מלשון דל ושפל מלשון דלותי ולו יהושיע ואמרו ז"ל גימל דלת גומל דלים, ויש נמי מלשון הגבהה והתרוממות כמו דלו עיני למרום, דלה דלה לנו, ובלשון המשנה הדלה עלי' וכו':

ט״זולפי"ז דלתות שסותמין את פתח המוח הן נגזרין מלשון הגבהה שהוא גסות הרוח וגבה עינים, ודלתות שסותמין את פתח הלב הן נגזרין מלשון דל ושפל שמשתוקק לדברים פחותים, וזה שאמר שאפי' בשעה שדלתות סתומין לא ישב בחיבוק ידים אלא יהי' שוקד על הדלתות לעבוד עבודתו בתורה ובתפלה אף שאין נכנס לא למוח ולא ללב, וכאמרם ז"ל לעולם לגרוס אדם אע"ג דלא ידע מה דקאמר, וכענין שהגיד כ"ק זקיני האדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק בפסוק והיו הדברים האלה וגו' על לבבך, ולא נאמר בלבבך, היינו אף שהלב סתום יהיו הדברים מונחים כאבן על הלב מוכנים שכאשר יפתח הלב לעתים מיוחדות יפלו לתוך הלב עכ"ד, וזהו שאמר הלשון לשקוד על דלתותי מלשון נמר שוקד על עריהם כל היוצא מהנה יטרף (ירמי' ה' ו') שהוא לשון אורב להיוצאים מן העיר אף שעדיין לא יצאו, כן הוא הלשון לשקוד על דלתותי לארוב על סתימת המוח והלב שכאשר יפתח תכנס עבודתו ויגיעת נפשו בתורה ובתפלה לתוך עומק חלל הלב והמוח, תורה היא לעומת סתימת המוח שהיא גסות הרוח לחשוב שמה ששכלו מחייב הוא הנכון, ולתורה צריכין להיות להיפוך מזה והוא כענין כוף אזניך לשמוע דברי חכמים, ואז רק אז נפתח שכלו להבין דברי חכמים וחדותם, וכל עוד שאין מבטל דעתו לדעת התורה אף שקרא ושנה עדיין עומד מבחוץ, תפלה היא לעומת סתימת הלב שהיא תשוקה שפלה, ותפלה היא היפוך מזה כמ"ש (ש"א א' ט"ו) ואשפך את נפשי לפני ה', בהשתוקקות והתלהבות כרשפי אש העולים למעלה להיות לבו מוגבה בדרכי ה':

י״זוזהו שאמר המדרש להכנס דלת לפנים מהדלת, היינו לפתוח את הדלת ולכנס, דלת הראשונה הוא סתימת המוח שבעוד גסות רוחו עליו א"א שתהי' עבודתו נחשבת לכלום, שבעוד עומד על דעתו לחשוב שמה ששכלו מחייב הוא הנכון, והרי כל דרך איש ישר בעיניו, אך כאשר נפתח פתח הראשון ונסתלקה גסות רוחו, אז אפשר לבוא לפתיחת דלת השני' שהיא סתימת הלב ולסלק את תשוקת דברים הגשמיים, ולפשט את העקמימיות שבלב, וזהו שבמדרש לא תהא זז מבתי כנסיות ובתי מדרשות, בתי כנסיות נקראים הלבבות שהלב הוא בית הכנסת כל הכוחות, בתי מדרשות הם המוח, וזהו יראה ואהבה, יראה במוח ואהבה בלב, ויראה נקראת מפתחות החיצונים:

י״חויש לומר שזה ענין שברים תרועה, שברים ברישא והדר תרועה, שברים הם שבירת הלב היפוך גסות הרוח, וכוף אזניך לשמוע דברי חכמים זהו פתיחת דלת המוח, תרועה היא מלשון רעות והתחברות שהוא השתפכות הנפש בהגבהת הלב בדרכי ה', וזהו שאמרו ז"ל יבמות (ק"ה:) המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה, עיניו הן המוח כמו שסנהדרין נקראין עיני העדה, צריך להיות למטה היפוך דלת סתימת המוח שהוא מלשון הגבהה, אלא יהיו למטה וכמו כלי חרס ששבירתן מטהרתן, ולבו למעלה בהתלהבות כרשפי אש העולה הוא למעלה היפוך דלת סתימת הלב שהוא מלשון השפלה:

י״טבמדרש אשרי אדם שומע לי, מהו אשרי אדם שומע לי אמר הקב"ה אשריו לאדם בשעה ששמועותיו לי, נראה לפרש עפ"י פירש"י בחוקותי בפסוק ואם לא תשמעו לי אין לי אלא שיודע רבונו ומתכוון למרוד בו, כן יש לפרש נמי להיפוך אשרי אדם שומע לי היינו שעושה רק מחמת הכרת רבונו ומתכוון להפיק רצונו לבד, ולא לתועלת עצמו כלל אפי' להיות בן עוה"ב, כאמרם ז"ל נדרים (ס"ב.) אל תאמר אשנה בשביל שאהי' בן עוה"ב אלא עשה מאהבה וכו':

כ׳והקמת לך אבנים גדולות ושדת אותם בשיד, וכתבת עליהן את כל דברי התורה וגו', וברש"י שלשה מיני אבנים היו שנים עשר בירדן, וכנגדן בגלגל, וכנגדן בהר עיבל, ויש להתבונן בענין ג' מיני אבנים אלה מה עבידתייהו:

כ״אונראה עפ"י מה דאיתא בזוה"ק דכמו דישראל קנו מעלתם ע"י המירוק שבמצרים, כן ארץ ישראל קנתה מעלתה ע"י המירוק שהי' לה בהיותה ביד הכנענים, והנה במדרש פרשת לך (פמ"ד י"ח) שאמר הקב"ה לאברהם בברית בין הבתרים ידוע תדע, ידוע שאני מפזרן תדע שאני מכנסן, ידוע שאני ממשכנן תדע שאני פורקן, ידוע שאני משעבדן תדע שאני גואלן, ופרשנו שהגלות היתה הן בגוף והן בנפש והן בשכל, משעבדן הוא בגוף, מפזרן הוא בנפש, שפזור מתיחס לנפש כמו שאומרים פזור נפש, ממשכנן הוא בשכל, שמשכנן ביד הנושה לא נעשה בו שינוי בחיצוניות, אלא בפנימיות שהוא כרגלי הנושה, והוא שינוי שכלי, והארכנו במקומו, וע"כ אחר המירוק זכו ישראל לאוריין תליתאי שהוא שלימות גוף ונפש ושכל, ובזוה"ק (ח"ג פ':) לא אתדכי בר נש לעלמין אלא במילין דאורייתא, ואף לאחר המירוק היו צריכין לטהרת התורה, וכענין שכתוב ששה חדשים בשמן המור וששה חדשים בבשמים, ופי' בעל צרור המור ששמן המור בא להסיר את השער ולסלק את הזוהמא, ואח"כ ששה חדשים בבשמים, להתבשם, והוא משל על הנשמה בהסתלקותה מעוה"ז, כל י"ב חדשים נתקיים בה ונתון תמרוקיהן ששה חדשים לסלק הזוהמא, וששה חדשים להתבשם מאור העליון כדי שתהא ראוי' לעלות לריח ניחוח, כן הי' ענין ישראל המירוק במצרים, ואח"כ להתבשם באוריין תליתאי, וזה הי' גמר הטהרה, וכך היא המדה לעולם, וזהו שבזוה"ק לא אתדכי בר נש אלא במילין דאורייתא:

כ״בוכן יש לומר שבאופן הזה הי' בענין א"י אחר המירוק שביד כנענים שהי' כענין ששה חדשים בשמן המור, היתה צריכה להתבשם בבושם התורה, וכבר הגדנו שכתיבת התורה על האבנים שהן דוממין מתאחדין עם חומר הארץ היתה כענין הנאמר בישראל לעתיד (ירמי' ל"א ל"ב) נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה, וע"כ יש לומר דכמו בישראל הי' גמר הטהרה ע"י הבישום בתורה, כן הי' ענין בישום הארץ ע"י כתיבת התורה על האבנים:

כ״גולפי האמור יש לפרש נמי ענין ג' מיני אבנים, ראשונות בירדן מקום רגלי הכהנים שהיו נשואים ונראים נושאים את הארון, שניות בהר עיבל ששם קבלו את התורה באלה ובשבועה, שלישיות בגלגל שהי' שם האוהל מועד והארון, כי במדרש קהלת (פרשה א') מונה והולך כל הענינים והאברים שיש באדם שנמצא דוגמתם בארץ, האדם יש לו ראש והארץ יש לה ראש וכו', וע"כ כמו שבישום ישראל הי' באוריין תליתאי מקביל לגוף ונפש ושכל, כן הי' בישום הארץ נמי לשלש בחינות שבה שמקבילים לגוף ונפש ושכל הי' נמי בשלשה מקומות וג' מיני אבנים אלה, בירדן לעומת השכל כמו שידוע למבינים מענין הירדן שאמרו ז"ל שרוחבו חמשים אמה ונוטריקון ירד ן' שרומז לנ' שערי בינה, בהר עיבל שקבלו את התורה באלה ובשבועה שהוא בדיבור מתיחס לנפש כמ"ש ויהי האדם לנפש חי' מתורגם לרוח ממללא, בגלגל שנקרא ע"ש שהעמידו גבעה מהערלות שמל אותם יהושע שם, והוא שלימות הגוף כאמרם ז"ל במדרש לך לך (פמ"ו א') מה התאנה הזו אין לה פסולת אלא עוקצה לבד, העבר אותו ובטל המום:

כ״דוזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת, נראה לפרש ענין השמחה עפ"י מה שהגדנו במאמר הקדום שאז היתה טהרת ארץ ישראל בבחי' הנפש, והנה כתיב (תהילים נ״א:י׳ יוד) תגלנה עצמות דכית, ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דכית מלשון טהרה דטהור מתרגם דכי, וכך שיער הפסוק שישמחו העצמות שטהרת, שטהרה מביאה השמחה עכ"ד, וכן בדין שהרי הנפש היא מעליונים וכתיב עוז וחדוה במקומו, אלא שהחטאים מאפילים את אור הנפש ומעציבין אותה, וע"כ נקראים חטאים עוצב וכמ"ש (תהלים קל"ט כ"ד) וראה אם דרך עוצב בי, וע"כ כשהנפש נטהרה שוב חזרה לטבעה להיות בחדוה ושמחה, והנה כבר אמרנו ששמחה מתיחסת לנפש לא להגוף, אף לא להשכל, כי המוח קר ואינו מתפעל, וע"כ שבת שהיא יומא דנשמתא לא כתיב בה שמחה להדיא כמו ביו"ט, וכמו שבמוח והשכל השמחה בהעלם, כן בקרא נמי לא כתיב שמחה בשבת אלא בהעלם דבספרי איתא וביום שמחתכם אלו השבתות, וע"כ בהר עיבל שבו היתה טהרת הארץ בבחי' הנפש, גם ברכות וקללות של הר עיבל היתה הכוונה העיקרית להקללות כדי לדחות מכלל ישראל את כוחות הרעים ושע"כ לא נכתבו בקרא להדיא הברכות אלא הקללות כמ"ש בספה"ק, ע"כ אז הי' זמן שמחה:

כ״הולפי האמור יש לפרש הא דכתיב בספר נחמי' (ח') שבר"ה היו בוכים כל העם והלוים מחשים לכל העם הסו כי היום קדוש ואל תעצבו, וילכו כל העם לאכול ולשתות ולשלח מנות ולעשות שמחה גדולה וגו', ויש להבין הרי מצות היום בשופר גנוחי גנח ילולי יליל, ויש לומר שהמעשה הי' אחר התקיעות שאיתא בספה"ק ששעת התקיעות היא שעת הדין, וכבר הגדנו בשם כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בפי' דברי הזוה"ק דינין קשיין אתעברו מעלמא מאן דינין קשיין אילין רשעים גמורים, שכמו שבכלל כן בכל פרט ופרט שהרשע גמור שבו נסתלק, וע"כ בשעת התקיעות צריך להיות גנוחי גנח או ילולי יליל, אבל אח"כ שנדחו חלקי הרע ונטהרו ישראל, מה גם אז בעולי הגולה שהיו מעשיהם נאים כבמדרש ריש פ' שלח, בודאי שנכתבו ונחתמו לאלתר לחיים, וחלקי הרע נדחו, ע"כ היתה שמחה גדולה:

כ״ובמדרש תנחומא צפה משה ברוה"ק וראה שבהמ"ק עתיד ליחרב והביכורים עתידין ליפסק עמד והתקין לישראל שיהי' מתפללין שלשה פעמים בכל יום, ואינו מובן למה התרגש בפסיקת הביכורים יותר מפסוקת כל הקרבנות בחרבן הבית, וכבר פרשנו בכמה אנפי ומ"מ אין בהמ"ד בלי חידוש:

כ״זונראה דהנה יש לדקדק בכתוב והי' כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלקיך נותן לך נחלה וירשתה וישבת בה, למה הוסיף בכאן מלת נחלה, ונראה שרמז בזה טעם על מצוות ביכורים בכללה, והיינו עפ"י דברי הש"ס ר"ה (י"ב:) מה נחלה אין לה הפסק, והנה במדרש ארבעה קרוים נחלה, תורה וא"י ובהמ"ק וישראל, וכל אלו אין להם הפסק עולמית, ואף בגלות ישראל וחרבן בהמ"ק הוא רק כמחוסר זמן וזמן ממילא קאתי, כי סוף כל סוף אף אם ח"ו לא יזכו יחזיר עכ"פ בעתה, וי"ל עפ"י משל, היות כל הנבראים הם כגלגל שחוזר בעולם וכולם מתגלגלים ובאים וחוזרין לשורשם, וע"כ או"ה ששורשם תוהו כתיב בהו אחרית גוים מדבר וצי' שהאחרית שלהם במקום שורשם והוא מדבר וצי', כברש"י ריש קהלת שהרשעים כל מה ששמשן זורחת סופן לשקוע, כל מה שהם הולכין ומתגברין סופם לשוב אל מקום צחנתם, ממקום הטנופת באו ולמקום הטנופת ילכו עכ"ל, אבל ישראל ששורשם מהשי"ת אף שבגלות הם כגלגל השוקע מ"מ סופן לשוב לשורשם שהוא השי"ת מקור החיים ולהתחדש אורם כבראשונה, ולא עוד אלא כל מה שמתארכת חשכת הגלות הם קרובים יותר אל הזריחה כמו אחר אריכת החשוכה של לילה בהכרח שהוא קרוב לאור היום, כי אחרית ישראל הוא השי"ת:

כ״חוכאמרם ז"ל על המן שכיון שנפל הגורל על חודש אדר שמח שהוא חודש שמת בו משה ולא הי' יודע שבז' באדר מת משה ובז' באדר נולד משה, ופירש ביע"ד שהמן הי' חושב שככל הגוים בית ישראל שאחרית שלהם היא העדר, וכאשר ראה שמת משה באדר חשב שאז הורע מזלו וגם מזל ישראל עמו של משה, ויעלה בידו לעשות עמהם כרצונו, אבל לא הי' יודע שאחרית ישראל הוא השי"ת, והמיתה שהיא אחרית האדם איננה הורעת מזלו, אדרבה שאז היא העלתו אל השי"ת מקור החיים, והראי' שהרי בשבעה באדר נולד משה, א"כ אין אז זמן שהורע מזלו עכת"ד, וכ"כ הוא כל ענין ישראל וא"י ובהמ"ק, וע"כ אין להם הפסק, ומש"ה נקראים נחלה שאין להם הפסק וכמו תורה שהיא נצחית ולא יחליף האל ולא ימיר דתו ולא נשתנתה באורך הגלות, כן ישראל וא"י ובהמ"ק שכל עוד שנתיישנו בגלות הם קרובים יותר אל הצלחה להתחדש אורם כבראשונה וביתר שאת ויתר עז:

כ״טונראה שעל עיקר זה באה מצוות ביכורים, שכל ימות השנה אדם עובד את שדהו ואת כרמו שנראה לכאורה השתקעות בגשמיות והתרחקות מהשירש, וכאשר ביכרו הפירות והוא מביא ביכורים לבהמ"ק בגודל אהבה ודביקות בשירות ובהשתחואה מורה שאחרית המעשים של ישראל היא לדבקה בו ית"ש, ומורה על ענין ישראל שאחרית שלהם הוא השי"ת מקור החיים כנ"ל, ומזה באה התחדשות החיים וזוכין מחדש לא"י בגשמיות וברוחניות וחוזר חלילה, ושע"כ היא נחלה שאין לה הפסק כנ"ל, א"כ במה שאמר הכתוב כאן אשר ה' אלקיך נותן לך נחלה, בזה האיר את טעם המצוה:

ל׳וי"ל שזהו מה שאמרו ז"ל שב"ק מברכתו תזכה ותשנה לשנה הבאה, והיינו משום שמעתה מתחלת מחדש שלשלתם של חיים, ושחוזר חלילה נחלה שאין לה הפסק, ומובן שהיא מצוה חביבה עד מאד שזו המחזיקה ביד איש שלא יהי' רובץ תחת משא ילדי יום ולא יפול הנופל בזכרו ביום עניו ומרודו כי קרוב היום שעתיד להדבק במקור החיים ושתתחיל לו מחדש שלשלת של חיים:

ל״אוכנראה שזהו כל ענין בריאת העולם, שהי' נמתח והולך ונתרחק מהשורש עד שבא שבת ששב הכל למקורו ומתחילים מחדש ששת ימי המעשה וכמ"ש הרב אוה"ח שכל הבריאה היתה רק לשבעה ימים ובכל שבת מתחדשת הבריאה לז' ימים אחרים וחוזר חלילה, והתכלית היא שבת סוף מעשה במחשבה תחילה, וכן כל השביעית מורה על ענין זה, שמספר שבעה מורה על הקפה וכמ"ש ויהי כי הקיפו ימי המשתה באיוב, כי מספר ששה הוא שש קצוות והשביעי כנקודה בתוך ההיקף, והוא השלמת הענין לשוב אל מקורו ולהתחיל מחדש, וזהו שם השביעי שבת בימים, ותשרי ירחא שביעאה שבת בחדשים שחוזר עד הראש וממנו מתחלת שנה החדשה:

ל״בונראה דזה טעם תשרי ר"ה לשנים אף למ"ד בניסן נברא העולם, והי' לכאורה יותר נאות שיהי' ניסן ר"ה, מה גם שבניסן הוא זמן הפרחת הטבע, אבל בא להורות על עיקר הזה, שאף שהוא זמן השלמת גידול הפירות ושמעתה מתחילים ימות הגשמים שהם זמן שביתת הטבע, והם אחרית השנה, אחרית זו איננה אחרית בהחלט, אלא מאז מתחילים הגשמים והכנה על הפרחת הטבע להבא, ואין זה אחרית אלא ראשית, כי האחרית היא שבה אל השי"ת ואז הוא זמן עבודת ירחא שביעאה שופר, כיפור, סוכה, לולב, ערבה, ניסוך המים:

ל״גולפי האמור יתבארו דברי הש"ס ר"ה (י"ב.) חכמי ישראל מונין למבול כר"א ולתקופה כר' יהושע, חכמי אומה"ע מונין אף למבול כר"י, וברש"י כר"א מונין שנות נח ובריאת העולם ושנות הדורות כר"א מונין מתשרי תחילת השנים, ולא משום דס"ל בתשרי נברא העולם אלא דתשרי ר"ה לשנים וכו' ואומה"ע מונין אף למבול כר"י כלומר למנין שנות הדורות מתחילין מניסן למנות, ולכאורה אינו מובן טעם חכמי ישראל דמאחר דלא ס"ל בתשרי נברא העולם אלא בניסן למה לא נמנה שנות הדורות מניסן, אך לפי דרכינו יובנו הדברים דאומה"ע שאחרית שלהם היא אחרית בהחלט ע"כ אין להתחיל ר"ה אלא מניסן זמן התחלת פריחת הטבע שבתשרי אין בו התחלה לדידהו, אבל ישראל שהאחרית שלהם הוא השי"ת א"כ היא התחלה יותר נכבדת מהתחלת ניסן שהוא רק פריחת הטבע:

ל״דוהנה אף שכל השביעות כולם וכן שמטה ויובל כולם יעידון וירונו בגאון קולם על עיקר הזה, מ"מ מעשה בפועל שיהי' מורה על עיקר זה הוא מצוות ביכורים ביותר שהוא מעשה מורגש אדם רואה תאנה שבכרה ומשתוקק אלי' והוא חוסם את תשוקתו ומסרה לשמים מורה שתכלית סיבוב הגלגל היא לחזור לשורשו, ובאוה"ח שרומז ג"כ על חזרת הנשמה לעולם עליון עד שזוכה לדיבוק שכינה, והכל הולך אל מקום אחד, ע"כ כשצפה מרע"ה שבהמ"ק עתיד ליחרב והביכורים עתידין ליפסק התרגש היות שיחסר לישראל מעשה מורגש שיורה על עיקר הזה לחזק ידים רפות ולאמץ ברכים כושלות, עמד והתקין לישראל שלש תפלות בכל יום, היינו בכל עת השתנות שעות היום, כי תפלה היא דביקות ומשם שואב חיים לשעות הבאות ואפילו בערב שהיא זמן ההסתר נמי הוא זמן תפלה ואחרית היום איננה אחרית בהחלט אלא היא התחלה לשאוב ממנה חיים לשעות הבאות עד תפלה האחרת וחוזר חלילה, ואדרבה עיקר התחלת היום שישראל מחשבין מתחילה מבערב כאמרם ז"ל היום הולך אחר הלילה מה שאין מחשבין כן שום אומה כידוע שלקצת מהם מתחיל המעל"ע מחצי הלילה ולקצת מאור היום, ולישראל מתחיל מבערב, והכל הולך אל מקום אחד והוא מקביל עם מנין השנים כנ"ל, ואברהם שמדתו מדת יום כנודע, ע"כ הישמעאלים שיש להם יניקה מאברהם מחשבין מאור היום, והאדומים שיש להם יניקה מיצחק שמדתו מדת לילה מחשבין מחצי הלילה, וישראל זרע יעקב שתיקן תפלת הערב, מחשבין מבערב, ומ"מ כל שלש תפלות יחד מורין שישראל כל תכליתם היא דביקות אלקי, זה משלים מה שמורה עליו מצוות הביכורים:

ל״הולפי דרכינו בטעם מצוות הביכורים יש לפרש הא דסמכו ענין לו פרשת זכור את אשר עשה לך עמלק, דהנה לעיל הגדנו שהמן הי' חושב שככל הגוים בית ישראל שהאחרית שלהם היא העדר ח"ו בהחלט, וי"ל שמשורש נחש יצא צפע וכל כחו של המן משל עמלק, והרי זה בא ללמד ונמצא למד, שזה היתה נמי מחשבת עמלק, היפוך מה שמורה עליו מצוות ביכורים כנ"ל, וזהו שאמרו ז"ל בתנחומא תצא שהי' חותך מילתן של ישראל וזורקן כלפי למעלה ואמר בזה בחרת טול לך מה שבחרת, כי בזוה"ק מי יעלה לנו השמימה ר"ת מילה וס"ת שם הוי' ב"ה, והוא חותם השי"ת באדם, והיינו דמילה היא אחרית גוף האדם כידוע [דהרגלים הם התפשטות לבר מגופא] ומורה על עיקר הזה דאחרית ישראל הוא השי"ת, וע"כ חתם באבר האחרית צורת היוד של השם כידוע, וע"כ עמלק שהי' מתנגד לזה ע"כ חתך וכו' וע"כ נצטוינו למחות את שמו ולעשות מצוה מורה להיפוך שהיא מצוות ביכורים:

ל״ווכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב, יש להתבונן בציווי כתיבת התורה על האבנים מה שלא נמצא בכל התורה שכל הכתיבה היא על הספר וכאן היא על האבנים, וגם בברכות וקללות של הר גריזים והר עיבל יש להתבונן למה היו נצרכים, כי כבר קבלו עליהם בערבות מואב כל התורה באלה ובשבועה כברש"י בפסוק אלה דברי הברית אשר צוה ה' את משה לכרות את בנ"י בארץ מואב, שיקבלו עליהם את התורה באלה ובשבועה עכ"ל, ולמה אחר ביאתם לארץ תיכף הזקיקם שנית:

ל״זונראה עפי"מ שהגדנו במק"א בענין הכשר כלים שיש שני מיני הכשר, הגעלה וליבון, הגעלה ברותחין היא להפליט בליעת האיסור, אך באם הבליעה היתה ע"י אש שנדבקה ונסרכה בתוך תוכו של הכלי שוב אינה נפלטת וצריכין לשירפה במקומה ע"י אש, כן דוגמתה באדם, יש חטאים שנבלעו באדם וצריכין הגעלה לפלוט הרע שנשתאב בתוכו ע"י תשובה ורתיחת התפלה, כמ"ש חם לבי בקרבי, וע"י דמעות רותחות כמ"ש פלגי מים ירדו עיני על לא שמרו תורתך, אך יש שנדבקו ונסרכו החטאים בתוך תוכו ע"י אש היצה"ר שעוד אינם נפלטים וצריכין לשורפן במקומם, וזהו כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש וטהר, היינו אשא דאורייתא דכתיב הלוא כה דברי כאש נאום ה', כמו אש ששורף את הבליעה במקומה, כן התורה שאדם לומד ברשפי אש שורפת את חלקי הרע שנשתאבו בו במקומם, וזהו שאיתא בהאריז"ל שעיקר התשובה הוא עסק התורה, כמו שליבון הוא למעלה מכל הכשר כלים, וזהו שבזוה"ק ח"ג (פ':) לא אתדכי בר נש לעלמין אלא במילין דאורייתא, ואף דתשובה מועילה לכל עבירות ואפי' מרד כל ימיו ועשה תשובה באחרונה אין מזכירין לו שוב רשעו כמ"ש הרמב"ם בפ"ב מהלכות תשובה, מ"מ עדיין צריכין הכשר, וז"ש לא אתדכי מלשון נקיון שיהי' נקי מחלקי הרע שנשתאבו בתוכו, ויש שנבלעו בתוכו ע"י אש היצה"ר ולא אתדכי אלא במילין דאורייתא:

ל״חוהנה בזוה"ק דכמקרה ישראל כן מקרה הארץ דכמו ישראל אלמלא נתמרקו במצרים לא הי' משיגים מעלתם הגדולה, כן א"י היתה צריכה מירוק ביד הכנענים בתחילה, והיינו כי אין לך הר וגבעה שלא עבדו שם ע"ז וטנופת של ע"ז הי' מירוק להארץ, וזה שנצטוו ישראל על ביעור ע"ז מא"י כמ"ש אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים וגו' את אלהיהם, וגידוע אשרה קודם לביעור הכנענים כבש"ס ע"ז (מ"ה:), ויש לומר דהכשר א"י הי' באופן הכשר טהרת כלים שבראשונה צריכין להעביר האיסור שעל פני הכלים ואח"כ מכשירין אותם מהבליעה ע"י הגעלה וליבון, כן א"י בראשונה הי' ביעור ע"ז בפועל ואח"כ צריכין לדחות מתוכה כחות הרעים שנשתאבו בתוכה, או לשרוף אותם במקומם:

ל״טולפי האמור יש ליתן טעם על ברכות וקללות של הר גריזים והר עיבל וכתיבת האבנים, דידוע שכל כוחות הסט"א הם מפאת יניקה שיש להם באמצעות החטא שנמצא בישראל ח"ו, ועל ידי אמצעות אותו יחיד החוטא יש להם יניקה מכנ"י, וע"ז היו באין ברכות וקללות הר גריזים והר עיבל לדחות החוטאים מהכלל, ושוב נפסקה חיותם מכנ"י שדוגמתה היא א"י, וע"כ עי"ז הם נפלטים מא"י, והוא דוגמת הכשר הגעלה, אך יש עוד כוחות חיצוניים שהיו נשתאבים בתוך תוכו של הארץ שלא היו נפלטין, וצריכין לשורפן במקומם ע"י אש התורה וזהו ענין כתיבת התורה על האבנים שהם דוממין מחוברין לארץ ע"י בנין כמ"ש ובנית שם מזבח, א"כ כתיבת התורה על האבנים שהן כמו גוף הארץ כענין הכשר ליבון וכמו דאתדכי בר נש במילין דאורייתא, כן אתדכי הארץ ע"י כתיבת התורה על האבנים:

מ׳והי' אם לא תשמע בקול ה' אלקיך וגו' וברש"י בפסוק כ"ג קללות הללו משה מפי עצמו אמרן ושבהר סיני מפי הקב"ה אמרן כמשמעו וכן נאמר ואם לא תשמעו לי ותלכו עמי קרי וכאן הוא אומר לקול ה' אלקיך, ידבק ה' בך יככה ה', הקל משה בקללותיו לאמרן בלשון יחיד וכו', ובפשיטות שתועלת הלשון יחיד כענין אמרם ז"ל במדרש שאם אחד גולה לברבריא נחשב שנתקיים הגלות והשיעבוד לכל ישראל שמה, אך עדיין אינו מובן למה כתוב אם לא תשמע בלשון יחיד, והי' די שהעונשין יהיו בלשון יחיד:

מ״אונראה עוד לומר דכמו דכתיב במ"ת ויחן שם ישראל נגד ההר כאיש אחד בלב אחד כ"כ נוכל לומר להיפוך דהא דכתיב בלשון יחיד, היינו שהקללות הן רק בתנאי שאם ח"ו יהיו כל ישראל כאיש אחד בלב אחד לרוע, וזה אי אפשר דלא איפחית עלמא מל"ו צדיקים כאברהם, ע"כ נקיים ישראל מקללות האלה:

Today's Learning

שם משמואל, כי תבוא ז׳Shem MiShmuel, Ki Tavo 7