שם משמואל, כי תבוא ט׳Shem MiShmuel, Ki Tavo 9
א׳לברית מילה של בני שמחה בונם נ"י.
1
ב׳מה שאין אומרים שהכל ברא לכבודו על אסיפת ב"מ כברש"י ריש כתובות, הטעם כי בסעודת שמחת נשואין שהיא שמחה בטבע, שהרי אף זולתינו עושין משתה, ע"ז אנו אומרים שאצלינו חוזר הכל לכבוד השי"ת, אך שמחת בר"מ שאין זה ענין טבעי כלל ולא עוד אלא דאית לי' צערא לינוקא, והסעודה בעצמה בלי אומר ובלי דברים מעידה על עצמה שהיא לכבוד השי"ת והלל והודאה להשי"ת שזיכנו לזה ואין אנו חוששים לצערא דינוקא, ואדרבא שגם זה נוח לנו, כבמדרש לך (פרשה מ"ז) באאע"ה הרגיש ונצטער כדי שיכפול הקב"ה שכרו, ע"כ אין אנו נזקקים להזכיר זה בפה:
2
ג׳במדרש לך לך (פרשה מ"ו ט') אם מקיימין בניך את המילה הם נכנסין לארץ ואם לאו אין נכנסין לארץ וכו' וזה הדבר אשר מל יהושע דבר אמר להם ומלן, מה אתם סבורין שאתם נכנסין לארץ ערלים וכו' נראה לפרש מה דערלות מעכבת בירושת הארץ יותר מכל מצות שבתורה, עפ"י מאמרם ז"ל במד"ר בראשית (פ"ה ט') למה נקרא שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה, והיינו שיש לה רצון ותשוקה לעשות רצון קונה, וזהו ארץ ישראל רצון של ישראל שמשתוקקים תמיד לאביהם שבשמים, ולהיפוך מזה היא ארץ העמים רצון של העמים לטנופי דהאי עלמא, וזהו שגזרו טומאה על ארץ העמים מפני שמושך לרצון של העמים, ואפי' בדברי הרשות היפוך ממצות קדושים תהיו, והנה כבר אמרנו שמטבע הלב להשתוקק לאחת משתי אלה, ורמזו ז"ל במגילה (דף ו'.) בלשון קסרי וירושלים, קסרי היא תשוקת העמים וירושלים הוא תשוקת ישראל, אם יאמר לך אדם ישבו שתיהן אל תאמין, כי אי אפשר שיהי' שתי תשוקות האלו יחד בלב אחד, וכן חרבו שתיהן אל תאמין, שא"א שיהי' הלב בלי תשוקה כלל, אלא לעומת שמתרחק מתשוקה זו ממילא בא לתשוקה שכנגדה, והנה ידוע שהערלה היא חלק הנחש, מושכת לתאוות רעות תשוקת הגוים, וע"כ כל הגוים נקראים ערלים, וע"כ הערלה מעכבת בירושת א"י, דכמו ברוחניות כן הוא נמי בגשמיות כי תרווייהו בחד מתקלא סלקי:
3
ד׳בזוה"ק (ח"ג מ"ד.) דהא בההוא זימנא דמתכנשי עמא קדישא לאעברא ההיא ערלה מקמי ברית קב"ה כניש כל פמליא דילי' ואתגלי ודאי לאעברא לההיא ערלה לעילא מקמי ברית קיימא קדישא וכו', וכבר דקדקנו מהו הענין דקב"ה כניש כל פמליא דילי' ואתגלי ודאי וכו' וכי לסיוע של פמליא דילי' הוא צריך ח"ו, וכבר דברנו בו, ונראה עוד לומר דהנה בהא דמצות מילה נחשבת לאברהם לנסיון כבר דקדקו בו קדמאי ז"ל הלוא כבר הושלך לכבשן האש על קדושת שמו, ומי שהוא מוסר את כל רמ"ח אבריו לשריפה עבור קדושת שמו יתברך מה רבותא היא שמקבל עליו לחבול א"ע באבר אחד לעשות רצונו ית"ש:
4
ה׳ונראה דהנה ידוע דשמאל דוחה וימין מקרבת, ומדתו של א"א היא חסד ימין מקרבת את כל באי העולם תחת כנפי השכינה, ואפי' רשעים גמורים היתה כל השתדלותו לקרב ולעשות מרע טוב ולא לרחק, והנה ענין כריתת וסילוק הערלה הוא דיחוי חלק הרע לגמרי בלי שום קירוב הוא היפוך מדתו של אאע"ה שהיתה כל השתדלותו לקרב את הרע ולהפכו לטוב, וע"כ זה נסיון יותר ממסירת נפש על קידוש השם שהוא עולה למעלה לריח ניחוח וכמו שבישר המגיד להב"י שיזכה להשרף על קידוש השם ויעלה לריח ניחוח וזהו תכלית הדביקות ואהבה כמו מדתו, אבל מילה שהיא היפוך מדתו היתה קשה עליו ביותר, ואולי הי' לו מקום לחשוב שבמה שלא יקבל עליו להמול אלא להשתדל כמדתו לקרב גם את חלקי הרע להפכם לטוב ייטב בעיני ה' ביותר כי בזה לא לבד את גופו הוא מוסר אלא גם את נשמתו עבור כבוד ה' שיתגדל ביותר, וכענין שאמר מרע"ה מחני נא מספרך וגו' שפירשו הראשונים ז"ל שרצה למסור את זכיותיו לציבור כדי שיציל את ישראל ויתגדל שמו יתברך בעולם אף שהוא יהי' נדחה מחמת שישאר נעדר הזכיות, כ"כ הי' מקום לאברהם לחשוב, ומ"מ עמד בנסיון ומסר א"ע ואת כל מהותו לעשות כאשר נצטוה בלי שום חשבונות:
5
ו׳ולפי האמור יש לפרש הענין דאיתא במדרש וירא (פ' מ"ח) שאין הנימול יורד לגיהנם, דכלפי שאברהם השליך את מדתו מדת החסד מנגד והסכים למדת הדין ותפס את מדת הדין לרחק מה שראוי לרחק היפוך מדתו, זכה לעומתו לזרעו אחריו שמדת הדין לעולם תסכים למדת החסד, וידוע דכל המקטריגים וכל הסט"א כל יניקתם ממדת הדין, ורמזו ז"ל בהא דגיהנם נברא בשני, כי ידוע שסדר ימי הבריאה יום הראשון בחסד ויום שני בגבורה מדת הדין וע"כ לא נאמר בו כי טוב, וע"כ איש ישראל שאפי' מצד מדת הדין הוא חייב לירד לגיהנם ח"ו, מ"מ אם אך מצד מדת החסד יש עליו זכות היא ניצול, שלעולם מדת הדון מסכמת למדת החסד כדי לזכות את ישראל בזכותו של אאע"ה שלא לירד לגיהנם, וזהו שאמרו ז"ל עירובין (י"ט.) דאתא אברהם ומסיק להו, היינו זכותו כנ"ל:
6
ז׳ולפי"ז יש לפרש דברי הזוה"ק דקב"ה כניש כל פמליא דילי' ואתגלי ודאי לאעברא לההיא ערלה לעילא, דהנה כתיב וכל צבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו, ואמרו ז"ל וכי יש שמאל למעלה אלא אלו מיימינים לזכות ואלו משמאילים לחובה, ונראה שלזה כוון הלשון כל פמליא דילי', היינו אלו שמיימינים לזכות ואלו שמשמאילים לחובה, שבקיום מצות מילה למטה מתעוררת זכותו של אאע"ה כנ"ל עד שגם מדת הדין תסכים למדת החסד לאעברא ההוא ערלה לעילא מקמי ברית קדישא, שכל מציאות ההיא ערלה היא מצד קטרוג עוונות כידוע שכל מציאות המקטריגים היא מצד מדת הדין, וכאשר גם מדת הדין מסכימה מתעברת ההיא ערלה לעילא ודו"ק:
7