שם משמואל, כי תשא א׳Shem MiShmuel, Ki Tisa 1
א׳שנת תר"ע בתוך ימי האבל.
1
ב׳בב"ר פ' י"א ברכת ה' היא תעשיר זו שבת ולא יוסיף עצב עמה זו האבל, ובויק"ר פ' י"ב פקודי ה' ישרים משמחי לב זה אהרן שהי' לבו עצב עליו בשביל בניו שמתו כיון שנתייחד עליו הדיבור שמח יע"ש, להבין כוונתם ז"ל נקדים דברי הגמ' מ"ק (ט"ו:) אבל אינו משלח קרבנותיו שלמים בזמן שהוא שלם יע"ש, הרי דאבל נקרא חסר בשלימות הנפש, ומה שצוותה התוה"ק לנהוג אבילות אינו עונש ח"ו, אך הוא תיקון, ולא לנפש הנפטר בלבד, כי הלוא קדושי עליון א"צ שום תיקון עוד אך הוא תיקון גם לאבל החי, והיינו דמחמת שהוא חסר יכול להיות נשלם מצד אחר מסטרא דמסאבא ח"ו, כי במקום חלקי הקדושה שנחסרו ונסתלקו ממנו, הסט"א משתוקקת להדבק ולקבוע משכנה, כטעם הזוה"ק בטומאת מת כנודע, לכן גזרה התוה"ק עליו אבילות שיהי' נשאר באבלותו ובחסרונו בזו הימים, וכבר נודעין דברי הרמב"ן ז"ל בפ' וירא דע"י שאור פני מלך חיים, לכן ע"י התגלות אלקית נתרפאה מילתו יע"ש, וא"כ ק"ו, מה שעשה פעולה ורפואה בהגוף, כ"ש וק"ו שיעשה פעולה בהנפש, ובכן כיון שנתייחד הדיבור לאהרן שמח ונסתלקה מעליו האבילות החסרון כיון שהשיג שלימות מחמת השראת אלקית, ושבת היא ברכה וזה שלימות, וידועין דברי הא"ע ששבת היא הוספה בתולדה, וזהו תעשיר שהיא תוספת ברכה, א"כ אין שייך אבילות אז דכיון שהוא שלימות מצד עצמו, שוב א"צ להתיקון שבא מהאבילות, ובמה שביארנו יובן מה ראו על ככה החכמים בש"ע להקל בהרבה דברים באבילות כגון כפיית המטה ועטיפה שמפורש בגמ', ועוד כמה קולות שהקילו האחרונים באבילות וכן צדיקים הראשונים הקילו בכמה דברים, והוא מטעם הנ"ל דכל אבילות היא תיקון שישאר חסר בכדי שלא יושלם מכח הסט"א, וכל דור ודור החלישו חכמז"ל כח הסט"א, ובכן החכמים שאחריהם ראו כל זה בעינם הפקיחא, לכן הקילו בזה, ומדברינו יוצא תוכחת מגולה מאהבה מסותרה להיות נזהר במה שהזהירו בכפלים הצדיקים הראשונים להשמר מעצבות, כי איך שהאדם הוא יוכל להוציא א"ע משם, וע"י עצבות שיהי' נעצב על מה שעשה יוכל ליפול ח"ו ברשת שלא יוכל קום כי יושלם מהסט"א ת"ו כנ"ל, והבן ושמור זאת:
2
ג׳בגמ' מ"ק (כ"א:) מעשה ומתו בניו של רע"ק ואמר אפי' שני בניו חתנים מנוחם הוא בשביל כבוד שעשיתם כו' אלא כך אמרתם תורת אלקיו בלבו כו', והאי מימרא אומר דרשוני וחיו, וכי רע"ק הי' רודף אחר כבוד ח"ו גם הכי בשביל כבוד יהי' מנוחם על בניו שמתו ר"ל, והיא פליאה נשגבה, ולחומר הענין י"ל בהקדם מאמרם בויק"ר פ' י"ב ויהי דברך לי לששון ולשמחת לבבי כי נקרא שמך עלי וגו' כיון ששמע אהרן שבניו יר"ש שתק וכו' עוד שם פקודי ה' וגו' כיון שנתייחד עליו הדיבור שמח ע"ש, והנה ח"ו שהי' אהרן עצב על מיתת בניו ר"ל בפשטות כי בלתי ספק הי' עומד במדריגה זו כל מה דעביד רחמנא וכו', אך הענין דכהנים הם פנימיות ובפרט כה"ג שנכנס לפני ולפנים, וע"ז מורה שם אהרן כמבואר כ"ז במהר"ל ז"ל ולכך הי' מתיירא מהעונש שהגיע להם ונגפם והוציאם לחוץ שמא ח"ו נדחו לגמרי, ולכך הי' עצב, אבל אחר ששמע שהם יר"ש ונתקדש ש"ש ע"י כמ"ש בקרובי אקדש וגו' ולכך וידום אהרן, דעיקר בריאת האדם הוא להרבות כבוד שמים כמ"ש עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו, ואחר שנתקדש ש"ש ע"י כבר עשו את שלהם בעילם, והלכו לאור באור החיים וזכו בחלקם לעוה"ב, ולכך וידום אהרן ושמח עוד בקידוש ש"ש, וע"י ששמח שמחה שלימה בקידוש ש"ש שנצמח מזה עד שמיתת בניו לא תפס אצלו מקום כלל, הרי שהי' לו השתוקקת העליון בלי שום אמצעי זכה ונתייחד אליו הדיבור בלי שום אמצעי, וזה הענין גופי' הי' ברע"ק דאחר ששמע שנתקדש ש"ש וכבוד ה' נתרבה ע"י בניו כמ"ש אלא כך אמרתם וכו' תורת אלקיו בלבו, לכך הי' מנוחם והבן היטב:
3
ד׳וישבר אותם, להבין למה לו לשבר אותם הלא הי' ביכלתו להחזיק אותם אצלו שלא ליתנם להם לא לשברם, וע' באוה"ח, וממנ"פ אם הי' שליח לקבלה הועילו כבר הקידושין, ומה כוונתם ז"ל באמרם שידונו כפנוי', ואם הי' שליח להולכה א"כ הי' לו עצה שלא ליתנם להם, ועוד הלא כבר שמע שמחל להם השי"ת, כמ"ש וינחם וגו', והענין כתיב חרות על הלוחות ודרשו חז"ל חירות ממה"מ, ולכאורה זה הי' תיכף בעשרת הדברות, אך כוונתם ז"ל דהלוחות אף שמעשה אלקים המה היו אבנים גשמיות וכתובים באצבע אלקים, והיו חקוקים משני עבריהם, והיינו שלא היו כשאר כתב שהכתב מלמעלה רק נחקק, להורות שהכתב והאבנים אחת היו, וישראל היו אז במעלה העליונה וכמ"ש ז"ל לא הי' ישראל ראוין לאותו מעשה, והיו הם ג"כ החומר והצורה בקדושה אחת כעין הלוחות, ולכך לא הי' שייך אצלם מיתה, וידועין דברי האריז"ל דענין מיתה שבאדם הוא שמאחר ששורה על הגוף טומאת מה"מ בורחת ממנו הנשמה הקדושה שאינה יכולה לסבול הטומאה, וישראל שהיו אז בדוגמת הלוחות והי' הכל קודש לא הי' מקום לשרות טומאת מה"מ כדי שע"י כך תברח הנשמה, גם לא היו צריכין לתיקון המיתה שהרי כבר נתקדש הגוף בקדושת הנשמה, אבל אחר מעשה העגל שאבדו המעלה הלז ושוב צריכין לתיקון המיתה שיתעכל זוהמת הנחש בעפר, וכל עוד שהיו הלוחות קיימין לא הי' אפשר לשלוט בהם המיתה, ע"כ הצריך לשבר את הלוחות שלא יהי' החומר והצורה אחת, ואז יתתקן הגוף ע"י ארץ שיקבר, והבן:
4
ה׳ליישב קו' הרמב"ן ז"ל מדוע מיאן מרע"ה במלאך אחר שכבר נתרצה בזה, הענין, כ"ק אבי אדמו"ר זצוקללה"ה הכ"מ זי"ע אמר שאם יהי' לאדם השתוקקות לעבדות השי"ת אז א"א שיהי' בגיהנם, ואם יהי' שמה, ערב הוא בדבר שהתשוקה ההיא יוציא אותו החוצה משם כחץ עכלה"ק, ואחר שראה מרע"ה התשובה שעשו בנ"י וקיבלו ע"ע מיתה, טען ואמר אשר ראוים הם ישראל להשראת שכינה בלי אמצעי כאשר הי' להם השתוקקות העליון בלי אמצעי, והבן היטב וממאמר זה יוכל האדם להבין עד היכן מגיע השתוקקת ותשוקה, וככה יעשה אדם חשבונו חשבון הנפש, שישקול בדעתו עד כמה גברה תשוקה של מצוה, ועי"ז יסתלק מן העבירה, וזכור זאת:
5