שם משמואל, כי תשא ב׳Shem MiShmuel, Ki Tisa 2
א׳תשא ופרה שנת תרע"א
1
ב׳ברש"י אך את שבתותי תשמורו כל אכין ורקין מעוטין למעט שבת ממלאכת המשכן, והרמב"ן הקשה כי המעוטין בכל המקום ימעטו בדבר המצוה בו וא"כ צריך למעט בשבת שיהא מלאכת המשכן דוחה שבת עי"ש, ונראה דדעת רש"י לקמן ומד"ר ומד"ת שמעשה העגל קדום לציווי מלאכת המשכן, ואפי' לדברי הזוה"ק דציווי המשכן קדום לעגל, מ"מ גלוי וידוע הי' לפניו שיעשה העגל, ע"כ הקדים רפואה למכה כאמרם ז"ל יבוא זהב המשכן ויכפר על מעשה העגל, ונראה עוד דהנה כתב הרמב"ן דבמשכן שבו ישראל למעלת אבותם שהי' סוד ה' אלי אהלם, וממוצא הדבר דכמו שהאבות לא הוצרכו למשכן באשר הם עצמם היו המשכן כאמרם ז"ל האבות הן המרכבה, כן נמי אם היו נשארו ישראל במעלתם שהיו בעת מ"ת לא הוצרכו למשכן, והי' סוד ה' אלי אהלם אף בלי משכן עד בואם אל בהמ"ק מקדש ה' כוננו ידיך, וכמו שיהי' הענין לעתיד אחר התיקון היינו שהמקדש יהי' לצורך העולם שע"י קבועת המקדש בארץ יתקדש כל כדור הארץ, ולא לצורך תיקון ישראל, אבל מאחר שנפלו ממדריגתם הוצרכו למשכן אף בהיותם נעים ונדים במדבר, והמשכן הי' מטולטל עמהם, והי' המשכן לצורך תיקון עצמם עד שבאמצעות המשכן וכליו יעלה בידם להזדכך ולברר את כל הרפ"ח ניצוצין שנפלו בשבירת הכלים ונתבררו בעת מ"ת, ומחמת חטא העגל חזרו ונתערבו כידוע בספרים הקדושים, והנה הזיכוך והבירור נעשה ע"י מה שאדם מעורר בקרבו להתבונן כי הוא ברי' שפלה וקטנה עומדת בדעת מעוטה וקלה לפני הבורא ית"ש, ולהעריך את מעשיו מול חובת נפשו להש"י ועי"ז נשבר לבו בקרבו, היפוך מלכין קדמאי דמיתו דאמרי אנא אמלוך, ובהיות המשכן עמהם לנגד עיניהם ענן ה' על המשכן יומם ואש לילה בו יגדיל בעיניהם חובת נפשם וימעיט מעשיהם בעיניהם ויבואו לידי שבירת הלב יותר ויותר, ועי"ז יושלם הזיכוך והבירור מהרפ"ח ניצוצין כנ"ל עד שהשמאל דוחה יביא לידי ימין מקרבת, והנה כ"ז העבודה היא רק בששת ימי המעשה, אבל ביום השבת, אין הימין מקרבת ע"י שמאל דוחה ושברון רוח והתמרמרות רק הכל הוא ע"י אהבה ורצון מלמעלה למטה וממטה למעלה, כמו שאנו אומרים בזמירות צווחין אף עקתין בטלין ושביתין, היינו שאין הדרך לקרב עצמו אל השי"ת ע"י צווחין ועקתין ברם אנפין חדתין היינו פתחים חדשים [כי פנים הוא פתחים מלשון פני המזבח] נפתח בשבת לכנוס ולהתקרב עצמו אל הש"י ע"י אהבה ורצון, וזהו ורוחין עם נפשין, כי רוח הוא לשון רצון כמו אל אשר יהי' שמה הרוח ללכת שפירושו רצון, והנה כ"ז הוא למען התקרב עצמו להש"י, אבל בירור הרפ"ח אינו נעשה רק ע"י שבירת הלב ושמאל דוחה היפוך אנא אמלוך כנ"ל, ובלא"ה אין בירור הרפ"ח בשבת, כי בשבת בורר אסור כמבואר כ"ז בספרים הקדושים, ובזה יובן הא דאין בנין המשכן דוחה שבת, כי אין העבודה ע"י שבירת הלב ורוח שהוא עבודת המשכן נעשה בשבת, ומיושב קושית הרמב"ן שבאמת אך הוא מיעוט בשבת שאין נעשין בו ענין בירור הרפ"ח כנ"ל שזה אינו נעשה בלתי ע"י שבירת הלב שזה אינו בשבת:
2
ג׳ולפי האמור נבוא להבין דברי הירושלמי בדין שתקדום חודש לפרה אלא מפני שהוא טהרתן של ישראל ויובן מה שגזרו על הזאה בשבת הגם שמבואר בגמ' הטעם דשמא יעבירנו אבל ידועין דברי הזוה"ק שכל התלמוד מיוסד על פי הסוד, ועפ"י שנים עדים יקום דבר טעם הנגלה והנסתר, ובודאי מיוסד על כל הפרד"ס, דהנה כתיב אתם המעט מכל העמים ודרשו ז"ל שאתם ממעטין עצמיכם וזה יסוד ושורשן של ישראל שכל מה שהם נשפעים ומשיגים מה השגות אלקית מרגישים בעצמם עד כמה עדיין לא יצאו ידי חובת העבודה כנ"ל, ועי"ז נעשים מושפעים ומשיגים עוד יותר, ועי"ז ממעטין עצמם עוד יותר וחוזר חלילה, ועי"ז אין קץ וגבול למעלת ישראל, וכפי מה שפי' כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דברי הש"ס שבשעת מ"ת חזרו ישראל לאחוריהם על כל דיבור ודיבור שנים עשר מיל ומלאכי השרת מדדין ומסייעין אותן להחזירן, כי י"ב מיל הוא מחנה ישראל, וכאשר השיגו הדיבור הרגישו בעצמם שעומדין עדיין חוץ למחנה ישראל, ועי"ז מלאכי השרת מסייעין אותם עד שחזרו והשיגו דיבור, וחזר ונדמה בעיניהם שעומדים חוץ למחנה ישראל וחוזר חלילה, ודפח"ח, והנה כעין זה היא פרה על מים חיים, שאפר פרה רומז על הכנעה וביטול עצמו כמאמר הש"ס בזכות שאמר א"א ע"ה ואנכי עפר ואפר זכו בניו לאפר הפרה, ומים חיים רומז לתורה והשגה אלקית מקור מים חיים את ה', וזה שצריך ליתן מקודם מים ואח"כ אפר ולערוב שיבוא המים למעלה, היינו שראשית דבר הוא תורה והשגה ועי"ז בא לידי הכנעה וביטול, כי אנשים הפשוטים שלא זכו לתורה והשגה אלקית נדמה בעיניהם שהם שלימים וממלאין חובתם להש"י וכל מי שהוא מרוחק יותר מחזיק עצמו לצדיק וכשר ביותר, ואך ע"י התורה והשגה באין להכנעה, ועי"ז הכנעה זוכה לתורה והשגה עוד יותר, והוא כעין מים, ואפר, ומים:
3
ד׳והנה כבר אמרנו שבשעת ההתקרבות אל הש"י הוא ע"י אהבה ורצון שהם אנפין חדתין ורוחין עם נפשין ולא ע"י ביטול ומעוט ושבירת הלב רק כעין שנאמר ויגבה לבו בדרכי הש"י, ע"כ אין לאפר פרה ענין בשבת, וע"כ גזרו על הזאה בשבת:
4
ה׳והנה פסח הוא מלשון דילוג כפירש"י, והיינו שהשיגו השגות אלקית שלא עפ"י מדריגתם כידוע, וממילא שלא הי' ע"י הביטול והכנעה כמובן דע"י ביטול והכנעה היינו כפי מדריגתם, ובאמת שבעודם במצרים בלתי אפשר הי' להם לבוא לביטול עצמו כנצרך להשגות גדולות שהשיגו אז, ורק בשעת מ"ת באו לביטול העצמי כנ"ל, ואולי משום זה נקרא יו"ט ראשון של פסח שבת בקרא, כי במקצוע זה שניהם ענין אחד, וזה מאמר הירושלמי בדין שתקדים חודש לפרה, כי הפסח אינו בא ע"י ענין פרה כנ"ל ורק מפני שהוא טהרתן של ישראל שיסוד ושורש עבודת ישראל הוא משום שהם ממעטין עצמן כנ"ל, ואף שפסח מצרים בא מבלי ענין פרה, מ"מ אם זוכין למעט ולבטל עצמן באין ההשגות בפסח עוד יותר והבן:
5
ו׳ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך וגו', יש להבין כי לפי דקדוק הלשון הי' לו לומר ואם לא, שפירושו אם לא תעשה כדברי כדרך הכתוב לכתוב בכ"מ אם לא תשמעו ואם לא הגידו לי, גם יש לדקדק הלא כבר נאמר וינחם ה' על הרעה ובכלל הוא נשיאת החטא, ונראה לפרש עפ"י דברי הזוה"ק היש ה' בקרבנו אם אין, שזה ב' מדריגות שם הוי' ב"ה וב"ש, ואין הוא מדריגה גבוה יותר, ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה, שהספק שלהם הי' אם ההנהגה הוא בשם הוי' ב"ה שם מעוררין התחתונים בתפלתם א"כ כל הנהגה היא מדה במדה אם יטיבו מעשיהם יהי' להם כל טוב, ואם לא לא, ואם ההנהגה היא במדת אַיִן שם אין מגיע התעוררות תפלת התחתונים, וא"כ ינתן להם אף בלתי תפלה, וזה הטעם שלא התפללו ליתן להם מים ורק באו דרך מריבה, שבאם התפללו שוב לא הוי יודעין אם תפלתם פעלה זאת או אף בלתי התעוררותם ניתן להם המים ודפח"ח, ועל אופן זה יש לפרש מאמר משה רבינו ע"ה, דמרע"ה רצה דווקא שזכות ישראל יגיע להשפיע להם כל טוב ולשאת את עונם, שבאם איננו ע"י זכות ישראל איננו דבר של קיימא, וכל מי דאכיל לאו דילי' בהית לאסתכולא בי', וכל בריאת העולם וביאת הנשמה לעוה"ז הכל הוא כדי לשבוע מפרי מעשיהם, וגם בלי הנהגת מדה במדה יש קטרוג שיושפע גם לאומה"ע, ומרע"ה רצה דוקא שיהי' לישראל לבדם ואין לזרים אתם, כמו שאמר ובקש אח"כ ונפלינו אני ועמך וגו', וע"כ מסר נפשו על דבר הזה ודיבר לשם הוי' ב"ה לנוכח ועתה אם תשא חטאתם, היינו שהשם הוי' ב"ה ישא את חטאתם, ואם אין היינו שאין ישא חטאתם מחני נא וגו' ויצטרפו זכיותיו לזכיות כלל ישראל אולי בזה יזכו שתהי' ההנהגה מדה במדה, כי אז יהי' להם רב זכות להשפיע להם כנ"ל בשם הוי' ב"ה, אמן:
6
ז׳במד"ר פ' חקת אמר רב יהושע דסכנין בשם ר' לוי על כל דבר ודבר שהי' אומר הקב"ה למשה אמר לו טומאתו וטהרתו כיון שהגיע לפרשת אמור אל הכהנים אמר לו משה רבש"ע אם נטמא זה במה תהי' טהרתו לא השיבו באותה שעה נתכרכמו פניו של משה כיון שהגיע לפרשת פרה אדומה אמר לו הקב"ה באותה שעה שאמרתי לך אמור אל הכהנים אמרת לי אם נטמא במה תהי' טהרתו לא השבתיך זו טהרתו ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת עכ"ל, והמאמר פלאי, מה גם שכבר נאמר פרשת פרה אדומה במרה, וכבר דברו בזה המפרשים, ונראה דהנה פרה אדומה היא היפוך מכל הקרבנות שבכולם נבחר לגבוה הבשר ודם שבהם חלקי הזן שמלובש בהן נפש הטבעית והצומחת, והאפר שהוא הפסולת נדחה לחוץ אחר שנתבררו ממנו כל חלקי הטוב ונשאר אפר שאינו עושה פירות ומזה נתברר עוד מה שהי' בו רושם עכ"פ מחלקי הזן, וזה תרומת הדשן, והשאר מוציאין אותו אל בית הדשן, ובפרה אדומה הוא להיפוך שנבחר ונברר רק האפר לבד והשאר נשרף ונכלה בחוץ, ונראה מפני שתכלית כל קרבן להפוך את כל רצון ותשוקה שבאדם לדברים הגשמים להפוך אותם לעבודת ה', וכמ"ש הזוה"ק שיצה"ר נצרך לחדוותא דשמעתא וממנו תקיש על השאר, וזהו עבודה שלימה דאתהפכא חשוכא לנהורא ומרירא למיתקא, וז"פ בכל לבבך בשני יצריך, אך האפר שאינו עושה פירות לעומתו הוא באדם מדת עצבות ועצלות שהם מיסוד העפר כמ"ש הרח"ו בשער הקדושה, זה נדחה לחוץ, שזה איננו נהפוך להקדושה, שהקדושה היא שמחה וחדוה, וידוע קושית הזוה"ק ח"ג (ח'.) בר נש דחטי קמי' מארי' ועבר על פקודוי ואתי לקרבא קורבנא ולתקנא גרמי' ברוח תבירא ברוח עציבא בעי לאשתכחא ואי בכי שפיר מכלא הא שמחה הא רננה לא אשתכח אלא במאו אתקן בהנהו כהני ולואי דהא אינון אישלימו שמחה ורננה בגיני' וכו', היוצא מדברי הזוה"ק שבלתי שמחה אי אפשר להתקרב להקדושה אלא שבבעל תשובה מועיל שמחה ורננה שבכהנים ולוים, והנה בפרה אדומה שנבחר רק האפר שלעומתו באדם הוא מדת העצבות, היינו משום שמצרפו למים חיים כמאה"כ מקור מים חיים את ה' והיינו כמאה"כ בכל עצב יהי' מותר, ששבירת הלב המביא אח"כ לידי שמחה וחיות זה נרצה, אבל לא שהתכלית הוא העצב רק המותר והשמחה והחיות והתלהבות זה התכלית, וזה שהוא טהרה על טומאת מת, שהטומאה היא כשמה להפיל תרדמה על אנשים להיות כאבן דומם וכבשר המת שאינו מרגיש באיזמל, וכל המעשים יהיו בקרירות בלי שום חיות, והטהרה לזה להמתיק הדברים בשורשן, היינו האפר פרה עם מים חיים וכנ"ל, ולהתחיל בעבודה מחדש בהתלהבות יתירה, וזה ששאל משה אם נטמא זה במה תהא טהרתו, היינו כהן שכל מהותו הוא שמחה וחדוה וכבזוה"ק דף הנ"ל שמחה בכהנא אתקיים בגין דהוא רחיקא מן דינא תדיר וכהנא בעיא לאשתכחא תדיר באנפין נהירין חדאן יתיר מכל עמא, א"כ טומאת מת הוא היפוך מהותו לגמרי, ואולי מטעם זה מוזהר על טומאת מת, וחשב משה שע"י טומאת המת נתקלקלה מהותו לגמרי ואין לו טהרה ע"י אפר פרה כישראל, שמשה חשב שאפר הפרה הוא טהרה רק מצד אפר שבו שהוא שברון רוח ולב, וכמו כלי חרם ששבירתן מטהרתן, אך אין זה עבור כהן דבעיא לאשתכחא תדיר באנפין נהירין חדאן, וזה שהשיב לו ולקחו לטמא וגו' ונתן עליו מים חיים וגו', שהטהרה היא מצד המים חיים, ע"כ היא טהרה גם עבור כהן, והבן:
7