שם משמואל, כי תשא ג׳Shem MiShmuel, Ki Tisa 3
א׳תשא ופרה שנת תרע"ב
1
ב׳יש להתבונן בפרשת הכיור שלא נכתבה בין הכלים אלא אחר פרשת שקלים, וגם מקומו בין אוהל ובין המזבח אף שמשוך כלפי דרום, מ"מ לפי דרך הפשוט יותר יוצדק אם הי' לפני המזבח במזרח, ונראה דהנה בתרגום יונתן פ' פקודי, דהכיור רומז לתשובה, וכן הוא בפשיטות דרחיצת ידים ורגלים רומז להכתוב רחצו הזכו הסירו רוע מעלליכם מנגד עיני וגו', והנה תשובה מעומקא דלבא לאיש המטונף בעבירות קשה מאד כי עבירה מטמטמת לבו של אדם ואינה מניחתו לעשות תשובה, וצריך סיוע מזכות הרבים, וע"כ יחיד ששב מוחלין לכל העולם, כי יש לכולם חלק בתשובתו, אבל מאחר שחטא ממילא נעשה נבדל מכלל ישראל, וכמו שארץ ישראל מקיאה את עוברי עבירה כדכתיב כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם, כן היא כנסת ישראל למעלה, אבל עצה היעוצה שלא להשגיח על שום דבר רק לאגד עצמו עם הצבור כמ"ש ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם, ואף שעדיין מצואתו לא רחץ, מ"מ מאחר שהוא נותן לב להיות בכלל האגודה של צבור שוב אין כלל ישראל מקיאה אותו, וכמו חלבנה בסמני קטורת, וזה הענין בשקלים שכל ישראל עושין אגודה אחת להתחיל מחדש בעבודה, ואז זכות הרבים מסייעת לו שיהי' ביכלתו לעשות תשובה ולרחוץ מטנופת של מעשיו כדכתיב רחצו הזכו וגו' כנ"ל:
2
ג׳אך כ"ז הוא אם אדם יודע בעצמו שהוא עומד מבחוץ, וכמו גר שבא להתגייר, אם אמר יודע אני ואיני כדאי מקבלין אותו כבש"ס יבמות, וזה עצמו מרומז בחלבנה, דהנה יש להבין בסמני קטרת שהם אחד עשר, וידוע שכל עשרה היא בקדושה ומספר י"א הוא בחיצוניות כמספר י"א ארורים, ולמה בקטרת שהיא מהיותר נכבד שבקרבנות כדכתיב שמן וקטרת ישמח לב יהי' המספר י"א סמנים, אך יש לומר דבטל כמאן דליתא, וחלבנה בפני עצמה ריחה רע אלא שבטל לעשרה סמנים שריחן טוב, ע"כ שוב אין כאן אלא עשרה דחלבנה בטלה לגבייהו ובטל כמאן דליתא, וכ"ז אם אינו נחשב ליש בפני עצמו אלא שבטל לאינך, אבל אם נחשב ליש בפני עצמו שוב אינו מתקבל:
3
ד׳והנה זה עצמו מרומז במקום הכיור שמקומו בין מזבח לאוהל מועד רומז שבלתי אפשר לבא אל הכיור הרומז לתשובה אלא באמצעות המזבח שהוא רומז לכנסת ישראל כנודע, ויש בזה רמז במשנה דש"ס תמיד אין אדם נכנס עמו ולא נר בידו אלא מהלך לאור המערכה בכהן שתורם את המזבח שחרית שהולך לקדש את ידיו ורגליו מן הכיור] היינו שאין דרך לבא לקידוש הרומז לתשובה בנר בידו או בסיוע חברו רק לאור המערכה שהוא רומז לאור של כל כנסת ישראל, ואם הוא חושב את עצמו שיש לו אור מזולת כל הכלל כולו רק מצד עצמו שהוא נר בידו, או חבירו פרטי, אין לו כלום והוא כמו חלבנה הבלתי מתבטל לעשרה סמנים אחרים:
4
ה׳ורמז הזה יש למצוא גם בטהרת מי חטאת דצריך שיתן מים חיים תחלה להכלי ואח"כ אפר ואח"כ לערב שיהי' המים על האפר, דהנה אפר פרה רומז לאיש שכלה ממנו כל רגש טוב, ונמשל לאפר שנשרפו כל חלקי החיות ואינו נשאר כי אם תכלית החומר בלי חלקי הזן שנמצא בהבהמה, ומצד עצמו אין לו תקנה והאפר לבדו אין בו אלא טומאה לבדו, שמטמא כדין אפר הפרה, ורק כאשר מצורף למים חיים אז מטהר טמאים, והנה מים הוא לשון רבים ואין נמצא בלשון יחיד, וזה רמז שצריך מים תחילה, כי בלתי אפשר להתתקן אלא ע"י המים הרומז לציבור, ואח"כ ליתן בו האפר ולערב שיבוא המים למעלה על האפר, רומז לאיש החוטא שישפיל עצמו כאזוב ותולעת, ושידע בעצמו שאין לו שום תקנה אלא בהבטלו להמים שהמים יהיו מקיפין עליו מכל צד, ואז רק אז נעשה מי חטאת הראוי לטהר טמאים:
5
ו׳יש להתבונן בענין שמן המשחה, מהותו, ומדתו, ופעולתו, הנה בשמים הנותנים ריח הם דברים חריפים ששרשם בקו השמאל, וכן יין יש לו בעצמותו ריח טוב, ושורש יין הוא בבינה קו השמאל, ובינה דינים מינה מתערין, אבל שמן שהוא חכמה קו הימין אין בעצמותו ריח טוב, וא"כ הבשמים והשמן יחד היא התכללות קו הימין וקו השמאל, וזה שנא' בו מעשה רוקח כמ"ש בקטורת, ושם נאמר ממולח טהור קודש, ופי' בספר פנים יפות עפ"י התרגום שפי' מערב דכי קודשא, והוא כי חכמה נקראת קודש, ובינה היא בחי' טהור והוא עירוב טהור וקודש עיי"ש, ונראה שכן הי' הענין בשמן המשחה כנ"ל, והוא כולל כל הפכים, וע"כ מדתו הי' הין שהוא י"ב לוגין יהוא רומז לי"ב גבולי אלכסון שהוא התכללות מכל צד, ובזה יובן מה שאמרו ז"ל שכולו קיים לעתיד לבוא, ואינו מובן למה הוצרך לנס זה, ולהנ"ל יובן שיהי' תמיד באותה בחי' שהיא התכללות מכל צד, וע"כ יובן ענין המשיחה, שכאשר נדקדק נמצא שכל הדברים הנמשחים בשמן המשחה נשארים בקדושתם לעד, כהנים קדושתם לעד ברית מלח עולם הוא, וכה"ג שסרח מלקין אותו ומחזירין אותו שנאמר אני ה' כביכול מה אני בקדושתי אף אהרן בקדושתו, וכן דוד המלך ע"ה בריתו עומדת לעד ומשיח בן דוד יהי', וכתיב אלה שני בני היצהר העומדים על אדון כל הארץ, ופירשו ז"ל זה אהרן ודוד זה מבקש את כהונתו וזה את מלכותו, ומדקאמר שני בני היצהר מחמת שנמשחו בשמן המשחה ש"מ דשמן המשחה קגרים, וזה הי' מהותו של דוד דבכל הרפתקאי דעדו עלוי' נשאר במדריגתו, והי' תמיד בשירות ותשבחות, ובזוה"ק משבח את זה מאד ת"ח עבדא מהימנא כדוד וכו', וכן הוא אומר כוס ישועות וגו' צרה ויגון וגו' בה' אהלל דבר באלקים אהלל דבר, ופירש"י בין במדת הרחמים בין במדת הדין, ונראה דזה עצמו הוא ענין שמן המשחה כנ"ל, וע"כ מלכי ישראל אין מושחין אותם אלא באפרסמונא דכיא, וכן משכן וכליו שנמשחו בשמן המשחה מבואר בש"ס יומא עצי שטים עומדים שעומדים לעד, וכן כל הכלים, ועיין ספורנו ריש פקודי, ובמדרש פ' בא מבואר דהא דלדורות עבודתן מחנכתן, היינו במערה לתוכו מכלי קודש, וא"כ כל קדושת הכלים לעולם נמשך מכלים שעשה משה שמשיחתן מקדשתן, וע"כ אין כלי שרת יוצא לחולין לא ע"י מעילה ולא ע"י פדיון, והכל נסתעף משמן המשחה שכמו מהותו כן מדתו, וכן פעולתו שמקדש דבר הנמשח שיהי' למעלה מכל הפכים שלא יהי' נשתנה לעולם כנ"ל:
6
ז׳אך את שבתותי תשמרו, פירש"י אכין ורקין מיעוטין למעט שבת ממלאכת המשכן, והרמב"ן הקשה דאדרבה דכל מקום שנאמר אך המיעוט הוא בדבר הנאמר בו, וא"כ המיעוט הוא למעט בשבת ולא למעט במלאכת המשכן, ונראה לפרש עפ"י מה ששמעתי בשם כ"ק אדמו"ר הכהן הגדול זצללה"ה מאלכסנדר בהא שנאמר אך שמח בסוכות כי אחר ר"ה ויוה"כ התקיעות והווידויין נתמרקה ונזדככה נפש הישראלי עד שלא נשאר בו אלא שמחה לבדה עכת"ד, וכעין זה יש לפרש בכל אכין ורקין מיעוטין, כי לכל דבר יש ענינים טפלים אליו, וכאשר נאמר אך הוא להורות שאין מדברים אלא מעצם הדבר כמו שהוא בעצמו, וכענין אך את הזהב להעביר את החלודה שלא ישאר אלא עצם הזהב, וכן אך שנאמר ביום הכיפורים מכפר לשבים ואינו מכפר לשאינו שבים, כי יום הכיפורים הוא שכל ישראל באים לשורשם והיא נקודה פנימית משם באה כפרתם, אבל מה שבאים לשורשם הוא ע"י תשובה, וזהו אך שאינו מכפר אלא עצם יוהכ"פ שהיא נקודה הפנימית ואם אינו עושה תשובה אינו בא להנקודה הפנימית, ואף שמ"מ יוה"כ הוא אלא שאינו בא לעצם יוהכ"פ, וכן את שבתותי תשמורו שתשמרו את השבת, אבל מ"מ יכול להיות שעם שמירת שבת תבנה ג"כ המשכן והשמירה תהי' ממלאכת חול, ע"ז נאמר שלא יהי' לך אלא שמירת שבת לבדו ואז תגיע לעצם השבת, ואין לשתף ענין אחר עמו, והוי נמי מיעוט לשבת שלא ימצא ענין אחר, וכעין אך שמח הנ"ל:
7
ח׳ברש"י תבוא פרה ותכפר על העגל, הנה כתיב בלוחות הראשונות וישבר אותם תחת ההר, ואמרו ז"ל שאמר משה מוטב שתדון כפנוי' ולא כאשת איש, ויש להבין הלוא כבר נעשו כאשת איש בקבלת התורה, ומה הועיל בשבירת הלוחות, ונראה דהנה בש"ס שבת שיבר את הלוחות מה דרש אמר פסח שהוא אחד מתרי"ג מצות אמרה תורה כל בן נכר לא יאכל בו התורה כולה כאן וישראל מומרים עאכו"כ, ויש לתמוה הלוא מומר דאסור בפסח הוא במזיד ולא בשוגג ומוטעה, וישראל בעגל היו שוגגים ומוטעים כמו שהאריכו בזה הכוזרי והרמב"ן, ועכ"פ אפי' מן הערב רב לא נהרגו אלא שלשת אלפים איש, ואפי' אחר המגפה ומיתת הדרוקן, מן המנין אתה למד שיצאו ממצרים כשש מאות אלף רגלי ואחר שנפלו בעגל כשנמנו היו שש מאות אלף ג' אלפים ה' מאות וחמשים, ואף שנתוספו אותם שהיו בני י"ט ואחר שנתחדשה השנה בתשרי נעשו בני עשרים, מ"מ אי אפשר שיהיו הנכשלים במזיד במספר רב כ"כ, והיתכן לומר שח"ו כל ישראל מומרים שיהי' ק"ו מפסח, וא"א שמשה כאשר קרב אל המחנה וראה את העגל ומחולות הי' סבר שח"ו רובם מזידין, דא"כ למה הסכים ה' על ידו:
8
ט׳ונראה דהנה הרמב"ן בספר המלחמות כתב שהגוילין של ס"ת הם רק תשמישי קדושה שהם משמשים להאותיות וגוף קדושה אינו נקרא אלא האותיות, ובדוגמא זו הוא האדם שהשכל והרוחניות שבו הם גופי קדושה והגוף הוא תשמיש קדושה, כי האדם הוא בדוגמת ספר תורה, כאמרם ז"ל העומד בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע הא למה זה דומה לס"ת שנשרף, וס"ת שבלה גונזין אותה אצל ת"ח, כי הגוילין בהתדמות גוף ת"ח, והרוחניות והשכל שבו לבד הוא בהתדמות אותיות התורה, ונתינת התורה היתה רק לנפש השכליות שבו שהוא בדומה לה, כמ"ש הרמב"ם שהתורה היא לתקן את הדיעות וליישר את כל המעשים, וע"כ אין השוגגין נדחים עפ"י דיני התורה, כי השוגג הוא בלי דעת ובלי השכל, והשכל לא נתקלקל כלל, והתורה לא נתנה אלא להשכל ואינו נצרך אלא לקרבן, וזהו שאמרו ז"ל ששאלו לתורה נפש החוטאת מה דינה ואמרה יביא קרבן ויתכפר לו, שמצד התורה שניתנה רק להשכל וזה שלא קלקל בהשכל אינו נדחה ודי בקרבן:
9
י׳והנה ישראל שאמרו נעשה ונשמע והקדימו עשי' לשמיעה באו למדריגה שאף הגופים שלהם יהיו גופי קדושה ולא שיהיו משמשי קדושה, כמו שהם נמשכים אחר הש"י אף בלי הוראת השכל, שזהו הענין הקדימת עשי' לשמיעה כמו שהוא בספרים, והנה זכו להתוספת מעלה מנתינת התורה, שהרי נתינת התורה היא להשכל לבד, כמו שהתורה היא ענין שכלי לבד, ומה שנכתבת על הקלף זה הוא מה שהאדם כותב ומהשמים לא ניתן רק שכלי ולא דבר הנרגש, ובהקדמת עשי' לשמיעה שגם הגופים נעשו גופי קדושה זכו נמי להשיג מן השמים דבר הנרגש, והוא שני לוחות הברית, והלוחות מעשה אלקים המה והמכתב מכתב אלקים הוא חרות על הלוחות, וע"כ אף מדיני התורה אין השוגגין הנעשה בהגוף לבד בלי הוראת השכל נדחה, מ"מ מהמעלה הגדולה שהשיגו ישראל ע"י הלוחות שניתן גם להגופים שיהיו גם מעצמם קודש ונמשך אחר הש"י כחמה ולבנה שלא ישנו את תפקידם, מהמעלה זו נדחו גם השוגגין ומוטעין שהרי שוב אינם נמשכין אחר הש"י בלי הוראת השכל, ואינם ראויין ללוחות הברית וזה שאמרו ז"ל במדרש אבדתם נעשה שמרו נשמע שמעלת נעשה אבדו:
10
י״אולפי"ז שפיר הק"ו שדן משה מפסח שמזידין נדחין מפסח, ואף שעדיין לא עלו ישראל אז במעלה שעלו בשעת מ"ת ואמרו נעשה ונשמע, ולא היו נמשכין אחר הש"י בלי הוראת השכל עדיין, ומ"מ באשר נתנכרו מעשיו לאביו שבשמים במזיד נדחה מפסח, התורה כולה כאן שבלוחות נכלל הכל גם תכלית כוונת התורה שיהי' גם גופו קודש, וישראל מומרים היינו לעומת מעלת הלוחות שצריך שיהי' נמשך לרצון הש"י אף בלי הוראת השכל נקראו גם השוגגין ומוטעין מומרים, כמו שלעומת מעלת התורה נקרא מומר רק במזיד, כן הוא לעומת מעלת הלוחות נקרא מומר גם שוגג ומוטעה, כי מלת מומר הוא מלשון חילוף, כמו לא יחליפנו ולא ימיר אותו, וכל החילוף ממה שראוי להיות נקרא מומר, ולגבי דיני התורה לא נקרא חילוף ממה שראוי להיות אלא במזיד שהשכל נתחלף, אבל הגוף בעצמו בלי הוראת השכל בלא"ה איננו צריך להיות כ"כ בקדושה, אבל לגבי מעלת הלוחות שגם הגוף צריך להיות גופי קדושה, שוב גם השוגג ומוטעה נקרא מומר שהוא חילוף ממה שראוי להיות, ולפי"ז שפיר מובן התועלת ששיבר הלוחות מוטב שידונו כפנוי' ולא כאשת איש, שמחמת קבלת התורה בלא"ה אינם נדחין אלא הטענה היתה עליהם מחמת מעלת הלוחות, ובאשר לא נתנם להם יש עליהם התנצלות במה שלא הגיעו למדה זו בשלימות, ואלמלי הי' להם הלוחות לא באו לכלל טעות, כמו ענין פנוי':
11
י״בולפי"ז יש לפרש הא דפרה אדומה היא כפרה על מעשה העגל, דהנה כבר אמרנו דפרה אדומה משונה משאר קרבנות, דשאר קרבנות הכוונה להקריב חלב ודם שהם חלקי החיות של הבהמה, ובפרה אדומה הכוונה על האפר שהיא תכלית חלקי החומר המיוחס להשפל שביסודות שהוא יסוד העפר, והוא תיקון על חלקי החומר שבאדם שיהי' גם מצד עצמו נרצה אף בלעדי השכל, אך רק ע"י צירוף מים החיים הרומז לתורה, היינו שאף שאבדו נעשה שהחומר מצד עצמו יהי' נרצה, מ"מ ע"י שהוא משקע עצמו בתורה התורה מהפכת טבעו לאט לאט עד שנעשה גם גופו שכלי, וכאשר זה הי' ענין לוחות השניות שהי' מעשה משה רק כתובים באצבע אלקים, ומ"מ אינו דומה לס"ת שהוא תשמישי קדושה כנ"ל שהכתב מונח על הקלף, והקלף והכתב הם שני דברים, אבל לוחות האבן שהיו האותיות חקוקים בהם, הרי הלוחות והכתב דבר אחד ממש, ואינו הרכבה שכנית לבד, רומז שע"י שאדם חוקק דברי תורה בתוך לבו יכול להעשות הוא והתורה דבר אחד ממש, ולב האבן נהפך ממש ללב בשר, וזה עצמו הוא ענין אפר הפרה משוקע במים החיים, וזה ענין ההפטורה וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם, וכן הסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר, ומכאן שזה הוא ענין אפר הפרה, וע"כ הוא תיקון בצד מה על חטא העגל שאבדו נעשה, שהכוונה שהחומר יהי' גם מצדו לבד נרצה:
12
י״גויזר על פני המים וישק את בני ישראל, פירש"י נתכוין לבודקם כסוטות, נראה הענין דמים המאררים באשר נמחה לתוכן האלות הכתובין בספר, וכאשר באו בה המים, אם נטמאה ונשתאבו בה כחות רעות אז האלות מצא מין את מינו ונמשכו ונדבקו בה ועשו בה חרבן ושממון, אבל אם טהורה היא ונקתה ונזרעה זרע, כי המעט פסולת שהי' נמצא בה מתולדה מה גם זו שיצא עלי' שם רע, ושע"כ קוראה הכתוב טמאה כבירושלמי, נמשך אל המים, והיא נשארה נקיי' ביותר, כי לעולם המיעוט נגרר אחר הרוב, ע"כ ונזרעה זרע, וכן הוא בכאן שבודקן כסוטות, כי העגל משכו לו כחות מצד השמאל, ובאשר הי' ע"ז נדבקו בו כל כחות הרעות וכל כחות חרבן ושממון, וכאשר ניתן עפר שריפתו ע"פ המים נדבקו בהמים כחות חרבן האלו, וכשבאו מים אלו לתוך גוף טמא מטומאת ע"ז אלא שהי' בלא עדים ובלי התראה או אפי' שמח בלבו בלבד כפי חלוקי הגרסאות במדרשים מצא מין את מינו ונדבקו בו כחות החרבן, עד שמת בהדרוקן:
13
י״דולפי"ז יובן דברי רש"י ריש חקת בשם ר"מ הדרשן וכשם שהם נטהרו באפרו וכו', ולכאורה אינו מובן שלא טהרה באה להם ע"י אפרו אלא מיתת הדרוקן, ודוחק לומר דקאי על הכלל כלו שנתקיים בהם ובערת הרע מקרבך, ונשאר הכלל טהור, כי אין המשל דומה לנמשל, אך לפי הנ"ל יובן שגם כאן הי' כענין סוטה שנא' ונקתה ונזרעה זרע, שהמיעוט הרע שהי' בה נמשך ויצא ממנה ונדבק בהמים, כן הי' הענין גם כאן, שמי שלא נטמא בעגל לא במעשה ולא שמח בלבו, אלא שמ"מ לא נקה מעון מחמת שלא מיחה וכה"ג, לזה הי' המים לתועלת ולטהרה, שמעט שמץ שהי' בו נמשך ונדבק במים, וכל העדה נשארו נקיים וטהורים ממש כענין הסוטה, כי המיעוט נגרר אחר הרוב כנ"ל:
14
ט״וולפי דרכנו זה יש להעיר גם בענין אפר הפרה המטמא טהורים ומטהר טמאים, כי הואיל שאתה מקישו מקישי לכל צד, כי גם ענין הפרה הי' בדומה לענין הנ"ל, כי באשר נעשה בחוץ והוא מטמא טהורים בהכרח לומר שנדבקו בו כחות חיצונים הסובבים מחוץ לחומת ירושלים בסוד ירושלים הרים סביב לה, דהיינו טעמא פיסול יוצא, וע"כ כחות הטומאה שנדבקו באדם ע"י המת כבזוהר בטעמא דטומאת מת כידוע, ובאשר הטומאה היא רק חופפת עליו מבחוץ שאיננה טומאה שיוצאה עליו מגופו, ע"כ נמשכת ממנו ונדבקה בטפת המים שהוזה עליו והוא נשאר טהור, וע"כ כל טהרתו משום שמטמא טהורים ודו"ק:
15
ט״זויש לומר דזהו הענין דאיתא בספרים דכל נשמה העולה לעולם העליון צריכה לעבור דרך גיהנם אלא שהרשע נשאר שם והצדיק עובר וריח נור לא עדת בו, ולא עוד אלא שמוניא משם נשמות, דהנה גיהנם היא כחות חיצונים, ומי שנטמא בעבירות ר"ל מצא מין את מינו ונדבק שם עד כלות המשכת הזוהמא ממנו, אבל הצדיק שאין בו זוהמא אין הגיהנם מתאחד ופוגע בו כלל, אלא נשמות שכבר נמשך מהם הזוהמא מצאו מין את מינו הוא הצדיק ונדבקו בו והוא מעלן אתו עמו:
16
י״זבמד"ר פ' בא משל לשתי מטרונות דומות שהיו מהלכות שתיהן כאחת נראית שוות מי גדולה מזו אותה שחברתה מלוה אותה עד ביתה והולכת אחרי' כך בפסח נאמר חוקה ובפרה נאמר חוקה ומי גדולה הפרה שאוכלי הפסח צריכין לה עכ"ל, נראה דהנה שני מיני חוקים הם, יש חוקה שהיא מצד עומק המושג שבלתי אפשר לבו"ד שיגיע להשיג הטעם, וכענין חמשים שערי בינה נמסרו למשה חוץ מאחד, ויש חוקים שהם כעין גזירת המלכות שאין מדרך המלך לגלות טעם גזרותיו לכל כמו כן חוקים שנרצה בהם שיעשו אותם מצד שכך צוה ה', ואם הי' הטעם גלוי הי' יכול להיות העשי' מצד הידיעה שכך צריך להיות, ע"כ בא הציווי בלשון חוקה, שהכוונה שהאדם יהי' נמשך אחר רצון הש"י מפאת שהוא ציווי השי"ת:
17
י״חוהנה פרה אדומה סודה עמוק מאד ואף שלמה המע"ה אמר אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, ואמר למרע"ה לך אני מגלה טעם פרה ולאחרים חוקה, ובחוקת הפסח לא מצינו זה, מה גם שעיקר מצות הפסח טעמו מפורש בקרא ואמרתם זבח פסח וגו', אשר פסח על בתי בני ישראל וגו' אלא שמצות פרטיות שבפסח נאמר חוקה נראה שהכוונה על דרך גזירת המלכות כנ"ל שהכוונה להיות נמשך אחר ציווי הש"י מפאת עול מלכות שמים, ואולי בכח הפסח נכנסה בהם מדה זו, וכתיב וזכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, כי באשר שכל העשי' והעבודה היתה מחמת עול מלכות שמים נמשך מזה שבטלו דעתם לגמרי לרצון הש"י, ויש לומר כי שני בחי' החוקים הם נגד שני ההין שבשם הוי' ב"ה, ויוצדק הלשון שתי מטרונות דומות:
18
י״טולכאורה מפאת האדם דומה שחוקת הפסח גדולה שממנה השיגו ישראל אמונה ובטחון כנ"ל, אבל באמת גדולה חוקת הפרה שאוכלי הפסח צריכין לה, היינו שכל מה שבאו אז ישראל לידי מדה זו שאז בלילה הזה נפתח לישראל אור גדול מחמשים שערי בינה כמ"ש בזוה"ק, שלכן נזכר בתורה חמשים פעמים יציאת מצרים להורות דהאי יובלא אפיק לון ממצרים, ובהאיר אור הזה שהוא למעלה מהטעם השיגו ישראל מה שנתבטל הישות שלהם, ובזה נעשו ראויין לאכול על שולחן ממ"ה הקב"ה, ולולא זה לא היו יכולים לבוא לידי ביטול היש, ולסמוך אתכא דרחמנא, ולקבל עליהם עול מלכות שמים שלימה לקיים לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה:
19
כ׳כתב לך את הדברים האלה כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל, ובמדרש וברש"י מדבר כאן גם מתורה שבע"פ, ויש להתבונן מדוע לא נאמר כן בלוחות הראשונות, ונראה לפי מה שכתבנו למעלה דהלוחות הראשונות באשר גם הלוחות היו מעשה שמים היו פועלים לזכך גם את גוף האדם לעשותו כולו שכלי, וע"כ יש לומר כמו דאיתא במדרש שיר השירים בעשרת הדיברות שהי' הדיבור מדבר כך וכך מצות יש בו כך וכך קלין וחמורין, והיינו שבאמת נכלל בכל דיבור ודיבור כמה וכמה מצוות עד שבעשרת הדיברות נכללו כל תרי"ג מצות, כן בודאי בתורה שבכתב בכל מצוה ומצוה הכתובה נרמז בה כל הלכותי' הניתנין ע"פ, אלא שהגוף הוא מסך מבדיל שלא להבין מתוך הנכתב, ונצריך למסור פירוש כל מצוה בע"פ, כגון צורת התפילין והלכותי' וכדומה, וזה הוא תורה שבע"פ, אבל אם לא נשתברו הלוחות הי' הגוף כולו שכלי ולא הי' חוצץ בפני השכל להבין מתוך הנכתב כל הלכות מכל מצוה ומצוה, ולא הי' נצרך למסור הפירוש ביחוד:
20
כ״אכי קרן עור פני משה, נראה כי בפעם הראשון ברדתו מן ההר לא קרן עור פניו, דאל"כ מדוע לא יראו אז מגשת אליו, ואם באמת הי' גם אז קירון פניו, שוב לא נתחדש להם דבר ומדוע נתייראו עתה, ונראה דענין קירון עור פניו הוא אור החוזר מזיו השכינה כמו שרואין במראה מלוטשת אור הנר העומד נגדו, ומובן שזה תלוי בליטוש המראה אם הוא מלוטשת יותר מאירה יותר, וע"כ יש לומר שבמה שאמר מחני נא מספרך ומסר נפשו עבור כלל ישראל, עבור זה עצמו שב גם גוף שלו מלוטש ומאיר ביותר, מה שלא הי' כן בלוחות הראשונות, אך שלעצם מעלתו הי' אז אלף פעמים יותר כמבואר במגלה עמוקות, מ"מ זה הי' לענין מעלת נפשו אבל לא לענין מעלת גופו:
21
כ״בובזה יש לומר דהנה במדרש בראשית דשבת מתברך במאור פנים שאין אור פניו של אדם בחול כמו בשבת, אך זה הוא לעומת שהוא מזכך עצמו בימי החול, ומוסר את כל עניני גופו עבור יום השבת, היינו שנותן את לבו אל כל דבר גשמי הבא לידו ומחשב הפסד מניעת עשייתו נגד עריבת השבת הבא לקראתו, וכן להיפוך נגד מה שיפסיד עריבת השבת ובוחר להשליך טנופא דהאי עלמא, ובזה נעשה מזוכך וכשהגיע יום השבת מאיר יום השבת על פניו, כי פניו נעשו כמראה המלוטשת כנ"ל, וזהו ברכו במאור פנים:
22