שם משמואל, כי תשא ד׳Shem MiShmuel, Ki Tisa 4

א׳תשא שנת תרע"ג

ב׳יש להתבונן במקום הכיור בין אוהל מועד ובין המזבח שלכאורה בלתי מובן שמאחר שצריך קידוש להגשה אל המזבח יוצדק יותר להעמידו למזרח המזבח, ולא יצטרך לעבור לפני המזבח כלל בבואו לקדש ידיו ורגליו, מה גם לדברי האומר גבהו פי שנים בארכו שלא הי' הכבש מובדל מקיר הדרומי רק אמה אחת כפירש"י פ' תרומה ודחוק לעבור שמה וכבר דברנו מזה:

ג׳ונראה עוד לומר דהנה יש להתבונן בשם מזבח מהו דאין לומר שהוא ע"ש הזבחים הלוא אין שוחטין על המזבח אלא על ירך, ועוד מזבח הפנימי שהוא מוקטר קטורת ולא לעולה ולא לזבח מאי איכא למימר, ובודאי לא שייך שנקרא מזבח ע"ש הדמים הניתנין מפר העלם דבר וביוה"כ דמזבח קאתי שהרי נתנין גם על הפרוכת ועל הארון:

ד׳אך נראה דהנה ידוע דעולם שנה נפש הם בבחי' אחת, ובכן בא זה ולימד על זה, והיינו דשני המזבחות הם לעומת מוח ולב שבאדם, מזבח החיצון לעומת הלב מקום משכן אהבה רשפי' רשפי אש שלהבתי' מים רבים לא יכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה ומשתוקק לאביו שבשמים, וזהו אש תמיד תוקד על המזבח רומז למי זאת עולה מן המדבר מתרפקת על דודה, מזבח הפנימי הוא לעומת המוח שהוא קר ואינו ברעש ובהתגלות אלא בחשאי ובישוב הדעת, וקטורת היא לשון קישור שע"י שמקושר בשורש נשמתו זוכין לדעת שלימה, ובזוה"ק ח"ג (למד:) אקרי קול דממה דקה ועיין מקדש מלך שם, וא"כ שני המזבחות רומזין לשני ההין שבשם הוי' ב"ה:

ה׳ולעומת זה יש בטומאה שני מיני יצה"ר, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה פירוש דברי הגמרא ויאבק איש עמו חד אמר כגוי נדמה לו וחד אמר כת"ח נדמה לו היינו דכגוי נדמה לו אף שיודע שדבר זה אסור משתוקק אליו, וחד אמר כת"ח נדמה לו שמראה לו פנים שדבר זה מותר ולא יהי' נפרד מהקדושה, ואולי נמי שהוא מצוה, ושניהם אמת ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי עכ"ד, והנה יצה"ר שכגוי נדמה לו הוא קליפת הלב שהלב משתוקק לדבר איסור, ויצה"ר שכת"ח נדמה לו הוא קליפת המוח האומר לטוב רע ולרע טוב:

ו׳והנה התלהבות שבקדושה שבא הרמז במזבח החיצון מוציא מיד יצה"ר שכגוי נדמה, ואש התלהבות דקדושה אוכל אש של יצה"ר זה הדומה לאש וכמ"ש הזוה"ק ח"ג (כ"ז:) וישוב דעת דקדושה שבא הרמז במזבח הפנימי מוציא מיצה"ר דכת"ח נדמה לו, כי יצה"ר זה איננו נתבטל מכח אהבה הגדולה כנ"ל שהרי הוא מראה פנים שזה מותר או עוד מצוה, ואיננו מתבטל אלא ע"י מזבח הקטורת שהוא לשון קישור, שבאשר נקשר בקשר אמיץ בשורשו לא יכול היצה"ר להטעותו, כי שורש נשמתו מאיר לו ונר לרגלו, ובזה יובן שם מזבח והוא נגזר מלשון שאמרו ז"ל כל הזובח את יצרו, כי זביחה היא ענין שבירה כבש"ס ע"ז שבר מקל הוא כעין זביחה, ע"כ שבירת קליפת הלב והמוח נקרא מזבח והם שני המזבחות, ומצאתי בזוה"ק סוף פ' ויקהל האי מדבחא דקטורת איהו פנימאה אמאי נקרא מזבח והא לא דבחין בי' דבחין ומזבח ע"ד איקרי אלא בגין דבטיל וכפית לכמה סטרין בישין בגין דהאי סטרא בישא הוה כפית לא יכול לשלטאה ולא למהוי קטיגורא וע"ד אקרי מזבח, וזהו סיוע לדרכנו במה שנוגע להאדם:

ז׳אך אלי' וקוץ בה, כי התינח יצה"ר שמחולדה שברא את האדם ישר ובכחו לעורר בעצמו אהבה רבה כנ"ל הוא אשא דאכיל אשא, אבל אם כבר קלקל מעשיו ומשך עליו יצה"ר בעונותיו וכעבותות העגלה חטאה, והנה הוא אסור בעבותים, ואהבות חצוניות שנשתאבו בקרבו אינם מניחין, אותו להתלהב באה"ר, לזה צריך מקודם תשובה מעומקא דלבא על העבר, למען יחלוש כחות החיצונים שעליו, אבל בעודנו נמסר ביד מנוול הזה תשובתו קשה, כי גם התעוררות התשובה מאין תמצא, וכל עוד שאיננו מרגיש ומתלהב לשוב לאור באור החיים, בלתי אפשר שיהי' חרטה גמורה על לשעבר וקבלה באמת על להבא, ואם לפעמים ידמה בנפשו שמתחרט, רובא דרובא הוא דמיון בעלמא כאשר יחלום והנה הוא אוכל והקיץ וריקה נפשו, וההתלהבות הקדושה באמת אי אפשר בעוד שמצואתו לא רתץ, אך עצה היעוצה לזה שבל ישגיח אם ההתעוררות היא באמת לגמרי, הוא ידחוק את עצמו ויהי' עכ"פ בא לטהר, ויבקר בהיכלי תורה ויראה ביגיעת בשר אף שעדיין כחות החיצונים מושכין אותו לאחור, כי אי אפשר שלא יקלוט עכ"פ ריח טהרה, וכמו שפרש"י בפסוק לריח שמניך טובים שהריחו בהם אפסי ארץ אשר שמעו את שמעך וכו' על כן עלמות אהבוך בא יתרו לקול השמועה ונתגייר אף רחב הזונה אמרה וכו', עיי"ש, והם בגיותן בודאי היו כחות החיצונים מושלים עליהם, ואין לך פחות שבישראל שלא יהי' יותר במעלה ממי שנולד מטפה פסולה וגיורא עד עשרה דרי וכו', ואם הם בגיותן קלטו עכ"פ ריח טהרה מובן אשר כל איש ישראל אפי' הוא בתכלית הרוע רח"ל ביכולתו לקלוט ריח טהרה ממה שהוא מבקר בהיכלי תורה ויראה ביגיעת בשר, ובשביל הריח שמקשקש בקרבו אז אפשר לזכות לתשובה, וכעין ששמעתי מאדמו"ר הכהן הגדול זצללה"ה מאלכסנדר אהא דאמרינן אזמר בשבחין למיעל גו פתחין, מדקאמר למיעל מכלל שעדיין עומד מבחוץ ואיך אפשר לו לזמר, והסביר הדבר עפ"י משל לעובר לפני חנות של בושם שהריח שהוא מרגיש מושך את דעתו ורצונו לשם ומפאת זה בכחו לזמר, עכת"ד, וכן נאמר שע"י קליטת הריח כנ"ל שוב יהי' ביכולת לבוא לחרטה גמורה על העבר וקבלה על העתיד, ומזה יבוא לאהבה רבה כנ"ל בהתלהבות עד שאשא אכיל אשא כנ"ל:

ח׳והנה בתרגום יונתן פ' פקודי מ' ז' דכיור רומז לתשובה עיי"ש, ולפי האמור יובן מקומו שהוא בין אוהל מועד ובין המזבח באופן שלבוא אל הכיור שהוא רומז לתשובה אין דרך לעבור לפני המזבח וקולט עכ"פ מרחוק ריח טהרה ואהבה השופע מעל המזבח, ויש רמז לזה בש"ס זבחים (ס"ב.) שממקום המזבח הריחו ריח אברים ודו"ק, ואז רק אז יכול לבוא להכיור שרומז לתשובה, וכבר אמרנו רמז במשנת תמיד שהנכנס לקידוש ידים שחרית אין אדם נכנס עמו ולא נר בידו ומהלך לאור המערכה, היינו סיוע של מזבח, ולדברינו הנ"ל יובן עוד יותר, כי הנה אור נברא ביום ראשון והוא שליטת עת מדת חסד ואהבה, ע"כ כל אהבה נתכנה בשם אור, וכמ"ש תוס' מגילה (י"ד:) בד"ה שגלתה, והיינו שריח אהבה לבוא לתשובה הי' מפאת אור המערכה, וע"כ הקידוש ידים ורגלים הרומז לתשובה יכול אח"כ לגשת אל המזבח לשרת שהיא אהבה רבה כנ"ל, ובזה מבטלין את היצה"ר שכגוי נדמה לו, ואח"כ באין לאוהל לדישון מזבח הפנימי והקטורת וזוכין לישוב הדעת ומבטלין את היצה"ר שכת"ח נדמה לו כנ"ל:

ט׳והנה מקום אתי לפרש דברי הש"ס ברכות (י"א:) בברכה שני' שלפני ק"ש מאי הוא אמר רב יהודה אמר שמואל אהבה רבה וכו' ורבנן אמרי אהבת עולם, ובתוס' הלכך תקינו לומר בשחרית אהבה רבה ובערבית אהבת עולם, ואינו מובן מאחר דהלכה כרבנן למה לא נימא גם בשחרית אהבת עולם וכמו שהוא באמת מנהג ספרד, אך יש ליישב טעמא דידהו, דהנה מזבח החיצון אמרנו דהוא לעומת הלב הבוער באהבה רבה, והנה הלב הוא בעל שינוי, ובמדרש קהלת מחשב ומונה ששים שינוים שבלב הלב שמח הלב מתעצב וכו', ולעומת מזבח הפנימי שהוא נגד המוח והוא בקרירות ואין האהבה כ"כ בהתגלות אלא בחשאי, מ"מ המוח איננו כ"כ בעל שינוי כי שכל איננו בעל שינוי כמ"ש המהר"ל כמה פעמים, וע"כ נקרא אהבת עולם, והנה לכל אחד יש מעלה מיוחדת שזה אהבה רבה גדולה מאד רשפי' רשפי אש שלהבתי' ולזה יש מעלה שהוא דבר של קיימא וזהו דאיפלגי מר סבר דזה שפיר טפי ומ"ס דזה שפיר טפי, וקיי"ל כרבנן דדבר של קיימא שפיר טפי, ומ"מ אולי הי' באפשר לצרף שתי המעלות בודאי כ"ע מודי דהוי שפיר טפי, אבל אי אפשר לומר שניהם כאחת, והנה התפילות עומדות לנו במקום קרבן, ובודאי כן הוא ק"ש וברכותי' דצורך תפילה נינהו וצריכין לסמוך גאולה לתפלה, ע"כ סברו התוס' דאפשר לקיים שניהם בכה"ג דתחילה לומר אהבה רבה היינו בשחרית וכמו שסדר העבודות שתחילה היא על מזבח החיצון שהוא אהבה רבה ואח"כ באין אל מזבח הפנימי שהיא אהבת עולם, והיינו בערבית שהיא אחר היום בקדשים שהלילה הולכת אחר היום, וסברו התוס' שבודאי רבנן לא פליגי ע"ז אלא על הגמר שמוטב שיהי' דבר של קיימא ודו"ק:

י׳ולפי האמור יש לפרש כעין זה לישנא דקרא אך את שבתותי תשמורו כי אות היא ביני ובינכם לדעת כי אני ה' מקדשכם והמפרשים דקדקו מלשון שבתותי לשון רבים מהו, ויש לומר דהיא שבת דליליא ושבת דיממא, והם מקבילים נגד שני המזבחות, שבת דליליא היא שמור מקביל לעומת מזבח החיצון הא אחרונה שבשם הוי' ב"ה, ובשבת דליליא כל ישראל מתעוררין באהבה רבה וכולהון מתעטרין בנשמתין חדתין והוא הנקרא חקל תפוחין מה תפוח פריו קודם לעליו אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע, והוא מפאת גודל האהבה, והאהבה דוחקת עד שנקראו עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו ככתוב באהבתה תשגה תמיד, וזה מרגיש כל איש ישראל אם אך רוצה להרגיש, וזה מוציא מיצה"ר דכגוי נדמה לו כנ"ל, כי במקום אהבת ה' אין לשום אהבה חיצונית שום מקום והוא אשא אכיל אשא, ובשבת דיממא זוכין עוד יותר לישוב הדעת שהוא במוח והוא זכור והוא עתיקא קדישא מלשון המעתיק הרים היינו קדושה עליונה שהיתה נעלמת ממנו ועי"ז מתבטלים כל מיני הסתרות וטעותים המטעים את השכל, והוא כעין מזבח הפנימי ומוציא מיצה"ר שכת"ח נדמה לו:

י״אויש עוד לומר, דהנה איתא בספרים שהארת השבת מתמדת ל"א שעות גמטריא שם אל והוא מחצות היום של ערב שבת עד שעה אחת במוצש"ק, והנה בערב שבת מחצות שמתחילה הארת השבת אז ישראל קולטין ריח שבת וכל מי שבא לטהר מרגיש עכ"פ ריח קדושה וטהרה, והוא כעין מהלך לאור המערכה, ומזה באין לתשובה כי בלתי תשובה א"א לדבק באהבה רבה בהגיע שבת, כמי שהגיד אדומו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור, ששבת היא ברוך, וכל מי שאוננו חזק בעצמו עכ"פ על להבא לקיים כל התורה כולה הוא בכלל ארור אשר לא יקים ואין ארור מדבק בברוך, וזהו כדמיון קידוש ידים ורגלים קודם הגשת המזבח, ואולי לדוגמא זו הוא הטבילה ערב שבת אחר חצות, והנה הכל היא כסדר כשהגיע חצות אז זמן קליטת הריח והוא כעין מהלך לאור המערכה, ובשביל זה באין לתשובה דמיון הכיור, ועי"ז זוכין לשבת דליליא שהוא אהבה רבה, דמיון הגשת מזבח החיצון, ואח"כ זוכין לשבת דיממא אהבת עולם, ובזה יש לפרש לישנא דקרא כי אות הוא ביני וביניכם שזה שבת דליליא אהבה רבה כמו שני אוהבים שעושין אות ברית ביניהם, וכמ"ש באברהם אבינו ואתנה בריתי ביני ובינך שפירש"י ברית של אהבה לדעת כי אני ה' מקדישכם זה שבת דיממא שהיא במוח, ודעת היא לשון התקשרות והוא דבר של קיימא, וקדוש לעולם קיים, והוא אהבת עולם:

י״בובזה יש לפרש מה שאנו אומרים בזמירות ה' אלקי ישראל אהבת תמים ה' אלקי ישראל תשועת עולמים, דהנה תמים היא דביקות כמו שדרשו ז"ל יונתי תמתי תאומתי, והוא מקביל לשבת דליליא, ומזה באין לזכות לתשועת עולמים ע"י שבת דיממא:

י״גאך את שבתותי תשמורו, ברש"י כל אכין ורקין מיעוטין, למעט שבת ממלאכת המשכן, והקשה הרמב"ן דהמיעוט הוא לעולם בדבר המצוה בו ואם תדרוש המיעוט בענין מלאכת המשכן יהי' מותר לעשותה בשבת עיי"ש, ונראה ליישב דהנה בשבת יש עלי' לכל העולמות ולכל הנפשות, ובודאי שאין כל העליות בשוה אלא כל אחד לפי מה שהוא נתעלה ממקום מצבו, כי שבת היא קודש, וכל קדושה היא פרישה והבדלה, ע"כ כל אחד ואחד נעשה מובדל ומופרש ממה שהוא בימי החול, הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו, עד שתמצא שמה שחשוב לזה עלי' עוד לא הגיע לחצי למצב התמידי של זה בימי החול, וכמו שמצ"ע של קדושים תהיו שנא' לכל עדת בני ישראל והוא מצ"ע השוה בכל ממרע"ה עד פחות שבפחותים שבישראל שכל אחד ואחד יפרש ויבדל ממה שהוא, ומובן שמה שנקרא להפחות קדושה והבדלה עדיין אינו כלום לפני גדול המעלה, כמו כן הוא ענין שבת והדבר כמבואר:

י״דוהנה איתא בספרים שענין המשכן וכליו הי' תיקון לחטא אדה"ר שהי' העולם מתמוטט, וידוע דקודם החטא לא הי' העולם מגושם כמו שהוא עתה, וממילא דע"י עשיית משכן וכליו נתעלה ג"כ כלל העולם וממילא היתה השבת ג"כ ביתר שאת, שהרי עליית השבת היא לפי מצב העולם כנ"ל באריכות, א"כ מה שנזהרו ממלאכת המשכן בשבת הוא מיעוט גם בשבת, וזה שאמר אך את שבתותי וגו' היינו שלא יהי' שום עלי' רק עליית שבת לבדה כמו שהיא, בלי שיסתייע ע"י מלאכת המשכן, כי שבת מעין עוה"ב שנאמר ונשגב ה' לבדו ביום ההוא, וכן כתיב מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ והבן:

ט״ובמדרש קהלת ר' יהודה בר' סימון אמר שבעה הבלים שאמר קהלת כנגד שבעת ימי בראשית וכו' בששי נעשה אדם וכתיב אסף אדם ובהמה בשבת מאי אות לך למימר מחללי' מות יומת הדא אמר במזיד אבל בשוגג יביא קרבן ויתכפר לו, א"ר ברכי' כיון שראה אדם שבחו של שבת שהמביא קרבן מתכפר לו התחיל משורר עלי' להקב"ה שבח ומזמור הה"ד מזמור שיר ליום השבת וכו', ואינו מובן וכי בשביל דמחללי' מות יומת הוא דבר של הבל, אדרבה זה מורה על מעלת השבת, ומה זה שמסיים אבל בשוגג וכו' ומה ראה אדה"ר בזה שבח של שבת הלוא כן היא בכל חייבי כריתות שבתורה, ונראה לפרש עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בטעם מחללי' מות יומת, שהיא כעין שכתב הזוה"ק בטעם נגף שבא ע"י מנין כמ"ש ולא יהי' בהם נגף בפקוד אותם כי ישראל שריא עלייהו ברכה ובגין דברכתא לא שרייא במניינא כיון דאסתלק ברכתא סטרא אחרא שריא עלי' ויכיל לאנזקא, כמו כן הוא בשבת שהיא ברכה ובשביל החילול נסתלקה הברכה שוב שריא עלי' סטרא אחרא שהיא לעומתה וזה מביא המיתה, עכת"ד, ויש להוסיף בה דברים ששבת היא מקור החיים וההיפוך הוא מיתה, ולפי"ז יובן הפירוש דמחמת מעלת השבת שהיא ברכה זו עצמו היא הגורמת למיתה, ע"כ אמר שלמה המע"ה נגד שבת נמי הבל:

ט״זוהנה לפי טעם זה שמחמת סילוק הברכה חל דבר ההיפוך שמביא לידי מיתה, והוא כעין טעמו של הזוה"ק בטומאת מת, שמחמת סילוק נשמה הקדושה שורה במקום ההוא משכן להקדושה דבר שהוא היפוך הקדושה הוא הטומאה, יש מקום לומר שכמו שטומאת מת אף שהוא דבר שממילא ולא נהרג ע"י אדם נמי חלה הטומאה, כ"כ יש לומר בחילול שבת בשוגג, דודאי זה ברור דאף שנעשה בשוגג נמי חילול מקרי אלא שהוא אין עליו עונש, ותדע דצריך קרא לפוטרו מעונש כמ"ש הרמב"ם נפש ההוא מפי השמועה למדו, ההוא ולא אנוס, ולא שוגג ולא מוטעה, ואי אמרת שאין זה חילול כלל קרא לפטרו למה לי, אלא ודאי שהיא חילול ומהאי טעמא צריך כפרה, וא"כ יש מקום לומר שאפי' בשוגג יש עליו עון של מיתה, והגם שאין ממיתין אותו מקרא הנ"ל, מ"מ הוא עומד בעון מיתה כענין מזיד ולא התרו בי' דאין לו כפרה בקרבן, והאי נמי הואיל שחל עליו דבר שהיפוך החיים אין לו כפרה בקרבו עד שימות, ואינו דומה לכל חייבי מיתות בשוגג מצד סברא הנ"ל, אבל באמת הדין אינו כן ונפטר ג"כ בקרבן, והטעם יש לומר שזהו שבחו של שבת שכחו יפה לדחות מהאיש הזה העושה תשובה ומביא קרבן את כל כחות הרע שהם היפוך החיים ומזכהו בחיים חדשים, וזה שאמר ר' ברכי' כיון שראה אדה"ר שבחו של שבת שהמביא קרבן מתכפר לו, התחיל משורר מזמור שיר ליום השבת, והוא דידוע דאדה"ר כשאכל מעץ הדטו"ר נשתאבו בו כחות הטומאה למכביר, ולולא השבת שהגין עליו הי' נימוק ביד עונו, וזה שהתחיל לשורר מזמור שיר ליום השבת, שהשבת ידחה ממנו כל כחות הרעים שנשתאבו בו ודו"ק:

י״זויתן אל משה ככלותו, יש להבין הלוא הש"י ראה מה שישראל עושין למטה וידע שסופן שישתברו למה נתנם, ובמדרש שבשעה שעשו ישראל אותו מעשה היו הלוחות טפחיים בידו של הקב"ה וטפחיים בידו של משה ורצה הקב"ה לחטוף אותם מידו של משה וגברה ידו של משה, והכתוב משבחו ולכל היד החזקה, מה תועלת היתה מזה אדרבה הי' יותר טוב שלא נתנו מעיקרא ולא הוצרך לשברם למען ידונו כפנוי' ולא כאשת איש, בתחילה מה קסבר ולבסוף מה קסבר:

י״חונראה דהנה במדרש ישראל עומדים למטה וחוקקין ע"ז וכו' והקב"ה יושם למעלן וחוקק להם לוחות לתת להם חיים, ויש להבין שהרי נשתברו ולא ניתנו להם כלל, גם יש לדקדק שאצל ישראל נקט לשון עמידה, ישראל עומדים למטה, ואצל הקב"ה נקט לשון ישיבה והקב"ה יושב למעלן, ונראה עפ"י מה שכתבנו בפ' בשלח ההפרש שבין עמידה לישיבה שעמידה היא באקראי וישיבה היא בקביעות, עיי"ש, וזהו ישראל עומדים למטה שהי' באקראי, אבל הקב"ה יושב וכו' שהוא בקביעות, והיינו שמאחר שבפנימיות ישראל לא הי' חטא כלל כי מוטעין היו וכמ"ש בכוזרי שהי' כעין ראה ע"ז וקסבר בית הכנסת היא והשתחוה לה, וחכז"ל השתמשו תמיד במלה זו טעו בעגל לא טעו בעגל, הרי שרק טעות הי' שם, והפנימיות של דבר היא הקביעות שבו שהרי הפנימיות אין בו שינוי, וחיצוניות של דבר הוא במקרה כמו לבושו של דבר שעתיד לפשוט, ובאשר החטא לא הי' מגיע לפנימיות ישראל אלא לחיצוניותם, ע"כ שבירת הלוחות נמי לא היתה אלא בחיצוניותם ולא בפנימיותם, והיינו כי הלוחות הי' בהם פנימיות וחיצוניות, פנימיות הלוחות היו האותיות שהיו אורות רוחניים כמו נשמה לגוף, וחיצוניות הלוחות היא האבנים שהיו נושאים להאותיות כמו גוף הנושא את הנשמה, וכמו שהחטא הי' רק בחיצוניותם הי' שבירת הלוחות נמי רק בחיצוניותם, אבל אורות הרוחניות שהיו בהם כנשמה בגוף לא נשתברו ולא נתבטלו, אלא האותיות פורחות כמו נשמה שיצאה מהגוף, ומ"מ מאחר שמשה זכה בהם עבור ישראל, אף שפרחו מהאבנים, עדיין נשארו של ישראל, אלא שהיו תלוין באויר השמים בלתי נושא עד שנפסלו לוחות האחרונים וחזרו אותן האותיות בעצמן ונחקקו על הלוחות, ובזה מדויק לשון הכתוב שנאמר בלוחות האחרונים וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת, ולא כתיב כדברים אשר הי', אלא את הדברים שמשמע שלא אחרים כדוגמתן היו אלא אותם בעצמם, שפרחו מלוחות הראשונים חזרו ונחקקו על לוחות האחרונים [ואחרי שזכינו בדברים האלה מצאנום ג"כ באלשיך וברוך ה' שהנחני בדרך אמת] שהרי כבר זכו בהם ישראל כנ"ל, וההפרש שבין לוחות הראשונים לבין האחרונים הי' רק בגוף הלוחות שהם האבנים, שהראשונים היו מעשה שמים, ובמק"א כתבנו שהיו רוחניים, לעומת האחרונים שהיו מעשה משה שלא היו כ"כ רוחניים כמו הראשונים:

י״טומעתה יובן דברי המדרש שישראל עומדין למטה וחוקקים ע"ז והקב"ה יושב למעלן וחוקק להם לוחות לתת להם חיים, היינו שבשביל שהיו ישראל עומדין שהוא באקראי, אבל בפנימיותם שהוא הקביעות לא הי' חטא, ע"כ הקב"ה יושב שהוא בקביעות וחוקק להם לוחות לתת להם חיים, היינו אף שהלוחות נשתברו, מ"מ הרי היו לתועלת שהיו נושאים אורות הרוחניים, היינו האותיות, ובאמצעות האבנים זכה משה עבור ישראל בהאורות, ובזה נתן להם חיים, ומעתה מיושב שבח משה שחטף את הלוחות שהרי זכה בפנימיותם, ובפנימיותם לא שייך מוטב שידונו כפנוי' ולא כאשת איש שהרי לא הי' שם חטא כלל, והא דשלא ידונו היא בחיצוניותם לבד, וזו היתה הכוונה שנתן הקב"ה הלוחות למשה מעיקרא אף שידע שישתברו למען יזכה באורות הרוחניים:

כ׳והנה במדרש פרשה מ"ו ויגד לך תעלומות חכמה התחיל [משה] מצטער על שיבור הלוחות ואמר לו הקב"ה אל תצטער בלוחות הראשונים שלא היו אלא עשרת הדברות לבד ובלוחות השניים אני נותן לך שיהא בהם הלכות מדרש ואגדות, הה"ד ויגד לך תעלומות חכמה וגו', ויש להבין שבודאי אין הפירוש שהיו כתובים בהלוחות הלכות מדרש ואגדות, שהרי מפורש במדרש פ' מ"ז שזה הי' על פה, וז"ל אמר הקב"ה נצטערת חייך אין אתה מפסיד, בלוחות הראשונים לא היו אלא עשרה דברות בלבד עכשיו שנצטערת אני נותן לך הלכות מדרשות ואגדות, שנאמר כתב לך וגו', למה אמר הקב"ה כתב לך והכתיב והמכתב מכתב אלקים וגו' וכתיב ויכתב על הלוחות כמכתב הראשון, אלא כך אמר לו הקב"ה כתוב לך תורה נביאים וכתובים שיהיו בכתב, אבל הלכות ומדרש ואגדות והתלמוד יהיו על פה וכו', הנך מפורש שלא הי' נכתב בלוחות אלא עשרת הדברים ותורה ונביאים וכתובים כתב משה והלכות מדרש ואגדות והתלמוד הי' על פה, ובכן ע"כ הפירוש היא שבלוחות הראשונים לא ניתן עדיין הלכות מדרש ואגדות אפי' על פה, וזה תימא דמפורש במדרש שיר השירים א' בפסוק ישקני מלאך או הדיבור עצמו [בשעת מ"ת] הי' מחזיר על כל אחד מישראל ואומר לו מקבלני אתה כך וכך מצות יש בי כך וכך דינין יש בי כך וכך עונשין יש בי כך וכך גזירות וכך מצות וכך קלין וחמורין יש בי כך וכך מתן שכר יש בי וכו' א"כ הרי עוד יודעין הלכות מדרש ואגדות מעת מ"ת, ועוד הרי במדרש נשא פ' י"ג ובשיר השירים ה' בפסוק ידיו גלילי זהב אלו לוחות הברית שנאמר והלוחות מעשה אלקים המה וכו', א"ר יהושע ב"ר נחמי' מעשה נסים הי' נגללין וכו' חנני' בן אחי ר' יהושע אומר בין כל דיבור ודיבור פרשיותי' ודקדוקי' של תורה היו כתובין וכו' מה גלים הללו בין גל גדול לגל גדול גלים קטנים כך בין כל דיבור ודיבור פרשיותי' ודקדוקי' של תורה היו כתובים ממולאים בתרשיש זה התלמוד שהוא כים הגדול, הנה כאן מדבר מלוחות הראשונים שהביא הכתוב והלוחות מעשה אלקים המה, שזה נאמר בלוחות הראשונים, דאלו האחרונים היו מעשה משה, ואמר המדרש שהיו כתובים בהם פרשיותי' ודקדוקי' של תורה והתלמוד, וא"כ לכאורה נראה כסותרין זא"ז:

כ״אאך לפי מה שאמרנו שאין הפרש בין לוחות הראשונים לאחרונים, אלא בחיצוניותם יש לפרש שכל דברי חכמים קיימים וכולם לדבר אחד נתכוונו, דהנה אורות העליונים שהיו חקוקים על הלוחות הם עצמם הדברות שהשמיע הקב"ה לישראל בסיני כבמדרש שיר השירים בפסוק ישקני הנ"ל הדיבור הי' יוצא מפי הקב"ה מימינו לימינן של ישראל וכו' והקב"ה מקבלו בימינו וחוקקו על הלוחות, והנה במדרש הנ"ל שהדיבור עצמו הי' אומר כך וכך מצות וכו', בודאי הפי' דאור הרוחני שהי' מאיר היו רואין באמת בדיבור זה כל פרטי פרטי מצות ודינין קלין וחמורין, שכמו שכל תרי"ג מצות נרמזין בעשרת הדברות כמ"ש רש"י בשם ר' סעדי' גאון, כ"כ כל פרטי פרטי דינין וכו' הכל נרמז בעשרת הדברות, והי' נראה הכל בהדיבור ולא הי' נחשב לדבר נוסף על עשרת הדברות שהרי הכל הי' דבר אחד, הגם שקשה מאד לצייר זאת בעינינו הגשמיות, מ"מ יש ליתן בו קצת דמיון שכאשר יזכיר אדם לחבירו את תפילין שלו לא יצטרך להזכיר לו שיש בהם ד' בתים בשל ראש ואחד בשל יד, כי הכל נכלל במלת תפילין כי הכל יודעין שזה צורת תפילין, כן נמי היו עשרת הדברות לעומת הפרטים ופרטי פרטים שנסתעפין מהם, א"כ הכל דבר אחד ולא נוכל לומר שתרי"ג מצות שמעו ישראל בסיני רק עשרת הדברות, ומעתה כשנחקק הדיבור עצמו על הלוחות הראשונים שהיו לגמרי רוחניים ולא הי' חוצץ כלל בפני הדיבור, היו רואין בהלוחות נמי כל תרי"ג מצות ופרטיהם, וכל הלכות מדרש ואגדות, אבל לא היו נחשבים לדבר בפני עצמו אלא עשרת הדברים בלבד, אבל כשנחקקו אלו הדברות על לוחות האחרונים שלא הי' גופם רוחני כ"כ הי' גוף הלוחות חוצצים בפני אורות הרוחניים, וע"כ הי' נקרא שמור תחת זכור, וכ"כ כל השינוים שבין לוחות הראשונים להאחרונים אף שבפנימיות האותיות לא הי' שינוי, מ"מ הי' השינוי מחמת הלבוש, הא למה זה דומה לנר המאיר דדך זכוכית שהאור נראה לפי מראה הזכוכית וצביעתו וגבשושיתו ולטישתו, ומובן שע"כ אין כל הלכות ומדרשים ואגדות נראים מתוכם כ"כ שיהיו דבר אחד עם הדברות והוצרך להראותו איך הכל נרמז, וא"כ יוצדק לומר שבלוחות הראשונים לא היו אלא עשרת הדברות לבד כנ"ל שהי' הכל אחד ובלוחות השניים אני נותן לך שיהא בהם הלכות מדרש ואגדות, שבזה הראהו גם הלכות בפירוש והראהו אנה ואיך הוא נרמז, וזה שהביא המדרש פסוק ויגד לך תעלומות חכמה שויגד מתרגם וחוי מכלל שבראשונה לא הוצרך להראותו מפני שהי' הכל דבר אחד כנ"ל, ומ"מ למשה הי' תוספות שבח בזה שהי' לו לימוד בפרטות מהשי"ת על כל דבר ודבר, ועוד יתבאר לפנינו תועלת העצום מזה:

כ״בונראה עוד לומר כי את הכל עשה יפה בעתו, שבעת לוחות הראשונים שהי' כל ישראל כמעט רוחניים כמ"ש אני אמרתי אלקים אתם, והי' גם בחי' התחתונות שבהם קודש קדשים, הי' הלוחות נמי לפי מצבם שגם גוף הלוחות היו רוחניים אבל אחר שנפלו ממדריגתם ונתהוה להם כתנות עור שוב לא הי' להם תועלת מלוחות הראשונים אלא לפנימיותם ולא לחיצוניותם, והוצרכו ללוחות האחרונים שלא היו כ"כ רוחניים והי' לתועלת להגביה גם את כתנות עור שלהם:

כ״גויש עוד לומר שסוף המעשה במחשבה תחילה דתכלית הבריאה היא שיהפך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה', וידע כל פעול כי אתה פעלתו וכו', והנה מצינו במ"ת שהיו ישראל ברום המעלות וכמו שיהי' לעתיד בב"א, אך כל העולם כולו עדיין עמדו מבחוץ, ובמדרש שהתקבצו כל האומות אצל בלעם בעת ששמעו קולות של מ"ת וכו', ופתחו ואמרו ה' יברך את עמו בשלום, אבל לא התעוררו גם הם לילך לבקש את ה', אבל לעתיד כתיב והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל ה' אל בית אלקי יעקב ויורנו מדרכיו ונלך באורחותיו וכל הענין, וע"כ שהי' במחשבה תחילה שאחר שיזכה משה בהלוחות כנ"ל יפרח הכתב ויחזיר ויקבעו בלוחות שאינם כ"כ רוחניים למען עי"ז יהי' לתועלת להגביה גם את כל הגשם עד לעתיד בב"א:

כ״דובזה יש לפרש דברי הש"ס ע"ז (ד':) לא הי' דוד ראוי לאותו מעשה ולא היו ישראל ראוין לאותו מעשה וכו' אלא למה עשו לומר לך שאם חטא יחיד אומרים לו כלך אצל יחיד ואם חטא ציבור אומרים לו כלך אצל ציבור, פירש"י לא עשו ישראל את העגל כלומר גבורים ושליטים ביצרם היו ולא הי' ראוי להתגבר יצרם עליהם וכו', ויש להבין דבשלמא דוד שייך לומר להורות תשובה לכל ישראל אם ימצא בהם חוטא, אבל ישראל שהיו אז כולם יחד בתכלית השלימות ואינם ראוים לשום חטא לעולם וכמו שיהי' לעתיד ב"ב למי הי' להראות ולהורות תשובה, אלא ודאי דהפירוש הוא שהכוונה היתה כדי שעי"ז יזכו כל העולם אף כל האומות לשוב בתשובה ולחסית תחת כנפי השכינה:

כ״הויש עוד לומר דהטעם שלא היו אז כל העולם נכנעים כמו שיהי' לעתיד, הי' מפאת עמלק שהוא ראשית גוים, ובעזותו שהחציף הביא זאת בלב כל האומות שלא נעשו נכנעים עד שימחה ה' זרעו מן העולם בב"א:

כ״ווממוצא כל הדברים הנ"ל יש ללמוד שגם עדיין לוחות הראשונים עודם קיימים אלא בלבוש אחר מאז, ואם אדם עושה בכח נשמתו שהיא פנימיותו כבזוה"ק כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה דא נשמתא דבר נש נוגע הדבר גם למעלה עד הפנימית וזוכין ללוחות הראשונים שורש החירות, וכ"כ שבת יומא דנשמתא זוכין בצד מה ללוחות הראשונים, וע"כ אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלין, שהיו מגיעין לחירות הלוחות, וזה שרמזו כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, שע"י שמירת שבת שהיא לוחות האחרונים דנקרא בהו שמור זוכין ללוחות הראשונים דכתיב בהו זכור, וזוכין לחירות:

כ״זברש"י עדים והתראה בסייף עדים ולא התראה במגפה לא עדים ולא התראה בהדרוקן, יש להבין עדים ולא התראה במגפה, עדים אלו מה טובם לענין מגפה שהיא בידי שמים, אם מזידין היו אף בלי עדים ובלי התראה נמי, דכלפי שמיא גליא, ואם שוגגין היו מה הוסיפו העדים, ואולי יש לומר דהנה בגוף החטא מוטעין היו כמו שהאריכו המפרשים וכמו שדברנו בדיבור הקודם, והנה בעדים והתראה שמחויב מיתה בידי אדם עפ"י דין לא שייך עוד לומר מוטעין היו כמו בכל חייבי מיתות דעלמא שאחר התראה אין לו עוד שום התנצלות שלא האמין להמתרים, אך בלי התראה יקשה לכאורה למה נדונו במיתת מגיפה כלל אחר שמוטעין היו, וע"כ לומר דחטא העגל הי' חילול כבוד ה', ובמה שנענשו במגפה וראו הכל שיד ה' במכעיסיו נתקן זה כי שב כבוד ה', ובזה אין טענה שהיו שוגגין, והטעם כמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שענין למסור עצמו על קדושת ה' איננו מפאת חיוב מיתה שבו שהרי אפי' בשעת הגזירה או כשנתכוין הגוי להעביר על דת בפרהסיא אפי' על מצוה קלה יהרג יעל יעבור, אלא הטעם דבמקום קידוש השם אין מציאות האדם נחשב לכלום, וכמו שבהמות וחיות אין מציאותן מציאות נגד האדם ומותר לשוחטם לצורכו כן יובן אלף פעמים ככה מציאות האדם נגד כבוד ה', וע"כ יהרג שלא יתחלל כבוד ה', וככה נמי היו הנידונין במגפה בעגל אף שהיו מוטעין מ"מ אין מציאותן מציאות נגד כבוד ה' ומאחר שבמגפתן נעשה קידוש ה', ונתקן החילול ע"כ מתו, והנה זה ניחא כשהי' בעדים והי' מפורסם החטא, ממילא כשנגפו הי' קידוש ה' כנ"ל, אבל בלי עדים שלא נודע אם חטאו ולא הי' במגפתן קידוש ה', שוב לא נענשו במגפה, אלא בהדרוקן, ומשום השקאה כסוטות שהמים הי' בודקין אותן מה המה בסתר לבבם:

כ״חלך עלה מזה וגו' אל הארץ, לכאורה תיבת מזה מיותר, ונראה שהי' זה לימוד זכות על ישראל שהמקום הי' גורם שהוא מדבר שממה מקום נחש שרף ועקרב ממשלת כחות הטומאה ס"ם וכל כת דילי' כבזוה"ק תצוה, ובזה יש לפרש דהאי כי לא אעלה בקרבך הוא נתינת טעם על כל המאמר, כי באם ה' עולה בקרבם הי' יותר נכון לעבור דרך המדבר לכתתא רישי' כבזוה"ק שם, וכמו שאחר שנתרצה להם לגמרי ואמר פני ילכו והניחותי לך וסידר לו י"ג מדות של רחמים ועשו המשכן בי"ג דברים שהוצרכו למלאכת המשכן, עברו במדבר הגדול והנורא הזה, אבל באשר בשעת הכעס אמר לו כי לא אעלה בקרבך וממנו הבין משה שגם המשכן לא יעשה שהרי המשכן הי' בשביל ושכנתי בתוכם ואם זה לא והי' גם זה לא נצרך, ע"כ אין להם להתמהמה במקום מסוכן כזה:

כ״טומשה יקח את האוהל, ובש"ס שבת שהיינו השני כתרים שהי' לישראל כנגד נעשה ונשמע ומחמת החטא פרקו מהם וכולם זכה משה ונטלם, ואיתא בספרים שבשבת משה מחזירם לישראל, והנה מצד הכתרים הי' חירות ממלאך המות חירות משעבוד מלכיות, וע"כ איתא בספרים שבשבת אין המיתה ע"י מה"מ אלא ע"י מט"ט בקדושה, וכן נמי אלמלי שמרו ישראל שבת אחת לא שלטו בהם אומה ולשון ושתי ששתות מיד נגאלין, ומזה נראה כי שומרי שבת באים לבחי' שקודם החטא, וי"ל דכמו שאמרו מיד נגאלין שהוא חירות משעבוד מלכיות, כן נמי אלמלי שמרו וכו', הי' חירות ממה"מ לגמרי, ומ"מ עכ"פ כשעדיין משועבדים נמי הועיל במקצת שלא יהא ע"י מלה"מ ובזה יובן הטעם דשבת מעותד לתשובה, דהנה לתקן דבר צריכין להתחיל מדבר שלא נתקלקל ומתפשט התיקון אף בדבר שנתקלקל, וע"כ בשבת שישראל חוזרין להבחי' שהיו קודם הקלקול בצד מה הוא זמן ביותר לתשובה ותיקון: