שם משמואל, כי תשא ה׳Shem MiShmuel, Ki Tisa 5
א׳שנת ותרע"ד.
1
ב׳ענין שמן המשחה וקטורת, דהנה במדרש פ' אמור הא למדת שאפי' יהא אדם קצר ונתמנה מלך נעשה ארוך כל כך למה שבשעה שנמשח בשמן המשחה נעשה משובח מכל אחיו אמר דוד בשמן המשחה שנמשחתי בו אני שמח שנאמר לכן שמח לבי ויגל כבודי אף בשרי ישכון לבטח, עכ"ד, ובודאי ק"ו לנפש שנעשית מוגבה, וזהו כפל לשון הכתוב שמח לבי ויגל כבודי שקאי על הנפש והשכל, לבי הוא הנפש, כבודי הוא נשמה כמ"ש הא"ע בפסוק למען יזמרך כבוד ולא ידום, אף בשרי הוא הגוף, והיינו שנתעלה בכל שלש בחינותיו גוף ונפש ושכל, אך כתיב מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו, ופירש המגיד מקאזיניץ כפל הלשון שאפי' אחר העלי' מי הוא שיקום במקום קדשו ולא יפול משם, כי אם ח"ו יפול אחר העלותו תהי' הנפילה יותר גדולה כמ"ש כי אתה נשאתני ותשליכני וכמ"ש השליך משמים ארץ שפירש"י אחר שהגבהתני לשמים השלכתני משמים לארץ, לזה היא מצות הקטורת שהיא לשון קשר היינו שישאר מקושר ולא יפול משם, וזה הענין שלא רצה יעקב לעלות שמא יהי' לו ירידה, ורבים מקשים מה הפסיד, אך הפירוש כנ"ל, ובדוגמא זו הוא בשבת שכל ישראל יש להם עלי' צריכין לקשר עצמן בקשר חזק ואמיץ, וזה שכינתא תתעטר בווין תתקטר, כי האדם הוא דוגמא עליונה שכן אנו אומרים וכולהו מתעטרין בנשמתין חדתין, ע"כ צריכין לקשר כנ"ל, וזהו בווין תתקטר כי ואו הוא מדת האמת כבזוה"ק, והיינו לפי מסת האמת שבאדם זוכין להתקשר בשבת, וזהו שמור וזכור שמור נוקבא וזכור דכורא בדיבור אחד נאמרו, רומז לאדם אפי' יהי' בבחי' מקבא במוחין דקטנית יהי' מקושר לבחי' דכורא מוחין דגדלות, וזה עצמו ענין תפלה של יד ותפלה של ראש, וכל זמן שבין עיניך יהיו שתים, וכמו שהובא הרמז בס' נועם אלימלך להזהיר גדולים על הקטנים, וזה סמיכת הפרשיות, כן נמי יש לומר ענין נרות וקטורת בעידן הדלקה תהא מוקטר קטורת, שהנרות רומזין לענין שכתוב בהלו נרו עלי ראשי, צריכין שיהי' מוקטר קטורת כנ"ל:
2
ג׳והנה בש"ס יומא קטורת השחר היתה קריבה בין דם לאברים ושל בין הערבים בין אברים לנסכים, ווש למצוא בו טעם לשבח לפי דרכנו, שדם הנפש רומז ברעותא דליבא שבאדם ומוחין דגדלות, ואברים להגוף במוחין דקטנות, והקטרת באמצע מקשר את מוחין דקטנות במוחין דגדלות ושל בין הערבים בין אברים לנסכין שאחר עבודות של כל היום יש בכחם לקשר עוד יותר היינו הנסכים שהם מצמחין רומזין לנפש הצומחת שבאדם שיהי' מקושר בבחי' האברים שנתקשרו עוד בשחרית:
3
ד׳אך זה שאמרנו שצריך שיהי' מקושר ולא יפול הנופל אין הפו' שיהי' מקושר תמיד במוחין דגדלות, שזה אי אפשר כי האדם בבחי' רצוא ושוב, אך הפי' שיהי' מקושר בקטנות שממנו לא יזוע, שאפי' כשיפול מהגדלות ישאר עכ"פ מקושר שלא יפול עוד יותר וכמ"ש כי יפול לא יוטל פירש"י שאף שיפול לא יגיע לארץ, וזה עצמו רמוז בדברי הכתוב מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו, כי ידוע שמקום הוא מקום נמוך כבמדרש סוף וירא שבאברהם כתיב וירא את המקום מרחוק אמר אין כבודו של מלך לשכון בעמק התפלל עליו ונעשה הר, וא"כ הפירוש מי יעלה בהר ה' היינו שיהי' לו עלי' למעלה מעלה בבחי' הר, ומי יקום במקום קדשו היינו שישאר עומד עכ"פ במקום ולא יפול עוד יותר:
4
ה׳וזהו אזהרה יתירה להרוצים להיות מעבדי ה' שבל יפול לבם עליהם אחר לימוד התורה ותפלה שירגישו בעצמם בחי' נפילה, שבל יצטערו ע"ז מאומה כי כך היא המדה, אלא העיקר שיראו שיהי' מקושרים שלא יפלו עוד יותר ככתוב הנ"ל כי יפול לא יוטל:
5
ו׳ובזה יש לפרש הא דכתיב וראית את אחורי מלמד שהראה הקב"ה למשרע"ה קשר של תפילין שהיא באחורי הראש, ויובן הדברים דהנה תפילין של יד ותפילין של ראש הם בבחי' רצוא ושוב, של ראש הוא רומז לעת שהמוחין בגדלות והשכל שופע ותפילין של יד הוא רומז לעת מוחין דקטנות, והנה קשירה לא כתיב בשל ראש אלא בשל יד, והיינו שאי אפשר שיהי' האדם מקושר במוחין דגדלות כנ"ל אלא בשל יד היינו להיות לבו של אדם מקושר אפי' שלא בעת הארת המוחין יהי' קשור בקשר אמיץ, שיהי' נמשך לרצון הש"י, כמו שאנו אומרים לשעבד את תאות לבנו לעבודתו ית"ש, ובאמת מן קשירה זו של יד באין לשל ראש וכל זמן שבין עיניך יהיו שתים, וכל זה הוא בכל אדם שהוא בבחי' רצוא ושוב כנ"ל, אך משרע"ה שהי' תמיד דבוק בשכינה וכל יומוהי בחד קטורא אתקטר, והי' תמיד מוכן לנבואה ולא הי' צריך שום הכנה לנביאה, כמ"ש עמדו ואשמעה וגו' אצלו הי' שייך ענין קשירה גם בשל ראש, וע"כ זכה לקשר של תפילין כנ"ל היינו שהי' דבוק בענין זה ודו"ק:
6
ז׳אך את שבתותי תשמורו, ברש"י אכין ורקין מיעוטין למעט שבת ממלאכת המשכן, והרמב"ן הקשה דא"כ הי' צריך להיות מיעוט בשבת ולא במלאכת המשכן, ונראה דהנה במדרש פ' נשא ויהי ביום כלות משה ווי הי' מי אמר ווי אמ"ר אבין כביכול הקב"ה אמר ווי למהד"ד למלך שהי' לו מטרונה רוטננית ואמר לה המלך עשי לי פרפורא כל ימים שהיתה עסוקה באותה פרפירא לא היתה מרננת אחר ימים גמרה את הפרפירא ונתנה אותה לכובס ועשאה והביאתה למלך כיון שראה אותה המלך התחיל צווח ווי שלא תחזור לרוטנניתה כך אתה מוצא שהיו ישראל מרננים בכל שעה כמ"ש וילונו העם על משה וכו' אתה מוצא כל הימים שהיו עסוקים במלאכת המשכן לא היו מרננים וכיון שגמרו מנאכת המשכן התחיל הקב"ה צווח ווי שלא יחזרו וירננו כשם שהיו מרננים, והגם שקשה להבין איך היו ישראל בעת ההתעסקות במלאכת המשכן במצב יותר טוב מכשהי' המשכן עומד, מ"מ מצינו כיוצא בו בד' ימים שבין יוה"כ לסוכות שישראל טרודין זה בסוכתו וזה בלולבו אינם חוטאים וביו"ט ראשון של חג הוא ראשון לחשבון עונות כי הטירדא למצוה מועילה יותר מגוף המצוה וכבר דברנו בזה, והנה ידוע שקדושת שבת שורה של האדם לפי עבודתו בששת ימי המעשה ומי שטרח בע"ש יאכל בשבת, ומה גם בשבת עצמה שבאם האדם משומר ביותר מכל שום שמץ הוא מקבל הארה אלקית ביותר וזה זכור ושמור כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, וא"כ אם היו עושין מלאכת המשכן גם בשבת והיו טרודין טירדא דמצוה כנ"ל, היו נמי משומרין ביותר מכל שמץ רינון והי' לעומתם גם השבת מוגבה ונתעלה ביותר, ע"ז אמר הכתוב אך את שבתותי חשמורו שהוא מיעוט בשבת אלא יהי' רק עצם שבת כמו שהיא ולא יהי' לו סיוע ממלאכת המשכן:
7
ח׳ואשליכהו באש ויצא העגל. פירש"י ולא ידעתי שיצא העגל הזה, ויש להבין למה השליכו באש כלל, ונראה דהנה אהרן הי' מתבונן בעיקר החטא מדוע הי' שליטה להשטן על עדה קדושה כזו להטעותם ולהחשיך את עיניהם וכלל ישראל לעולם נשמר, והבין אשר כל הצרה הזאת באה מצד העדר כח המאחדם שהוא משה שהי' אז מרומם ומובדל מהם, ובמדרש בשעה שעשו ישראל אותו מעשה היו הלוחות טפחים בידו של הקב"ה וטפחים בידו של משה וטפחים בין יד ליד ופירש מהר"ל שאז הי' תכלית החיבור של משה למעלה דהטפחים של בין יד ליד הי' כדין שנים אוחזין בטלית זה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקום שידו מגעת והשאר חולקין בשוה וישראל מצד עצמם לא הי' להם חיבור כי לא נתערבו ישראל עד שעברו את הירדן ולא הי' להם באותה שעה כח ציבור ועדה כלל, ע"כ היתה עצתו שבראשונה צריכין לאחד כח ישראל ואז ממילא יתבטל כח השטן ונפקחו עיניהם לראות נכוחו ורצה לעשות פועל דמיוני להתאחדותם, והוא קיבוץ הזהב מכל ישראל ולהתיכהו באש לעשותו גוש אחד, ובאמת הי' זה עצה טובה ראוי' לאהרן שמדתו לעשות שלום בין איש לרעהו וכו', והוא כמנהג רופא בקי בבואו לרפאות את החולה נותן עיניו בראשונה לידע מקור ושורש המחלה מאין תוצאותי' ולסלק עיקר הסיבה והסובב ממילא יתבטל, אך עיקר חסרון בזה שלא עלתה עצתו יפה הי' הערב רב, ויובן עפ"י מאמר כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בהא דהש"ס סנהדרין דאי אגד מין חמישי בלולב אי לולב צריך אגד גרוע ועומד הוא, היינו משום דזר שבתוך האגד מבטל את כל האגד ונרגן מפריד אלוף, ודפח"ח, ע"כ הערב רב שיתערב בהם קילקלו את כל האגד, ונסתלק כח האחדות ושוב שרה בו כח חיצוני, וזהו ויקח מידם שכל החסרון הי' מה שלקח מידם שהם הערב רב, כמו שפירש בזוה"ק מידם ממש, ולפי דרכנו נמי ניחא שכל החסרון הי' מצד שהם התערבו בדבר:
8
ט׳ולפי האמור יובן במה שזכה אהרן בשביל מעשהו זה לכהונה כבמדרש שאמר הקב"ה לאהרן יודע אני כוונתך אינו משליט על קרבנם של בני אלא אתה, שהי' מדה במדה שהוא כל מה שעשה הי' לאחד את ישראל ע"כ נעשה כ"ג לאחד את ישראל באביהן שבשמים:
9
י׳פסל לך שני לוחות אבנים פירש"י הראהו מחצב של סנפירינון מתוך אהלו ויש להבין מאחר שמציאת הסנפירינון הי' דרך נס שאין מקום אהלו של משה בטבע מקום תוצאות אבן סנפירינון, וא"כ למה לא נבראו כמדתם שלא יהא צריכין לפסלם, ונראה דהנה כבר אמרנו שמהות וחומר הלוחות היו כענין גופם של ישראל השורה בהם חלק אלקי ממעל, כן חומר הלוחות שורה בהם האותיות כתובים באצבע אלקים, והלוחות הראשונים היו גם חומר הלוחות מעשה אלקים כמו שאז גם גופם של ישראל הי' קודש, ונמשך אחר הש"י אף בלי הוראת השכל והנשמה ע"י שאמרו נעשה ונשמע, כמו שכבר דברנו הרבה מזה, אך לוחית האחרונים היו מעשה משרע"ה ורק הכתב הי' מעשה אלקים, וע"כ אם היו נבראו בתוך אהלו של משה כמדתם ולא היו חסרים תיקון, היו שוב כעין לוחות הראשונים שהיו מעשה שמים, ע"כ נבראו רק גולם אחד והוצרכו לתיקון, והוא רומז לגולם וחומר האדם שצריך תיקון, ובאמת בכח התורה יכול האדם לקדש גם החומר לעשותו קודש כענין תיקון הלוחות, ועם זה יש עוד רמז בדבר שכמו שהלוחוח נעשו מתוקנים ע"י משרע"ה כן גם גופם של ישראל שהבא לטהר כחו של משרע"ה מסייעהו לתקנהו, והי' ג"כ לרמז שישראל שאף שנרצה ענינם ונעשים ראוים לקבל לוחות הברית הוא רק ע"י אמצעות ותיקונו של משרע"ה:
10