שם משמואל, כי תשא ו׳Shem MiShmuel, Ki Tisa 6
א׳תשא ופרה שנת תרע"ה.
1
ב׳ענין פרה אדומה הנעשית מחוץ לשלש מחנות הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצלל"ה שהוא מורה שיראה אדם א"ע כאלו הוא עומד חוץ למחנה ישראל וישבור לבו בקרבו וכאלו נעשה אפר ובצירוף מים חיים הרומז לתורה זהו טהרתו, עכת"ד, ויש לבאר הדברים דהנה שני מיני הכנעות יש, הכנעת הנפש והכנעת השכל, ולכל אחת יש מעלה מיוחדת שלא נמצאת בחברתה, היינו הכנעת הנפש היא באה מחמת שהאדם מביט בשפלותו מכף רגל עד ראש אין בו מתום וכאלו עומד לגמרי חוץ למחנה ישראל, והיינו כי השלש מחנות רומזים לגוף ונפש ושכל ומוצא את עצמו מקולקל בכל שלשה חלקיו אלה ונעשה נכנע ונדכה עד שאין לו פה לדבר ולא מצח להרים ראש, ומתמלא רחמנות על עצמו, והכנעת השכל היא לבטל את חכמתו בינתו ודעתו לרצון הש"י, וכלשון שאמרו ז"ל כוף אזניך לשמוע דברי חכמים, וידע וישכיל שכל חכמתו שכנגד דעת התורה היא טעות והבל וריק, ולכל אחת ההכנעות יש לה מעלה מיוחדת, שהכנעת הנפש מעוררת רחמנות למעלה לרחם עליו אעפ"י שאינו כדאי וכלשון הפייטן שור בשפלותי ולכה לישועתי, מה שאין זה בהכנעת השכל, והכנעת השכל יש בי מעלה שיכול להיות בשמחה וחדוה מוגבה לבו בדרכי ה' מה שאין זה בהכנעת הנפש, ואדרבה הוא צריך שמירה יתירה לבל יפול במחלת היאוש שהוא גרוע מהכל או במחלת מרה שחורה, וכמו בגשמיות שרפואתו קשה כן ברוחניות, ומלבד שיש לכל אחת תועלת מיוחדת צריכי תרוייהו, שידוע שאין התחדשות אלא אחר ההעדר ואימת קגביל לבתר דבלה, וכידוע ליודעים כל עליות הם עד"ז והדברים עתיקים, וא"כ כל עוד שאין האדם נכנע בנפש ושכל יחדיו איננו זוכה להתחדשות, ומחמת הכנעת נפש ושכל זוכין להתחדשות נמי בנפש ושכל:
2
ג׳ונראה שענין טומאת מת שגורם טמטום הלב והעדר חיות ואף שגורם הכנעה כמ"ש טוב ללכת אל בית אבל וגו', מ"מ טומאת המת גורמת עם ההכנעה יאוש והתרשלות ומרה שחורה, שכמו ענין המיתה היא הפירוד בין הדביקים טומאתו נמי גורמת פירוד הכנעת השכל מהכנעת הנפש, וע"כ מושך ליאוש והתרשלות ומרה שחורה כנ"ל, וע"כ היא החמורה שבטומאות שהיא אבי אבות הטומאה מפני שזה גרוע מהכל כנ"ל:
3
ד׳והנה אפר פרה אדומה שנעשית מחוץ לשלש מחנות מעורר הכנעת הנפש לבד ומטמא כל העוסקים בה כעין טומאת המת כנ"ל, שגורם עם ההכנעה יאוש והתרשלות, אך מים חיים אף שמים מורים נמי הכנעה כאמרם ז"ל למה נמשלו דברי תורה למים לומר כשם שמים מניחין מקום גבוה ויורדין למקום נמוך כך אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שדעתו שפלה עליו, מ"מ אין הכוונה כניעת הנפש אלא כניעת השכל, שגורם חיות והתחזקות שמחה וחדוה, ובהצטרף אפר פרה עם מים חיים, וצריך מים תחילה וסוף, מורה שהאפר נעשה מובלע במים, ועי"ז נזדכך הכנעת הנפש שתהי' על צד הטוב לבד במעלתה, וע"כ מי חטאת מטהרת טומאת מת שענינה הכנעה רעה כנ"ל, ובהזאת מי חטאת נתעורר בו הכנעת הנפש והשכל יחד, שזהו הכנעה הנדרשת ולעומתם באה התחדשות רוח טהרה כמשפט התחדשות אתר ההעדר נמי בנפש ושכל יחד היפוך טומאת המת, ונראה שזהו ענין סדר הפרשיות פרה וחודש, שפרה מורה על הכנעה הנדרשת בנפש ושכל, ולעומתם זוכין לפסח שהוא התחדשות מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל שנעשו דבקים בהש"י באהבה יתירה מתרפקים על דודם ואתכא דרחמנא סמיכנא, ואין שמחה אלא בבשר קדשים, ולעומת הכנעת הנפש ושכל באה ההתחדשות נמי בנפש ושכל, כי אהבה ושמחה ודביקות הוא מכחות הנפש, ובחידוש השכל כידוע ליודעים מענין האורות שכולם נקבצו באו בליל פסח, והוא בא מן הצאן להורות על שני מיני הכנעות כלומר שזכו לזה מפני שני מיני הכנעות כאמרם ז"ל מה צאן ראשו של זה בצד זנבו של זה הוא הכנעת הנפש, ועוד אמרו ז"ל מה שה אין לו אלא קול אחד כך ישראל אין להם אלא קול אחד לאביהן שבשמים, זהו הכנעת השכל, וגם לשון פסח הוא לשון חמלה שמתרגם חום, שבאה מהכנעת הנפש כנ"ל, ומלשון דילוג היינו שהאורות באים בדילוג למעלה מן הסדר כידוע, ואפי' למי שאינו ראוי כ"כ:
4
ה׳ולפי האמור יש ליתן טעם שגזרו על הזאה בשבת, דהנה לעיל אמרנו דיש בכל מין ממיני הכנעה מעלה מיוחדת ותרוייהו צריכי, אך בשבת אין מקום להכנעת הנפש, אלא הכנעת השכל לבד ויהי' לבו מוגבה בדרכי ה', כמו שדברנו כמה וכמה פעמים, ומ"מ יש בשבת עצמו המעלה של הכנעת הנפש שלעומת שהכנעת הנפש מעוררת רחמנות למעלה, שבת עצמה היא רנון שרוצה ה' בעמו ישראל וכמו שאנו אומרים בקידוש ורצה בנו, וכבר אמרנו שזהו מה דאיתא בתנדב"א שבשבת אדם מתרצה עם בניו ואנשי ביתו שזה רומז על הקב"ה עם עמו ישראל שהם בניו ובני ביתו:
5
ו׳ובזה יש לפרש מה שאנו אומרים בזמר לכה דודי רב לך שבת בעמק הבכא והוא יחמול עליך חמלה, היינו שעמק הבכא הוא הכנעת הנפש ובשבת אומרים רב לך שבת בעמק הבכא כל ששת ימי המעשה ואינן צריכין לזה עוד בשבת והוא יחמול עליך חמלה גם בלי זה, וזה שאיתא בתנדב"א שבת יעשה כולה תורה, היינו לא כששת ימי המעשה שצריכין נמי הכנעת הנפש עם הכנעת השכל שהיא תורה כנ"ל אלא כולה תורה בלי הכנעת הנפש, וע"כ אין בשבת ענין לאפר פרה שהוא צירוף שני ההכנעות יחד:
6
ז׳ובמה שאמרנו מענין שני מיני הכנעות, יש לפרש הענין מה שהביא הש"י את ישראל בנסיון העגל אחרי שגלוי וידוע הי' לפניו ית"ש שלא יעמדו בנסיון למה נתן רשות להשטן להטעותם ולהראות להם דמות משה במטה ולעשות חושך וערבוביא בעולם, ונצמח מזה חילול שם שמים וכל הצרות מאז והלאה עד עת קץ ב"ב, ומה תועלת הי' בעמדם בנסיון:
7
ח׳ונראה דהנה ישראל במ"ת הקדימו נעשה לנשמע והיינו שהכניעו את שכלם לרצון השי"ת לעשות אפי' בלי הוראת השכל, ולעומת זה נתעלו במדריגת שכלם עד מאד וזכו לכל השגות הגדולות מאין כמוהם, והוא כענין שאמרו ז"ל בזכות ויסתר משה פניו מהביט זכה לתמונת ה' יביט, כן ישראל שבטלו את שכלם לרצון ה' השיגו מעלת והשלמת השכל, וכמשפט ההשלמה אחר ההעדר ועדיין היו צריכין להשתלם בגוף ונפש, וזה הי' ע"י הלוחות שהי' גוף קדוש, מעשה אלקים והמכתב מכתב אלקים דומה לגוף ונפש האדם, וכמו בהשגות הגדולות של מ"ת נשתלמו במעלת השכל, כן הי' ראוי שבלוחות ישתלמו גם במעלת קדושת הגוף והנפש, אך באשר אין השלמה אלא אחר ההעדר, וכמו להשלמת השכל היו צריכין מקודם להכנעת השכל כנ"ל כן נמי להשלמת גוף ונפש היו צריכין להכנעת הנפש וביטול הגוף, וע"כ הביא הש"י אותם בנסיון הזה וניתן רשות להשטן להטעותם ולעשות חושך וערבוביא בעולם לומר מת משה והם נשארו לבדם במדבר הגדול והנורא, וכל כחות חיצונים בהתלבשות נתש שרף ועקרב עומדים עליהם לבלעם ולכלותם כרגע, והיו רואין את עצמם אבודין, ובאו הערב רב והטעו אותם לעשות העגל למנהיג במקום משה כמ"ש המפרשים ולו חכמו השכילו לעמוד בנסיון ולמסור א"ע בגוף ונפש ושכל לרצון הש"י ולומר ה' הטוב בעיניו יעשה אם רצונו שנהי' נכלים כרגע ח"ו בין שני נחש שרף ועקרב בודאי כך טוב וכך צריך להיות, ואם חפץ בקיומם לא יבצר ממנו לעמוד להם רוח והצלה ממקום אחר, ואם הי' חפץ שלא ימות משה בודאי לא הי' מת, ואם ירצה להעמיד להם משה אחר או להחיוחו כל יכול, ואם הי' בחי' ביטול כזה בגוף ונפש ושכל היו זוכין להלוחות מעשה אלקים והמכתב מכתב אלקים ולעומת ביטול הכללי היו זוכין לשלימות הכללי:
8
ט׳אך לא עמדו בנסיונם, ומ"מ אח"כ כשעשו תשובה גדולה שאין כמוה שהפקירו עצמם להיות למדרס מלאך המות ולהיות דיש למלכיות, והכל הי' שוה בעיניהם כדי להפיק מחילה וסליחה וכפרה והיו נדכאים ונכנעים עד מאד, הנה סוף המעשה כן הי' במחשבה תחילה וזה ההכנעה שהיא הכנעת הנפש אותה נתבקש מהם, והגם שלא חזרו עוד למעלה הגדולה שהיו מעותדים אלי' אלמלי עמדו בנסיונם שהיו זוכין לשלימות הכללי כנ"ל מפני שהי' ביטול והכנעה כללית, אבל מ"מ זכו לשלימת הנפשי ע"י הכנעת הנפש, ושלימות השכלי כבר הי' להם ממ"ת, אך שלימות הגופני שיהי' גם גופם קודש קדשים זה יהי' בעת תיקון הכללי לימות המשיח, ומ"מ שלימות הנפש והשכל הי' יחד וזכו ללוחות האחרונות שהמכתב מכתב אלקים דוגמת נפש האדם, וגוף הלוחות הי' מעשה משה מפני שעדיין אין להם שלימת הגופני שדוגמא לזה הוא גוף הלוחות כנ"ל, וזכו למשכן השראת השכינה ותוכו רצוף אהבה שהוא השלמת כחות הנפש, וכ"ז מפאת הכנעת הנפש, ומעתה מובן למה הי' הנסיון ומה תועלת שהגיע אליהם:
9
י׳ולפי האמור יש ליישב דברי רש"י אך את שבתותי תשמורו אך ורק מיעוט למעט שבת ממלאכת המשכן, והקשה הרמב"ן דאיפכא מסתברא דאך כתיב בשבת והוא המיעוט בשבת ולא במלאכת המשכן, ולפי הנ"ל יש לומר דהנה שבת אין בה הכנעת הנפש אלא הכנעת השכל לבד כנ"ל, ושבת יעשה כולה תורה, אלא שבשבת אין צריכין להכנעת הנפש, ומ"מ שפיר קאמר אך את שבתותי תשמורו שלא יהי' אלא שבת לבד שהוא הכנעת השכל, ולא תצטרף עמה מלאכת המשכן שהוא פרי הכנעת הנפש, שישראל נרצין בשבת אף מבלעדי המשכן:
10
י״אבמדרש פרה אדומה זו בבל תמימה זו מדי אשר אין בה מום זה יון אשר לא עלה עלי' עול זה מלכות הרשעה ושרף את הפרה וכו' ויהיבת ליקדת אשא וכו', ויש להבין מה ענין ד' מלכיות לפרה אדומה, ונראה דהנה במדרש דרשעים בגיהנם נדונין בגיהנם של אש ובגיהנם של שלג והיכן משלימין את נפשותיהם בגיהנם של שלג שנאמר בה תשלג בצלמון, והטעם יש לומר דשני מיני הכשר כלים הן, הגעלה וליבון, הגעלה היא פליטת בליעת האיסור וליבון הוא שנשרף במקומו, והנה הרשעים בגיהנם לא לעונש ולנקמה הם נידונין אלא כעין הכשר כלים כבש"ס שבת כלי ינתנו לכובס, והנה יש שדי להם להם כעין הכשר הגעלה שגיעול העבירות לא נשתאבו כ"כ בעומק נפשם ובהגעלה הם נפלטין או כדמיון כיבוס, וגם בזה לאו כל אפין שוין יש ששרייתו במים זו כיבוסו ויש שצריכין כסכום או כעין שבעה סמנין המעבירין על הכתם, ויש אשר נדבק בהם בעומק שאינן יוצאין ע"י הגעלה וכיבוס אלא צריך להיות נשרפין במקומן כעין הכשר ליבון, וגם באלו לאו כל אפין שוין יש שסגי להון בליבון הקל ויש שצריכין ליבון קשה הכל לפי מה שנשתאבו העבירות בעומק נפשם, ונתדבק בהם בחוזק, כלל גדול אמרו כבולעו כך פלטו, וכל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש וטהר, אך אפי' לאחר הטהרה אי אפשר שלא קלטו ריח גיהנם שהוא כחות רעות, היפוך ממה שנאמר בחנני' מישאל ועזרי' וריח נור לא עדת בהון, וכן נמי כל הצדיקים העוברים דרך גיהנם כדי להעלות משם נשמות כידוע בספה"ק בהם נתקיים וריח נור לא עדת בהון, אך זולתם צריכין ליטהר מריח אש הגיהנם וזה גיהנם של שלג והוא כעין מקוה טהרה לנשמות אלו וכמו מקוה טהרה שהבא בה טומאתו פורחת ממנו, כן אלו ריח גיהנם של אש פורחת מהם, ואפשר שזה רמזו אנשי מדבה משום ר' ישמעאל שעושין מקוה של שלג בתחילה וזהו שמשלימין נפשותיהם בגיהנם של שלג ששם נעשים שלימים ראוין לחזור לשרשם הקדוש:
11
י״בוכדמיון זה יש לפרש ענין מי חטאת, דפרה אדומה היא דוגמא לארבע מלכיות, והיינו שנקבצו באו בה כח הארבע מלכיות, והנה ארבע מלכיות יש להן שורש בקדושה, ולהם רמז הארבע נהרות היוצאין מג"ע כבמדרש שם, אך כאשר נשתלשלו למטה נתעבו ונתגשמו יותר ויותר עד שנשתכח השורש שלהם ונעשים מתנגדין למלכות שמים, אך שורש הקדושה שבהן אינו נאבד לעולם, וזה שנאמר ויהיבת ליקידת אשא שהאש שורף חלקי הרע ושורש הטוב שבהן יצא נקי, ובדוגמא זו שריפת הפרה, ובהאפר שנשאר ממנה נרמז שורש הטוב, והנה שורש הטוב הוא כדוגמת בע"ת שבמקום שבע"ת עומדים צדיקים גמורים אינן יכולין לעמוד, אך כמו שהרשעים אחרי עלותם מגיהנם של אש צריכין לגיהנם של שלג להפריח מהם ריח האש, כן אפר הפרה צריך למים החיים, ובאשר שהם כדמיון בע"ת שבמקומם אפי' צדיקים גמורים אינן יכולין לעמוד, יש בכח מי חטאת לטהר טמא מת שאין לו טהרה זולתה, וכעין שאמרו ז"ל עובדי' גר אדומי הי' ולא הי' בכל הנביאים מי שהתנבא כ"כ על מפלתה של אדום כדאמרי אינשי מיני' ובי' אבא לשדות בי' נרגא, כי כמו מציאות ומהות הדבר כן פעולתו, וזה שהוא קדושה הנטהרה מטומאה ונפרדו ממנה כחות חיצונים, פעולתו נמי להפריד כח החיצונים:
12
י״גובדוגמא זו יש לומר נמי במה דכתיב ויקח את העגל אשר עשו וישרוף באש ויטחן עד אשר דק ויזר ע"פ המים וישק את בני ישראל, וברש"י שנתכוון לבודקן כסוטות, ואינו מובן מה ענין זה למים המאררים, והנה בפרשת חקת איתא ברש"י בשם ר"מ הדרשן כשם שהם נטהרו באפרו דכתיב ויזר ע"פ המים וישק את בני ישראל כך ולקחו לטמא מאפר שריפת החטאת, וגם זה אינו מובן היכן מצינו שנטהרו באפרו אדרבה נתכוון לבדקן כסוטות, אך הרי זה בא ללמד ונמצא למד, שכעין ענין מי חטאת כך הי' ענין שעשה משה עם העגל, דהנה איתא בכוזרי שישראל התכוונו בכל הענין לשמים, אך באשר הי' הדבר אסור וכעין מה שאמרו ז"ל לא תעשון אתי בא להזהיר על הכרובים שאתם עושים אתי שאם שניתם לעשותן של כסף הרי הן לפני כאלהות וכן שאם יוסיף ויעשה ד' הרי הן כאלהי זהב, ולא תעשו כרובים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות כדרך שעושין בבית עולמים וכו', א"כ הי' דבר העגל כענין אמרם ז"ל הרואה בית ע"ז וקסבור בית הכנסת הוא והשתחוה לה הרי לבו לשמים, והנה מצינו בעדת קרח שאחר שנשרפו כתיב קח את המחתות וגו' ואת האש זרה הלאה כי קדשו, ואף שהי' חטא מ"מ באשר הי' לבם לשמים כתיב בהו כי קדשו, כן נמי יש לומר בעגל הואיל והי' לבם לשמים היתה בו קצת קדושה, אלא שהי' מלא כישוף וכחות חיצונים, ע"כ היתה עצת משרע"ה לשרפו באש, וחלקי הרע יכלו באש [ובזה הסברתי לי מקראות שבתהלים ק"ו שסמכו ענין לו תפתח ארץ ותבלע דתן וגו' ותבער אש בעדתם להבה תלהט רשעים, יעשו עגל בחורב וגו', ולכאורה אינו מובן הלוא מעשה העגל מוקדם, ולפי דרכנו יש לומר כדי לסמוך מעשה העגל ללהבה תלהט רשעים, ודו"ק] והאפר נשאר כדמיון אפר הפרה, ואח"כ ויזר על פני המים כדמיון טהרת האפר מריח האש ע"י מים החיים, וכדמיון גיהנם של שלג כנ"ל, וא"כ הי' כדמיון מי חטאת שמטהרין טמא מת, וע"כ האנשים שלא הי' להם אלא קצת חטא שלא מיחו בהן ולא נשתאב החטא בגופן אלא הי' החטא מרחף עליהם הי' כענין הנוגע במת שמי חטאת מטהרין אותו, כן הם נמי פרח החטא מהם, אך העובדין אותו שנשתאב החטא בגופם נחשבין כמו המת עצמו שאין לו טהרה ע"י מי חטאת ואדרבה כח המים פעל בהם להפרד לגמרי מכלל ישראל וצבה בטנם כסוטות שהרי פעולתו להפריד כח החיצונים והם נעשים לגמרי חיצונים נהפך להם לרועץ, וכענין עובדי' גר האדומי שהתנבא על מפלתה של אדום:
13
י״דבמדרש א"ר אבהו כל מ' יום שעשה משה למעלה הי' לומד תורה ושוכח אמר רבש"ע יש לי מ' יום ואיני יודע דבר מה עשה הקב"ה משהשלים מ' יום נתן לו את התורה מתנה שנאמר ויתן אל משה, ויש להבין א"כ כל מ' יום הי' לריק ח"ו כל יגיעו ולמה הזקיקהו הקב"ה לכך, ועוד למה אמרו ז"ל בכל מקום שהתורה נתנה למ' יום, ונראה לפרש שמ"מ נשאר מכל פעם רושם הלימוד עד שביום הארבעים נקבצו באו בו כל הרשימות, ומזה נעשה כלי מוכן לקבל המתנה עד שלא הי' שוכח עוד, ואלמלא הרשימות שנתקבצו אצלו כל מ' יום לא הי' מועיל מה שניתנה לו לבסוף מתנה שעדיין הי' שוכח:
14
ט״ווכעין דוגמא זו יש לומר ביום השבת שמכל הטורח שאדם טורח בששת ימי המעשה בעבודת הש"י, אף שבכל פעם נשכח ממנו ע"י טורח המלאכה והפרנסה מ"מ נשאר רשימו מהם וכשמגיע שבת אז מתקבצים כל הרשימות שאפי' מחשבה טובה לבדה איננה נאבדת, אלא מכל אלה נעשה כלי לקבל את השבת, ויובן עפי"מ שהגדנו פירוש מה שנאמר ויכלו השמים והארץ וגו', היינו שבריאת כל יום ויום הי' בפ"ע, ובשבת שהיא נשמת הבריאה נעשה מכולם כלל אחד כמו נשמה שבאדם מאחדת כל חלקי האדם לעשותם אחד, וכל אבר כלול מכולם שהרי אין הסומא מוליד סומא, וזה מחמת כח הנשמה שבו, כן הוא שבת בעולם, וע"כ השבת מאסף ומאחד כל הרשימות וכל הרהורים הטובים והם עושים אותו כלי ראוי לקבל שבת:
15
ט״זומכאן לימוד לאדם שלא יפול לבו עליו בראותו שהוא לומד ושוכח ומכל עבודתו עבודת הקודש הוא נופל כפעם בפעם, אל יחשוב כי לריק ח"ו יגיעו, שמכל אלה נשאר רשימו עכ"פ ואינו נאבד מאומה ח"ו והם העושין אותו כלי מוכשר לימים יבואו, ואם לא בעוה"ז יהי' לעולם הבא, ומ"מ אינו נאבד מאומה:
16
י״זבמדרש שאמר אהרן עד שאני בונהו [למזבח] לעצמי משה ירד בנה אותו ולא ירד מיד וישכימו ממחרת, ויש להבין איך חשב שבתוך שהוא בונהו לעצמו ירד משה, הלוא לא הי' לו לירד עד יום המחרת שהרי יום העלי' אין לילו עמו ונמצא הארבעים יום כלין בשבעה עשר בתמוז שהוא ממחרת בנין המזבח כמו שפרש"י ז"ל, וגם יש להבין באמת למה לא התעצל בבנין המזבח עד שלא יגמרנו היום אלא ממחרת אחר שש שעות שאז הוא זמן ירידת משה, מכל הלין נראה שגם אהרן טעה בהאי חושבנא ולא ידע שיום העלי' לא קחשיב משום שאין לילי עמו, ולכן בכל רגע ורגע חשב שמשה ירד, עד מכוש האחרון, ואפשר לומר שהטעות נצמח כי הנה הלילה הוא הכנה ליום שלאחריו כסדר בריאתו של עולם כמ"ש ויהי ערב ויהי בוקר ובמדרש מחשבה בלילה ומעשה ביום, שמחשבה היא הכנה למעשה, כן הוא בעבודת האדם הלילה הוא הכנה ליום וכענין שאמרו ז"ל לילה לקדושה ויום להרצאה, ובאשר הארבעים יום שהי' בהר הי' כעין ארבעים יום של יצירת הולד כבמדרש, וכל יום הוסיף שלימות היתה כל לילה הכנה להיום, ולפי"ז הי' צריך גם ביום הראשון להיות לילו עמו, אך הנה משה הי' תמיד מוכן לנבואה ולא הי' צריך להכין עצמו לכך כמ"ש הרמב"ם, וכמ"ש עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם, וא"כ הם שידעו מעלת משה חשבו שכמו למטה שאין צריך להכנה לנבואתו בודאי כן למעלה, וליתא להטעם דהכנה ושוב גם יום הראשון נחשב בכלל, אבל זה טעות כבש"ס יבמות וכי הגון הי' משה ללמוד תורה מפי הגבורה אף שלנבואה מעולם הגון כבמדרש שמות ותרא אותו כי טוב הוא הגון לנביאות, אינו דומה לימוד התורה מפי הגבורה לנבואה, וע"כ אין ראי' מנבואה ללימוד התורה בשמים ושוב נצרכת לזה הכנה וע"כ אין יום הראשון שלא הי' לילו עמו מן המנין:
17
י״חומכאן לימוד לכל איש שסדר היום תלוי בסדר הלילה, ולפי הכנת לילה כן הוא היום, וכמו שהי' המאמר בפי חסידים הראשונים בלשון אשכנז "אז מ'שלאפט גוט דאווענט מען גוט":
18